כל התוכן מכל הזמנים

סרטון יום הולדת לפרויקט ב’

מה שאעלה החודש, כחלק מהעולם שלי, הוא חלק ההמשך של “קעקוע יום הולדת“, שהועלה ביום ההולדת של הפרויקט. הפעם במקום טקסט, מעלה סרטון, שמכיל את ההפתעה שהבטחתי בחלק א’…

סיכום השנה הראשונה לפרויקט

אז אני אתחיל מלספר לכם קצת, למי שלא מכיר, על מהו פרויקט העולמות, על הרעיון שעומד מאחוריו, על איך הוא מתנהל וגם על מה שהספקנו לעשות בשנה הראשונה לחייו.

פרויקט העולמות, הוא קודם כל אתר אינטרנטי, שנולד ברגע השראה אחד באיזו ארוחת שישי אקראית. הוא נבע מכל מיני חוויות שעברתי בשילוב עם אידאולוגיות שפיתחתי, ומתבסס על ערכים ושאיפות שהייתי רוצה שיבואו לידי ביטוי יותר בעולם.

במסגרת הפרויקט, אני מראיינת כל אדם שרוצה לקחת בו חלק, לגבי מי שהוא, האמונות שלו, דעות בכל נושא שהוא ועוד… ובכך מביאה על הכתב את ה”עולם שלו”, בעצם את הפנימיות שלו, ואוגרת אותו בפינה בפרויקט. הפרויקט מאפשר לכל עולם – מקום! וכל עולם מתקבל בברכה, כל עוד לא מושתת על ערכים שבאופן גלוי ובולט יכולים לפגוע באיזושהי צורה באדם.

עד עכשיו ראיינתי ארבעה אנשים מדהימים: ורה, ברוך, נוה וחיים, כאשר כל אחד מהם יחיד ומיוחד, וכל אחד מהם סיפר על דברים שבעיניי הם מרתקים.

העולם של ורה – עוסק באנרגיות, בטקסים, בשירים שכתבה, בעוצמה נשית וכו’…

העולם של ברוך – עוסק בעיקר בפנימיות האדם, בניפוץ הרגלים ישנים, יש בו הרבה מהבודהיזם. לדוגמה.

העולם של נוה – עוסק בהיסטוריה של נוה, המון במנהיגות ובגישה מנהיגותית חדשה ומודרנית…

העולם של חיים – עוסק בגורם מרכזי שמשפיע על ילד בשנותיו הראשונים בבית הספר, בשאיפותיו לכשיהיה ראש עיר, באנשים שחיים לוקח מהם דוגמה, ומלווה בתמונות של ביתו שעוצב במו ידיו…

בנוסף לעולמות הללו, קיימת פינה נפרדת שמכילה את העולם שלי, אליה מדי חודש אני מעלה איזשהו טקסט בנושאים מגוונים, בעיקר פילוסופיים, ובכל מיני גישות שלי ומחשבות והרהורים ולפעמים אפילו טקסטים יותר אישיים… פרסמתי טקסט שבו סיפרתי על כל מה שעבר עליי במסע לפוליןמאמר על הקונספט שמילים מגרדות את קצה הקשקש של הכוונה שלנועל ההבדל המכריע בין אדם שמכונה ע”י החברה כמוזר לבין אדם שמכונה כמיוחד, על תאוריית העולמות שעומדת בבסיס הפרויקט, טקסט יום הולדת אישי עליי, וספיישל יום הולדת לפרויקט (קעקוע), שמורכב משני חלקים, שמכיל הסבר על קעקוע העולמות שעשיתי בחודש האחרון ואת הסרטון הזה.

השנה מלבד לעולמות שהזכרתי, הפרויקט גם הספיק להתראיין לידיעות השרוןלפרוגי, למקור ראשון, וגם ליצור טריילר מדהים, שמופיע בעמוד הראשי.

אז התכנסנו כאן היום בסרטון הזה לחגוג את יום ההולדת של הפרויקט, להרים כוסית, ולהראות לכם מה לחלק מהמרואיינים הראשונים של הפרויקט יש לספר על החוויה שעברו בזכות הפרויקט…

אז יאללה, הנה ההפתעה שהבטחתי 🙂

אז למרואיינים – תודה רבה! חיממתם לי את הלב, כיף לקבל כזה פידבק חיובי, ולהרגיש שהצליח לפרויקט ושהצלחתי לממש את המטרה העיקרית: ליצור חוויות טובות ורגעי אושר. אני שמחה כל כך שהחיים שלנו בכמה רגעי הווה יכלו להצטלב ולהשתלב ביחד, ושזכיתי להיות בחלק קטן משרשרת הזמן של החיים שלכם.

אז נרים כוסית: לחיי הפרויקט, לחיי השנה השנייה בחייו של הפרויקט, לחיי גדילתו, צמיחתו והתפתחותו של הפרויקט בעתיד, לחיי 2018, לחיי כולנו – הקוראים, המתראיינים והלא קשורים – שאר בני האדם ובאופן כללי לחיי כל היצורים וכדור הארץ, ולחיי עולם מגוון, מיוחד, אמפתי, שמכיל את כולם ומקבל כל אדם וכל יצור באשר הוא. לחיים.

יובל

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: טל שפר-להב

העולם של חיים

את חיים ברוידא הכרתי דרך סבתי, מאחר והיו בעבר שכנים. סבתא סיפרה לי עליו, ואמרה שהוא אדם מעניין שמאוד כדאי לי לראיין, ומאוחר יותר התברר שגם הוא, בדומה לנוה גור, מתמודד לראשות עירייה, אך בעיר רעננה. לאחר שחיים גילה עניין והסכים להתראיין, קבענו להיפגש ב-25.10.2017, בשעה 18:00, בביתו. כשנכנסתי לביתו, לאחר היכרות חמימה ונרגשת, מיד החמאתי על הבית היפה, שמאוחר יותר התברר שאת כל רהיטיו – חיים תכנן, עיצב ובנה, כחלק מהיותו בעל עסק נגרות. כדי להכניס אתכם לאווירה שאפפה אותנו, מצורפת תמונה של הפינה בה ישבנו, ולאורך הריאיון אפזר תמונות של ביתו המעוצב.

בפתח הריאיון ציין חיים חלק מרכזי בעולמו: שאיפתו להיות ראש עיר ובכך להגשים את הצורך שהיה קיים בו מגיל קטן, להוכיח שבכל ילד ואדם קיים אלמנט שחזק בו יותר או פחות בהשוואה לאחר.

חיים ניגש לכיתה א׳, כשעוד לא היה בן 6, כתוצאה מהחלטת הוריו. החלטה זו השפיעה עליו רבות, משום שהרגיש שלא היה בשל מספיק ושהיה פער גדול מאוד בין הסביבה לבינו. הוא התחיל את תהליך הקליטה לבית הספר “ברגל שמאל”, בתחושה שאחרים יותר “טובים” ממנו. דוגמה אחת שהשפיעה עליו בהקשר זה היא שאת בר המצווה חגג אחרון, וכתוצאה מכך, ההתרגשות וההתלהבות מצד הנערים האחרים הייתה פחותה בהשוואה להתלהבות שהייתה באירועי בר המצווה הקודמים. בדיעבד, הוא טוען שהגיל בו ילד נכנס למערכת החינוך ורמת המוכנות שלו מאוד משפיעים עליו – על אופיו, תחושותיו, עתידו וכו’, ולכן יש להיזהר מאוד בתחום זה ולהקדיש לו יותר מחשבה.
דרך שעזרה לו להתמודד עם חוסר הביטחון העצמי הייתה חיזוק יכולותיו מול הילדים שהיו חזקים יותר ממנו בתחומים אחרים. לדוגמה, היו תלמידים בכיתתו שהיו חזקים מאוד בתחום הלימודים. הוא שיחזר שהיה רואה בזווית העין שהם צוחקים עליו כאשר התקשה בפתרון משימה שהמורה ביקשה. התמודדותו עם הסיטואציה המתסכלת הזו הייתה שכאשר היו יוצאים לשחק כדורגל בהפסקה, היה מראה להם שהוא חזק יותר מהם בתחום זה. היה בו צורך תמידי להראות לילדים שלכל אחד יש את חוזקותיו – הם טובים בלימודים, הוא טוב בכדורגל, ושאין סיבה ללגלוג ולצחוק.

תופעה מאוד מוכרת היא שבילדות ילדים לעתים ישירים, שיפוטיים וחסרי טאקט יתר על המידה. לעתים החברה סובלת מתופעות מאוד “מכוערות”, במהלכן ילדים לועגים לאחרים בשל נכות מסוימת, לדוגמה. הוא טוען שכשאנחנו גדלים אנו מישירים קו עם כולם – ילדים שבבית ספרו היו לועגים להם התגברו, התבססו, הפכו להיות כאדם מן המניין, ויתרה מכך, לעתים מאוד הצליחו. בפגישות מחזור הוא הפנה את תשומת לבו לכך שכל ילד שלמד אתו בימיו במערכת החינוך – התפתח לכיוון שונה בתחום שונה והביא לידי ביטוי את חוזקותיו. הוא היה רוצה לצמצם למינימום את התופעה הקשה המדוברת, ולאפשר לילדים בגיל צעיר לטפס למעלה ולהצליח.

השאיפה שלו היא שיצליח בתור ראש עיר לטפח אצל כל ילד את ההערכה העצמית שלו, ושמערכת החינוך תעלה את המודעות אצל ילדים שלכל אחד יש את חוזקותיו ואת חולשותיו, ובכך תמנע המון קשיי הסתגלות, קנאה, הערכה עצמית ובטחון עצמי נמוכים. הוא היה דואג לכך שמהגן – הגננות יקדישו תשומת לב רבה לילדים, ושידווחו להורים על יתרונותיו ועל חסרונותיו של כל ילד. הוא היה מעביר את המסר שכל אחד תורם לחברה על ידי שימוש בתכונות הטובות אצלו, ושכך כל פרט לא מתנגש עם האחר, כי כל אחד יחיד ומיוחד, ולכל אחד יש דרך אחרת, מיוחדת ובלעדית לתרום לחברה ולעצמו. כאמור, השאיפה של העלאת המודעות הזו אצל כל ילד נובעת מכך שמודעות זו הייתה הדבר שחיזק את חיים בילדותו, שהוביל אותו להיות הדמות החזקה שהוא כיום.

בתיכון, ההבנה לכך שהוא לא פחות “שווה” מאחרים התחילה לחלחל. “לקח לי זמן לעשות את התנופה הזאת.” אמר, וציין שהוא חושב שהמקום שאיפשר לו להבין זאת עד הסוף היה בצבא. דבר שמאוד הפתיע אותו בתקופה זאת היה שנאמר לו שעליו להתייצב למבדקי טייס, תפקיד שהיה, ועד היום הוא מאוד נחשב. לאחר מכן שירת ביחידת הצנחנים, בגדוד 50 של הנחל, סיים קורס קצינים והגיע לדרגת סגן אלוף במסגרת שירות מילואים. הוא הגיע להישגים מאוד מרשימים ביחס למה שחשב שהוא מסוגל – בהתאם להערכה העצמית הנמוכה שהייתה לו בילדותו.

מודעות נוספת שהיה מטפח היא החשיבות של אמונה בילד ושל חיזוקים מצד ההורים. “הסביבה שבה גדלתי אפשרה לי להיות מי שאני.” אמר בגאווה. חיים סיפר שבכיתה ד׳ אמו “זרקה לו” שכשיהיה גדול יהיה רופא. אז, הוא לא האמין בעצמו, ולכן לא הבין מדוע אמו אמרה לו זאת, אך בהחלט זה עודד אותו. “עצם העובדה שההורה מאמין בך זה דבר מדהים.”

חיים סיפר דוגמה שבעיניו מהווה הוכחה לכך שעל החברה להיות מודעת להשפעה שחלה על ילד בשלב קריטי זה של חייו, כאשר נאמרת בפניו אמירה פוגענית עליו, או קביעה שלילית לגביו.
“למד איתי בחור בשם איציק סטולק שהיה חבר טוב שלי. לא היינו תלמידים טובים ועובדה זו תסכלה את הוריו מאוד. המנהל זימן את הוריו וקבע בפניהם ששום דבר לא “יצא” ממנו, ושעדיף שיעזוב את הלימודים וילך לעבודה, כך הוא יפיק יותר תועלת מעצמו. בבגרותו, איציק החל לעבוד בחברת “סאייטקס”, חברה מתקדמת מאוד, ויום אחד, הגיע סיור בו המנהל שלו מהתיכון נכח. לאחר הרצאה מרתקת, שאותה איציק העביר, הוא פנה למנהל בשאלה האם הוא זוכר אותו. הוא הציג את עצמו בפניו, הזכיר לו מה אמר להוריו בילדותו, ובכך השיג ניצחון. כיום איציק התקדם, גר בלונדון ומייצג את חברת hp. מוסר ההשכל שאני לקחתי הוא שאף פעם אל תקבע מה ילד מסוגל או לא מסוגל לעשות. לא ניתן לחזות את העתיד ולצפות לאן בסוף יגיע, ואיך אולי יפתיע.”


כאן ניתן לראות את מטבחו של חיים, שאת רהיטיו הוא עיצב ובנה במו ידיו.

חיים סיפר דוגמה נוספת, שבעיניו מהווה הוכחה לכך שעל החברה להיות פתוחה יותר לשונות, ולטפח מודעות לחזקות של ילדים מקטנות ולהשפעה שחלה על ילד בשלב קריטי של חייו, כאשר נאמרת לו אמירה פוגענית.
מדובר על אדם מרעננה שחיים פגש, שלאחר שהתוודה בפניו שהוא מגמגם, סיפר לו את סיפור חייו. חיים סיפר בגאווה שאדם זה היה מצוי בתחתית, ביצע מהפך, והפך להיות שווה בין שווים, ואפילו יותר – “מלך העולם”. דוגמה זו מצויה בטקסט שחיים כתב:

“הצעיר שנולד 4 פעמים.
קשה לדעת מה עובר במוחו של ילד, הלוקה בכבדות פה, (גמגום) ובוחר מרצונו בשתיקה כפויה כדי שהחברה והסביבה לא ילגלגו עליו. 
עדות ממקור ראשון אנחנו מקבלים מאמציה פנסטרהיים. בן רעננה. צעיר בעל חיוך כובש. בריא גוף. כריזמטי. אחד שהוכיח ומוכיח כי מתן הזדמנות, רוח גבית ואמונה בעצמך, הם בבחינת – השמיים הם הגבול.
השבוע חל יום המודעות הבינלאומי לכבדי פה ולשון. מנקודת מבטי האישית, ניתוח קורותיו של אמציה, למרות היותו בן 24, מעידים על מעין ארבעה תהליכי “לידה” דרמטיים שחווה בחייו. 
ראשון זו של מילה בגיל שבוע. השניה בגיל 16, עת החל להתאמן במכון לקרב מגע. שלישית כאשר שרד יחיד בחיים מתוך חמשת חברי חולייתו, ממטען צד במבצע “צוק-איתן”. הלידה הרביעית היא מינויו פורמלית, למדריד ראשי בבית הספר לחימה ישראלית לקרב מגע ברעננה, שבו התאמן מנערות. 
אמציה נולד ברעננה. בגיל 4 החל לפתח לקות דיבור. הפנמת הגימגום שלו בגיל הילדות, תחושת העלבון והיותו חריג, יצרו בו חומת שתיקה מרצון למשך שנים “פשוט לא דיברתי עם מי שלא הכיר אותי. אפילו להזמין פיצה בטלפון לא הייתי מוכן”. 
אמציה למד ברעננה במסגרות של בתי ספר דתיים – “בילו” ו”מיתרים”. בגיל 15, רווי מוטיבציה אישית להתגייס לצה”ל, פנה להתאמן במכון לקרב מגע. זה השיב לו את הביטחון העצמי והחסם, להתייצב ללא חשש בפני כל. בשנת 2014 שירת בפלחה”ן – פלוגת חבלה והנדסה בצנחנים. ביום השישי לכניסה הקרקעית במבצע “צוק-איתן” בחאן-יונס, הופעל מטען צד לעבר חמשת חברי החולייה שלו, שהיו בחוד הכוח. ארבעה מחבריו: פז אליהו, לי מט, שחר (דובר) דאובר ושחר שלו נהרגו. אמציה נפצע בינוני עד קשה.
חודשים ארוכים עבר הליכי שיקום. עד ששב לעמוד על רגליו. מי שנתן בו אמונו ומבטחו היה בעל בית הספר לקרב מגע לחימה ישראלית ברעננה אביעד סגל: “הוא ראה בי את כל מה שאני יכול מעבר למה שהייתי. אני גאה על כך. כל חיי אודה לאביעד. הוא זה שנתן לי את הכלים להתמודד בחיים האישיים שלי”.
אמציה פנסטרהיים, מדריך ראשי של בבית הספר לקרב מגע. בין השאר מאמן את לין נחמד מרעננה. שבגיל 63 החלה להתאמן אצל אמציה. בזכותו כבר מתהדרת בחגורה צהובה. 
המלצה ואזהרה אישית: לא כדאי להסתכסך עם לין. אגב גם לא עם אמציה.”

“ילד שהתחיל לגמגם כשהיה בן ארבע, הבין שהוא חריג בגלל הגמגום בגיל תשע, ועשה מהפך גדול בחייו ע”י השלמה עם הגמגום והפיכתו לחלק ממנו – גורם לי להיות מלא הערצה וגאווה. כיום הוא לא מפחד לדבר על זה, משום שכנראה הבין שכשאתה חושף את הפגם שלך ומראה לחברה שאתה לא מתבייש בו ושאתה בעל בטחון – גורם למי שמולך לחשוב שאתה שווה בין שווים, וכך אתה לא מביך אותו.”

דוגמה נוספת של אדם ש”לימד את חיים שיעור” הוא דני סטולר, נכה בדרגת מאה אחוז, שהיה מאוד יקר ללבו. דני נולד עם בעיות מוטוריות, כך שללכת, לדוגמה, התחיל רק בגיל 6. דני, בן יחיד להוריו, למד במסגרת בית ספר רגיל משום שאמו לא הסכימה להכניס אותו למוסדות מיוחדים בשל היותו ילד מאוד חכם מבחינה קוגנטיבית. הסביבה תמיד מאוד תמכה בו, לדוגמה ילדי כיתתו, כך חיים סיפר, התקבצו סביבו כדי לעזור לו עם התיק, וכל נושא ועניין. דני לא התגייס לצבא בשל מגבלותיו, ודבר שמאוד אפיין אותו הוא שתמיד רצה להיות כמו כל אחד ושיתייחסו אליו ככזה. מאוחר יותר בחייו, דני התחתן ונולד לו בן, והכיר את חיים דרך עבודתם. חיים עבד בידיעות אחרונות בתפקיד ראש הכתבים של העיתון, ודני עבד במעריב, ולעתים נעזר בחיים כנהג, משום שלא יכול היה להתנייד. זמן מה לאחר מכן, דני התמוטט ולא יכל יותר לנוע. כתוצאה מכך, התגורר במוסד בהוד השרון, ויום אחד התקשר לחיים בבקשה שיבוא לבקר אותו. מאז, חיים ליווה אותו במשך 22 שנים, ונוצרה ביניהם חברות מדהימה שבמסגרתה היה מפנה לו חיים בכל יום שעה וחצי מתוך השגרה העמוסה, מבקר אותו, משוחח, מאכיל אותו ומטפל בו במוסד.

חיים טוען שהסיפור של דני גרם לו להבין עד כמה מצויים באנשים כוחות מדהימים, שבחיים לא היו חושבים שמצויים בהם. דני היה משותק ולא יכל להניע אף איבר בגופו, אך בכל זאת, הכמיהה לחיים, לדעת, והסקרנות היו קיימים בו בעוצמה. חיים לפתע הבין כמה ערך יש לחיים, כמה הם חזקים ועצמתיים… הוא נותר פעור פה ומוקסם מהרצון לחיות, רצון שהגיע מאדם שהיה מאוד מוגבל בפעילויות שהיה יכול לבצע, ומיכולתם של אנשים להעריך כל שנייה ורגע בחיים הללו ולא לקחת אותם כמובנים מאליהם.


הסלון של חיים, שאת רהיטיו הוא עיצב ובנה בעצמו.

לפי דברי חיים, הוא מתאפיין באמביציה גבוהה, והוא עקשן מאוד שלא מוותר. אלה, לטענתו, כתוצאה משני גורמים. האחד, מה שעבר בילדותו: שתמיד הרגיש שעליו להוכיח את עצמו, וזאת אגב, בשביל עצמו. הוא רצה להוכיח לעצמו שאדם בסופו של דבר, יכול להגיע ליעדיו, אם מספיק רוצה, וזהו עיקרון שמטפח אצל ילדיו מקטנות. דוגמה להחלטה כזו היא שבשנת 2003 חיים החליט שהוא מתמודד לראשות עיריית רעננה. אז, לטענתו, הוא לא התכוון לנצח בבחירות משום שזאב בילסקי היה “ראש עירייה מיתולוגי”, אך היה מעוניין להיכנס למועצת העיר. חיים מספר שמכל מקום דיכאו אותו ואמרו לו ש”אין לו סיכוי”, אך תוך חודשיים, לאחר עבודה מרובה ב”חדר קטן עם עובש ומזכירה אחת”, הוא הצליח להשיג שני מנדטים, הישג שנחשב כמפתיע.

שנתיים לאחר מכן, ראש העירייה, זאב בילסקי, פרש, וחיים מצא את עצמו מתמודד לראשות העיר מול ראש אגף החינוך, נחום חופרי. חיים סיפר, שעל פי כל הסקרים הוא היה אמור לנצח. ביום האחרון הוא הפסיד בפער קטן מאוד של קולות בגלל “תרגיל” שהסית את דעת הציבור נגדו. חיים החליט שהוא לא נשבר לרגע, והבטיח לעצמו שיבוא יום והוא יגיע ליעד הזה. באותה התקופה הוא חולל את שינוי חייו ואמר לעצמו שהגיע הזמן להסב את הקריירה – מעיתונאות, תחום בו עסק כל חייו, לנגרות – תחום שהייתה לו כלפיו כמיהה בלתי מוסברת. הוא פנה לחבר, בעל נגרייה, והציע לו להיכנס בתור שותף לעסק. וכך היה. חיים מאוד הצליח בתחום זה, חלק גדול מכך הוא בזכות האמביציה הגבוהה שלו. הוא בנה ריהוט בבתים בהרצליה פיתוח, את ביתו עיצב במו ידיו… כבר שמונה שנים הוא נהנה מהעסק הזה, משום שכך הצורך שלו ליצור מתממש. בנוסף, אמר: “תמיד רציתי להרגיש מה זה להזיע, ומה זה גם הצד השני של החיים, של בעלי הצווארון הכחול.”
כעת, הודיע שהוא מפסיק עם הנגרות ומתמקד באותו היעד והמטרה שהציב לעצמו בעבר, להיות ראש עיר ולהיבחר בבחירות. “אני יודע שזה לא תהליך קל, אגב, גם עבור המשפחה. התהליך מביא אתו המון מתח וחשיפה. זה לא פשוט האמונה בדרך ובעצמך ושאתה מסוגל לעשות את הדברים שאתה מאמין בהם, אבל אני מאמין, וכתוצאה מכך אני גם רואה שהסביבה נותנת לי קרדיט, מעצם העובדה שאני לא מוותר, שאני נחוש ולא נשבר.”

חיים מתאפיין באמביציה גבוהה ועקשן מאוד גם כתוצאה מאופיים של הוריו, שהיו ניצולי שואה, שמאוחר יותר עלו לארץ מחוסרי כל. אביו זלמן ז”ל, היה בן יחיד להוריו וגודל על ידי אמו בלבד משום שאביו נפטר בגיל צעיר. כשמלאו לו 17 שנים, הגרמנים נכנסו לליטא ולקחו אותו ואת אמו לגטו שאוולי. בהגיעם לגטו הופרדו, וזוהי הייתה הפעם האחרונה שראה את אמו. משפחתו של חיים לא ידעה אם אמו של אביו הועברה לאושוויץ או לטרבלינקה, אך הם ידעו בוודאות שנספתה בשואה. אביו כל חייו ניסה להשיג תמונה שלה, חיים סיפר, משום שחלומו היה להראות למשפחה איך נראתה אמו, ועד כמה הייתה יפה.

בגטו שאוולי אביו של חיים פגש את חנה שילנסקי שהפכה לימים להיות אשתו ומאוחר יותר גם אימו של חיים. מאחר וזלמן היה בודד בגיטו הוא אומץ כמו בן חמישי על ידי אימה של חנה. משפחתה של אימו של חיים נחשבה לאמידה, הגיעה מבית מאוד עשיר. המשפחה כללה את הסבתא של חיים לאה, ואת ארבעת ילדיה, ללא אביה של אמו של חיים, שנפטר ברכבת בדרכו חזרה מניתוח אפנדיציט, שכנראה הסתבך. לאחר שנפטר, סבתו של חיים נשארה עם ארבעת ילדיה, כאשר אימו הייתה הגדולה מביניהם, אחריה, האח דוב שלנסקי, שלימים היה יושב ראש הכנסת, האחות השלישית, חיה בלוטמן, והאח הקטן אריה שלנסקי, היחיד שבין החיים כיום.

“אני ספגתי המון סיפורים בבית על מה שהיה בשואה,” חיים מספר. אימו היתה מספרת הרבה את מה שחוותה והייתה אומרת “במילא אתה לא תבין”, משום שלטענתה, אדם שלא חווה זאת לא יכול להבין איך אדם נכנס לביתו, מוציא אותו מהבית שלו בטענה שזה בבעלותו. חיים שיתף מקרה שתמיד זעזע אותו: כאמור, הוריו שרדו את השואה, עלו לארץ והתגוררו ברעננה כאשר חיים נולד לבית ברחוב רבוצקי 49. כשהלך לצבא, אמו, כפי שצויין, הייתה משתפת אותו בהרבה סיפורים מהשואה, אך אביו, מנגד, מעולם לא שיתף. הוא היה מופנם בנושא זה, והוא מאוד השפיע עליו במהלך השנים. לדוגמה, הוא חווה סיוטי לילה – ״סיוטי נאצים״. הוא חלם שתוקפים אותו, שהוא נלחם איתם והיה מדבר מתוך השינה. כשחיים סיים את קורס הקצינים, הגיעו כל המשפחה לטקס, וכשקיבל את הדרגה, חיים ראה לראשונה בחייו את אביו מזיל דמעה. אביו חיבק אותו ואמר לו: ״אתה לא מבין איזה ניצחון ואושר זה בשבילי, שאתה חייל, קצין בצבא ההגנה לישראל, קצין בצנחנים, שאתה חופשי״. את משפט זה הוא זוכר עד היום.


חיים ציין שאצלם במשפחה היה נהוג, לא לנסוע לגרמניה, לא לקנות מוצרים גרמניים ועוד. במהלך תפקידו כעיתונאי בידיעות אחרונות, חיים נקרא לשיחה ע״י משה ורדי, עורך ידיעות אחרונות, שאמר לו שיש סיור עיתונאים בגרמניה, ושהוא מעוניין שיצטרף. בתגובה, חיים אמר לו שזה נושא לא פשוט בשבילו, וורדי נתן לו מספר ימים לחשוב על זה ולהחזיר לו תשובה. למחרת בבוקר חיים ישב בארוחת בוקר עם הוריו, שאגב, אמו הייתה מארחת מדהימה, הבית היה פתוח לכולם, גם אם לא היה אוכל במקרר. במהלך הארוחה סיפר להם על ההצעה לנסוע לגרמניה לסיור עיתונאים. אביו שאל: ״מה זאת אומרת? מדוע שלא תיסע? אתה תיסע בהחלט לגרמניה! בגללנו לא תסע?״ חיים מספר שלאחר מכן, אכן נסע לגרמניה וכשחזר אביו בשדה התעופה דמע, בפעם השנייה שחיים ראה בחייו, ואמר: ״אתה בן חורין מסתובב באדמת גרמניה כישראלי לכל דבר. הייתי שם פחות מג׳וק, חיי לא היו שווים, והנה, תראה איך העולם התהפך, מהצד הזה הפכנו לצד אחר.״.
“אלו הם דברים שנחרטו לי בזיכרון”, חיים אמר בהתרגשות.


פינת הישיבה בה חיים ואני ישבנו וקיימנו את הריאיון. גם היא מורכבת מרהיטים מעשה ידיו.

דבר אחד שמאוד מפריע לחיים הוא הקוטביות שיש במדינה. הוא הרבה פעמים שומע אנשים שמדברים על המוצא שלהם, על ספרדים ועל אשכנזים, והוא רואה בזה עניין חסר חשיבות. הוא מעוניין באחדות, וטוען שהקוטביות שיש במדינה תוביל, ובהווה מובילה, לתוצאות לא טובות. ובאופן כללי, חיים מתקשה לקבל פערים גדולים בין אנשים. לדוגמה, הוא טוען שברעננה “מכסים את הפערים מתחת לשטיח”. קיימות משפחות מאוד עניות למול משפחות מאוד עשירות, וטוען שעלינו להיות מאוחדים, משום שאם לא נהיה, “יעשו בנו שפטים”, לדבריו. “מכל רחבי תבל התאחדנו והגענו לכאן, יצרנו מדינה. ואם זה כוח אלוהי, ואולי אף כוח אחר, לא ברור איך, בכל מקרה, אני מאמין שהציווי שלנו הוא לדעת שכל אחד מאלה שיושבים כאן יש לו משמעות לגורל העם היהודי, ולכן המוצא לא רלוונטי.” 
“יש לנו היום מדינה שאנו צריכים לחשוב טוב איך לקיים אותה, למען הדורות הבאים,” חיים אמר וסיפר שבהקשר זה הוא “איש מאוד ירוק”. הוא מתקשה לקבל את איכות הסביבה הירודה בארץ, וציין שכעת יש לווינים שמסתובבים מסביב לכדור הארץ, רואים את המתרחש ומתעדים הכל. קיים שינוי אקלים קיצוני, חור באוזון, זיהום נחלים ואדמות, ושאנחנו גורמים לאלו, בעיקר בשל אינטרסים כלכליים ונוחות, בשביל הרווח הרגעי ללא מחשבה לטווח הרחוק. חיים טען שאם המנהיגים לא ישפרו את היחס הירוק לסביבה, כדור הארץ לא יהיה קיים לעוד הרבה זמן.

כשיהיה ראש עיר, חיים יקדם את נושא זה וישפר את איכות הסביבה ברעננה, ובתקווה גם בערים אחרות. הוא חושב שכדי להשיג את המטרה, יש להתמקד קודם כל בחינוך – כבר מהגיל הרך, ולהעביר את המידע להורים דרך הילדים. עיקרון לדוגמה שהגננות יכולות להעביר הוא שכמו שבבית נמנעים מללכלך ושאם מלכלכים – מנקים אחרי, כך צריך להיות גם בכדור הארץ. חיים טוען שכך יווצר מצב שאם ילד יראה את אביו משליך סיגריה למשל, והגננת הסבירה לו שזהו מעשה אסור, הילד יגיד לאבא, וכך גם האבא “יתחנך”, משום שחיים חושב שההשפעה של ילד על הוריו היא ההשפעה הגדולה ביותר. לגננות קיימת השפעה מאוד גדולה על הילדים, ועל ידי עיסוק רב בנושא איכות הסביבה ובמשמעות שלה – ילדי הדור הקרוב יתמצאו בנושא זה ביחס לדור שלנו. דוגמה נוספת בתחום זה שחיים היה מקדם במידה והיה ראש עיר: הוא היה מפחית במדורות בל”ג בעומר, ואולי אפילו מאחד אותן לכדי אחת עירונית. חיים טוען שלמרות שזוהי מסורת יפה, זוהי פגיעה בסביבה.

תחום נוסף שמאוד קרוב ללבו של חיים הוא בעלי חיים. “אני מנסה נואשות להיגמל מלאכול בשר,” חיים סיפר, והוסיף שניסיונות אלו מאוד קשים לו משום שגדל לתוך הרגל זה, אך בשנים האחרונות תחום זה מדבר אליו יותר, וכתוצאה מכך מנסה לצמצם את האכילה. “אני מקווה שלדורות הבאים תהיה יותר מודעות בנושא הזה”, חיים גיחך וסיפר שלו, לדוגמה, יש כלב בבית, והכלב שולט בחייו, ולא ההפך.

בנוסף, חתול שחיים הציל נמצא כיום אצל בנו. “לפני 6 שנים, היה יום גשום.” חיים החל לספר. במושב אלישמע, מתוך מצבור של פסולת בצבץ קולו של “חתלתול” קטןֿ. הוא התלבט בין ללכת להוציא אותו, ולסכן את הקשר שלו עם אמו, לבין להשאיר אותו שם ובכך אמו, במידה ותחזור תחלץ אותו ותדאג לו. בסוף החליט שבינתיים ישאיר אותו שם. כעבור שעתיים חיים חזר לאזור, והגור עדיין יילל. בערב, כששוב בא לבדוק לשלומו, חיים שמע את הגור עדיין מיילל, כשבקושי נותר לו קול. הוא החליט שהוא מתערב ושם את החתול בתוך ארגז קרטון, עדיין מקווה שהאמא תחזור ותמצא אותו, אך ידע שהוריד את הסיכוי בכך שנגע בו והעביר אותו למקום אחר. 
זה היה יום חמישי, לאחר בילוי עם חברים, בחצות הלילה החליט שוב לנסוע לבדוק לשלומו של החתול הקטן. אחרת, הוא סיפר שלא יכול היה להירדם. “ראיתי שהוא באפיסת כוחות.”, סיפר, והחליט שהוא לוקח אותו לביתו. הוא השכיב אותו על סדין חימום חשמלי, בירר באינטרנט כיצד מטפלים בחתול כזה קטן, “חתול שלפתע הופכים להיות אביו ואמו”. לאחר חצות, הוא נסע להביא מזרק מהמוסד בו שכן חברו דני סטולר באמצעותו האכיל את הגור. “ביקשתי את המזרק הקטן ביותר, באמצעותו האכלתי את החתול הקטן במשך שלושה חודשים”. בגיל חצי שנה חיים העביר את החתול לבנו, והחתול השאיר בחיים כזה חותם, עד שאפילו מופיע בתמונת הנושא שלו בפייסבוק!


החתול שם טוב אותו חיים הציל ומסר לבנו.

חיים מאמין מאוד בשיתוף ילדים עם בעלי חיים. “אני חושב שילד שיודע כאבו של בעל חיים הוא ילד ממושמע ומבין. החזון שלי ברעננה, שיתממש ביום מן הימים, הוא להקים חווה לבעלי חיים נטושים, שתכיל ווטרינר ובני נוער שלוקחים בה חלק.” חיים הצהיר. “זו תהיה חווה במתכונת אחרת. אני רוצה לשחרר בעלי חיים כלואים לטבע, למקום שבו הם אמורים להיות. מהפכה לא עושים בדקה, אלא היא תוצאה של תהליך ארוך. אבל אני מאמין שהיא תחול, אם אתמיד בדרך שלי.”


כאן ניתן לראות את המטבחון שבמרפסת, שאת רהיטיה חיים עיצב ובנה במו ידיו.

במסגרת השירות הצבאי הייתה תקופה בה התנדב בבסיס שנקרא דותן, והיא, לדבריו, בין התקופות החווייתית והמרגשות ביותר שעבר. הרמטכ”ל באותם ימים רפאל רפול, החליט שעל הצבא לשקם נערים שלא יודעים קרוא וכתוב, אלימים ולא ממושמעים. חיים היה בחור בן 21, קצין, שקיבל לפקד על חיילים שהם “על גבול האנאלפביתיות, ילדים שהיו מאוד אלימים, בלי מסגרות, חיו ברחוב, ממשפחות הרוסות.” הוא לקח על עצמו פלוגה של 120 חיילים, תחתיו היו מורות חיילות, והוא העביר אותם טירונות של חצי שנה. הוא סיפר שלא את כולם הם הצליחו להציל. מאוחר יותר, כשהיה עיתונאי, על חלקם, לצערו, הוא כתב במדור הפלילי. אך את חלקם הצליחו לכוון לדרך הישר, והם הפכו ל”נורמטיביים”, במסגרות. מה שהדהים אותו אז, לפי דבריו, היה הפער העצום שהיה קיים בינו לבין בחור שהיה קטן ממנו רק בשנתיים. לאחר הטירונות והשינוי העצום שחוללו בהם הצוות, לפני מסיבת הסיום הם פנו אליו בבקשה להביא שני זמרים לטקס הסיום שלהם, ואמרו שיצטרכו רכב טרנזיט משום שאחד הזמרים הוא נכה. בערב שני הזמרים הגיעו, אורחו בלשכתו. במסיבת הסיום הם עלו לבמה, בחדר אוכל. “נהייתה אקסטזה, מוזיקה מזרחית מאוד כבדה שלא הכרתי. שני החברה האלה הצביעו על הזמרים, ואמרו לי ‘אתה עוד תשמע עליהם’. “הנכה ג׳קי מקייטן והגבוה זהר ארגוב.” חיים סיפר בהתלהבות. “לימים אח״כ אכן שמענו עליהם. זוהי עוד חוויה מרגשת שחוותי במסגרת 60 שנותיי.”

דוגמה מהתחום החברתי בו חיים פעיל הוא מקרה של אישה בדואית חולה שמתגוררת בשדות רעננה עם עזים. חיים סיפר שבשנים האחרונות התחילו להתנכל אליה, ניתקו לה את המים ואת החשמל, ובעקבות זאת הוא התקומם ומחא נגד התנהגות זו. להגנתם הם טענו שהיא פלשה לשטח שלא שלה, ובתגובה, חיים טען שזה לא רלוונטי לוויכוח. מה שהוא מחא עליו היה: מאיין הם חשבו שיש להם את הזכות לנתק מים וחשמל לאישה חולה? לטענתו, אין להם את הזכות לעשות זאת מבחינה מוסרית. למרות שמבחינה חוקית הקרקעות לא שלה, אך אין למנוע ממנה לקבל את הצרכים הבסיסיים שלה, במיוחד לא למנוע זאת מבחורה חולה. חיים טען שהנושא הרחב של עזרה לזולת ולחלש, בעיקר, הוא נושא בעדיפות עליונה אצלו.

כיום, מטריד אותו שכשאדם נמצא בתוך העולם הפוליטי, הוא יריב של מישהו. לטענת חיים, אופיו הוא כזה שהוא עומד על שלו, ולא מעלים עין ממקרים שלא מוצאי חן בעיניו, לדוגמה, מקרה בו קיים חוסר מוסריות. “לא כולם אוהבים את זה.” חיים סיפר מניסיון שבשנים מסוימות ניסו ליצור לו תדמית של אדם שהוא איננו כזה. לפני כחצי שנה פגש בחורה בשם אנה שהייתה במטה של המתחרים שלו בפוליטיקה, שכתוצאה מאינטראקציה איתה הבין שהתדמית שלו, שנוצרה אצלה דרך מטה המתחרים, הייתה של אדם אלים, צועק המתעצבן בקלות – תדמית שקרית שהומצאה משום שהמתחרים ניסו להעלות את הדימוי שלהם בעיניי החברה על ידי הורדת התדמית שלו, וכך הם גם יוצרים פחד מפני המתחרה, כמו שקרה במקרה של אנה.

“הקלות הבלתי נסבלת שאדם יכול לקחת בן אדם אחר ולהפוך אותו לאפר ועפר, היא נוראית. התדמית הזאת לא מפריעה לי, כל עוד חברים שלי יודעים בדיוק מי אני. אך היא בעייתית ו”מציקה” כאשר אני מתמודד לראשות העיר, משום שצריך להסביר לאנשים ולשכנע אותם שיתעלמו ממה ששמעו עליי כי זוהי תדמית שקרית שהומצאה על ידי מתחרים. עצוב לאיזו רמה אנשים מסוגלים להגיע בפוליטיקה.”

לסיום, חיים סיפר שהוא אדם מאוד מסור, שליו ורגוע. חייו סובבים הרבה סביב אשתו – דוריס, ילדיו – בן, עטר וליעד ושאר המשפחה, וכשזה נוגע אליהם, לדבריו, הוא מאוד לחוץ ודאגן.

ואני? נהנתי מאוד לראיין את חיים, הייתי מרותקת והקשבתי לכל מילה ומילה, בציפייה לדעת מה עוד יש לאדם הזה להגיד ולהציע לעולם.

מוזמנים לעקוב אחרי עמוד הפייסבוק הפוליטי של חיים ברוידא, ואם אתם תושבי רעננה, אפילו תוכלו להיות חלק מ “רעננה המושבה”, דף פייסבוק שחיים הקים, המכיל סיפורי נוסטלגיה על רעננה.

מקווים שנהנתם…
יובל וחיים.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: טל שפר-להב

קעקוע יום הולדת א’

אז עברה שנה מיום השישי הזה בו נחתה עליי ההשראה להקים את פרויקט העולמות, שנה מה – 16.12.2016. לקח זמן עד שזה נהיה ממש “פרויקט העולמות”, ועד שנבנה האתר, אך הרעיון הכללי הועבר ברגע קסום מהעולם האמתי לעולם המשחק (תאוריית העולמות), ונוצר. הפרויקט שינה את החיים שלי מהקצה אל הקצה ואני כל כך מוקירה את רגע ההשראה הזה. הוא גרם לי להרגיש מהו סיפוק ורגע אושר אמתי, לראות ניצוצות בעיניים, להעשיר את עצמי ולממש את המיוחדות שבי.

באופן מקרי הצטלב יום ההולדת לפרויקט עם קעקוע ה”עולמות” החדש שלי.

הקעקוע נולד לאחר השקעת מחשבה מרובה וניסיונות לדמיין רגשות אפשריים שיכולים להתעורר בי במהלך החיים לגביו. אבל משהו שאני יודעת הוא שלפעמים בחיים, כדי לעשות דברים שאוהבים וכדי למצות את עצמינו, צריך לקחת סיכונים – לא?

אחרי שעשיתי את הקעקוע אני יכולה להגיד בוודאות שאני ממש ממש שמחה ומרוצה מכך שעשיתי אותו, משום שמבטא רעיון כל כך גדול שהיווה מפתח לאדם שאני היום, ושמאוד עיצב את עצמי כאישה בתחילת דרכה בחיים. אני נותנת לעצמי מקום לשנות דעות, אידאולוגיות ותפיסות, אבל דבר אחד שלא ישתנה הוא העבר, והוא העובדה שהתחלתי את דרכי בתור אדם פילוסוף, עם תאוריה שהצילה אותי ופרויקט קסום. ואת העבר הזה, ואת התחושות שהוא מעורר בי, אני רוצה לחרוט על גופי לכל ימי חיי. וכך עשיתי.

אז כפי שאמרתי, הקעקוע הוא סמל שמגדיר אותי, ואת תפיסת “תאוריית העולמות” שלי. צורתו הכללית של הקעקוע היא שעון חול. בחלקו העליון מופיעה אישה שעם הזמן הופכת לעפר, שמצטבר בחלקו התחתון. חלקו העליון מהווה את עולם המשחק שבתאוריה, ואילו חלקו התחתון מהווה את מצב הביניים הבסיסי – החומרי. העולם האמתי הוא צורתו המחזורית והסגורה של שעון החול, והלאה, אל “המרחב שבחוץ”.

האישה שמככבת כלואה בתוך הזמן, אך שלמה עם כך שזוהי מגבלתה, ונראית אפילו כרקדנית, שרוקדת (חייה ושמחה) גם כאשר יודעת שבסופו של דבר תעלם. הקעקוע מסמל בעיניי השלמה, זרימה, צניעות, שבאה לידי ביטוי בעמידתה המורכנת, ואופטימיות. 
תכונה נוספת של שעון חול היא שניתן להפוך אותו, ולכן, ניתן גם להסתכל על הקעקוע הפוך, כאשר העפר, החומר, יוצר חיים, אישה, הן מבחינה חומרית, והן מבחינה אישיותית / חווייתית. כשהאישה תסתיים להבנות (כשהעפר ייגמר), יגיע המוות שלה, משום שכל עוד אדם חיי – הוא ממשיך להבנות, להתפתח וללמוד. אני אוהבת להסתכל על הקעקוע כתהליך בו זמני – של בנייה ושל קרבה לסוף ביחד.

כמובן שהקעקוע תואם לאמונה שלי, אך אני מזמינה אתכם לראות אותו כסמל שמבטא כל מה שתרצו, כי זהו היופי באמנות – קיימות אינסוף פרשנויות.

אז תודה ממש לתום המקעקע, ותודה לשותפים לתהליך 🙂

יובל.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: רונית בר-אשר

העולם של נוה

ההיכרות ביני ובין נוה גור, מתמודד לראשות עיריית הוד השרון, התרחשה מספר שבועות בודדים לפני הריאיון. כחלק מניסיון פרסום דף הפייסבוק של הפרויקט, הצעתי לנוה חברות בפייסבוק ושלחתי לו הזמנה לעקוב אחרי הדף. בעקבות החברות, הופיע בחדשות הפייסבוק שלי טקסט דעה שפרסם נוה, בנוגע להחלטת העירייה לבטל את הופעתו של הראל סקעת ביום העצמאות הבא, ותמיכתו של נוה באוכלוסיית הלהט”בים. הטקסט כל כך “דיבר אליי” והפתיע אותי, כך שממש הייתי חייבת לשלוח לו מכתב, בו החמאתי לו על המנהיגות הבלתי רגילה שמצאתי בפוסט הזה. בנוסף, שאלתי את נוה, אם יהיה מעוניין לקחת חלק בפרויקט שלי. נוה התלהב ונענה בחיוב להצעתי, דבר שהחמיא לי מאוד, וכתכונה שבעיניי מאפיינת אותו מאוד (כך למדתי בהמשך היכרותנו): מיד היה מוכן “לגלגל את התהליך”, ולצאת לדרך.

נפגשנו ב-16.8.2017 בשעה 19:30 בחדר הישיבות שבמשרדו בכפר סבא. השילוב בין המראה המכובד שלי – השיער האסוף והמסודר, העקבים, הג’ינס הארוך, החולצה החלקה המגוהצת והשרשרת הארוכה הזהובה שהתנדנדה על צווארי, לבין שולחן חדר הישיבות הארוך והפורמלי, גרם לי להיות נרגשת ולהתלהב כל כך. עד כמה רציתי להצליח בריאיון הזה… לייצג את הפרויקט בצורה הטובה ביותר, להקשיב, לתת מעצמי, להחכים ממנו, וללמוד על המנהיגות שלו ועל דרכו יוצאת הדופן.

כעת מזמינה אתכם להתפעל מעולמו של נוה, בדיוק כמו שאני נפעמתי, ואולי אפילו עוד יותר, אם בכלל אפשרי…

נוה נולד בשנת 1975 במצפה רמון – עיירה קטנה ומבודדת, שנותרה כזו מאז ועד היום. הוריו הם שני אנשי חינוך, שהחלו דרכם כמורים, ובמרוצת השנים הפכו להיות שליחי “הסוכנות היהודית” בגולה ומנהלי בתי ספר. כאב לילדים בעצמו, הבין נוה בשנים האחרונות, שהוריו גידלו אותו כילד לתוך מציאות מרתקת, מציאות – בה חווה עולמות רבים ושונים.
נוה עבר למעלה מ-30 דירות מאז שנולד. הוא נוהג לצחוק ולומר, שאם היו אומרים לו ולמשפחתו לעבור דירה באמצע הלילה – הם ידעו לארוז ולעשות זאת מתוך שינה. ממצפה רמון עברו לבאר שבע, לקולומביה, לבאר שבע, לניגריה, לבאר שבע, למדרשת שדה בוקר… ואז, שם – בשדה בוקר (או כמו שנוה מכנה את המקום הזה: “הבית שלי”) – עיצב נוה את עולמו, ועד היום מרגיש שהשהות שם השפיעה עליו רבות.
משחר ילדותו, נוה היה ילד מעורב, חברותי ואכפתי ש”מזיז עולמות”. האנשים שמסביבו ידעו שאם הם רצו להוציא לפועל פרויקט כלשהו – נוה היה האדם הנכון לפנות אליו. הוא היה פעיל בתחומים רבים: יו”ר מועצת התלמידים, פעיל ומעורב באירועי תרבות, חינוך, תיאטרון ומוזיקה ועוד, יזם באופן שוטף פעילויות בקהילה, אחראי על פרויקטים גדולים (לדוגמה: היה האחראי על מסיבת הסיום וביים אותה), ועוד ועוד…
האכפתיות והמעורבות הללו לא באו משום מקום – הבית שגדל בו היה מאוד פתוח, מרכזי, רוחש פעילות תמידית ואנשים ההולכים ושבים.

נוה נשוי לעינת, שהכיר אותה בדרך מיוחדת דרך “מכתב תועה”. הוא אבא לשלושה בנים: תאומים בני 13 וחצי, איתמר ואיל, ואיתן, שבן 10. הוא נוהג להתלוצץ על כך שתכנן בכלל בת בכורה, ואחריה עוד כמה בנות – ובסוף קיבל 3 בנים. אבל הוא מאוהב בהם, כך הוא מודה. כששאלתי למה, ענה שתמיד היו לו יותר “חברות” מ”חברים”. עוד מילדותו, ראה בבנות המין הנשי שותפות טובות יותר לשיחות, מאתגרות יותר, עמוקות יותר ורגישות יותר. זאת, כך נדמה לי, משום שתכונה מרכזית אצל נוה היא רגישות גבוהה. הוא רצה בת כדי שיוכל “לחבק, לשוחח איתה עמוקות, לנשק אותה ולצחוק איתה”. יחד עם זאת, לשמחתו קיבל “ילדים מקסימים”, שבהחלט מעניקים לו את כל אלה.

כשהתגייס ועזב את מדרשת שדה בוקר, התגייס לחיל השריון וסיים את שירותו הצבאי כמ”פ (מפקד פלוגה) בחיל השריון (הוא כיום בדרגת רס”ן). הוא מתאר את החוויה שלו בצבא, כמי שעבר שנה קשה בהתחלה, ומאדם שהיה רגיל להוביל ולהנהיג, הכי מעורב ובעל דעה משלו – הפך להיות “עוד מספר אישי” במערכת. עם הזמן, הוא הבין שזה חלק חשוב מן הדרך ומהתפתחותו, התקדם בצורה מרשימה, ואפילו מעט קשוחה לגילו הצעיר. הוא הפך להיות מ”פ על כ- 200 חיילים ומפקדים, בהיותו בן 22. תפקיד המ”פ – היווה עבורו אחד התפקידים המשמעותיים, המרתקים והמלמדים בחייו. התפקיד הזה טמן בחובו שני סוגים שונים של אתגר ועניין: האחד – אינטראקציות עם המון אנשים שעליהם היה יכול להשפיע. היכולת להנהיג, לטפח ולהוביל את דור החיילים הצעיר, ולהיות מעין “אבא” עבורם, ולהתמודד יחד איתם עם כל תנאי השטח. השני – עבודה במטה עם מפקדים בכירים, עבודה ניהולית שבמסגרתה היה ניתן להשפיע רבות.
משום שהיה מפקד של הרבה חיילים, כיום לעתים הוא פוגש אותם ברחוב ומקבל סיפוק גדול מכך שמספרים לו שהם זוכרים אותו ואת החוויות שהיו להם בזכותו. עצם זה שהוא השפיע עליהם לטובה מראה לו שהוא עשה דברים חשובים ו”טובים”.
לאחר שהשתחרר, נסע עם עינת ל”טיול שאחרי הצבא בארה”ב ובדרום אמריקה”, והחל אותו בבית ילדותו בבאראנקייה, קולומביה, שם היה עם הוריו, במסגרת שליחותם מן “הסוכנות היהודית”. למד ב”מרכז הבינתחומי” בהרצליה תואר ראשון במשפטים ובמנהל עסקים, וכשהחליט שהוא נכנס לפוליטיקה, בשנת 2011, סיים בהצטיינות תואר שני ב”ממשל ומדיניות ציבורית”.

למה החלטת שאתה נכנס לפוליטיקה?

נוה השיב שכל חייו היה מעורב, אך למרות זאת לא “ידע” פוליטיקה. בשנת 2002 עבר להתגורר עם אשתו בהוד השרון, ובשנת 2003 נולדו התאומים, איתמר ואיל. עם הזמן כשילדיו נכנסו לגנים, מצא את עצמו הורה מעורב מאוד ואכפתי למציאות בעיר. כך, לאט לאט, עם השנים, הקים את “פורום 200” וכיהן כיו”ר הפורום, שהיה אחראי על כ- 1000 משפחות בשכונת “מתחם 200” הגדולה בעיר. הוא רצה “להביא לשכונה הזו את שדה בוקר”, כך אמר, מקום שתמיד נתפס בעיניו כבעל קהילה פורחת, שהתחנך בו ושהשפיע עליו כל כך, להוד השרון. הוא רצה להקים קהילה בהוד השרון, כי הוא מאוד מאמין בחשיבות שלה. במסגרת הפורום, המשפחות הקימו מעין “קיבוץ עירוני”: חגגו חגים ואירועים ביחד, פעלו בנושאי חינוך וניהלו מאבק להקמת בית הספר היסודי לשכונה, יזמו מפגשי נטוורקינג והרצאות למבוגרים, יצרו עשרות אירועי קהילה לילדים בשכונה, ותמכו זה בזה.

מלבד “פורום 200”, נוה הקים בעצמו את “הנהגת הגנים העירונית”. “עברתי גננת גננת, גן גן”, כך הוא מספר, כדי שתהיה בעיר שלנו נציגות של ההורים גם בגני הילדים ולא רק בבתי הספר. “מאיר חלוואני, חברי הטוב וחברי לסיעה במועצת העיר כיום – היה אז יו”ר ההנהגה העירונית, והוא פתח לי את הדלת, למרות שטען שאני “משוגע”,”” כך סיפר. לאחר מכן, הקימו יחד שניהם ארגון שנקרא “דרך העיר”. מטרתו של הארגון הייתה לשנות את פניה של העיר, ולהביא דרך אחרת עבור התושבים: דרך, שדוגלת בחשיבות של קשר בין אנשים, בקהילה ובאחדות. הוא מרגיש שבעולם של היום התנתקנו וברחנו אחד מהשני. בשלב כלשהו, הבינו מאיר ונוה, שהדרך הנכונה לשנות, היא לעשות מעשה אמיץ ולהיכנס לפוליטיקה.

ככל שהיה יותר מעורב, כך הרגיש שבפוליטיקה יש מעט מידיי אנשים “טובים”. יש כאלה שבעיניו לא מתאימים, ישנם כאלה שאין להם היכולות, יש כאלה עם תפיסות עולם וערכים שבעיניו לא מתאימות לאנשים, שמעוניינים להנהיג. ויש גם כאלה, בעלי אינטרסים הפוגעים בציבור עצמו. ככל שהיה מעורב יותר – כך גם הבין עד כמה הוא צודק. “לפני ארבע שנים לא היו לי שיערות לבנות. כולן היום בגלל הפוליטיקה.” הוא צוחק.

נוה גאה מאוד בשותפיו ובחבריו ל”דרך העיר”. “הם כולם עובדים קשה מאוד”, הוא אומר, ומציין, שקבוצה זו לא מובנת מאליה היות והיא מורכבת מאנשים אכפתיים, טובים ונאמנים שחוו ועברו יחד כברת דרך. הוא ציין שהייתה להם תקופה לא קלה בגלל הבחירות האחרונות משתי בחינות: הראשונה היא שהם פספסו ניצחון בשל פער של כ- 400 קולות בלבד. לקח להם זמן להחליף את תחושת הפספוס בהבנה, שהם עשו הישג עצום בכל קנה מידה. השנייה היא הקושי שעברו בהסתגלות לתחום הפוליטיקה. בהתחלה, בישיבות מועצה הרגיש נוה בעיקר בדידות נורא גדולה. הוא נכנס לעולם שבו משתמשים בשפה מאוד זרה, שלא תואמת את תפיסות העולם שלו, שנובעות מערכים כמו כנות, יושרה, מקצוענות ומרצון והצורך לשפר את מה שקיים. הוא הבין שבעולם הפוליטיקה לא קיימים הערכים הללו. הרבה פעמים הוא מדמה את הקושי בהסתגלות לפוליטיקה לתחושה שחווה בשדה התעופה בניגריה שבאפריקה, כשנחת שם עם משפחתו בגיל 9. “דמייני לעצמך סיטואציה שבה תמונת העולם שלך משתנה לתמונה בה כולם אנשים כהי עור לידך, דוברים שפה לא מוכרת, ומחנק נורא גדול של שדה תעופה ללא מיזוג אוויר. כל מה שאת מרגישה, בתור ילדה קטנה, זה תחושה של מחנק, קולות לא מוכרים ושמישהו פה בעיקר רוצה להרוג אותך. ככה הרגשתי כשנכנסתי לפוליטיקה”, הוא אומר. “הפוליטיקאים דוברים שפה זרה ולא מוכרת, לא נעימה, עם המון אינטרסים”. כל מה שהרגיש בתור פוליטיקאי מתחיל זה, שהאנשים רוצים בעיקר “להרוג אותו” ולהיפטר ממנו.
בעקבות התקופה הקשה, הוא גם התמודד עם השאלה הקשה ביותר – האם הוא באמת רוצה להישאר במקום כזה? במקום שמרגיש שכל מה שמאמין בו לא מצוי?

הייתה לך נקודת שבר שדרבנה אותך? חוויה שגרמה לך פתאום להבין שיש דרך חדשה שמחובתך להילחם עליה, לבנות ולפתח אותה?

היה רגע מכונן, שבעקבותיו החליט שהוא נשאר בפוליטיקה.
בנוסף לכל העצבות וההתמודדות עם האכזבה וההפסד, באחת מן השבתות, מעט אחרי הבחירות, קיבל נוה שיחת טלפון מבעל פרדס, בו תלו שלטים שלו. בעל הפרדס הודיעו לנוה, שיתבע אותו אם לא יבואו אנשיו לאסוף את השלטים שנותרו אחרי הבחירות. נוה מספר שלקח את הרכב שלו, נסע לבדו לפרדס ומצא עשרות שלטים של עצמו, מועמד לראשות העיר עד לפני מספר שבועות, זרוקים, קרועים ומלוכלכים בצואת אדם ובעלי חיים. הוא מצא את עצמו אוסף שלט אחר שלט לתוך הרכב שלו, ולא עוצר מלדמוע. ממקום שחלם עליו – להיות ראש עיר, להביא שינוי, להשפיע על חיי התושבים בעיר – מצא את עצמו במקום נורא נמוך.
זה היה הרגע. זה היה הרגע, בו הבין שהוא מסרב לוותר. הוא הבין שזה שהוא לא הצליח אז – לא אומר שנכשל. זה שלא הצליחו אז – זה איננו אומר שלא יצליחו בפעם הבאה. כי הם ראויים, וזה חלק מהשיעור שצריכים היו לעבור. הוא החליט שהוא לא מוותר, כי יש לו ילדים שהיה רוצה שיגדלו במקום טוב יותר. כי הוא רוצה לחנך אותם שבסוף הטובים מנצחים, ושאם נכשלים, מנסים שוב ושוב עד שמצליחים. ושגם “כישלון”, אם בכלל היה כזה – הוא צעד חשוב בדרך להצלחה.

עם הזמן, נוה למד את שפת הפוליטיקה. “אתה חייב להכיר אותה, אבל אינך חייב להשתמש בה”, הוא אומר. “כמו שבניגריה, ידעה משפחתי שחובה לנסוע ברכב רק עם נהג כך גם בפוליטיקה – חשוב להכיר את החוקים וכיצד לשמור על עצמינו בתוכה”. בנוסף, נוה הוא אדם עם המון הומור. “לאנשים יהיה קשה להתנגד לך, כשאתה מדבר אליהם בחוש הומור בריא או בהיגיון בריא או בשניהם”, הוא אומר. נוה מתייחס להומור ולהיגיון ככלים לחיים וטוען שכשמנסים לתקוף אותך ואתה משיב בהומור ובהיגיון, המתקפה נכשלת.

אם נוה לא היה בוחר בתחום הפוליטיקה, הוא מספר שהיה שמח להיות מוזיקאי, או אדם שעוסק בתאטרון… הוא אומר שכשהגיע להחלטה לעסוק בפוליטיקה, החליט שלא יוותר על הצד הזה שבו, ושעדיין יקפיד לכתוב בשביל הנפש, בשביל הנשמה, וגם… בשביל להמשיך ולהשפיע ממקום של כתיבה. החלטה זו באה לידי ביטוי בכתיבת טור דעה בעיתון בעיקר לנשים, שנקרא “פאוזה”. לדוגמה, בין הכתבות הרבות כתב את: “על פילים ופערים”, ו”ילדי המובן מאליו”.

מהו ה”טוב” שהיה חסר לך בפוליטיקה?

הוא מסכים שהמילים “טוב” ו”רע” הן מילים גדולות. לדעתו, אדם מגבש טוב ורע לאחר שחווה סיטואציות שמרגיש בפנים שחלקן טובות וחלקן רעות. כתוצאה מהחוויות שהוא חווה, הוא הבין שאדישות, לדוגמה, היא ערך שמאוד לא מתחבר אליו. הוא חושב ש”רוע” היא מילה קשה אך היא קיימת, והיא מצויה בחוסר היכולת לראות את האחר, בחוסר היכולת לקבל ביקורת, בציניות, בערמומיות וכו’… לטענתו אלו הן תכונות שפוליטיקאים רבים לכודים בהן. כתוצאה מכך פוליטיקאים אלו עסוקים לא במהות, אלא בשוליים.

מה הפוליטיקאים שהם “לא טובים” בעיניך מחפשים בפוליטיקה?

לדעתו, חלקם מגיעים בגלל אינטרסים שגויים. לדוגמה, אינטרסים כלכליים. דוגמה נוספת היא אהדת הקהל, ורדיפה אחר הסמכות והתהילה. נוה הסכים עם מה שכתבתי לו במכתב ההיכרות שלנו, וחוזר ואומר שלדעתו אכן יש הבדל גדול בין מנהיג לפוליטיקאי:
“פולטיקאי” הוא אדם ששומע את הקהל ומחליט בהתאם לדעת הקהל כיצד להתנהג – זאת על מנת לזכות באהדתם. נוה סולד מההתנהגות הזאת, וחושב שמנהיג אמיתי לוקח את תפיסות העולם שלו ומנסה באמצעותן להוביל את דעת הקהל. רק ככה, בעיניו, ניתן להצליח, ואיתה גם לקבל את אהדת הקהל, משום שילכו אחריו אנשים שבאמת מאמינים בדרך שלו ושבאמת חושבים שהיא “נכונה” ו”טובה”. הוא מציין שכשכתב על העליהום שעשו כנגד הראל סקעת בפוסט ההיכרות בינינו, הוא התכוון ליצור דרך חדשה שמתאימה לאופי ההנהגה שלו, ליצור תודעה, להשפיע, וליצור תובנות שלא היו קודם לכן. “צריך אומץ במקומות האלה.” לטענתו, ואומר שלכן הוא משתדל לפעול ברגישות. צריך, לטעמו, למצוא את הדרך לתקשר עם אלה המאמינים בדרך שלו. דרך אמיתית, ללא כפייה, לא ע”י צביעות וסיסמאות ולא ע”י אלימות. בשביל הנהגה “נכונה”, לטעמו, נחוצה היכולת להקשיב, להודות בטעויות, ונחוצה היכולת ללכת צעד לאחור או הצידה, לעשות חשבון נפש, להסתכל מלמעלה ולהחליט האם הדרך שהוא סולל – היא נכונה? היא מביאה לידי ביטוי את מה שמאמין בו?

לעתים, נוה שואל את עצמו האם אנחנו מחפשים את האהבה של הקהל. הוא חושב שאומן יכול לכתוב שיר ולפרסם אותו, אך אם הקהל לא יאהב אותו – האומן ירגיש שמשהו שם חסר. נוה מרגיש את אותו הדבר בעולם הפוליטיקה. הוא חושב שלא צריך להיבהל מהמחשבה שעושים משהו כדי שיאהבו, משום שממילא, אדם שעושה רק מהמניע הזה – לא ידבוק בעיסוקו זמן רב. בנוסף לזה אהבת הקהל היא לא דבר שקל להשיג, היא דבר שנובע לרוב מהליכה בדרך נכונה. אהבת הקהל היא “בונוס” שמקבלים אם עוסקים במשהו אותנטי, שבפני עצמו מספק.

חלק מהפוליטיקאים “התגלגלו” לשם אבל הם לאו דווקא מתאימים לתפקיד. פעמים רבות, תוך כדי ישיבות מועצה הוא מסתכל על אנשים ועל הדרך בה הם מתנהלים. הוא מרגיש שזה רחוק “שנות אור” מהדרך בה חברות עסקיות טובות מתנהלות. הוא מאמין בצורך בשקיפות כלפי הציבור. “הכסף והמידע איננו שלי – הוא של הציבור, וכך גם יהיה אם אהיה ראש העיר.” כראש עיר ירצה שכל אחת ואחד ידעו כל צעד כלכלי שבוצע על ידי העירייה. הוא חושב שיש פער מאוד גדול בין ההתנהלות הכלכלית היום לבין ההתנהלות הכלכלית שצריכה להיות במדינה, ויש לו חלום שידברו על הוד השרון בעוד כמה שנים כעיר, שעברה שינויים גדולים ובלתי נתפסים, ושיקחו ממנה דוגמה, גם בערים אחרות. הוא לא מסתכל על הפוליטיקה בהוד השרון כעל משהו מקומי. הוא חושב שלהוד השרון ולהתנהלות בה יש השפעה גם על הסביבה, על רשויות אחרות ועל הפוליטיקה בכלל.

לדעת נוה, להיות ראש עיר זו אחת השליחויות והזכויות הגדולות ביותר שיכולות להיות לבן אדם. לראש עיר יש השפעה מאוד גדולה על חיי התושב באופן ישיר, הרבה יותר מאשר לראש ממשלה, כי יש לו מגע יומיומי עם הציבור, וכך הוא יכול להפוך את חייהם ממשהו אחד למשהו אחר “טוב” יותר. ראש עיר משפיע על הרבה החלטות קטנות ובסיסיות בחייו של אדם: על הכביש שנוסע דרכו, על התרבות שבעיר, על חינוך ילדי העיר ל”טוב”. בתחום החינוך היה מקדם את התפיסה שהישגים אקדמיים הם לא הכול, ושניתן לגעת בהרבה עולמות ותחומים אחרים, כמו בתרבות. ללמד את הילדים שאמנות, שירה, מוזיקה, יצירה, ספורט וכו’, הם דברים שחשובים לא פחות.

נוה סיפר שבעבר המנהיגים שהנהיגו את המדינה היו בעיקר אנשי צבא, שבאופן הכללתי היו מנהיגים שמתביישים לבכות או לחייך, ושמרגישים שהם צריכים לשדר חוזק וגבריות באופן תמידי. בעיניו, חלקם לא מספיק רגישים להנהיג את המדינה. השתנו הדברים, ואנחנו זקוקים לדברים אחרים היום. הוא חושב שהגיע הזמן למנהיגים רגישים, שיכולים (ושצריכים מתוקף תפקידם) בכל רגע נתון לחשוב על מי שבחר אותם ולהעמיד את עצמם במקומם. בתור מ”פ בצבא, היה לו חשוב לפני כל פעולה לקחת בחשבון את תחושת החייל, ולנסות להעמיד את עצמו בנעליו. לדעתו רק על-ידי רגישות ניתן להצמיח אנשים, ולצערו, הוא לא רואה זאת בפוליטיקה.

כחלק מהשינוי שהיה רוצה להוביל, נוה תוהה איך יגרום לראשי עיר אחרים להבין שקדנציה של ראש עיר צריכה להימשך לא יותר מ- 10 שנים, בעוד שכיום ניתן להיות ראש עיר בלי הגבלה של זמן. הוא טוען שצריך לתת הזדמנות לדורות הבאים, לחדש אנרגיות וגישות ולמנוע שחיתויות שדובקת באנשים שמצויים במעמד זה זמן רב.

משפחתו של נוה חזרה בתשובה כשהיה בכיתה ג’/ד’. בכיתה ד’ החליט שהוא שם כיפה, ומגיל צעיר היה קורא הפטרות ופרשות, ואפילו היה חזן בבתי הכנסת. יחד עם זאת גדל תמיד בישובים חילוניים, ועם השנים הוא הבין שהוא לא רוצה להיות דתי. היו לו לא מעט מאבקים בנושא עם אביו: על אמונה, על אלוהים, האם יש או אין אלוהים, והרבה שאלות שהוא לא יודע אם יש לנו תשובה עליהן בתור בני אדם. הוא טוען שהוא יכול להאמין, או לא להאמין, אבל על אמונה אי אפשר להתווכח. ההתמודדות עם אביו הייתה משמעותית ביותר מבחינתו וזאת משום שהוא הרגיש שהוא נלחם על זכותו של אדם להיות מה ומי שהוא – על חופש הבחירה שלו, על הזכות להאמין במה שרוצה להאמין, על הזכות להוציא לפועל מה שאדם מאמין בו ולהביא את עצמו ואת מי שהוא לידי ביטוי…

הסיפור שקרה לאחרונה עם הראל סקעת שדרכו הכרנו, דומה מאוד. הוא חושב שלמדינה אין זכות להכתיב לאדם האם מותר לו לגדל ילדים או לא, רק בגלל הנטייה המינית שלו, לדוגמה. זאת הזכות הבסיסית של אדם. היא דורשת מאותו אדם חובות, אבל שוללת ממנו זכויות בסיסיות. כשהוא נתקל במנהיגים בעלי שטחיות, רדידות, חוסר העמקה, חסרי רגישות ומניפולטיביים – זה רק גורם לו לרצות יותר, להצליח יותר ולשנות ולתקן את המצב. נוה מתמודד לראשות העיר מתוך רצון גדול מאוד לשנות, ומתוך אמונה גדולה מאוד ביכולת שלו לשנות ושל העיר להשתנות.

את שנת הבחירות שחווה עבר בהיותו בן 39, ומשום שהשנה הייתה מאוד לחוצה ועמוסה עבורו, החליט שלכבוד גיל 40 יזום משהו מיוחד שהוא אוהב. הוא יזם שלושה ערבי מופע יחד עם הזמרים האהובים עליו: דויד ברוזה, מאיר בנאי ורונית שחר, ויחד עם להקת “טררם” הופיע בכל ערב, כשהוא שר ומקריא מונולוגים שכתב על חייו, על המדינה שלנו ועל דברים שנוגעים בכולנו.

הדבר היפה שקרה בערבים הללו הוא ששילב מספר דברים שהוא אוהב: הביא לידי ביטוי טקסטים שכתב, שר שירים יחד עם הזמרים וחלק מן ההכנסות שהיו בערב הזה – תרמו לטובת פרויקט מוזיקלי עבור בני נוער בסיכון בהוד השרון. “היה לי מרגש לראות את בני הנוער פורחים בפרויקט הזה,” אמר. “היה לי איזשהו צורך בגיל 40 לא רק לקבל, אלא גם לתת. וגם היה בי צורך להראות לציבור, שאתה יכול להיות גם ראש עיר וגם לשיר. משהו אחר”. הוא טוען שהגישה שלו במנהיגות היא קודם כל להיות בן אדם. תמיד להקרין שהוא לא מתייחס לעצמו כנעלה יותר, בגלל שהוא מתמודד לראשות עיר או בתפקיד ראש עיר. “אני אחד כמו כולם”, הוא תמיד אומר, ומאמין בכך בכל ליבו. הוא תמיד מדבר וידבר לאנשים בגובה העיניים. “אני אעשה כל מה שאני יכול כדי לנצח, אני אעשה כל מה שאני יכול גם ביום אחרי שננצח, ואני אעשה הכול כדי לתת לאנשים את התחושה שניתן לדבר איתי מתי שהם רוצים”.

המונולוג הראשון שכתב ושאתו פתח את הערב הוא “מונולוג רגעי ילדות”.

מונולוג “רגעי ילדות” – נוה גור

“לא יודע אם חשבתם על זה פעם, אבל יש בשנים הראשונות האלה שלנו, מן שפה כזו בין הורים שלנו לבינינו – שפה בלי מילים. רק אנחנו, והם, מבינים את מה שהם אומרים – בלי מילים.
בשנה האחרונה קרה לי משהו מוזר – חזרו לי אותן מילים.
והצלחתי לזכור.
הצלחתי לזכור את הילד הזה, שבגיל 3 היה שר לאבא שלו “אל תגידי כן ואל תגידי לא”, כשהוא היה לוקח אותו כל בוקר, קילומטרים שלמים, על הכתפיים לגן. אבא מספר, שהיה מתהלך ברחובות כמו טווס. אבל אני… אני זוכר היום דווקא את הנוצות שלי אז מתרחבות, כשאבא שלי החזק, מרים אותי גבוה מעל כולם.
אני זוכר את אמא שלי רצה בבהלה, עוטפת אותי במגבת ספוגת דם ומפלסת דרך, בין המון אנשים, לקופת חולים. כן, שוב פעם פתחתי את הראש. זה היה מנהג קבוע לבקר אחת לכמה חודשים בקופת חולים. אבל אני? אני זוכר היום דווקא את אמא שלי נותנת לי להרגיש, שלילד בגילי מותר לפתוח את הראש, כי זה התפקיד שלי. והתפקיד שלה – הוא לשבור את הראש, מה עושים עם ילד כמוני.
השנים האלה של הילדות, שאבא שלך משחק עם כולם מחבואים, וכשצריך להגיד “על כולם”, הוא קופץ מהקומה השנייה מדירת השיכון בצפון ד’ בבאר שבע. אבא שלי אולי קפץ מהקומה השנייה, אבל אני חושב שזה היום הראשון בחיי, שבו הבנתי את הדרך הבטוחה לניצחון.
אני זוכר את סבא שלי יושב בבלקון, שותה “קפה’ליטו” לפני הגילוח, ומסביר לי, שאם עוד פעם אחת הכלב ב”חארדין” ינסה לנשוך אותי – יהיה לו, ולבעלים שלו, עסק עם אותו פועל בניין, שזה עתה עלה ממרוקו, וקורץ לי בחיבה עמוקה הישר לתוך העיניים. ואני, אני הבנתי אז, שביטחון גדול אפשר לקבל גם באמצעות קריצה קטנה של איש גדול, קטן-קומה.
אני זוכר את סבתא שלי שולחת אותי לקנות במכולת חצי כיכר לחם שחור, ומבקשת שבדרך אני אאסוף לה כמה שיותר אטבי כביסה שנפלו לה לתעלה החשוכה. הפאסטל האהוב עליי, שחיכה לי במטבח, לא באמת היה הפרס. הוא… הוא היה מוסר ההשכל, בשיעור מס’ 2, על נחישות ודבקות במטרה.
אני זוכר אותנו נוסעים בחופש הגדול לבת-ים (שזה ממש לא רחוק מת”א), לשינה אצל בני דודים של בני דודים של בני דודים, של אמא שלי. אני זוכר אותה מכוונת אליי מאוורר לפנים, בחום הזה של תל אביב. לילות, שבהם אתה סופג לא רק לחות, אלא גם תובנות על חום של משפחה ועל יחד ואחדות, שקצת הלכו לנו לאיבוד.
אני זוכר אותנו טסים לשליחות (כי, פעם, אתם יודעים – לא היה דבר כזה “רילוקיישן” – הייתה רק… שליחות). ואני זוכר נחיתה מחניקה בשדה תעופה צפוף בניגריה, בין מאות שחורים שמסתכלים על הלבן שלך בעיניים, ואת אמא שלך מנסה להסיח את הדעת בסיפורים מרתקים על מוגלי, ילד הג’ונגל. אם מוגלי הסתדר בג’ונגל – ברור שגם אני.
אני זוכר את עצמי סופר 3 חודשים ו- 7 ימים ו- 12 שעות, עד שהגיע הביתה המחשב הראשון, “קומודור 64”. ומשום מה אינני זוכר את אבא שלי, כמי שצריך היה, מעכשיו, לעבוד עבורו 6 חודשים ושעות נוספות ועוד 8 ימים ו- 24 שעות.
אני זוכר אותי ואת אמא מחייגים מהר בטלפון חוגה, כדי לזכות ראשונים בחולצה ותקליט של “זהו זה” ביום שישי. אמא לא גילתה לי מעולם, שאי אפשר לזכות בשידור החוזר, כי היא? היא אמא שלי. ואם הילד ירצה – הוא יזכה. אני זוכר אותי צועד בלילה עם אבא לסליחות, או ישן איתו במאה שערים – “אנחנו מתפללים, אנחנו מתפללים”, הוא היה אומר, “כדי שתמיד, יהיו לנו חיים טובים”.
ואני? אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה, שבה למדתי – שלא משנה היכן הוא נמצא – אפשר להתפלל, ואפילו להצליח להאמין.
אני זוכר אותנו ישנים בבעקה אל-גרביה, מתארחים בחתונה של חבר ערבי (כן, פעם היו לנו במדינה חברים ערבים), ואת אמא מחזיקה אותי ביד, כי אני…. אני מרגיש קצת מחנק, במקומות שיש בהם שפה זרה של אנשים אחרים. וכמה הקלה יש, כשאבא מסביר לך את הפירוש של כל אותן מילים.
אני זוכר את אבא מצביע גבוה, כדי להראות לי מטס מטוסים, כשסעדאת הגיע לארץ, ואת אמא מסבירה לי, כשבגין נאם, שעכשיו כבר לא צריך לפחד יותר מערבים. ובכלל, באופן כללי אין סיבה לפחד, כי… אבא ואמא שלך, הם…. אבא ואמא שלך.
יש משהו בתקופת הילדות הזו, שבה….
אנחנו לא רק משחקים איתם מחבואים, אלא יש לנו איתם מן שפה כזו, שהיא רק שלנו, מתחבאת, בלי מילים.
ואין איש בעולם שיכול להבין אותה מלבדם, ומלבדנו – כשאנחנו ילדים,
או בני 40.”

כיום, בדיעבד, הוא מבין שהילדות עם משפחתו מאוד השפיעה עליו. הוא מספר שיש לו רגישות מאוד גבוהה, וזיכרון רגשי מאוד חזק. הוא זוכר דברים מגיל 3: ריחות, חלומות, תחושות, מקומות, הרגשות, צלילים וכו’, שבאמצעותם יכול לשרטט רגעים רבים מחייו. הוא טוען שייתכן ורגישות זו נובעת מכך, שבילדותו נדד במקומות רבים, ושההתרחשויות בהם השאירו בו חותם עמוק. ואולי חלק מאישיותו. ואולי גם וגם.
נוה טוען, שבעיניו רגישות היא כלי חשוב ביותר לחיים, אך יחד עם זאת יש לה גם מחיר… לדעתו, רק אנשים חזקים בוכים, משום שהם אלו שמאפשרים לעצמם להרגיש ולחוות. הוא טוען, שהרי אין אדם שאין לו פחדים, ושאין אדם שאין לו גם יתרונות וגם חסרונות. “כולנו נכשלים מידי פעם, והכישלונות הם הרגעים המעצימים והחשובים ביותר בחיינו”. הוא מספר שחייו תמיד היו טובים, ויחד עם זאת היו לו רגעים קשים. מבחור שתמיד היו לו חברות ובנות זוג, ושהיה תמיד מלך הכיתה ואהוב הבנות, לפתע, בכיתה יא’, חווה את השבר של מישהי שעזבה אותו בפעם הראשונה.”כן זאת הייתה אחת התקופות החשובות שלי ללמוד על החיים”. כך גם בצבא ובפוליטיקה. המנהיגים או היזמים הגדולים והמצליחים ביותר, לא רק בפוליטיקה, הם אלה שהצליחו לתעל חוויות של כישלון, ללמידה ולהצלחה בהמשך – אלו הם האנשים הגדולים, שהצליחו לשנות את חיינו.

נוה הזכיר שהרצונות שלנו דומים – ששנינו, הוא ואני, מנסים להפוך את העולם לטוב יותר. הוא מאמין באמונה שלימה, ש”פרויקט העולמות” שלי – הוא גם מנהיגות, וחלק מהשאלות שהופיעו באתר הפרויקט כהכנה לריאיון היו חלק משאלות ששאל עצמו עוד טרם פגישתנו, כמו למשל: מה קורה בעולם הבא? הוא חושב שאין ביכולתנו לדעת, אבל השאלה הזאת גרמה לו לחשוב מה אנחנו עושים בעולם הזה, ומה תפקידנו בו.
אם אדם בא לעולם, גדל, הוליד ילדים, עבד אך לא עשה דברים שחשובים עבורו ועבור סביבתו – אז הוא סתם היה וחלף עם הרוח. הוא חושב שאנחנו לא צריכים להתייחס ככה לחיים שלנו, ושיש לנו חובה להפוך את חיינו לבעלי משמעות, ובשביל להשאיר אחרינו חותם ו”טוב” יותר לדורות הבאים. הוא מספר שהיה לפני שלושה שבועות בהצגה “עלובי החיים” עם אשתו. כשההצגה נגמרה דיבר עם אשתו על כך שויקטור הוגו, כתב את המחזה הזה לפני 200 שנה, ואנחנו, 200 שנה אחרי, עדיין הולכים עם ילדינו לראות את המחזה שהוא כתב – זה לא להשאיר חותם? “ההפקה היא כמו עולם שלם: שחקנים, מוזיקה, רגשות… והכול, בזכות אדם שהשאיר אחריו משהו משמעותי.” זוהי דוגמה מתחום התרבות להשפעה שאדם יצר. הוא מספר שגם לו יש את הרצון להשאיר אחריו, אך לא, חלילה, ממקום יהיר. קיים בו רצון נורא גדול להשפיע ולשנות גם עבור אחרים.

מה היא מבחינתך “משמעות”? מה הכוונה ב”לעשות דבר משמעותי”?

נוה התחיל לספר שבשנת 2000 ערך טיול עם אישתו, טיול שהתחיל בביתו בקולומביה, שם גדל. כשהגיע, באו אנשים רבים לפגוש אותו: מורים, מחנכים, אנשי הקהילה… הם באו כביכול לראות את הילד שכבר נהיה משמעותי, שמח, פורח ומנהיג במדינה זרה, כמו שהוריו היו משמעותיים בקולומביה. הם השפיעו ויצרו בתחומי התאטרון, ריקודי עם, חגים, קהילה… הם בנו קהילה פורחת. אז הבין כמה הוריו היו משמעותיים בקהילה, משמעותיים עבור בני אדם.
בנוסף, נוה שיתף שלפני שנה קיבל מסרון מאדם שנכח באיזה דיון. שם נדרשו המשתתפים לציין אדם כלשהו שהשפיע עליהם במידה הרבה ביותר, כשהיו תלמידים. אחת מן הנוכחות שם הייתה תלמידה של אביו של נוה, וענתה: “שלמה גור” (אביו של נוה). נוה התרגש כל כך לשמוע, שזו התחושה שמלווה את התלמידה הזו.
סמל שהיה תחת פיקודו של נוה בתקופת השירות, פגש אותו במקרה בבאר שבע לפני מספר שנים. “אתה אחת הדמויות שהשפיעה עליי ועזרה לי הכי הרבה בתקופת הצבא ובחיים”, אמר לו. בתקופת השירות, אותו סמל ביקש מנוה שלא להישאר בתפקיד בו היה בשל קשיים מסוימים. נוה לא נתן לו לוותר, עודד אותו, הציב בפניו מטרות, ואמר לו: “אתה תראה איפה נהיה בעוד כמה חודשים”. ואכן כך היה.

לאחר שדיברנו על השואה ועל המסע לפולין שלקחתי בו חלק, נוה סיפר שבעבר היה כותב בטור בעיתון “מילה של גבר”. זהו טור שבעיקר נשים היו קוראות, שפורסם בימי ראשון. נוה היה כותב בכל התחומים – טורים מצחיקים, עצובים… דוגמה לטור אחד הוא טור שנקרא “ילדי המובן מאליו”. הוא כתב שבעבר החומריות לא הייתה מובנת מאליה, והיום היא כן. הוא מספר, שהוא זוכר את עצמו מחכה כל כך לאורגנית שאביו קנה. הוא היה סופר את הימים והדקות עד שהגיע הביתה המחשב הראשון. כיום, לילדים אין משמעות לכסף. הכול מובן מאליו. אביו לא מזמן סיפר לנכדיו, ילדיו של נוה, על קשיי העלייה שלו ממרוקו לארץ, ועל הקושי של משפחה בת 7 נפשות במעברה, רעבים ללחם, ומחליפים כריכים בעד ספרים. הטור שכתב בנושא היה מאוד אישי, בו השתמש בסיטואציות מאוד קשות בחיים שלנו כבני אדם. הוא טוען שהשואה היא סיטואציה מאוד קשה לעולם, לא רק לעם היהודי, ומספר שבדרום אמריקה לראות ילדים רעבים ללחם תמיד היה עושה לו מחנק בגרון. הוא מודה על כל הדברים שזכינו בהם, מנסה להעריך אותם כמה שיותר ולא לקחת אותם כמובנים מאליהם. הוא אומר שחייבים לזכור להיות צנועים, לזכור את אלה שאין להם ולתת להם מה שאפשר. הוא טוען שזה בסדר לרצות יותר ולשאוף להשיג, אבל במידה. אם כסף זה הדבר היחיד שמוביל אותנו – זה חסר משמעות, כי בסופו של דבר כולנו נכנסים ערומים לקבר. “יהיה יותר או פחות כסף בחשבון זו לא השאלה. השאלה אם נעשה דבר משמעותי בחיינו. אם השפעת על אנשים, אם היית הורה טוב, איזו דמות היית בחייך…”

נוה מתלוצץ על זה ומקווה שבעולם הבא יוכל לשבת עם גרעינים וקלטת, להסתכל על כל מיני תחנות בחיים, ולעשות חשבון נפש – לחשוב ולהגיד מתי עשה נכון ומתי שגה. הוא אומר שאכן יש הרבה שאלות בנושא, במיוחד עכשיו, שמטעם תפקידו מוצא את עצמו בהמון לוויות. הלוויות הללו מעלות אצלו שאלות על המוות, על פחדים על הסובבים אותו. הוא שמח שאין בידינו את התשובות להכל. נוה לא עסוק בלנסות למצוא תשובה.”כל אחד מאיתנו מדבר עם האלוהים שלו”, הוא מחייך.

בימים אלה, נוה עסוק מאוד במערכת הבחירות הקריבה, שתתקיים באוקטובר, 2018. “אני מלא תשוקה לנצח, אני נלחם בכל הכוח לנצח, יחד עם חבורה מופלאה של אנשים”, הוא אומר בהתרגשות רבה.

ואני? אני מזמינה אתכם לעזור למנהיג הרגיש, המיוחד ופורץ הדרך הזה – לקבל הזדמנות להשפיע ולהראות כיצד הוא ו”דרך העיר” יכולים להביא לפה דרך חדשה. את הקול שלי, הוא כבר הרוויח.

שתהיה שבת שלום,
יובל.

קישור לדף הפייסבוק “נוה גור לראשות עיריית הוד השרון”

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: יובל שפר

אי שם

טקסט יום הולדת

בדיוק ברגע זה מתחיל יום ההולדת שלי – היום ה- 26.10, וכעת אני בת 18 בדיוק. לכן, חשבתי לפרסם החודש במועד קצת אחר משהו קצת אחר…

אי שם / יובל שפר

אי שם, במקום לא נודע,
התהלכה לה ילדה, פצחה בחיפוש אחר זהותה.
נדדה בין שבילים, איבדה את דרכה,
ורגליה עייפו, נשימתה הפכה כבדה.

אי שם, בצמרות עצים,
ישבה לה ילדה, בידיה עפרונות ודפים.
אך ידה שקטה, חסרת תזוזה,
והדף נותר חלק, ללא כל אות או מילה.

אי שם, בין אבכי עננים, 
רחפה לה ילדה, חטפה מבטים למרחקי מרחקים.
הציבה רעף אחר רעף, לפני שייצבה בסיס,
ועתידה עליה הכביד והעמיס.

אי שם, במבט אל העבר, 
קפאה לה ילדה, אך נאלצה להתקדם, כבר.
התגעגעה לאיך שהחיים נהגו להיות,
אך המשיכה ללכת, כשראשה עוד ניצב בצמתי הבחירות.

אי שם – כאן, בהווה, 
עומדת ילדה, אך לאן תפנה?
ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה,
נופלת ארצה, 
שוכבת, 
ופשוט מוצאת מנוח.

את השיר הזה כתבתי לפני מספר שנים, והרעיון היה לכתוב אותו על גבי ציור גדול שציירתי. אך איבדתי את השיר, את הציור קצת הרסתי, ולכן הציור שכב בצד תקופה די ארוכה, וצבר אבק. לאחרונה לקחתי על עצמי כפרויקט לתקן את הציור ולמצוא את השיר. לפני כמה ימים סוף כל סוף מצאתי אותו, ואת הציור תיקנתי. משום שהשיר היה ישן, במשך כמה ימים התייעצתי עם מספר אנשים, על מנת להפוך אותו לרלוונטי לעכשיו, וכעת מציגה בפניכם את הגרסה הסופית. אני מניחה שגורלו של השיר הוא לא להיות כתוב בצורה יפה ומסודרת על הציור, משום שלאחר כל התיקונים, התברר שהמקומות שהשארתי לבתים של השיר מלכתחילה היו קטנים מדי, ובנוסף, הכתב יצא לא ברור בגלל הטוש העבה והמבריק. אך לפחות הפינה הזאת סגורה – סיימתי משהו שהתחלתי בעבר. וההרגשה פשוט נהדרת.

בחרתי לפרסם את השיר ביום הזה, משום שהשיר מתאר אותי, ואפשר ללמוד עליי הרבה דרכו. אין טוב יותר מלהציג בפניכם את מי שאני ביום ההולדת שלי, ולספר לכם קצת עובדות עליי

אני אדם שמסודר מאוד מבחינה ארגונית, ויחד עם זאת החדר שלי קטסטרופה. אני חושבת שזה קצת אירוני ומצחיק לראות את הלוח, שעליו כתובות כל יום רשימות של דברים שאני צריכה לעשות, תאריכים של אירועים, וכו’, לצד מיטה הפוכה, בגדים וחפצים אקראיים על הרצפה, פח שהתמלא על גדותיו, המון דפים מפוזרים והרשימה עוד ארוכה…

אני שמאלית, ועובדה זו מעניינת מכיוון שאם הייתי נולדת בעבר ביפן, בעלי היפני הדמיוני יכול היה להתגרש ממני אם גילה שאני שמאלית, שאם בעבר הייתי מוקפת באסקימואים היו חושבים שאני מכשפה, שאם בעבר בתרבויות מסוימות היו מגלים שאני שמאלית היו מכריחים אותי לכתוב ביד ימין, כורתים את היד שלי או חושבים שאני מיודדת עם השטן בצורה כזו או אחרת. ככה שממש מזל שנולדתי ב1999, ולא מספר מאות/עשורים לפני. למרות כל האפליה שהתרחשה בעבר, והסבל שהשמאליים עברו – הם נבדלים ביצירתיות והם בעלי דמיון מפותח, ככה שזה די שווה.

יש לי “פטיש” לכדורשת/כדורעף – זאת אהבה וכמיהה בלתי מוסברת, אהבה ללא תנאים. לאחרונה נרשמתי לחוג כדורשת מכספי הפרטי, עם קבוצה מדהימה ומאמנת רצינית ומוכשרת. ואין הרגשה יותר טובה מזה שאני מוציאה כסף על משהו שאני אוהבת באמת. היעד הבא הוא ליגת העל.

נדרתי למרב מיכאלי, חברת הכנסת, שאתחתן חתונה אזרחית בחול, וכמו שכולנו יודעים – הבטחות צריך לקיים. תיעוד:

יש לי שני מצבי רוח עיקריים: או שאני רצינית או שאני שיכורה טבעית. כשאני רצינית אני חושבת על מהותם של החיים, מהרהרת, מפקפקת, מתפלספת, מתרגשת, לומדת, וכו’. כשאני שיכורה טבעית, אני פשוט… מוזרה. אין מילה אחרת.

בניגוד להרבה אנשים נורמטיביים, שמרוכזים יותר אחרי שהייתה להם שנת לילה ארוכה, עמוקה ומוצלחת, אצלי היחס הוא הפוך. ככל שאני יותר עייפה – כך אני גם יותר מרוכזת. התוצאה היא שרב הזמן אני לא מרוכזת, ולזה תוסיפו זיכרון של דג, וקושי בקבלת החלטות. אני יודעת, נשמע גן עדן. אבל לפחות אני גאה.

החלטתי שבעתיד אני אהיה פסיכיאטרית, מקצוע שמשלב בין ההומניות שבי – האהבה שלי לאנשים, הצורך שלי להבין אותם, לנתח אותם, ולתת להם תמיכה נפשית, לבין הריאליות – האהבה ללמידה על האנטומיה של גוף האדם. זוהי החלטה די מצחיקה בהתחשב בכך שאני אדם שחושב לאט, ושאין לו נטייה טבעית לפתרון שאלות פסיכומטריות. התוצאה האחרונה שלי בפסיכומטרי הייתה בסביבות ה580, כך שאני צריכה מעל ל160 נקודות כדי להצליח להתקבל לרפואה. כל כך סבלתי במבחן, כך שקשה לי לדמיין את עצמי עוברת את הסבל שוב מספר פעמים עד שאצליח. אז בעוד כחמש שנים מעכשיו תמצאו אותי באיטליה סטודנטית לרפואה, בדרך להגשמת חלום.

עובדה נוספת היא שאני אפילו יודעת במה אני אעסוק על מנת לפצות על המשכורת הנמוכה של רופאים במדינתנו. אל תתפלאו אם תראו שלט בתל אביב – “Yuval Sheffer – Hair Stylist”. הרי השיחות הכמוסות ביותר מתחוללות בין קירות המספרה, כך שאביא את הפסיכיאטריה ואת הפרויקט גם לשם, בשילוב עם כשרון הפן שלי.

במקום להיות ילדה קטנה ונורמלית, שמתקשה בלהגיד ל’, לדוגמה, ולכן מחליפה לי’, אני המצאתי קושי חדש בדיבור, והוא בא לידי ביטוי כשהייתי אומרת: חבת חלום.

גיליתי לאחרונה שאני אדם שרגיש ביותר לריחות, לטעמים, לאורות, למראות, לאקלים, לתחושות וכו’… התכונה הזאת מסבירה את זה שפירות ובייחוד בננה, מגעילים אותי. אני יכולה להריח בננה מקילומטרים, וכשאריח, סביר להניח שכבר לא תראו אותי באותו החדר. אותו הדבר גם לגבי מלפפון. דוגמאות נוספות: רגישות לכאב – בגלל דימום מהציפורן לא יכולתי לקום מרצפה במשך שעתיים, ישנם רחובות רבים שאני פשוט לא אוהבת, ולכן אמנע ביותר מללכת בהם, המנורה הקבועה שלי בחדר היא מנורה קטנה צהובה וחלשה, הקיץ של ישראל מאוד בקלות יכול לגרום לי לא לצאת מהבית ועוד. למרות זאת, כשקורה משהו טוב – כשנעים בחוץ, כשטעים, כשיש ריח טוב וכו’ – אני בעננים. המון דברים מפליאים אותי, ואני חושבת שיום טוב דרך העיניים שלי זה חוויה.

אז מזמינה אתכם להסתכל על התמונות המצורפות (שצולמו הערב בחגיגת הפתעה מוקדמת) ולחגוג איתי את העובדה שעקפתי מליארדי זרעים לוזרים וניצחתי במקום הראשון את מירוץ הזרע לעבר הביצית, שכעת אני חוקית, לוקחת חיזוקית ומשלמת על שקית, ושזכיתי לחיות בעולם הקסום הזה, שהוא נס בפני עצמו.

אז מזל טוב לי!

יובל.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: טל שפר-להב