כל התוכן מכל הזמנים

תאוריית העולמות ב’

לפני שאציג מהו לדעתי העולם השלישי, אפתח בתזכורת קצרה על “עולמות – חלק א'”.

בחודש שעבר חשפתי את הפער שהרגשתי במסע לפולין, שקיים בין הרגש שחשתי לבין ההיגיון שבו הייתי בטוחה. כלומר, בין המשמעות לבין חסרונה. לאחר מכן, בחרתי לתאר את קיום המשמעות, ואת איך היא באה לידי ביטוי. הצגתי בפניכם את אושר, ואת חייו ה”מושלמים”, שאליהם רובנו שואפים להגיע. לאחר מכן ניסיתי לשכנע אתכם שלכל פעולה שעשה – קיימת משמעות, ושמעבר לה קיימת משמעות בסיסית לכל פעולה. משמעות זו היא משמעות החיים – הרצון שלנו “להיות מאושרים”, לצבור כמה שיותר רגעי אושר, להרגיש “טוב” בהווה. הבנו שהרצון שלנו להשיג “רגעי אושר” נובע מהביולוגיה – מהחומר שמרכיב אותנו – שיוצר רגשות, רצונות ואת מי שאנחנו. ואז, התחלתי לתאר את התאוריה – הצגתי בפניכם את עולם המשחק:

  • המציאות בה אנו חיים.
  • עולם עם זמן – מכאן קיימת משמעות בשני מובנים: השלכה (חיובית, שלילית או ניטרלית) ומשמעות חיים.
  • מציאות בה אנחנו לא צבר חומר, אלא יצור, אדם! עם חושים, ועם רגשות…
  • מציאות בה מתקיים משחק תפקידים אחד גדול פרי ידינו.

​את הרצונות המובילים לאושר חילקנו לשניים: רצונות שמתבססים על השונות שקיימת בין פרטים בחברה, ורצונות שנובעים מערכי החברה.

לאחר מכן הצגתי את מצב הביניים – העולם הבסיסי החומרי, ע”י משחק החיים של קונווי. הסברתי את המושג רמת הבנה, שהיא הרמה בה אנחנו תופסים מציאות מסוימת. העולם הבסיסי החומרי הוא:

  • מצב ביניים, מאחר וייתכן שיש רמות הבנה גבוהות ממנו.
  • העולם הבסיסי ביותר שאותו הצלחנו לקלוט ע”י החושים שלנו ולהוכיח את קיומו ע”י אמצעים שקיימים בעולם המשחק.
  • עולם בו חומר בצורתו הבסיסית אותו אנו מסוגלים להבין – אטומים…
  • קיים זמן בעולם זה, ולכן קיימת משמעות במובן של השלכה, וההשלכה תהיה ניטרלית.
  • עולם בו אין חושים וישויות.

לאחר שהוכחתי לעצמי שקיימת משמעות, ומאחר שהייתי בטוחה שגם לא קיימת משמעות – שאלתי את עצמי: באיזה עולם לא קיימת משמעות?

וכעת, נתקדם ל”חלק ב'”.

תחילה, עולם זה, בו אין משמעות, היה מאוד מופשט במוחי, אבל ידעתי שהוא מתקיים בצורה מסוימת. גם אם הוא קיים בצורה מטאפורית – מבחינה פילוסופית זוהי גם דרך קיום. לפי דעתי, לא ניתן לתאר את העולם הזה במדויק משום שאנחנו מצויים בעולם המשחק ולא יכולים לדעת מה בדיוק “יש שם”. לכן אשתמש במטאפורות ובמילים הקרובות ביותר שאוכל למצוא על מנת לתאר את העולם הזה במידה והייתי שם.

בכל מקרה, אני לא יודעת באיזו צורה עולם זה מתקיים, אך אני יודעת שהוא מתקיים, ואפילו בטוחה בכך. במסע לפולין הרגשתי שהעולם המדובר הוא עולם ללא משמעות, כלומר עולם ללא השלכות והתפתחויות, ומכאן עולם ללא זמן – עולם נצחי. מאחר וזה עולם ללא זמן ועולם בו קיימים דברים – הבנתי שזהו עולם בו קיים הכל. דמיינתי זאת ע”י מידע שמרחף בריק. ערכים, מושגים מופשטים (כמו אהבה)… לדוגמה, זהו עולם בו אם איבדתי את המפתחות בעולם המשחק, מצויה התשובה להיכן הם. אך התשובה “מוחבאת” בתוך ים אפשרויות להיכן המפתחות שלי.

מאוחר יותר, לאחר המסע לפולין, חשבתי על התאוריה וניסיתי להבין יותר את תחושת הבטן הזאת, ולנסות להפוך אותה לרצף גלגולי מחשבה. רציתי לנסות להפוך את תחושת הבטן להגיונית, ולפתח אותה לכדי תאוריה מוצקה. “עולם בו קיים הכל” הדהד בראשי, ולאחר שהתעמקתי במשפט זה הבנתי את ההיגיון, והחלטתי לכנות את העולם כ”העולם האמתי”. זה עולם בו מצויים בצורה מסוימת כל “חומרי הגלם” לרעיונות, לפני הפיכתם לרעיונות, כלומר לפני שבאים לידי ביטוי בעולם המשחק. הבנתי שמתרחש תהליך מסוים, שיתכן שלעולם לא נוכל להבין מה הוא בדיוק, שלוקח מידע מסוים מהעולם האמתי, ובשילוב עם זמן יוצר שרשרת “החלטות”. מוכר לכם? שרשרת זו היא עולם המשחק. כדי להסביר זאת טוב יותר, אתן דוגמה. בעולם המשחק הנוכחי קיימת המילה “חתול”, מילה בעלת ארבע אותיות. לאות נקרא “תבנית”. בעולם האמתי, “ירחפו בריק” כל תבניות הארבע אותיות שיכולות להיווצר. כלומר יתקיימו לאותו המקרה 22 (=מספר האותיות שבשפה העברית) בחזקת 4 (=מספר האותיות) אפשרויות, כלומר, 234,256 אפשרויות (נתעלם מחמש האותיות הסופיות מטעמי נוחות), שאחת מהן היא המילה חתול. דוגמות לאפשרויות שאינן המילה “חתול” הן: קוצס, מודי, פסרל… “אלוהים עשה הוקוס פוקוס”, וגרם לכך שהאפשרות שתבחר באקראי תהיה המילה “חתול”, וכך נוצר “רעיון”, כלומר אפשרות יחידה מתוך ים אפשרויות שקיימות בעולם האמתי, שבאה לידי ביטוי בעולם המשחק. הרגעים בהם בחר את האפשרות ואילך, מצויים כבר בעולם המשחק. החידה בעיניי היא מהו ה”אלוהים” הזה, מהו התהליך ששיגר אפשרות מהעולם האמתי לעולם המשחק?

מכאן מתעוררת שאלה – האם “אלוהים” מוציא לפועל מספר אפשרויות מהעולם האמתי, ולא רק אפשרות אחת? וקושי שמתעורר משאלה זו היא איך יכול להיות שיש זמן – כשאין? איך “אלוהים” יכול לבצע פעולה בעולם שבו אין זמן? ומכאן, האם “אלוהים” באמת מבצע פעולה בעולם האמתי? או שקיים עולם נוסף אחר? ואפילו אשאל, מה אם התפיסה שאין בעולם האמתי זמן – שגויה? מה אם התנהלות העולם האמתי אינה מוחלטת בעולם המשחק? מה אם בחלק מהזמן יש זמן, ובחלקו אין? מבינים את הסתירה שבמשפט זה?

נניח ו”אלוהים” מוציא לפועל מספר אפשרויות מהעולם האמתי, שאלה נוספת היא האם ההחלטות של “אלוהים” הן החלטות שיוצרות/משפיעות על עולם משחק אחד שיצר, או שמשפיעות/יוצרות אינסוף עולמות משחק שונים – עולמות מקבילים? ועוד שאלה היא האם נחוצות מספר החלטות ביחד על מנת שיווצר רצף מתמשך? או שניתן להסתפק ב”חוק”/מצב התחלתי אחד שבזכותו בלבד עולם המשחק מתקיים וממשיך להתקיים לנצח? כלומר, אם נחזור לדוגמת המילה “חתול”, האם באמת “אלוהים” בחר את אפשרות זו (האם כל החלטה בעולם משחק אחד הוא “בוחר”)?, או האם המילה נבחרה לאחר אינטראקציה עם ההחלטה שקדמה לה, כחלק מגלגול עולם המשחק?

בעולם האמתי מצויות כל האפשרויות לכל הרעיונות, כאשר כל אפשרות היא “אידאלית”, מושלמת ומוחלטת. ולכן הסקתי, שבעולם האמתי קיימים העולמות האידאליים שאליהם אנחנו שואפים. בעולם זה מצויות כל ההגדרות הקיימות. חשוב לציין שהגדרת ה”הגדרה” היא תיאור מושלם של דבר, כלומר, תיאור אידאלי. בהקשר זה, אשלב את אפלטון, שלפני מספר שבועות הבנתי שהעולם שגיליתי דומה לעולם שהוא גילה (דבר שמאוד החמיא לי). את העולמות הללו גילינו באמצעות “טריגרים” קצת שונים, אך אלו הובילו למסקנה מאוד דומה. בשורה התחתונה, ה”טריגר” שהיה משותף לנו הוא הרצון לצאת נגד חלק מהניהיליזם של הסופיסטים, שמשמעותה שלילת הכל. גישת הסופיסטים בהקשר זה היא הכחשת כל מציאות, הכחשת כל משמעות בעולם שאנו חיים בו (ומכאן “מעודדת” התאבדות), שלילת ערכי מוסר מקובלים ושכל דבר שאנו יודעים על עולם זה הוא חסר וודאות משום שאנו תמיד מתבססים על הנחה.

בדומה לאפלטון, גם אני טוענת שקיים עולם בו יש משמעות (עולם המשחק, שהוא עולם החושים של אפלטון), ושקיים עולם נצחי ולא משתנה של ערכים אידאלים, שבו ערכים מושלמים שנכונים תמיד (העולם האמתי, שהוא עולם האידאות של אפלטון). לפי התאוריה של אפלטון, עולם האידיאות הוא עולם ממשי, שלם וטוב ולכל אובייקט ולכל תכונה בעולם החומרי/משחק יש מקביל אליו בעולם האידיאות. אין הכרח שכל האידיאות יתממשו בעולם החומרי אך כל דבר בעולם החומרי הוא נגזרת של אידיאות מושלמות. זהו ניסוח אחר ומושלם למה שאליו אני מתכוונת. בעולם האמתי קיימות כל האפשרויות המושלמות בעולם, אך רק חלקן באות לידי ביטוי בעולם המשחק.


דוגמה להמחשת עולם האידאות של אפלטון, לפי הספר “עולמה של סופי” (ספר מומלץ, שחובר על ידי יוסטיין גורדר), היא שקיים מפעל לייצור עוגיות בצורת אנשים. את העוגיות עובדי המפעל מייצרים ע”י תבנית קבועה של עוגיות, אך כל עוגייה שונה קצת משכנותיה. לאחת נשברה יד, לשנייה אין אף וכו’… האידאה היא תבנית העוגיות, שהיא קיימת בעולם האידאות, בעולם האמתי. אך העוגיות עצמן קיימות בעולם המשחק.

העוגיות החומריות שואפות לייצג את התבנית האידאלית (עובדי המפעל רוצים שהעוגיות יצאו בעלות צורה מושלמת). אבל בגלל ההגבלה החומרית, זה לא מתאפשר. גורם חיצוני, שהוא עובדי המפעל, יצר את האינטראקציה בין תבנית העוגייה לבין הבצק, ויצר את העוגייה, ולכן הוא מייצג את ה”אלוהים”, בעולם שלנו.

בנוסף, אפלטון טוען שאל עולם האידאות לא ניתן להגיע ע”י חומר, אלא רק על ידי השכל שלנו – ע”י מחשבה פילוסופית. נוסף לזה מתעוררת אצלי המחשבה שאנחנו הם אלה שהוגים רעיונות ושמביאים אותם לידי ביטוי בעולם המשחק שלנו. בשילוב שתי טענות אלו אעלה רעיון בהקשר למושג “אלוהים”. אולי התהליך הזה שמקשר בין העולם האמתי לבין עולם המשחק תוך התקיימות עולם המשחק – הוא המחשבה שלנו? כלומר, אולי אנחנו ה”אלוהים” של עצמנו? מכאן, אענה על השאלה שנשאלה כמה פסקאות קודם – המחשבה והשכל שלנו הם התהליכים שמגלגלים את עולם המשחק. אך עדיין, מה מגלגל את העולם החומרי? מה מעביר אפשרות מהעולם האמתי לעולם המשחק/החומרי? המחשבה שלנו? אבל אנחנו לא קיימים בלי עולם משחק… או שכן קיימים? אולי זאת הכוונה ברוחניות? אולי אלה הן הנשמות שמדברים עליהן? או שקיים “אלוהים” אחר בלי קשר אלינו ולתודעה ולמחשבות שלנו? אולי המחשבות והתודעה הן חלק קטן מהאלוהים הגדול? אולי לזה הכוונה ב”וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת- הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ”? (בראשית, פרק א, פסוק כז). אולי התנ”ך היא מטאפורה פשוטה למה שבאמת מתקיים? אולי התנ”ך הוא בעצם ספר פילוסופי גאוני אחד גדול?

בהקשר זה, זוכרים שמוקדם יותר הזכרתי את המושג “עולמות מקבילים”? יקומים מקבילים היא גישה פיזיקלית שאותה תורת מכניקת הקוונטים, תורת היחסות הכללית ותורת המיתרים, מנסות להוכיח מדעית. שימו לב עד כמה רחוק חשיבה פילוסופית בלבד מסוגלת להגיע… אולי באמת התשובות הן בשכל שלנו, ולא במדע?
 

כעת אשלב בין מושג “רמות ההבנה” אותן הגדרנו בחלק א’ של המאמר לבין התובנות שכתובות בחלק ב’ (לעולם האמתי). רמת הבנה היא הרמה בה “דבר” נתפס. ההבדל בין רמת הבנה אחת לאחרת היא יחס התפיסה. לפי דעתי, רמת ההבנה הגבוהה ביותר (אם מספר רמות ההבנה סופי), היא העולם האמתי. ה”אלוהים” ש”יצר” את החוקיות גם של העולם האמתי, לפי דעתי, מעבר להבנתנו ולכן לא אכליל אותו ברמות הבנה. ככל שיורדים ברמה כך מתקרבים לעולמנו – לדבר שאותו אנו מסוגלים ממש לחוש ולהוכיח.


בחזרה לדוגמת משחק החיים, שנכתבה בחלק א’ של המאמר, העולם האמתי הוא ה”חלל” שמכיל את כל האפשרויות שהיו יכולות להיווצר בעולם המשחק. כלומר, כל הווריאציות של תאים דולקים ונכבים, השפעתם על הסובבים להם, הצורות, החוקים (הערכים של משחק החיים) וכו’… העולם האמתי לאו דווקא מכיל אותם בצורה פיזית. אלא, הם “מתקיימים” בו בדרך כזו או אחרת. ה”אלוהים” של משחק החיים הוא התהליך שיצר את ארבעת החוקים שצוינו ושמוציא אותם לפועל. חוקים שבאמצעותם חלק מאפשרויות שמצויות בעולם האמתי של משחק החיים, באות לידי ביטוי בעולם המשחק של משחק החיים של קונווי.


העולם הבסיסי הוא העולם שמרכיב את עולם המשחק, והוא מכיל את היחידות הבסיסיות, התאים הדולקים והכבים), האיטראקציות ביניהם, והחלל שבתוכו המערכת פועלת. הם מצויים ברמת הבנה גבוהה באופן יחסי.


עולם המשחק, הוא העולם ב”זום אווט”, זהו העולם שמכיל יחידות גדולות שמתפקדות בפני עצמן, כאשר מרכיבה אותם כמות גדולה של יחידות בסיסיות. עולם המשחק מורכב מהעולם הבסיסי, כאשר אותם החוקים פועלים ברמות הבנה שונות. 


בשורה התחתונה, לפי דעתי, הקשר בין העולמות הוא ש”אלוהים עושה הוקוס פוקוס” ומביא לידי ביטוי אפשרות/רעיון מהעולם האמתי. כך נוצר זמן וחלקיקים התחלתיים, ומכאן נברא העולם הבסיסי (נקודת התחלת העולם החומרי). מנקודה זו והלאה, העולם יתפתח בזכות החוקים הבסיסיים (לדעתי) ועם הזמן יווצר עולם המשחק.

חשוב לי לציין שבהגדרה, עולם המשחק הוא עולם מסובך ואילו העולם האמתי הוא עולם מוחלט. משום שאנו מצויים בעולם המשחק ומצויים על רמת ההבנה המכילה אותו, אנו מרגישים כי עולם המשחק הוא העולם הפשוט ואילו העולם האמתי הוא העולם המופשט, אך לפי דעתי זוהי שגיאה. בהגדרה, העולם האמתי הוא מן הסתם – אמתי, עם ערכים שכאמור הם מוחלטים ו”נכונים” תמיד, משום שכך הם מצויים בו. אולם לנו, מתוך עולם המשחק, קשה להבין את חוקי העולם האמתי, ולכן הם נתפסים בעינינו כמופשטים ומסובכים.

כעת, ברצוני להסביר לכם מאין נובעים השמות באמצעותם כיניתי את העולמות. את עולם המשחק כיניתי כך משום שהגדרת “משחק” על פי ויקיפדיה: “משחק הוא פעילות המנותקת מצרכי הקיום המידיים וגורמת להנאה”. זוהי מילה המתארת בצורה מטאפורית יפה את העולם בו אנו חיים. במקום שחלקיקים יתקיימו ושתהיה להם משמעות שטחית במובן של השלכה – הם “יצרו” מערכת המסוגלת לחוש, ושמטרתה העיקרית היא לחוש הנאה. עולמנו הוא כאילו משחק של חלקיקים דוממים. 


את העולם האמתי כיניתי כך משום שלדעתי, העולם האמתי מכיל אמת מוחלטת, עובדות שתמיד נכונות, משום שלא קיימת שום הנחה שעומדת בבסיסם. בבסיס קיימת עובדה, חוקים מוחלטים, ומכאן הכל אמת. בעולם המשחק, לעומת זאת, הדבר היחיד שיהיה אמת היא במידה ונאמרת טאוטולוגיה. לפי ויקיפדיה, טאוטולוגיה היא פסוק שתמיד דובר אמת (תמיד נכון) ללא תלות בערכי האמת של תת פסוקיו. לדוגמה, המשפט “או שכל הבתים לבנים או שיש לפחות בית אחד שאינו לבן” הוא טאוטולוגיה לוגית, שכן הוא אמיתי תמיד, בלי תלות בצבע הבתים.

עובדה נחמדה היא שלודוויג ויטגנשטיין, בספרו “מאמר לוגי פילוסופי”, מציג את המשפטים המתארים טאוטולוגיות וסתירות כמשפטים “ללא-מובן”, המייצגות את גבול הטענות שעל אודותיהן, לדעתו, ניתן לדבר. מעבר להן, נמצאות הטענות “חסרות המובן” (שלא ניתן להצמיד להן ערך אמת או שקר כלל, מאחר שאינן מייצגות תמונה לוגית בעולמנו) שעל אודותיהן, לפי לודוויג ויטגנשטיין, עדיף לשתוק. מצחיק להבין שבדיוק על נושאים אלה, אנחנו מדברים כעת. הערכים שעליהם עדיף לשתוק הם הערכים המצויים בעולם האמתי. אלו הם הערכים המוחלטים שבגלל קיומינו בעולם המשחק, לא נוכל לתפוס אותם לעולם (לדעתי). תהייה מעניינת: אולי זוהי הסיבה שאנשים דתיים טוענים שאי אפשר להבין את השיקולים של “אלוהים” ולכן הם מקבלים כל דבר, ואפילו את האסון הגדול ביותר, כמובן מאליו: “אלוהים נתן, אלוהים לקח, יהי של אלוהים מבורך”.

אם כך, אז מדוע לחשוב ולהעמיק בדבר שלא נוכל לתפוס אותו? מדוע לא להיות כמו לודוויג ויטגנשטיין?

אני סוברת שטבוע ברוב האנשים הרצון לחיים “משמעותיים”, כלומר, לחיים שמרגישים שיש להם ערך. לדעתי, הרבה מתמודדים עם ההרגשה שאין משמעות, או שמחפשים אחר המשמעות שלהם, ולעתים גם עד גיל מבוגר לא מוצאים אותה. לפי הגישה שלי, כל עוד יש הווה – קיימת משמעות. בסופו של דבר לא קיימת משמעות, אבל חוסר המשמעות לא רלוונטי כל עוד קיימת משמעות.


בעיניי רגע משמעותי הוא רגע אושר, רגע בו קיים סיפוק, שמחה, צחוק, הנאה. בשביל מה אנחנו חיים אם לא בשביל הרגעים הקטנים? הרי להכל אין באמת משמעות, אז מה זה משנה אם נשקיע ברגשות שלנו – במה שעושה לנו “טוב” באופן וודאי? מה משמעותי יותר מהרגשות שלנו בהווה? מכאן, אם אתם מסכימים איתי שהמשמעות הבסיסית של כולנו היא הרגשות, ומשום שקיימת אצלנו אמפתיה כחלק מזה שאנחנו יצורים חברותיים – למה שלא נעזור אחד לשני להשיג את המטרה? לא כבן אדם לבן אדם, אלא כיצור ליצור (כן, גם חיות – הן גם מרגישות! בעיניי אנחנו לא שווים יותר מהן כי גם לנו בסופו של דבר אין משמעות).


בעזרת התאוריה שלי תוכלו לבחור בכל צומת דרכים שניצבת בפניכם בחיים לאיזה עולם נוח לכם להשתייך באותו הרגע. לעולם המשחק או לעולם האמתי? האם עדיף ברגע מסוים לחשוב שכולנו כל כך קטנים ולא חשובים ולכן מה זה משנה אם נפשל בהופעה, לדוגמה? ובכך להתעודד ולדחוף את עצמינו להיות אמיצים וחסרי פחד? ואולי ברגע אחר עדיף לחשוב שלהכל יש משמעות ושכל אדם הוא עולם ומלואו ומכאן להקים פרויקט למען השגת רגעי אושר?
בעזרת התאוריה הזאת ניתן לנסות לגעת בלבם של אנשים אבדניים, לעודד אותם, להעניק להם תקווה ולנסות להוציא אותם מתהום חוסר המשמעות בה הם שרויים ומהניהיליזם בו הם שקועים. להגיד להם שהעובדה שהם לא חשים רגעי אושר בהווה, ושאין בחייהם ערך עכשיו, לא מחייב שלא יהיה להם בעתיד. 


בעזרת התאוריה הזו ניתן לעודד אנשים לכנות עצמית, שהיא לדעתי מרכיב הכרחי לקיומם של רגעי אושר. בנוסף לכך, ניתן לעודד את ערך העזרה לזולת. להכיר בכך שהמטרה של כולנו היא משותפת, כולנו רוצים “להיות מאושרים”, ולכן אין סיבה שלא נשתף פעולה.

כעת אני כחודשיים לאחר ביקור שני בפולין (ורשה), בזכות אמי, כותבת את המאמר הזה ומשיגה סגירת מעגל בשביל עצמי. המסע שפתח דלת למחשבות מסעירות ומבלבלות מסתכם בבהירות, בביטחון ובפרויקט מקסים. תודה לאדם שהבין אותי מהרגע הראשון ושעזר לי לפתח את המחשבות המסובכות הללו לכדי מאמר שמתאר בדיוק מה אני, וגם מה הוא, חושבים, ומודה ל”אלוהים” הזה, לתהליך הזה, שנתן לי אפשרות לבוא לידי ביטוי מאפשרות בעולם האמתי לרעיון בעולם המשחק, ובכך לקבל את החיים המדהימים האלה, ומלא רגעי אושר.

יובל.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: טל שפר-להב

תאוריית העולמות א’

שני חלקי המאמר (חלק א’ וחלק ב’ שיועלה בחודש הבא) עוסקים בנושא שהוזכר ב”מסע”. זוהי תובנה שרכשתי במהלך המסע לפולין, תוך חיפוש אחר משמעות, נאחזת בתקווה שהיא באמת קיימת. עד אז, במשך תקופה, חשבתי שהכל חסר משמעות, ולכן חוויתי קושי במסע בפולין. כל הזמן צצו רגשות חזקים ובלתי מוסברים שזועקים “מה זה משנה?”. מצד שני, סתרתי את עצמי באופן תמידי. לא יכולתי להסכים עם המחשבה שמה שאני מרגישה – חסר משמעות, שהאנשים שאני אוהבת – חסרי משמעות, שהרצונות ושהשאיפות שלי – חסרי משמעות, ושאני ושעצם קיומי בעולם הזה – חסר משמעות. היה בי “אגו” גדול מדי בשביל פשוט להסכים עם חוסר המשמעות שאני שרויה בו. הרגשתי שחייב היה להיות הסבר לסתירה הענקית הזאת, ולאורך שבעה ימים חשבתי על הסתירה ללא מנוח, מנסה למצוא את התשובה באמצעות שכלי בלבד, ללא כל אמצעי מוחשי – כי ידעתי שהתשובה אינה פיזית.

המחשבות הללו העסיקו אותי ובלבלו אותי לאורך כל המסע משום שלאורכו עסקנו בדברים שנדמו לי חסרי משמעות מבחינה הגיונית, אך מבחינה רגשית כלל לא, ואת הפער העצום הזה, שבין ההיגיון לבין הרגש, הרגשתי שמחובתי לחקור. כעת, לאחר חשיבה מעמיקה של מספר חודשים, ולאחר עזרה מחבר לגיבוש דעתי, הגעתי (הגענו) למסקנה, שאגב תמשיך להיות בפיתוח עד סוף ימי חיי. את המסקנה הזו אציג במאמר זה, ואדון בה. חשוב לי לציין שנושא זה מופשט ביותר, וקשה לדעתי להמחשה ולהבנה מדויקת. מכאן, כתיבת מאמר זה מהווה אתגר גדול ביותר עבורי, ומקווה שאעמוד בו בהצלחה.

תחילה, ניסיתי לחשוב מהו בסיס הטענה ש”להכל יש משמעות”. איזה חלק בי מאמין בטענה זו? האם יש פעולה שאני מבצעת שאני יודעת שאין לה כל מטרה? מדוע שאבצע פעולה ללא כל משמעות?

היה היתה פעם אישה צעירה שילדה את בנה הראשון. בפה אחד, היא ואביו, זוג צעיר ומאוהב, החליטו לכנות אותו בשם אושר. עברו להם הימים, וההורים לימדו את הפעוט ללכת, וכששמעו לראשונה את המילים: “אמא” ו”אבא”, התרגשו עד כדי דמעות.

אושר הגיע ליומו הראשון בכיתה א’, וחשב על כך שמעולם לא צלמו אותו כל כך הרבה. ליד שער בית הספר, ליד הכניסה הראשית, ליד השולחן, ליד הלוח, ליד המגירות ואפילו ליד השרותים. “עוד כמה שנים נסתכל על התמונות ונזכר ביום המקסים הזה.” אמו אמרה והמשיכה לצלם אותו בהתרגשות שאין כמותה.

אושר סיים יסודי וחטיבה, אהוד ומוקף במלא חברים טובים, ונחשו מה – אפילו הייתה לו החברה “השווה” בכל העיר. בתיכון הוא התקבל למגמה טכנולוגית, עמד בהצלחה בכל המטלות והמבחנים, ואחה”צ היה בנבחרת הכדורגל העירונית. הוא סיים תיכון כשבידיו תעודת בגרות עם ממוצע שאף מוסד לא היה יכול לעמוד בפניו. ואפילו השיג את כל התעודות הקיימות – הצטיינות לימודית, חברתית, השתתפות במועצת התלמידים, קפטן נבחרת הכדורגל העירונית… לא שכחו לתת לו דבר.


בצבא שירת בתפקיד נחשב, עד כדי כך שאמו נהגה לאמר: “כשתשתחרר – יחטפו אותך!”. לאחר שהשתחרר יצא לטיול מסביב לעולם, וכשחזר, לאחר פסיכומטרי, באמת חטפו אותו. קודם האוניברסיטה, בה למד את המקצוע האהוב עליו. תוך כדי המשיך להתמיד בנבחרת העירונית, שכבר הפכה לטובה במחוז. לאחר מכן, כששני תארים היו בידיו, הוא “נחטף” לעבודה נחמדה, שבה טיפס וטיפס עד הפסגה.


תוך כדי הלימודים, פגש את אהבת חייו, ושניהם החליטו שברצונם להתחתן, להקים בית ומשפחה, ופרט חשוב – היא הייתה יותר מעמידה. הוא לא היה צריך לעבוד בלילות, ויכל להתרכז רק בתואר שלו ובקידום המקצוע שלו, ללא טרדות הפרנסה. הוא הקים חברה, ובדיוק כשהצליחה, יחד עם התהילה, נולדה לו ולאשתו בתם הראשונה. ולאחר מכן, תאומים. וכמה שנים אחר כך, בן. פעמיים בשנה טסו לחו”ל לחופשה משפחתית, פעם בשבועיים יצאו למסעדה בערב לארוחה משפחתית, פעם בשבוע יצאו לדייט, כדי לשמר את היחסים – שדרך אגב, היו מדהימים. בסופו של יום, היה חוזר הביתה מסופק מיום העבודה, נרגש לראות את אשתו ואת משפחתו, ולאחר השכבת ילדיו – אפילו היה לו זמן לעצמו. לקרוא ספרים, לראות טלוויזיה, לחשוב על היום שעבר ולספר על כך לאשתו.


חלפו להם השנים, והזוג מצא את עצמו כבר עם נכדים. הילדים עזבו את הקן מזמן, ומה שנשאר זה לעשות כל מה שחפץ לבם. מספר המקומות בהם ביקרו כבר לא נספר, אהבתם לא כלתה והקיפה אותם קהילה אוהבת גדולה. הם הזדקנו, כאב פה, כאב שם, אך תמיד חשבו שהכאב שווה את כל מה שחוו עד אז (ואת מה שעוד מצפה להם). האישה נפטרה בשנתה, והוא אחריה, עם חיוך רחב, שאם תחפרו את הקבר, תמצאו שעדיין שם. ולאחר מכן, שרוי במחלוקת. 

כעת הצגתי לכם את תבנית חייו של אדם שמהווה המודל האידאלי לאדם מצליח ע”פ החברה. שמו אושר, כשם התחושה שעורר בהוריו מרגע היוולדו. אושר במשך כל חייו רדף אחר משהו שנגלה בהמשך. כעת נדון מה הוא או סובביו הפיקו מכל צעד בחייו.

עבור ההורים, אושר הוא תוצר אהבתם האינסופית, השילוב המושלם של שניהם. במשך תקופה כל כך ארוכה רצו אדם שימשיך את אהבתם ושייצור אילן משפחתי שרק ישתבח עם השנים. מניע זה הינו יצר החיים, האינטרס הביולוגי להתרבות ולהמשיך את האנושות. כדי שאושר ימשיך את השושלת בהצלחה, היה עליהם לחנך ולטפח אותו.


יומו הראשון בכיתה א’, יום בו נכנס למסגרת המשמעותית הראשונה בחייו שאם יעמוד בה בהצלחה, היא תפתח בפניו דלתות רבות. אמו רצתה להנציח כל רגע, כדי שבעתיד יוכלו לצפות בתמונות ולהיזכר בזיכרונות הטובים.


אושר עמד בהצלחה יתרה ביסודי, בחטיבה ובתיכון, כדי שיוכל לצאת משם עם תעודות רבות שבהן יוכל “להשוויץ” למסגרות הבאות אליהן ירצה להתקבל. בשל מניע זה והרצון “להצליח” הוא למד והשקיע. הוא רצה שבבוא היום, כשירצה להחליט מהו המקצוע האהוב עליו, שיחד עם זאת גם יכניס לו כסף לכיס, הוא יוכל בלי בעיה. בשל אותו המניע גם רצה להתקבל לתפקיד הנחשב בצבא.
הטיול שביצע לאחר הצבא למען הכיף ולמען היצר הסקרני שלו – הוא רצה לגלות עולם וליהנות מהנופים, מהתרבויות השונות ומהלבד… הוא רצה לזכור זאת אחרי שיחזור, ולשתף את הסובבים לו במה שראה (ומכאן האלבום הרחב שהעלה לפייסבוק אחרי). 


באוניברסיטה למד מקצוע שהתחבר אליו, ולאחר מכן התפתח בעבודה והקים חברה. כל זאת למען ערך המימוש העצמי, ובשביל להרוויח כסף כדי שיוכל לקנות צרכים בסיסיים ומותרות ולהכין את ביתו לקראת הילדים שיצוצו עם השנים – לספק להם בית יציב.

 
אהבת חייו ענתה על הצורך באדם שיעבור איתו יד ביד את חייו (“טובים השניים מן האחד”), סיפקה את היצר המיני שלו ואפשרה לו להביא ילדים לעולם – יצר החיים. האינטרס הביולוגי להתרבות ולהמשיך את האנושות. שניהם ביחד יכלו ליצור בית יציב ו”נורמלי” בו שני הורים מפרנסים, הדואגים לילדיהם ואוהבים אותם. 


לאחר שסימנו ב-V הבאת ילדים לעולם, ולאחר שילדיהם העניקו להם נכדים, בעוד הם מרגישים כי לא נותר להם עוד הרבה זמן בעולמם, החלו לעשות כל מה שחפצו בו ושמעולם לא הספיקו בשל מירוץ החיים: לטעום ממקומות רבים בעולם, לרכוש חברים, להתרגש מהמשפחה, לעשות חשבון נפש, לפתח את עצמם וכו’… 

מכאן, הוכחתי שלפעולותיו ושלהישגיו של אושר יש משמעות. לכל פעולה או הישג, משמעות אישית ומיוחדת. אך מה קיים מעבר לאינטרסים השטחיים הללו? חייב להיות להם בסיס משותף – משמעות לחיים. משמעות זו היא האינטרס הבסיסי שבכל פעולה. הרי, למה אנו חושקים בשפע? למה ברצוננו לטייל בעולם? למה אנו שואפים להמשיך את האנושות? מדוע כל אחת ממשמעויות הביניים האלה משמעותית?

לפי דעתי, כל פעולה שאנחנו עושים היא בסופו של דבר בשביל להרוויח רגעי אושר – זוהי משמעות החיים, המשמעות הבסיסית ביותר עבורנו. אנחנו רוצים בהווה להרגיש “טוב”, ופועלים על מנת שברגעי עתיד גם נרגיש “טוב”. זכרון החוויות מהן הפקנו רגעי אושר בעבר ייתכן ויביאו לנו רגעי אושר בעתיד, ומכאן משמעות הזיכרון. אנחנו מנסים להעניק לחיים שלנו משמעות, כדי שנרגיש שאנחנו בעלי ערך, שאנחנו לא פה בשביל להיוולד ולמות, ושאנחנו לא פה רק כדי לקחת חלק בתהליכים הגדולים מאיתנו ומהבנתנו. אנחנו פועלים למען מה שאנחנו מאמינים בו כדי שבהווה נחווה רגעי אושר שבאים בעקבות סיפוק מהצורה בה אנחנו חיים את חיינו, כלומר, נותנים בנו תחושה של שליטה, וכדי שלאחר שכבר נחדול מלהתקיים, נהיה עדיין משמעותיים עבור מישהו. המחשבה בהווה על כך שבעתיד לאחר המוות תהיה לנו תהילה מסוימת, מספקת אותנו. את רובנו, לדעתי, מניע הרצון לתהילה שמשחק תפקיד מרכזי בחיינו. התהילה מפיגה את בדידותנו, באמצעותה אנחנו זוכים לחום ולאהבה שמעניקים לנו רגעי אושר.

נקודה שחשוב להבין היא שבבסיס כל הרצונות שלנו עומדת הביולוגיה שבאמצעותה אנחנו יכולים לחוש אושר. כלומר מנגנון יצר החיים שבגוף שלנו גורם לכך שנרצה להביא צאצאים לעולם, ואלה לכשיוולדו – נרצה לטפח אותם, לדאוג להם ולאהוב אותם. כשהצאצא שלנו יצליח – אנחנו נחוש רגעי אושר, ואפילו נקריב כמה רגעי אושר בהווה על מנת להצליח לגדל את הצאצא לצאצא בוגר עם ערכים בהם אנו מאמינים – ולהשיג רגעי אושר גדולים ומספקים אף יותר.


כשנהיה חלק מקהילה שבעקרונותיה אנחנו מאמינים – אנחנו נחוש רגעי אושר כי מבחינה ביולוגית אנחנו יצורים שמתוכנתים לחיות כקבוצה, זהו יצר הישרדותי. בקבוצה אנחנו הרבה יותר חזקים וסיכויי ההישרדות שלנו גבוהים יותר. כשאנחנו חשים אמפתיה ועוזרים לאחר וכתוצאה מכך מפיקים רגעי אושר – מבחינה ביולוגית עזרנו לקבוצת השיוך שלנו, מכאן הקבוצה חזקה יותר וסיכויינו לשרוד – גבוהים יותר. העובדה הזאת הגיונית, כי תחשבו כמה קשה לנו לפרגן ולעזור לאויב – למישהו שמאיים עלינו. 


כשנהפוך להיות מנהיגים בקהילה בה אנחנו חיים (וכשמקבלים תהילה), אנחנו חשים רגעי אושר כי אנחנו “זכר האלפא” שבשבט. סיכויי ההישרדות שלנו גבוהים אפילו יותר. כלומר, בשורה התחתונה, משמעות החיים היא רגעי אושר (רגעים “טובים”), והיא כזו בשל החומרים שמרכיבים אותנו ושיוצרים רגשות. 

את העולם הזה, עולם בו קיימים חושים, זמן ומכאן גם משמעות, כיניתי עולם המשחק. זהו עולם שבו מתקיים משחק תפקידים אחד גדול, העולם בו אנו “חיים”. זהו עולם בו בסופו של חייו של אדם קיימת שרשרת פעולות אחת שקרתה, הנובעת מכך שיש זמן, ומכך שאדם יכול לבחור דרך אחת ללכת בה בכל רגע נתון. לאדם בנקודת זמן מסוימת יש חופש בחירה, אך האפשרות הנבחרת כהגדרתה היא בודדה.

כפי שהוכחנו בדוגמת חייו של אושר, לכל פעולה שביצע יש השלכה מסוימת על חייו ועל רגשותיו בסופו של דבר. בעולם המשחק להכל יש משמעות משום שקיים עבר, הווה ועתיד. אצל רובינו (לא תקף אצל בודהיסטים ותיקים ומנוסים): העבר – בשביל ליצור זיכרונות שברגע הווה של עתיד יפיקו אושר ובשביל לבנות בסיס לרגשות ברגעי הווה עתידי. ההווה בשביל להרגיש ובשביל לדאוג לרגשות העתידיים (הוא בעצם העבר של רגעי ההווה שיתרחשו בעתיד). העתיד בשביל להרגיש רגשות עתידיים, ולהיזכר בעבר.

לדעתי, רצונות שמובילים לאושר נחלקים לשני סוגים:

רצונות שמובילים לאושר המתבססים על השונות שקיימת בין פרטים בחברה. כל אדם הוא שונה מהאחר מבחינה חומרית. מי שאנחנו והאופי שלנו מתבסס על חומר בסופו של דבר. מינון ויחס שונה של הורמונים (לדוגמה) וכו’ יוצרים את המגוון בין בני האדם, ואת העובדה שכל פרט מתחבר לנושא אחר – רוצה לעבוד במקצוע מסוים, מגבש דעות שונות וכו’…

רצונות שמובילים לאושר הנובעים מערכי החברה. החברה היא אוסף של פרטים בעלי מטרה משותפת, שהיא להרגיש “טוב”. לכן, החברה פיתחה ערכים, נורמות התנהגות וכו’, שיעזרו לפרטים שבה להגשים את המטרה. עזרה לאחר, לדוגמה, היא ערך שכזה. לרוב, הערכים והרצונות הללו מתאימים לרוב הפרטים, אך לא לכולם. ומכאן, לעתים מתקיים עוול. בנוסף, תופעת לוואי של רצונות אלו היא תופעת הלחץ החברתי, שעלולה להיות שלילית, במקרים מסוימים, וחיובית במקרים אחרים. כמובן ששליליות וחיוביות נקראים כך משום שדבר חיובי הוא דבר שמקדם את המטרה המשותפת של החברה ושלא פוגע בפרט. דבר שלילי – ההפך.

חשוב שוב להדגיש שהמשותף לסוגי רצונות אלו הוא שהביולוגיה (בסופו של דבר – החומר) עומדת בבסיסם, ולכן, בהקשר זה אציג בפניכם את מצב הביניים, שהוא העולם הבסיסי (החומרי), על ידי סרטון. מזמינה אתכם לצפות בו:

 Stephen Hawkings The Meaning of Life (John Conway’s Game of Life segment)

 

דובר סרטון זה מסביר על משחק שאותו פיתח ג’ון הורטון קונוויי בשנת 1970 ואני מציגה אותו בפניכם בשביל שאוכל בהמשך המאמר לקשר בינו לבין כל התאוריה שלי.

תחילה, אסביר את חוקי המשחק.

קיים לוח המחולק לריבועים. בכל ריבוע יכולים להתקיים שני מצבים: הריבוע יכול לחיות או למות, ותוצאות אלו נובעות מאינטראקציות בינו לבין שמונה שכניו:

  • כאשר התא חיי, ומסביבו פחות משני תאים חיים, הוא ימות מבדידות.
  • כאשר התא חיי, ומסביבו יותר משלושה תאים חיים, הוא ימות מצפיפות.
  • כאשר התא חיי ומסביבו שניים או שלושה תאים חיים – הוא ימשיך לחיות.
  • כאשר התא מת (הריבוע כבוי) ומסביבו שנים או שלושה תאים חיים – הוא ידלק ויחייה.

דור הוא תמונת מצב. אנחנו קובעים את קצב החילוף (בעזרת מערכת אוטומטית, או באמצעות לחיצת עכבר).

בראשית המשחק, אנחנו מחליטים למקם מספר תאים חיים בצורה מסוימת. אם נרצה שתהיה תנועה, נצטרך להימנע מיצירת צורות סטטיות (יצירת ריבוע, לדוגמה). לאחר מספר רב של חילופי דורות, יווצר מרחב גדול של אלפי תאים הנעים במרחב, ולעתים אפילו תיווצר צורה ענקית שמתפקדת בזכות ארבעת החוקים הבסיסיים שמניתי, שאם נביט מרחוק, היא תראה ממש כאילו היא היחידה הבסיסית ביותר. כמו בסרטון הבא:

Life in life

אשתף סרטון נוסף ואחרון שמתאר צורות יפות וגדולות שניתן ליצור באמצעות משחק זה (לא חובה לצפות על מנת להבין את התאוריה שלי):

 epic conway’s game of life

משחק החיים של קונווי הוא דוגמה נהדרת שמשלבת את כל שלושת העולמות שבתאוריה שלי. בחלק זה של המאמר אקשר בין שני עולמות לבין התאוריה, ובחלק ב’ אקשר גם את העולם השלישי. את הקישור אסביר באמצעות המושג “רמת הבנה”.

הבנה היא התפיסה העמוקה שלנו לגבי דבר מסוים, חיבור מידע מפוזר לכדי תובנה חדשה. לפי דעתי, קיימות דרגות הבנה שונות, שאל חלקן אנו מסוגלים להגיע, ואל חלקן לא. אם אנחנו מצויים ברמת הבנה מסוימת לגבי דבר, המשמעות היא שאנחנו תופסים את הדבר ברמת שטחיות/עומק מסוימת. בשביל להבין את המושג “רמת הבנה”, אתן דוגמה.

קיימים שני אנשים:
הראשון הוא נהג.
השני הוא נהג וגם טכנאי מכוניות.
 

שניהם מבינים נהיגה, או איך לתפעל את המכונית. אך ההבדל הוא שההבנה של הראשון שטחית יותר מאשר של השני. כלומר, הראשון מצוי ברמת הבנה נמוכה יותר מאשר השני.

בשביל להבין את רמות ההבנה בעולם זה, אתן דוגמה נוספת:

נניח ומשחק החיים של קונווי הוא האופן בו פועל העולם שלנו, והוא האופן בו האדם בנוי. ניקח אדם ונעמיד אותו בתוך חדר אטום וצפוף. לאחר זמן מסוים אדם זה ימות ויעלם, (לזמן זה נקרא זמן דור, כמו במשחק החיים של קונווי). נניח ואת האדם מרכיבים בדיוק תאים הפועלים על פי החוקים של משחק החיים של קונווי.

רמת הבנה ראשונה היא איך שאנחנו תופסים את האיש: בתור מערכת שלמה שלה התנהגות משל עצמה. בשל הצפיפות – הוא נפטר ונעלם. רמת ההבנה השנייה היא שאם ניקח זכוכית מגדלת מאוד חזקה, נראה כי בתום זמן הדור כל תאיו של האדם נכבו, עקב צפיפות.

כלומר, מעבר בין רמות הבנה היא כמו עשיית “זום אין/זום אווט” עם מצלמה.

לרמת ההבנה הראשונה אקרא רמת הבנה נמוכה, רמת הבנה בה אנו מצויים ב”זום אווט”, מסתכלים על התמונה הגדולה, מבלי שרואים את המתרחש בפנים. רמת הבנה זו היא עולם המשחק.

לרמת ההבנה השנייה אקרא רמת הבנה גבוהה, רמת הבנה בה עשינו “זום אין”, והסתכלנו על התמונה הקטנה. רמת הבנה זו היא מצב הביניים אותו אגדיר כ”העולם הבסיסי”.

לפי דעתי, באופן השערתי, רמות הבנה הן כמו סדרה קבועה. כלומר, עבור צופה מהצד, כל מספר מסוים של חילופי דורות (או כל חוקיות מסוימת), המערכת הגדולה תתנהג כמו המערכת הקטנה. ממש כמו מערכת מחזורית.

במשחק החיים של קונווי, בסרטון השני שבו צפיתם, יוצר הסרטון הראה בהתחלה משהו שמצוי ברמת הבנה גבוהה. תחילה, ראינו את התאים הבסיסיים שדולקים ונכבים. עם הזמן יוצר הסרטון עשה “זום אווט”, ובשלב מסוים ראינו צורה ברורה שנוצרה – ריבוע, תא. ומאוחר יותר – כמה ריבועים שכבים ונדלקים, ובכך עברנו לרמת הבנה נמוכה יותר (כבר לא יכולנו לראות את היחידות המרכיבות את היחידה הגדולה).

דוגמה נוספת היא שאנשים חשים לא בנוח כאשר חודרים למרחב האישי שלהם, פרט לזוגות אוהבים שמצויים מאוד קרוב אחד לשני. תופעה זו היא ממש כמו אטומים. יש אטומים שביניהם משיכה (כמו זוג האוהבים), ויש אטומים שביניהם דחייה (כמו אנשים שלא מכירים זה את זו – ברגע שיתקרבו זה לזה, הם ישאפו להתרחק עקב חוסר נוחות). תפיסת האינטראקציות בין אנשים היא רמת הבנה נמוכה מנגד לרמת הבנה גבוהה, שהיא תפיסת האינטראקציות בין האטומים. רמת הבנה גבוהה מכונה כך משום שהצופה מהצד מבין את כל רמות ההבנה עד רמת ההבנה הגבוהה. אם הוא מצוי ברמת הבנה נמוכה, מבין רק אותה (או את רמות ההבנה שמצויות אפילו נמוכות יותר ממנה).

אני לא בטוחה אם עיקרון המחזוריות הוא חוק מוחלט במשחק החיים של קונווי – כלומר, האם כל מספר דורות (או כל חוקיות מסוימת אחרת) המערכת הגדולה תתנהג כמו הקטנה, או האם רק במצבים מסוימים יתקיים חוק המחזוריות. מכאן, בהנחה שלא תמיד פועל עיקרון המחזוריות, אני גם לא יודעת אם העולם שלנו הוא אחד מהמערכות המחזוריות הספציפיות. שלא לדבר על כך שהעולם שלנו לאו דווקא מתנהל כמו משחק החיים של קונווי. זוהי פשוט מטאפורה יפה שמתאימה לתאוריה שלי על קיומם של עולם המשחק, העולם הבסיסי (החומרי) ועולם נוסף שעליו נדון בחלק ב’.

כעת, אפרט על העולם הבסיסי, שאותו הגדרתי קודם כרמת הבנה גבוהה בעולמנו.

לפי דעתי, העולם הבסיסי (החומרי/הפיזי) הוא העולם הבסיסי ביותר אותו הצלחנו לתפוס ע”י חושינו ולהבין ולהוכיח כיצד הוא פועל. בעולם זה, לא קיימת משמעות חיים, אך קיימת משמעות בפירוש של השלכה. בעולם זה לא קיימים חושים, אך קיים זמן. 


כשנחזור לדוגמת משחק החיים של קונווי, נבין שהמרחב בו התאים הבסיסיים הקטנים והאינטראקציות ביניהם הוא העולם הבסיסי. בעולם שלנו, העולם הבסיסי מצוי במרחב בו האטומים והאינטראקציות ביניהם. קיום המשמעות (ההשלכה) בעולם זה נובעת מכך שלדוגמה אם אטום אחד לא יתנגש באחר וידחה אותו, האטום האחר לא ינוע. כלומר, לא קיימת משמעות רגשית. 


כיניתי את עולם זה כ”העולם החומרי והבסיסי”, משום שבו מצוי החומר בצורתו הבסיסית ביותר. מה שמעבר לעולם זה (אם האטומים הם לא היחידה הבסיסית ביותר) כבר מצוי ברמת הבנה גבוהה יותר שאותה, נכון לעכשיו, לא ביכולתנו לתפוס/להבין במלואה. כלומר, העולם הבסיסי מצוי ברמת ההבנה הבסיסית ביותר אליה הצלחנו להגיע (ולהוכיח). מכאן, חשוב לציין שהתאוריה שלי לא פוסלת את האפשרות שמספר רמות ההבנה הוא מספר אינסופי.

עד כה, בחלק א’, דנו בחלק מתאוריית העולמות שפיתחתי – בעולם המשחק ובעולם הבסיסי (החומרי), ובמשמעות השרויה בהם. אך מתי לא קיימת משמעות? בזה נדון בחלק ב’ של המאמר, שיועלה בחודש הבא.

מקווה שנהניתם,
יובל.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: תמר הירשפלד-בומביגר

מוזר ~ מיוחד

לאחרונה ורד ניסתה להרהר ולחשוב עם עצמה מדוע היא מתחמקת מאינטראקציות עם אנשים. היא שמה לב שבכל מפגש חברתי שבמהלכו היא משוחחת עם אדם, היא רק מחכה לחלון ההזדמנויות שבאמצעותו תוכל לקטוע את השיחה, ולברוח. היא שמה לב שרוב הפעמים בהן היא מנהלת שיחה, חלק בה עסוק בלנסות למצוא את הדבר הבא שתגיד, הדבר המושלם, שהצד השני לא יחשוב שהיא “שונה” או משהו כזה, חס וחלילה. היא שמה לב שיש לה פוטנציאל לחברויות אמת, אבל שהיא לא עושה כמעט דבר כדי לפתח אותן. היא לא יוזמת מפגש, ואפילו לא שיחה, כדי שחס ושלום, אותו חבר לא יראה בה כ”מנסה יותר מדי”. היא שמה לב שלפני רוב המפגשים היא תשאל כמה חברות מה הן לובשות, והאם מה שהיא לובשת יפה, או שלפחות לא שונה יותר מדי. היא שמה לב שבכל וויכוח, במקום לשכנע ולדבר לעניין, היא מאבדת ריכוז משום שהחששות משתלטים על קו המחשבה שלה. היא שמה לב שבכל פעם שהיא חוזרת ממפגש חברתי קיים חלק בה שמרגיש פתטי. היא עוסקת באופן תמידי במחשבות על איך “יצאה” בעיני הסביבה, ועל מה עשתה לא טוב או “מוזר“. וההתנסויות האלה רק גורמות לה להימנע מלחזור לסיטואציות הטראומטיות, כי הרי עדיף לשבת בבית ולראות סרט על חיים של אנשים אחרים, שלהם, בניגוד אליה, יש חברים – מסכימים?

אם אתם מסכימים עם חלק מהדברים, או מעלים בראשכם בעיות שונות ומגוונות בתחום זה שקורות לכם, אני מצטערת לבשר לכם שאתם לוקים בחרדה חברתית מסוימת. לדעתי בכל אחד קיימת החרדה הזו, כמובן בדרגות קושי שונות ובתחומים שונים, ולכן לא אתפלא אם כל מי שקורא את המאמר הזה מרים את היד וצועק למסך שהוא מסכים בהתלהבות יתרה, בציפייה לשמוע את הפיתרון שאותו אציג בפניכם עוד דקות ספורות.

“חרדה חברתית היא קבוצה של הפרעות חרדה שמתאפיינת בפחד, חשש או דאגה ממגוון של מצבים חברתיים או מביצוע פעולות מסוימות בפומבי. בין החרדות השייכות לקבוצה זו קיים פחד קהל, פחד מבני המין השני, פחד מבעלי סמכות ועוד. לעתים אנשים סובלים מכל הפרעות החרדה הללו בו זמנית, מצב שמוגדר כ”הפרעת חרדה חברתית מוכללת”. החרדה גורמת לסובלים מההפרעה להימנע מאותם מצבים, על מנת שלא לחוות את הסבל הכרוך בהם. הפחד העיקרי של אנשים עם חרדה חברתית הוא שבמצב המאיים הם יושפלו או יתנהגו באופן שלא מתאים לסיטואציה, וכתוצאה מכך ייחשפו ללעג או לביקורת.” (ויקיפדיה). המאמר שלפניכם ידון במשפט המודגש.

לא מזמן שוחחתי עם ידיד שיחה נחמדה למדי, שבה הבענו סיפוק מכך שהיום טוב לנו הרבה יותר משהיה בעבר. השיחה גרמה לי לחשוב – למה? מה השתנה בי שהוביל לרגש שאני אהודה, שמקשיבים לי ושיש לי מקום בעולם בתור אדם מיוחד? ומדוע לא הרגשתי את כל הרגשות הללו בעבר? מה הייתי אז שאני לא היום? מה לא היה לי אז שיש לי היום?

דמיינו את ורד מקרית אונו שלומדת בתיכון הנחשב של העיר, תיכון ממוצע עם אנשים רגילים ונורמטיביים. ורד היא סטייליסטית, שאוהבת מאוד לדגמן לעצמה בחדר את כל מלבושי הארון. תמיד היה חסר לה בבית הספר קצת צבע, וקצת סטייל… החולצות תמיד נראו נורא משעממות, המכנסיים תמיד אותו הג’ינס הקרוע והנעליים – שלא נדבר עליהן. יום אחד היא קמה בבוקר, וכבר לא יכלה לסבול את הבגדים המשעממים. היא רצתה ללבוש משהו קצת שונה, קצת מיוחד, והחליטה להחליף את החולצה בשמלה יפה בצבע כתום ואת הנעליים לנעלי סירה כסופות שמנצנצות. היא הביטה במראה, הגניבה לעצמה חיוך רחב, והסתובבה כדי לראות איך השמלה מתנפנפת. “איזה יופי” חשבה לעצמה. ורד עברה את סף הדלת, ותוך כדי הפסיעה המחשבות החלו להתרוצץ. “יש לך הזדמנות אחרונה לחזור ולהחליף. חבל שמישהו יצחק… למה לך להתבלט? מה אם זה לא יפה כמו שאת חושבת? מה אם זה מכוער? למה לך להסתכן?”. ורד הביטה בשעון וראתה שהיא כמעט מפספסת את ההסעה, ולכן וויתרה על האפשרות להחליף. היא הגיעה לבית הספר, מנסה להתחמק מתלמידים, לכסות את פניה ולהגיע למושב הכיתה כמה שיותר מהר. ואיך רצתה שכבר יהיה צלצול… ילד מהכיתה ניגש אליה ושאל בגיחוך: “מה זה הווילון הזה?”. חברה אחרת ניגשה ואמרה לה: “מה את מסתתרת? את הכתום הזה רואים מכל מקום. י’מוזרה“. ורד לא ידעה איך לענות לשאלותיהם, וכבר הרגישה איך לבה פועם בחוזקה, ואיך הדמעות מציפות את עיניה. למזלה המורה הגיעה, התחילה בשיעור, וכמה מזל שהיא יושבת במושב האחורי בכיתה, שהמורה והתלמידים לא יראו את האיפור המרוח על הלחיים ואת הידיים הרועדות.

עכשיו דמיינו שורד הייתה מתנהגת אחרת. דמיינו שהייתה נכנסת לבית הספר, עם עיניים נוצצות, מחייכת לשומר, ואומרת שלום לנכנסים. ורד הייתה פתאום רואה את חברתה צועדת לעבר הכיתה, ואפילו רצה לעברה, לחבק אותה ולהגיד שלום. אולי אפילו ללטף את שיערה ולהגיד לה כמה טוב היא נראית. לאחר מכן, כשהמגחך היה שואל את שאלתו, הייתה עונה: “אוהב? קניתי את הווילון אתמול, בעיניי הוא מוסיף צבע לבית הספר המשעמם הזה”, ולחברה האחרת הייתה מגיבה: “אני ממש שמחה שרואים אותה מכל מקום, רק מבט חטוף בצבע הכתום הזה, וכל התלמידים נמרצים, אנרגטיים ושמחים. את עוד תראי!”. חבריה היו מחייכים לעברה ועוד המגחך היה מוסיף: “אהבתי, זה מיוחד“. מבלי שורד הייתה שמה לב, המורה כבר הייתה מתחילה להקריא שמות, קוראת לכל התלמידים להתיישב במקומותיהם, והיום הקסום, רק היה מתחיל.

בשני הסיפורים ורד עשתה משהו שונה מהכלל, אך למעשה את אותו הדבר. אז מה ההבדל בין שני הסיפורים?

ביטחון​

לחלקכם התובנה שאני אגיד היא תובנה שכבר הייתה מובנת אינטואיטיבית, אך חשוב לי להפנות את תשומת לבכם אליה, ובכך לפתור הרבה בעיות. אנשים שונים הם אנשים שנחלקים לשני סוגים באוכלוסיה:

  • מוזרים
  • מיוחדים

אין בין שני המונחים האלה הרבה הבדל חוץ מביטחון. אדם מוזר הוא אדם שפועל בצורה שונה מהסביבה (בתחום מסוים או בשלל תחומים), אך שאין לו ביטחון להיות מי שהוא. הוא אדם שמתבייש וש”מתפדח” מהשונות שבו. החברה שמסביבו תראה בו כאדם מוזר, כאדם שלא כדאי להתקרב אליו.

לעומתו, אדם מיוחד הוא אדם עם תעוזה, שפועל בדרכו שלו עם ביטחון. הוא גאה בדרכו ולא מפחד להראות אותה. החברה שסביבו תראה בו כאדם מעורר השראה. דרכו תראה כאטרקטיבית, אנשים ירצו להתקרב אליו, להיות בחברתו ולעקוב אחריו (אם מתחברים לדרך שלו באופן אישי). גם אם לא מתחברים לדרכו, עדיין יעריכו אותו בתור אדם מיוחד. אדם כזה, אדם מיוחד, הוא בעצם מנהיג שסוחף אחריו אנשים. אם דרכו היא דרך איתה אוכלוסיה גדולה מזדהה, ואם יש בו מספיק ביטחון עד כדי כך שהביטחון מתווסף לכריזמה, הוא יהפוך להיותמנהיג דגול ומוכר.

מכאן, כולנו יכולים להפוך להיות מיוחדים ומנהיגים, אם קצת נאמין בעצמינו ונהיה גאים בנו ובדרך שלנו. אם יהיה לנו ביטחון ואם לא נפחד לטפח את ערך הכנות העצמית ולהגיע לתובנות אמיתיות שיגרמו לנו לפעול למען מה שאנו מאמינים בו, ללא בושה, אלא תוך פתיחות שבאמצעותה האדם לא חושש להיות פגיע ולהראות כך.

יש קבוצה נוספת שהיא הגדולה באוכלוסיה וכוללת את כל האנשים הרגילים, הנורמטיביים, שהם לא מקבוצת השונים. מאידך אין כזה דבר לא להיות שונה, משום שבכל אדם יש משהו שונה מהאחר, אך זהו עניין יחסי. אדם רגיל הוא אדם שמבחינה יחסית מראה את השונות במידה מועטת יותר מאדם ש”מוגדר” כשונה. הטיפוס הנורמטיבי הוא הטיפוס שמתפשר ושנגרר אחרי “הטוב”, כלומר אחרי ההתנהלות המקובלת של הרב. לדעתי זהו דבר שלילי משום שכאמור אני יוצאת מנקודת הנחה שכל אדם שונה ומביא את ה”טאצ'” האישי שלו, הייחודיות שבו, כך שלעקוב אחרי החברה רק כדי לנהוג כמוה הוא מעשה שאינו נכון עבור נפשו של האדם. ההנחה היא שחלק ממה שהאדם הנגרר עוקב אחריו הוא לא באמת מאמין בו, אלא עושה זאת מפחד, משום שיש לו חרדה חברתית מסוימת. זוהי דרך שלא מובילה לכנות עצמית שחשובה ביותר בעיניי, כי היא אחת מהערכים העיקריים שצריך שיהיו על מנת שאדם יגיע למצב בו יהיה מסוגל לחוות רגעי סיפוק ואושר. כמובן ש”טוב” הוא לא דבר מוחלט ושחלק מה”טוב” של הרב יכול להיות מתאים לפרט וחלק לא. מישהו שעוקב אחרי חלק מהטוב לא אומר שהוא נגרר. בכולנו, גם באדם הכי דעתן והכי מרדן, יש חלק שכן עוקב אחרי טוב מסוים שמוגדר ע”י החברה, וזה לא דבר רע. אך בעיניי החשוב ביותר הוא לעקוב אחרי החברה בתחומים שבהם אנחנו באמת מסכימים איתה, ולא רק משום שאנחנו מפחדים להיות שונים.

התאוריה שהצגתי בפניכם תקפה בתנאי שיתקיימו מספר דברים.

הראשון הוא שהביטחון המדובר לא ינבע משחצנות (עודף ביטחון). אדם שחצן לא יהיה כריזמטי ולא יוגדר כ”מיוחד“. להפך, לפי דעתי אנשים מעריכים יותר צניעות, פגיעות, מודעות עצמית, הכרה בחסרונות והכרה ביתרונות (“פרגון עצמי” לא נקרא להיות שחצן).

התנאי השני הוא שאדם יוגדר כמיוחד אם הוא אדם עם חמלה, כלומר, אדם “טוב”. אדם שפועל על מנת לפגוע בסביבה, כמו רוצח, לא יקבל הערכה מהחברה, משום שברצונו להרע לה. אנשים לא מעריכים אנשים שקשה לסמוך עליהם או שמפחדים מהם. אדם זה לא יוגדר כאדם מיוחד, אלא כאדם מוזר, גם אם פועל עם ביטחון.

התנאי השלישי הוא שהדרך בה אדם בוחר ללכת היא דרך שבאמת מאמין בה, ושהגיע אליה תוך מחשבה מעמיקה וכנות עצמית. סיסמאות, או דרך “צבועה”, פשוט לא תסחוף הרבה אנשים בעיניי. אנשים ייסחפו אחרי אדם ויטרחו להשקיע מאמצים רק אם הדרך שלו באמת מקסימה אותם, רק אם הם באמת מזדהים איתה ומאמינים בה.

“החרדה גורמת לסובלים מההפרעה להימנע מאותם מצבים, על מנת שלא לחוות את הסבל הכרוך בהם. הפחד העיקרי של אנשים עם חרדה חברתית הוא שבמצב המאיים הם יושפלו או יתנהגו באופן שלא מתאים לסיטואציה, וכתוצאה מכך ייחשפו ללעג או לביקורת.” (ויקיפדיה)

הפחד במשפט המודגש בהגדרת החרדה החברתית הוא פחד שמתקיים כמעט אצל כל אדם. כל האנשים הם שונים במובן מסוים ובתחום מסוים, ולכן יש בחלק גדול מהם את החשש הזה. פחד זה עלול ליצור מצב בו אנשים מונעים מהשונות שבהם להתפרץ, והם מעדיפים להיות נורמליים, כלומר, להיסחף עם הזרם, כדי להימנע מהמצב הלא נעים. אך מה שיש להבין הוא שאנשים אלו יוגדרו כמוזרים או יזכו ללעג, במידה ואין בהם הביטחון שהופך אותם למיוחדים בעיני החברה. כלומר, אין טעם לפחד אם התשובה מצויה בידיך. אך קל ולא מספיק להגיד שהפתרון הוא ביטחון. איך מצליחים להגיע למצב שבו משיגים אותו?

בעיניי, עלינו להבין מספר דברים:

  • אין אדם שנולד עם ביטחון, משום שזו תכונה שעובדים קשה על מנת להשיג אותה, ועובדה היא שיש אנשים עם ביטחון. שמעון פרס לדוגמה לא נולד מנהיג, הוא עבד קשה בשביל זה. כלומר, גם כל אחד מאיתנו יכול לרכוש ביטחון!
  • כדאי להיעזר באחר. המשפט הזה מופנה לכלל החברה – יש בנו את הכוח להפוך את המאבק להשגת ביטחון להרבה יותר קל אם רק נדע לפרגן, להקשיב ולקבל ולהעריך את השונה. כל אדם יכול להיות שונה אם ייתן לכנות העצמית להשתלט עליו מבלי להדחיק אותה, כך שאין טעם לקנא או להתנכל ו”לשים רגל” לאחר, בשל הידיעה שגם אם חברך לעבודה מצליח, זה לא אומר שההצלחה שלו תפגע בשלך. אתם אנשים שונים, שיכולים להפוך להיות אנשים מיוחדים בלי קשר אחד לשני, ולהוסיף למקום העבודה שלכם או לסביבתכם צבעים מתחומים שונים. אם לאנשים תהיה המודעות הזו, ביטחון תהיה תכונה שמשיגים בקלות יחסית. הרי, כל החשש הוא מלעג מהחברה ומביקורת פוגענית. אם אנשים יפרגנו וגם שאם תהיה להם ביקורת, הם ידעו להפוך אותה לביקורת בונה, יהיו הרבה יותר אנשים מיוחדים בעולם! השאיפה היא שהאנשים הנורמטיביים יהיו אוסף של אנשים מיוחדים, כלומר, ברגע שרב העולם יהיה אוסף של אנשים מיוחדים, כך המיוחדות תהיה הנורמה, והחברה תהיה “טובה” יותר שמאפשרת לכל פרט בה להגשים את עצמו.
  • כדאי כמה שיותר להתגבר על פחדים. מומלץ לעשות זאת על ידי התקלות בהם, וניסיון לעמוד בהם בהצלחה. כשאדם רואה שיש משהו שמרתיע אותו, במקום להירתע ולבנות בסיס לפחד, איתן אפילו יותר, עליו להתמודד איתו. לפי דעתי, עדיף מוקדם מאשר מאוחר, או בכלל לא. אנחנו לא נרחם על עצמינו ולא נפחד לחוות רגשות פחות נעימים. מה שלא הורג אותנו – מחשל אותנו! בשורה התחתונה, להבין שהגדולה והדרך להתמודד היא לא להיכנע לנוחות, אלא לנסות לפרוץ אותה.
  • רעד ולחץ הם אמצעים שהגוף משתמש בהם על מנת להכין את עצמו לסיטואציה שמרגשת ושמסעירה אותנו. לא ניתן לעצם קיומם להלחיץ אותנו עוד יותר. להפך, נבין שהם לטובתנו משום שהם סימן להתמודדות הצפויה לנו וכך הם רק יעזרו.
  • כל אחד מאיתנו נולד עם קלפים מסוימים. השאלה היא מה אנו עושים עם הקלפים הללו. גם אדם מכוער יוכל להשקיע בעצמו עם לבוש יפה, איפור, תנועות גוף, והוא יהפוך להיות, אם לא יפה, לפחות למטופח ולמסודר בעיניי החברה.
  • “החיים מוערכים יתר על המידה”. מכאן, הרתיעה מלהיות שונה אמורה לקטון. אנשים הם סה”כ אנשים, סופם של כולם כאחד הוא לחלוף מין העולם ושלא יוותר אחריהם דבר, כך שאם אדם מסוים לא מתחבר לדרך שלנו, זה לא משנה. העיקר שאנחנו כן, ושאנחנו מפיקים מההליכה בעקבות דרכינו רגשות טובים וסיפוק. רגעי אושר לאו דווקא מגיעים מאהדה, או ממספר האנשים שמעריכים אותנו. ברור שאלה מוסיפים לסיפוק, אך הם לא העיקר. העיקר הוא שאנחנו נהיה מסופקים מהדרך שלנו ומהצורה בה אנחנו חיים את החיים שלנו. למרות שההבנה הזאת גם מעוררת עצב, משום שאנו מבינים שאנו דבר מאוד קטן ושולי בעולם, ניתן לתעל אותה לטובתנו.
     

אז כעת, כשחלקינו הבנו והסכמנו שהאידאל הוא להיות שונים עם ביטחון, כלומר, מיוחדים, וכשחלקינו הבנו והסכמנו על הדרכים שבאמצעותן ניתן להשיג את הביטחון המיוחל, אנו מוצאים שזה קשה. שינוי כשינוי הוא קשה, לא פשוט, לא מוחלט ולוקח זמן והמון משאבים נפשיים. לרוב, אפילו לא יודעים כיצד באמת משיגים אותו. מה עלינו לעשות כדי להשיג אותו?

בעיניי, לחפש צמתי דרכים מחיי היומיום שלנו שבאמצעותם נוכל לקחת פניות שמובילות אותנו להתגבר על פחדים, ולהיות מנהיגים ומיוחדים. אך בעיקר להבין, להפנים, להעלות מודעות ולא לחשוב על זה יותר מדי, כדי לא להגיע למצבי אבסורד בהם אנו יודעים שאנו אמורים להיות אדם מסוים, אך עצם הידיעה שאנו אמורים להיות האדם הזה, והלחץ שזה גורר, יוצרים מצב בו אנו לא מסוגלים להיות האדם הזה. במידה ומצב אבסורד מתרחש, יש להתמודד איתו עם ההבנה שכל שינוי לוקח זמן ואין לחשוב עליו יותר מדי. החיים הם לא שחור – לבן, אין אדם שיכול להשיג ביטחון במאה אחוז, אין כזה דבר – בטחון מוחלט. העיקר הוא לשאוף להשיג את המקסימום שכל אחד מאיתנו מסוגל באופן ספציפי, ולחוות כמה שיותר רגעי אושר.

יובל.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: יובל שפר

מילים כמגבילות

אלמונית היא אמא לחמישה ילדים ורעיה מקסימה שחיה באושר ועושר עד היממה האחרונה. ביום ראשון, אהבת חייה ואבי ילדיה נפטר על המדרכה, לאחר שעבר אירוע מוחי ללא התראה מקדימה. לאחר מכן, קבלה טלפון מהמשטרה בעבודה, בו סופרה לה הידיעה המחרידה, אך באותו הרגע חשבה ש”אין סיכוי שזה קרה”. מאז, האלמונית שוכבת במיטתה. כשחברותיה שמעו על מה שקרה, הן באו לבקר, ושאלו אותה לשלומה. האלמונית אמרה: “לא ניתן לתאר במילים את מה שאני מרגישה”.

אני סבורה שלא אחת השתמשנו במשפט “לא ניתן לתאר במילים…”. בדרך כלל אנחנו משתמשים בו כדי לתאר דבר שהפתיע אותנו ושגרם לנו לחוש רגשות בצורה יוצאת דופן, רגשות ומחשבות שלא ניתן להצליח לבטא ולהעביר אותם “במלואם” למאזין, כפי שמופיעים בדיוק בראשנו ולשתף אותו בעולמנו.

היכולת שלנו לדבר ולכתוב מצד אחד השיגה רבות וגרמה לנו, בניגוד לשאר היצורים, להגיע למקום שבו אנו נמצאים היום. מגוון המילים שקיימות, התחביר שבאמצעותו ניתן לקשר בין מילה למילה ולהביע רעיון, הטון בו אנו יכולים להגות את המשפט, הבעות הפנים שבאמצעותן אנו משלימים את כוונת המשפט ויוצרים קישור לרגש – הם חלק מהגורמים שהופכים אותנו ליצורים השולטים בטבע.

מצד שני, שפה היא אמצעי מאוד מגביל, שלמרות עליונותה וההישג האדיר שניתן לנו בעקבותיה, לא מצליחה לנפץ את המחסום שקיים בין אדם לאדם. המחסום הזה מונע מכל אדם להבין מהי כוונתו האמתית והמלאה של הדובר העומד מולו. כך נוצר מצב בו אדם תמיד יהיה לבדו. גם חברו הטוב ביותר לא יוכל באמת להבין אותו, ולהפיג את בדידותו.

השפה היא אמנם תקשורת שבאמצעותה מיישבים סכסוכים, אך לאו דווקא גורמת לצדדים שבסכסוך להבין באמת מהי עמדתו של כל צד ומדוע העמדה כל כך חשובה עבורו. אם כן הייתה ביכולתה לגרום זאת, הדרך לשלום עולמי לא הייתה רחוקה כל כך לפי דעתי, בהנחה ורב האנשים היו אכפתיים לרגשותיו של אחר, והיו מאפשרים למה שמרגיש וחווה הצד השני לחלחל לתוך עצמם. הדבר שניתן לעשות, הוא לנסות לתאר את ההרגשה באמצעות המילים בצורה הטובה ביותר האפשרית באותו הרגע.

“אני מרגישה מופתעת בצורה מחרידה. כאילו עד עכשיו חייתי בעולם צבעוני עם אווירה מקסימה, ופתאום ביום בהיר השמיים נחשכו והאדמה נפערה ונעלמה. אני ומשפחתי נפלנו לתהום עמוקה, אהובי נפל איתנו לתוך החשכה, אך בניגוד לשאר המשפחה הוא נעלם ואנחנו נותרנו לבדנו במציאות עגומה, מרירה ובודדה, נאחזים בקרקעית התהום הארורה. העובדה שלא אראה אותו לעולם לא ניתנת לתפיסה”.

המילים בהם האלמונית בחרה לתאר את מה שבליבה יוצרים “תמונה” בראשו ובדמיונו של המאזין, אך היא לא תהיה אותו הדבר. היא תהיה תמונה קטועה, ללא הרגשות שכל פריט בתמונה גורר אתו, ללא “הצבעים” המדויקים והאווירה.

פלוני הוא מבוגר, בשנות השישים לחייו. הוא ואשתו התפצלו בקניון, במטרה לייעל את סידוריו. כאשר הגיע לסופר פארם פיצוץ אדיר הרעיד את הרצפה שמתחתיו. הוא רץ לאתר את מקור הצרחות כשלפתע ראה את הבניין שמחוץ לקניון מרוסק, ואת אשתו מדממת בין הריסותיו. הוא הרים אותה והיא דיממה למוות בידיו.

פעמים רבות נאמר שאדם לעולם לא יוכל להבין את שעבר על אדם אחר, אלא אם כן יכנס לנעליו. אני הבנתי שכנראה על בסיס זה מבוססות חברויות אמת, או מה שנקרא “הכימיה” בין אנשים, ה”קליק” הזה שכל אדם מחפש בשותף שלו או בחברו הטוב.

אלמונית ופלוני נפגשו בקבוצת תמיכה למדוכאים. ברגע בו שמע כל אחד מהם את סיפורו של השני שמו לב שמבטיהם מצטלבים, ולראשונה חשו מובנים.

“הכימיה” וה”קליק” הם ההבנה שקיימת בין שני אנשים שלהם חוויה, תחושה או תובנה דומה. כלומר, הם מרגישים באמצעות אינטואיציה שהאדם שעומד מולם יוכל להבין אותם מבלי שיצטרכו לתאר במילים את מה שמטלטל את עולמם, או להפך – הדבר שמקסים אותם. למרות שהתמונות שכל אחד מהצדדים ייצור בראשו לא תהיינה בהכרח דומות, הרגש שמעורר וה”רעיונות” והמידע שיתרוצצו בראש יהיו דומים. וגם אם הם לא יהיו דומים, הצדדים יחלקו בהבנה שהחוויה שחוו השאירה בהם טביעת אצבע עוצמתית ביותר והשפיעה עליהם רבות. לכן על אותו המשקל של “תמונה אחת שווה אלף מילים” ניתן לומר: “מבט אחד שווה אלף מילים”. כך שני הצדדים לפתע לא ירגישו בודדים משום שהם הצליחו לחדור ולפרוץ את המחסום המצוי ביניהם, ולהיות כאחד.

דרך נוספת לפריצת המחסום היא הבעת חיבה של הבנה ושל הזדהות. הקשבה, והרצון להראות לעומד מולך שאתה מוכן להקשיב, לנסות לעמוד במקומו ולנסות להבין אותו, גם אם אתה לא באמת יכול, גם כן מאחדת. היכולת לעמוד בנעליו של אדם אחר ולהרגיש את רגשותיו (במידה מסוימת) נקראת אמפתיה, בניגוד לסימפתיה שהיא יכולת רציונלית להבין ולזהות את רגשותיו של אדם אחר, אך לא להרגיש אותם – יכולת שלא פורצת את המחסום.

לפי דעתי, אמצעי שמעורר בקלות יתרה את האמפתיה אצל אנשים, ששוברת מחסומים ובאופן מבריק, היא האמנות, ומכאן מהותה האמתי. היא נועדה להשתמש במגוון אמצעים שהחושים שלנו מסוגלים לקלוט על מנת להעביר מסר בצורה הטובה ביותר שניתן, מעבר למילים. ניתן להיעזר במילים בעת יצירת אמנות, כמו במחזה לדוגמה, אך השילוב בין העלילה, לבין המשפטים, המראות וכו’, יוצרת אמפתיה של הצופה עם הדמויות. זוהי הדרך היחידה שאני מעלה בדעתי שמסוגלת להתקרב מאוד לפריצת המחסום, וליצור בו סדקים. העובדה הזו מעוררת שאלה – האם יש עוד דרך? האם נוכל להמציא אחת? ואולי אפילו בדרך מדעית?

מה אם נוכל להמציא מכשיר שמצליח לשדר מחשבות ורגשות, בדיוק כפי שמופיעות בראשו של אחד, לאחר?

הכפתור עליו ילחצו להפעלת המכשיר הוא כפתור של אמפתיה מלאכותית, ולא של הסכמה. כלומר, האחד יבין את השני אך לאו דווקא יסכים אתו בשל חוויות קודמות והאישיות שלו. כדי להסביר זאת, אקח לדוגמה שני אנשים שונים שצנחו צניחה חופשית. האחד יספר שהחוויה הותירה בו צלקת, והשני יתאר את החוויה כאדירה. לאחר שישתמשו במכשיר, הנהנה יספר לשני שהרגשות שחש בעת השימוש במכשיר צמררו והבעיתו אותו ושכעת הוא מבין מה שהרגיש בעת הצניחה ואת הרתיעה שלו מלצנוח שוב, אך הוא לא מסכים עם האמירה שצניחה היא לא מהנה. העובדה היא שעבורו היא אכן מהנה. הצונח שלא נהנה יגיד בדיוק ההפך.

אם כך, מהי המטרה במכשיר מלבד להפיג את הבדידות? בסכסוכים (לדוגמה) הבנת האחר תעזור לרומם את הרצון להגיע לפשרה. היא לאו דווקא תגרום לשני הצדדים להסכים, אך בשל הבנת הרגשות כל צד ירצה לגרום לעומד מולו להרגיש טוב (בהנחה כי רב האנשים הם “טובים”, כלומר בעלי חמלה) ולכן ישאפו להגיע לפשרה המיטבית. כשנחזור לדוגמת הצניחה, המטרה היא אחד מיתרונות המכשיר – הוא יכול לאפשר לחוות חוויות בצורה אחרת, כפי שאדם אחר חווה אותן, ולהפיק מהן הנאה או תועלת. אם הרגשות והמחשבות שליליות ואדם רוצה להעביר אותן לאדם אחר, התועלת היא לאדם המקורי, בשל הרצון שיבינו אותו ושלא יהיה בודד.

אך כפי שנוצלה תורת היחסות של איינשטיין לפיתוח פצצת האטום, כך כל מכשיר יכול להיות מנוצל לרעה. מה אם יעשה שימוש במכשיר ככלי נשק, ויעבירו דרכו רגשות, מחשבות ותחושות מזוויעות לאויבים?

חסרון נוסף של המכשיר הוא שהוא עלול להיות ממכר ולהשפיע כמו סם. סם יוצר מציאות מדומה, וגורם לתחושות מזויפות שמתקבלות כתוצאה מחומר כימי שמוחדר לגוף, ולא מחוויה אמתית. בחזרה למקרה המכשיר, אנשים יאבדו מוטיבציה לפעול בחייהם האמתיים, ויחפשו קיצורי דרך באמצעות אנשים שחוו חוויות מדהימות. לדוגמה, במקום לנסוע לטיול לדרום אמריקה, האדם ישתמש במכשיר על מנת לחוות חוויות באמצעות אדם אחר שטייל בדרום אמריקה. רגשות טובים יהיו הרבה יותר קלים להשגה ולכן רף ה”טוב” ישתנה לגמרי ויהיה הרבה יותר קשה לאדם להגיע לסיפוק.

חסרון מהותי נוגע ליצר ההישרדות. אם נמר היה מבין את פחדיו של הטרף שלו, אולי היה מתקשה מאוד בצייד? ואולי אפילו היה מוותר לגמרי? זוהי מטפורה מקבילה אלינו. אם נבין עד כמה המתחרה שלנו בעבודה זקוק למשרה, אולי היינו מוותרים לו? מה אם היה מקרה קיצוני יותר, של חיים ומוות לדוגמה? כלומר, הכוונה היא שאמפתיה מוקצנת עלולה להזיק.

מתוקף החסרונות והבעייתיות במכשיר, נשאלת השאלה: האם כדאי לעצור ולהסתפק באמנות בתור הכלי ה”טוב” ביותר לאמפתיה? אולי המצאות המחסום היא חיובית והאידאל הוא ליצור בו סדקים, אך לא להצליח לנפץ אותו לגמרי? אולי יש בכך סכנה גדולה?

לסיום, חשוב לי לציין שבחרתי בטקסט זה כטקסט שיפתח את פינת המאמרים והמחשבות ב”עולם שלי”, משום שמרגיש לי שהוא נוגע בכל נושא שאותו ארצה להציג בפניכם. כל נושא שמפליא אותי או שמעציב אותי אני מנסה להביע באמצעות מילים בצורה הטובה ביותר, אך חשוב לי שתדעו שבראשי ובדמיוני הוא הרבה יותר מפליא ממה שהוא מוצג במילים.

הטקסט מתאים לדעתי לאתר משום שמטרתו בסופו של דבר לגרום לאנשים להרגיש טוב, וזאת באמצעות שיאפשרו לעצמם לדמיין ולעזור לאחר ע”י אמפתיה, או להיפך – להיעזר באחר. המטרה היא שכל פעם שאדם יקרא טקסט, שיראה הצגה או פסל וכו’, הוא יסחף לעולמו של היוצר וינסה להיכנס לנעליו, משום שרצונו של היוצר שיקלטו את המסר שלו ושיבינו אותו. בצורה זו גם הצופה ירוויח. למען השאיפה להקשיב לכל אדם עצוב (או שמח), להזדהות עמו ולסדוק את המחסום. למען השאיפה להבין את האחר בכל סכסוך ולרצות להגיע לפשרה אמתית. למען היכולת להתגבר על הפחד ולגשת לאדם שחולק את כאבכם (או את שמחתכם) ולהתאחד עמו. אל תטעו – האמפתיה הקטנה הזו יכולה להציל חיים, ואם לא באופן מוקצן – לשפר אותם וליצור חברויות אמת.

מקווה שהצלחתי לבטא (עד כמה שאפשר) עד כמה מילים והמגבלה שלהן מפליאות אותי,

יובל.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: טל שפר-להב

העולם של ברוך

ברוך ואני נפגשנו ב-2.3.2017, מוכנים וערוכים לריאיון השני. ברוך היה המורה שלי להיסטוריה, ולכן סקרן אותי לדעת מה יש לו להגיד, כי ידעתי שיש לו אמונות שאני פחות מכירה. חיפשנו פינה שקטה בבית הספר בה נוכל לשבת ולהתחיל בריאיון, ומצאנו כיתה פנויה. כשהתיישבנו, ברוך ביקש שאשאל אותו שאלה שתשובתו לה מעניינת אותי, ומשם הריאיון התגלגל מוכוון על ידי שאלות. חלקן אקראיות וחלקן בהמשכים…

“לאיזו תקופה או מקום היית בוחר להשתייך ולחיות בהם?”

ברוך פתח בציון העובדה שלפני כחמש שנים היה בוחר לחיות בתקופה מסוימת. בשל היותו מורה להיסטוריה, הוא אוהב היסטוריה, ולכן אוהב תקופות שונות וזמנים שונים ומכיר אותם היטב. כיום, מתוקף תפיסתו שתפורט בהמשך, תשובתו חד משמעית – לא!

ברוך הוא אדם ששואף להיות ב”כאן ועכשיו”. אין טעם ברצון להיוולד במקום אחר ו/או בזמן אחר משום שלא משנה איפה ומתי יהיה, כל דבר שחווה הוא מבורך, בעל ערך ואין לקחת אותו כמובן מאליו. הוא לא מלקה את עצמו על טעויות שבצע בעבר, אינו חושב מה עשה נכון או לא נכון, אלא הוא מרוצה מכל מה שחווה משום שזוהי הייתה הדרך שהובילה אותו לתפיסתו כיום ולאן שהוא נמצא בהווה. החוויות הובילו אותו לחוות חוויות אחרות עכשוויות בצורה הרבה יותר מעמיקה.

הכוונה ב”להיות בכאן ועכשיו” היא להתמקד בהווה במאת האחוזים מבחינת חושים, מבחינה מחשבתית ועוד, כדי להצליח לחוות את כל החוויה במלואה (“לחיות” אותה), ללא כל שיפוט חיצוני, אלא לפי הרגשה פנימית עוצמתית ואמתית. הדבר גורם לשלווה, להיעדר בושה ולתחושות אמתיות ומרביות המופקות מהנאות החיים. הוא הוסיף שכמובן, אף אחד לא מושלם, ולכן לא ניתן באמת להגיע לצורה האופטימלית הזאת, אך יש לשאוף אליה. לצד ההנאה שיכולה להיות מופקת מההתמקדות הזו בהווה, יכולה להיות השפעה ההפוכה שהיא חווית חוויות שליליות, ולהבנה כי: “החיים הם גם סבל”. לחיים יש הרבה גוונים, וחווייתם היא משמעותית (בין אם החוויה חיובית או שלילית). ברוך היה רוצה שאנשים יהיו מודעים לכך.

“למה רצית להיות מורה?”

מאז ומתמיד הוא רצה, ואפילו רצה להיות מורה להיסטוריה. הוא רצה זאת משום שהשתוקק להכיר סיפורים מעניינים, לשאול עליהם שאלות ולהסיק מסקנות ותובנות. לדעתו, מי שאוהב לשאול שאלות הוא אדם לא אדיש, אחד שאין לו מחסום מול העיניים. כששאלתי מהו המחסום, הוא ענה שהוא מחסום של הרגלים ושל נוחות, ולפעמים אנשים מתקשים לעקוף או לשבור אותו. ברגע שהמחסום נפרץ, האדם יכול לגלות עולמות. אחד האמצעים שיכולים לעזור לאדם לפרוץ את מחסומיו הוא המורה, ומכאן רצונו הרב לעסוק במקצוע זה – הוא היה רוצה להיות האמצעי שעוזר לפרוץ מחסומים מחשבתיים ושמעלה מודעות לקיומם. ברוך מודה שגם לו יש והיו מחסומים. היה לו מחסום בתיכון, לדוגמה. הוא הרגיש שהוא חשב בצורה מאוד מוגבלת, סטראוטיפית ומקובעת. הייתה לו מורה שהראתה לו זאת בצורה ישירה ובכך שברה לו את המחסום. דבר נוסף שגרם לו לפרוץ את המחסום הוא קריאת ספרים, שבעקבותם רצה לדעת עוד ולהעמיק. השיחות החופשיות והפתוחות שקיים עם מורתו על מגוון ספרים הראו לו שאפשר להסתכל על כל סיפור מזוויות שונות. זה היה חידוש עבורו.

פריצת המחסום היא קשה. ברוך מנה מספר דרכים שלדעתו צריך על מנת לפרוץ את המחסום:

  • להיות אדם מוכשר ביותר
  • לסבול סבל מר במהלך החיים המוביל את האדם למסקנות
  • שאדם חיצוני יתערב

כאמור, במקרה של ברוך, המורה ושיעורי ספרות עזרו לו לפרוץ את דרכו ולהסתכל על דברים מנקודות מבט שונות. עובדה זאת, כפי שהיה נדמה לי, טלטלה את ברוך טלטלה עזה והיא לא נלקחה על ידו כמובנת מאליה.

יתרה מזאת, הוא הבין שתמיד צריך לבדוק מיהו אדם דגול ומפורסם, לפני שמשתמשים בתרומתו. לדוגמה, ז’אן ז’אק רוסו, היה פילוסוף דגול שתרם רבות בתחום זה. הוא הגה את האמנה החברתית, תרם להתפתחות הדמוקרטיה. במקביל, היה אדם שהתעלל בחסרי ישע באופן קבוע. ברוך שואל עצמו שאלה: האם ניתן לאדם כזה לקבוע את טובת הכלל? האם יש להאמין לו? בעיני ברוך אדם זה הינו צבוע. הוא רק מדבר והוגה, אך לא מוציא לפועל בעצמו. אם כך, מהו הערך לרעיונותיו שהגה? “הוא אינו אדם”.

“מיהו אדם לדעתך?”

ברוך מאמין שלאדם צריכה להיות חמלה. אם קיים אדם מוכשר ומשכיל, אבל ללא חמלה – אין להאמין לדבריו. מעשיו לא נובעים מהשאיפה שלו להיטיב עם העולם. כדי להסביר מהי המשמעות של להיטיב עם העולם, הוא נתן דוגמאות. הוא חושב שהרצון שלו להיות מורה ולהשפיע מיטיבה עם העולם, רצונו של רופא להיות רופא, מיטיבה עם העולם, ביל גייטס רצה להיטיב, ועוד. כשלאדם אין רצון להיטיב – הוא אדם נכה, ללא חמלה. כלומר, חמלה מתקשרת לרצון להיטיב. כשאדם רוצה להיטיב, הוא מוציא לפועל את המשפט: “אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך”, וזוהי החמלה.

כששאלתי את ברוך מה לדעתו צריך לעשות עם תרומתו של ז’אן ז’אק רוסו, הוא אמר שיש להיות מודע להשפעתו. במקביל להבין שלא צריך להחשיב אותו כסמכות גדולה, כי הדבר לא מגיע לו. יש לחפש אנשים אחרים שהגו רעיונות דומים (שפעלו במקביל אליו, לדוגמה, כמו ג’ון לוק) ושהיו גם אנשים טובים שפעלו לפי מה שהגו. זאת על מנת להימנע מצביעות. ברוך מוסיף שלדעתו יש להיזהר מאמונה, ושלא צריך להאמין יותר מדי, כי אמונה, על פי הגדרתה היא עיוורת. “אמונה עיוורת מאוד מסוכנת.”

“האם לדעתך קיימים אנשים שיש להם מחסום שמוביל לכך שלא יכולים לנהוג לפי דרך ראויה?”

ברוך קבע שכן, ושהמחסום לדעתו נקרא בורות. קיימים אנשים שהם עבדים לסוג של תשוקה מסוימת, לדוגמה, לסיגריות. הצורך לעשן כנראה נובע מבעיה עמוקה, וההתרגלות לעישון מובילה לכך שלמעשן יותר קשה להפסיק ככל שעובר הזמן.

כששאלתי מהי בורות, הוא ענה שהיא כניעה לאזור הנוחות, ושהיא קבעון מסוים. אדם ששרוי בתוך קבעון יתקשה לצפות בעוד אפשרויות או דרכים פרט לאפשרות או לדרך הרגילה. ברוך מספר שבורות לדוגמה, היא לא להתמודד עם מתמטיקה ולא להצליח בה. חוסר הרצון להתמודד נובע כנראה מרגש נחיתות או מהתנסות שלילית, ואלו מרגילים אדם לחשוב שהוא לא טוב במקצוע הזה, מבלי שבכלל ניסה להתמודד איתו שוב. ההרגל מוביל לנוחות שמובילה לכך שאדם יחשוב אוטומטית שהוא לא טוב במתמטיקה, שהוא לא חובב את המקצוע ושלא יתנסה בו שנית…

בורות נוספת היא היאחזות במחשבות, או דבקות במרדף אחרי צורת החיים המקובלת: אחרי תענוגות, פרנסה, פרסום, אגו ועוד. לפעמים יש הזדמנויות בחיים להרפות. מי שעוסק בזה לעתים מגלה פרצות שדרכן הוא יוכל לנצל את ההזדמנויות ואפילו בהמשך להיות מאושר. האושר נובע מכך שכל דבר שהאדם יראה, ימלא אותו: אפילו זבוב על הקיר יראה לפתע מרתק ומרגיע. אחת מהדרכים להגיע לפרצה, שברוך התנסה בה, היא תרגול מדיטציה – להיות עם עצמו ובדממה. המטרה היא לנסות לא לחשוב, אלא פשוט לחוות את הרגע. עם זאת, אין לנסות לסלק את המחשבות, משום שהניסיון רק יחזק אותן. הפתרון הוא לקבל אותן, וכך לאט לאט הן נעלמות. ברגע שאדם מצליח להיות בשלווה אמתית, פתאום הכל הופך לצלול. ברוך מתאר את ההרגשה כהרגשה מדהימה בלתי ניתנת לתיאור שתוצאותיה הן ריכוז, שלווה ובהירות.

“מה דעתך על אנשים שמרגישים שהם לא יכולים להיות לבד עם עצמם?”

הוא היה פונה אליהם ואומר: “לא קרה כלום, בוודאות יש ביכולותיכם לעשות זאת ולהיות יותר מאושרים”. הוא ציין שיש מספר טכניקות, וניתן לבחור בטכניקה שמתאימה לכל אדם. אם הם לא ינסו, לדעתו אין טעם שיאשימו את העולם או את עצמם בבעיות שלהם, כמו עבודה שלא אוהבים אותה, קושי להפסיק לעשן, עייפות, נואשות למנוחה וכו’.

השפעה נוספת לטכניקות היא פיתוח יכולת להסתכל על דברים בפרופורציות. טבועה בנו הנטייה לשכנע את עצמנו שהבעיות שלנו אכן קשות וגדולות. יש לנו תענוג מעוות מהרעיון “כמה אנחנו מסכנים”. כלומר, אלו הם רחמים עצמיים – אחד האויבים הגדולים של האדם בעיני ברוך. הוא הוסיף שהוא מספר זאת לא בגלל שהוא ניצח את הבעיות. הוא פשוט מודע שהן קיימות אצלו, ומציע לאחרים להיות גם מודעים.

“האם לדעתך מודעות יכולה לעזור לפתור רחמים עצמיים, או בכלל כל בעיה?”

מודעות היא המתנה הכי גדולה שיש ליצור חי. “אבל יש גם אפקט שלילי למודעות – לפעמים אדם במקום להיאבק בבעיה, יכול להשלים איתה ולוותר, נכון? האם זה בסדר להשלים עם דברים שהם פחות טובים?” לדעתו, אם זה נובע עמוק מתוך הפנימיות של האדם הספציפי, זה בסדר. אדם יכול לנבור בעמקי נשמתו, לשאול שאלה מסוימת, להיות כנה עם עצמו ולדעת על פי הרגשתו הפנימית מי הוא או מהו רצונו. לדוגמה, אהבה אמתית. אדם ידע מתי הוא נתקל בנפש התאומה שלו. “הפנימיות הזאת והשלכותיה – גורל, כלומר ייעוד, או מקריות?” לא זה ולא זה. הפנימיות נובעת מתוצאת הפעולות בחיים, מהשכל, מהמחשבה ומהוויית החיים שלנו. ברוך לא מאמין באלוהים. לדעתו היקום לא נברא, אלא נוצר. הוא מאמין שאנחנו יצורים חושבים, רוחניים, שמסוגלים לחיות בטבעיות כתוצאה מרצונות אמתיים הנובעים מפנימיות, ולא מישות שמכוונת אותנו, לדוגמה. אנחנו אחראיים על עתידנו.

“אנחנו טובים מהיסוד? רעים?”

ככל שברוך מתבגר הוא נוטה לחשוב שאנחנו טובים מהיסוד, משום שהטבע שלנו הוא רוחני. אם יש טוב אבסולוטי, הוא סוג הרוחניות שלנו, העובדה שקיימת בנו היכולת לפתח את המוח ולהיות מודעים. המודעות הזו היא כוח ענק בעיניו. אנו מכילים הרבה רגש, טבעיים, פועלים לפי אינסטינקטים, ומכאן נובע הטוב.

“פילוסופים מטיבים לעולם?”

יש כאלה שכן ויש כאלה שלא. מי שמטיב לדעתו, לדוגמה, הוא בודהה. הוא רצה להיטיב עם עצמו ועם העולם, ופיתח את עצמו לדרגות רוחניות גבוהות שגרמו לו למצוא דרכים להקלת סבל בקרב אנשים. “שאילת שאלות ומחשבות מטיבים?” מחשבה יכולה לפעול לשני הכיוונים. העניין הוא פשוט לחיות, כלומר, לחיות את הרגע הנוכחי במאה אחוז, להיות מודע לו. להשלים עם כך שבעוד כמה זמן יהיה הרגע האחרון שלנו – ואחר כך לא יהיה כלום עבורנו. המודעות לכך מובילה את האדם להעריך את הזמן שיש לו ולחיות את הזמן באופן בריא יותר ופחות לפחד מהסוף – כי הוא בלתי נמנע.

“מאיפה הגיעה ההבנה שצריך “פשוט לחיות”?”

בעקבות הרגע בו במהלך מדיטציה השתחררו כל מחשבותיו והוא הצליח להגיע לשלווה האמתית. הוא נהנה מהמקום שבו נמצא ומכל דבר שהיה מצוי בסביבתו באותו הרגע: מגופו, מהמראות, מהריחות וכו’. “ל”פשוט לחיות” יש משמעות?” לדעתו, מי שחיי במודעות לזמן (לכל רגע ורגע), לעצמו ולסביבתו, ישפיע לטובה גם על האחר. ברגע שיהיה מודע ליכולות הרוחניות שלו, יבין שכל יצור חיי הוא כזה, ושהוא עולם ומלואו. מורים רוחניים מצאו את הדרך למצוא בכל יצור את המשמעות שלו – אפילו בפרפר ובתולעת. רווחתם וחייהם חשובים, וברוך מבין זאת. הוא מנסה להימנע מלפגוע בכל יצור, ומבין את כיוון המחשבה של צמחונות וטבעונות. כששאלתי אותו מדוע, הוא ענה שיש בזה משהו מיטיב, מודעות ועומק, פחות אגו ותשוקה. הוא מוסיף שאסור לתת לתשוקה ולאגו להשתלט עלינו.

“אם חיים נגמרים ואין להם משמעות בטווח הארוך, מה זה משנה אם אדם הרג יצור, על מנת לגרום לעצמו להרגיש טוב?”

כי הוא פוגע בעולם בו חיי. לא ניתן לדעת מה יש אחרי המוות, למרות שלהתעלם מהסוף ומהאין המוחלט זוהי שטות לטעמו – “אנחנו תיירים פה”. לדוגמה, אם אנחנו זמניים, מאיפה ניתנת לאדם זכות לפוצץ פצצת אטום? יש במעשה מסוג זה המון אגו. קלקול דבר מהטבע נובע מאנוכיות ומנוחות, והוא מגוחך ביחס לייעודנו. אנחנו בסך הכל חיים ומתים, למרות שקיים מצב נוסף בו אדם זוכר אדם אחר שנפטר. לדוגמה, ברוך זוכר את הוריו. מכאן שהשפעתו של האדם על העולם יכולה לבוא לידי ביטוי בחפצים שהשאיר, בעסקים שהקים, באומנות שיצר ועוד, וגם בעצם היותו חקוק בזיכרונותיהם של אנשים.

לזה מתקשר המושג הבודהיסטי “קארמה”, ופירושו שהאדם הולך לפי הכיוון שנראה לו כי הכי הגיוני או נכון בשבילו, ופעולות אלו מובילות לפעולות אחרות עם אותו האופי. כלומר, פעולה טובה עבור האדם תוביל לעוד פעולות טובות, לדוגמה. יש הרבה סוגי קארמות. הידיעה שאדם חווה סוג אחד של שרשרת פעולות בחיים, ושאינו יכול לחזור אחורה בזמן, לשנות החלטות ולחוות את תוצאות ההחלטות האחרות מובילה לתובנה שכולנו תלמידים. כולנו הולכים לפי מסלול שבחרנו ולעולם לא נוכל לדעת מה היה קורה אם היינו בוחרים במסלול אחר ולהשכיל מהניסיון. אין אף אחד שיודע את האמת או את הכל – אין סוף לידע, למחשבות ולדרכים בהם היינו יכולים לצעוד בחיים, ולכן יש להיות צנועים ולרסן את האגו. האגו שבאדם מוביל לכך שהאדם הוא אחד האויבים הגדולים ביותר עבורו. המסקנה הזאת והמודעות לכך מיטיבים לעולם, משום שהם מובילים לתובנה שהאדם מסוגל לעשות הכל מהיסוד. מה שמגביל אותו הם המחסומים שהציב לעצמו. דבר נוסף הוא שהרבה פעמים נוח לא “לחפור”, לא להיות מודע, אלא פשוט ללכת עם הזרם. גם לזה צריכה להיות מודעות לדעתו.

“למה ללכת עם הזרם זוהי בחירה פחות טובה לדעתך?”

הפנימיות שלנו מטבעה רוצה לבוא לידי ביטוי והיא לא תמיד חפצה במה שהחברה רודפת אחריו. לדעת ברוך, מי שהולך תמיד אחרי הזרם צריך לשאול את עצמו: “איפה אני כאן? מי אני? מה אני רוצה? מה נכון עבורי? למה אני לא נותן ביטוי לעצמי בחברה? מתי אני אהיה האדם שיחליט ושיוביל (את עצמי ו/או אחרים)?”. הוא מציין שגם פה יש אנוכיות, אך הפעם היא לוקחת אותנו למקום אחר, מקום שלא פוגע בחברה, ומועיל לנו. האנוכיות הזו היא בלתי נמנעת משום שהיא בטבע שלנו – הפנימיות שואפת לבוא לידי ביטוי. ברוך לא רוצה להיות שונה, ולא בשל סיבה זאת הוא שואף לא ללכת תמיד עם הזרם, זוהי לא הכוונה מלכתחילה, אלא הוא מרגיש שיש בו רצון שלעתים לא לוקח אותו לאן שהרוב הולך.

“האם ההרגשה הזאת שאתה חושב מחשבות שלאו דווקא מקובלות – אולי גם היא מספקת? זה גם סוג של אגו, לא?”

יכול להיות, אבל אם ההרגשה אותנטית ונכונה עבור הפנימיות שלו, יש לעקוב אחריה. כאמור יש רגשות שנכונות עבור הפנימיות האמתית. לדוגמה, העיסוק בתרבות יפן מספקת את ברוך, והוא מודע לכך. קשה לו להסביר למה, הוא פשוט מתחבר לזה. בעבודה מאפשרים לו לעסוק בזה, אך אולי בעתיד לא יאפשרו. עדיין, זה לא ישנה דבר, הוא עדיין ימשיך לעסוק בזה כי העיסוק בזה טבעי עבורו – יש בזה משהו מאוד עמוק שנכון בשבילו. בעתיד הרצון הזה יכול להשתנות, וזה בסדר. העיקר שהאדם יעשה מה שפנימיותו חפצה.

“מאיפה הפנימיות הזאת נובעת?”

הפנימיות היא הרגשה שמתווה את הדרך כך שהאדם פשוט יודע מה הוא רוצה ואין ביכולתו לטעות. התחושה הזו באה לידי ביטוי בכל התחומים: באהבה, בעיסוק, בפעולות היומיומיות ועוד. היא לא מסוברת, כלומר, קשה להסבירה לאחרים, לבטא אותה או להבין מה היא דורשת או רוצה באופן מוחלט, אלא ניתן לחיות אותה ולשאוף להשאיר את הדרך אליה פתוחה עד כמה שניתן. ברוך לא בטוח במה הוא מאמין: אם החיים מובילים להתגבשותה של הפנימיות או שהפנימיות היא מקרית ומוכתבת מראש. בכל מקרה, הוא יודע שלכל יצור רוחני יש את הפנימיות הזאת, והיה רוצה שתהיה קיימת ביצור המודעות שמנסה להוביל אותו להבנתה.

כל יצור רוחני שווה בערכו, כלומר, אין אחד שנעלה יותר מהשני, או רוחני יותר. יש האומרים שככל שהאדם צעיר יותר כך הרגשות הפנימיים שלו יותר מורגשים, ולכן הפנימיות שלו באה לידי ביטוי באופן מורגש יותר, משום שהחברה עוד לא הספיקה להשפיע עליו ולגרום לו לראות את רצונותיו האמתיים בחוסר בהירות. לדעת ברוך הוכחה לכך היא שכל ילד הוא סקרן, כלומר, אין ילד שלא משחק, חוקר, מחקה, מתנסה וכו’. זוהי הוכחה לכך שלאדם יש פנימיות, שאחת ממאפייניה הגורפים היא סקרנות והרצון ללמוד ולהתפתח.

“לדעתך נוכל לגלות ממה אנחנו עשויים מבחינה רוחנית ופיזית, גם אם זה משהו שאנו לא יכולים לקלוט?”

כעיקרון יש לנו יכולות בלתי מוגבלות. המגבלה היחידה שלנו היא הזמן. “מה יקרה אם כמות הידע שנצבור לא תצליח להיות מועברת באורך חיים של אדם? איך אנשים יצליחו להתקדם?” בעיניו הם יצליחו אם ירצו. באותו האופן שהחלל הוא אינסופי, כך יכולת האנושות לצבור ידע היא אינסופית. אנו נמצאים במהפכת מידע אדירה, שבמסגרתה מצליחים לקלוט הרבה יותר מידע משיכולנו בעבר, ומצליחים להתמודד איתו, לעבד אותו וללמד אותו. לפי דעתו גם בעתיד הרחוק נוכל להתמודד עם המידע (לאחסן, להפיץ וכו’) בדרך יותר יעילה. תהליך הייעול עצמו הוא אינסופי, ומכאן שנצבור ידע באופן אינסופי. הביטחון הזה נובע מהכרת הטבע של האדם – מהפנימיות שלו. כפי שהוזכר: האדם רוצה לדעת ולחוות משום שהוא סקרן.

“אם יש לי מבחן עוד כמה ימים, ואני יודעת שאני צריכה ללמוד אבל לא רוצה. הנוחות היא ללמוד, או זה שאני לא רוצה ללמוד?”​

אם הרצון הפנימי לא קשור ללמידה ברגע מסוים, יש להפסיק. מגשימים את הרצון ללמידה לא כי נוח לבצע אותו, אלא כי הוא משהו שהפנימיות רוצה באמת. הדילמה היא לדעת מה הפנימיות רוצה, וכך לדעת מה לעשות. לעומת זאת, לעתים אם אדם רוצה להגיע למיצוי העצמי שלו, כדאי לו להבין שיש כמה שלבים מסוימים שעליו לעבור, גם אם הפנימיות שלו פחות מעוניינת בהם באותו הרגע. לפעמים ללא השלבים האלה לא ניתן להגיע לאותנטיות, ולכן יש לדחות את הסיפוק הרגעי למען סיפוק עתידי. “לפעמים צריך לשלב בין הרצון הזה לבין המגבלות שהחברה מציבה. לא כל האנשים יוכלו לעסוק במה שהם רוצים בלי לקבל תעודה – אז צריך איכשהו לשלב.” ברוך הסכים והוסיף שהדבר החכם הוא לא ללכת בדרכים קיצוניות, אלא לנסות ללכת בדרך האמצע, הפשרה. כדאי להבין שאדם לעתים חיי בסיטואציה שמגבילה ודורשת, אך עם זאת אסור להזניח את האותנטיות, ויש תמיד לשאוף להשיג את הרצון הפנימי. ברוך לא מזניח את הרצון האותנטי שלו ע”י התנתקות מחיי היומיום, כשיוצא להליכה בטבע לבדו. הפעילות משכיחה ממנו את כל הדאגות ומספקת אותו, והוא מבין שלפעילות הזו הוא חייב למצוא זמן. קיים הבדל בין למלא אחר הרצון האותנטי לבין להיכנע לרצון הנובע מנוחות. לכן יש להבדיל ביניהם ולא לוותר במאבק נגד הרצון הרגעי.

כששאלתי מהו בדיוק הרצון הרגעי, הוא ענה שהוא תשוקה והתפתות לנוחות. לדוגמה, הפיתוי של ברוך הוא להיכנס לפייסבוק לקבוצה שהוא אוהב של טיולים ביפן, ולעתים הוא מבצע זאת על פני דבר חשוב יותר, כמו פרנסה, קריאת ספר, אימון פנימי. הוא טוען שאנו תמיד יודעים איפה אנחנו מתפתים ולפעמים קשה להגיד זאת לעצמינו – לא לכולם יש משמעת עצמית.

“למה אנשים מתפתים ודוחים דברים חשובים הנובעים מהרצון האמתי האותנטי? הרי הרצון האותנטי הוא דבר שאדם אמור להשתוקק לעשות.”

לדעתו התשובה לכך היא שהאדם הוא מורכב, אינו מושלם ומושפע מהחברה. לדוגמה, אם נקבל הודעה חדשה ב”וואטספ”, רב הסיכויים שהיינו מתפתים לראות אותה, גם אם אנחנו באמצעו של משהו חשוב יותר. אנחנו לא קדושים, אם אנחנו משתוקקים למשהו ויש בנו כיוון אותנטי מסוים שנכון עבורנו, אנו מנסים לצעוד לקראתו כמה שניתן, גם אם לפעמים אנו מועדים.

יש אגדה שברוך מתחבר אליה שמתקשרת לנושא: זקן וצעיר צעדו בהרים במסע ארוך. הצעיר לא הרגיש טוב ונשכב על הארץ, וקרא לזקן לעזור לו. במקום להושיט לו יד, לעודד אותו לקום וכו’, הזקן נשכב לידו. לאחר זמן מה כוחותיו של הצעיר חזרו הם נעמדו והמשיכו במסעם. מאוחר יותר הצעיר שאל את הזקן מדוע עזר לו בצורה זו. הזקן ענה שהוא מאמין שביכולתו לחזור לבד למסלול ולהמשך הדרך. מהי המשמעות לדעתכם?

בנוסף למשמעות הסיפור, ברוך אומר שהסיפור מתקשר לו למורים. מורים הרבה פעמים רוצים לעזור לתלמידים, במקום לפעמים פשוט לחיות ולהיות איתם, ובכך באמת לעזור להם. ניתן להתייחס לסיפור כביקורת על כך שלפעמים צריך “פשוט להיות”. כך התלמיד יוכל לאגור כוחות ולעזור לעצמו, אך שהמורה ילווה אותו, ויהיה איתו.

“מהו עולם אידאלי לדעתך?”​

כששאלתי אותו את שאלה זו הוא התקשה לענות. לבסוף ענה שעולם אידאלי הוא העולם שכל אדם ואדם בונה לעצמו. הוא מאמין שלא כדאי להסתכל על של אחרים או לשאול אותם מהו העולם האידאלי עבורם. אם חשוב לאדם שיהיה עבורו עולם אידאלי, הוא יכול פשוט לבנות אותו בכך שישאל את עצמו שאלות ויתחיל ליישם אותו. ברוך לא מאמין בעולם אידאלי, אבל מציין שאם הוא היה קיים הוא היה בהכרח שונה. הוא יכול לדמיין משהו טוב עבורו בכלליות. כאשר הזכרתי שלדעתי העולם האידאלי קיים במימד שאנחנו לא יכולים לתפוס, הוא אמר שמאמין בכך שקיים מימד רוחני, וציין שהשיחה שלנו לקוחה מהמימד זה.

“יש אנשים שאומרים שאנחנו, כמו מערכת ממוחשבת, פועלים בזכות מספר מצומצם של חוקים, שמרכיבים מערכת מאוד מורכבת. הם אומרים שאולי אין בכל אדם את המימד הרוחני בפני עצמו, אלא רק את החוקים הללו ולא יותר. מה אתה חושב על זה?​

ברוך ענה שייתכן שיש דברים מאוד פשוטים כמו אהבה, חמלה, אחווה, אולי אנחנו. הוא מספר שברגע במדיטציה בו הצליח לפרוץ את המחסום ולהגיע לשחרור, לפתע הכל הפך לפשוט ביותר. אולי הפשטות הזו היא הדבר הבסיסי שבונה את הרוחניות המורכבת. כששאלתי מהו שחרור, הוא הסביר שזה מעין שינוי מחשבתי בו כל הסביבה נהיית מובנת יותר. המשוחרר מצליח להתרכז בקלות יותר ורואה את העולם הפיזי וגם את העולם הפנימי שלו ואת המחשבות שלו באופן בהיר וצלול יותר. כל דבר בעולם מרגש יותר, אפילו כאב. בעת השחרור הוא חש סוג של ריקנות, שעם זאת מאוד ממלאת. הוא מציין שאין מנוחה יותר גדולה מהשחרור. ההרגשה מתוארת כאילו המוח התנקה, התבהר, הטהר והפך לצלול יותר. נוכחותה של הבהירות ממשיכה עד שהיא דועכת לאטה, וברגעים אלו יש לחזור ולתרגל שוב. המטרה בכל תרגול היא לנסות להגיע לתחושה העילאית הזאת של השחרור, אך לא תמיד מצליחים.

ברוך השלים גם עם הכישלונות הללו וטוען שחובה להיכשל לעתים בחיים. אדם שלא חווה משבר, עצב או הפסד, לא חווה חיים שלמים. כאמור, חוויה עצובה שברוך חווה היא מות הוריו. כאשר הם נפטרו הוא הבין שהוא הבא בתור. ההבנה הזאת מאוד חשובה בעיניו משום שלטענתו היא משנה את נקודת המבט על החיים, ובמקרה שלו שנתה את נקודת המבט שלו לחיובית כי החיים הפכו למהנים יותר. הוא הבין שהעולם הזה אינו לנצח ואינו מובן מאליו, שאנחנו זמניים פה ושיש לנצל זאת היטב.

“איך מתמודדים עם ההבנה שיום יבוא ונפסיק להתקיים?”

לדעתו נאבקים בהבנה הזאת ומכחישים אותה, עד שיום אחד משלימים עמה. ברוך חווה את השלבים הללו, שגרמו לו להגיע לתובנה מאוד מעמיקה ומיטיבה, שלצערו עוד לא הצליח להביא לידי מעשה. כלומר, ההבנה הזאת שאנשים הם זמניים, אמורה לגרום לשמור על האיזונים ועל הבריאות הגופנית והפסיכולוגית יותר, להפחית את הנטייה לכעס ולהטפה ועוד. ברוך מרגיש שעוד לא הגיע לתוצאות אלו אך שוב, לדעתו אדם חייב לחוות כישלונות. דברים לא תמיד באים בקלות, והנפילות מובילות בסופו של דבר להצלחה. אם כל המעשים עוברים בצורה חלקה ללא קושי, לדעתו של ברוך האדם כנראה לא מצוי בדרך הנכונה לו. ברוך לא יכול לקבוע שזוהי האמת, אך תאוריית הכישלונות וההצלחות נכונה עבורו. הוא ציין שהוא לא יכול להסביר זאת, ושלעתים התובנות שנכונות עבור כל אדם קשות לביטוי ולהבנה ע”י אנשים אחרים. אך יחד עם זאת הוא הצהיר שהשפה היא מתנה אדירה. למרות גדולתה, עדיין קיים עולם שלם שלא ניתן לדבר עליו. מילים הן אמצעי שיכול להפוך רעיון לקיים בעולם הזה, אך עדיין לא ניתן לבטא אותו בשלמותו, כפי שמופיע במדויק אצל ההוגה.

הוא הוסיף שיש כאלה שאומרים שהגיעו לרמות רוחניות גבוהות ומכנים את עצמם צדיקים, אך ברוך מאוד חשדן, והוא לא מאמין בזה. הוא שואף לכך שכל אחד מאיתנו ימצא את השביל של מהות חייו, ושיגלה שם את הדברים הנכונים עבורו. אני אמרתי שהשביל עבורי הוא של כנות עצמית, והוא הסכים והוסיף שאם אדם צועד בשביל הזה הוא גם יבין שהוא זייף ושיקר לעצמו בכל מיני מצבים בחייו, ועוד ממשיך. לאדם קשה מאוד להיות כנה עם עצמו. לפי דעתו העיקר הוא להצליח להצביע מתי שיקר ומתי היה כנה, ולנסות להיות כנה ככל שיוכל. ברוך שם לב שיכולתו להשפיע על אחרים בכל מיני הזדמנויות הייתה בעיקר בחמש שנים האחרונות. הוא לא יודע למה, אבל הוא בטוח שזה נובע מתרגול המדיטציה. אולי זה נובע מכך שהוא מצליח להבין מה עומד מאחורי מילים של אדם יותר מבעבר.

“האינטואיציה הזאת, היא דבר נרכש או מולד?”

ברוך ענה שאצלו האינטואיציה נוצרה והתפתחה עם תרגול מדיטציה. ייתכן שיש אחרים שהוא מכיר שאולי האינטואיציה עבורם מולדת. התרגול של המדיטציה גורם לאדם להיות יותר מודע לסביבתו, וכך להיות יותר מודע לאנשים אחרים ולהצליח להבין אותם טוב יותר. בנוסף, יש אנשים שאולי לא מודעים לכך שיש בהם את היכולת האינטואיטיבית הזאת. לדוגמה, ברוך מספר שבעבר למד במקום שבו מהשיעור הראשון הוא הרגיש שלא מיועד לו. בדיעבד הוא מבין שההרגשה הזאת הייתה די נסתרת, והוא נזכר בה רק לאחר שסיים את הלימודים והתחיל לעסוק במקצוע. לדעתו הדבר קיים אצל רוב האנשים – אנשים שפשוט לא מודעים לכוח שיש בהם. המדיטציות מנסות לנקות את הדרך לעבר משהו שתמיד היה מצוי בכל אדם, ושהוא לא ידע שקיים בו. יש אנשים שבמקום מדיטציה רצים, קוראים, מקשיבים למוזיקה, מציירים וכו’, ואלה פותחים אצלם גם את השער לפנימיות שלהם.

“מה אתה אוהב בתרבות יפן?”

הוא ענה: “איך תרבות שהיא אינה תרבות עתיקה, עמוקה או חכמה במיוחד, ידעה להקשיב וללמוד מתרבויות אחרות וליצור תרבות כל כך ייחודית ומקורית?”. למשל, היפנים אמצו את הספרות מסין – הם תרגמו ודקלמו אותה. בתרבות הסינית העתיקה אין סוגת רומן ורומן אהבה – הדבר שקסם לברוך הוא שהם יצרו את סוגות אלו ובנו קומה נוספת לתרבות שלהם. היפנים הוסיפו לתרבות הסינית נגיעה אישית, וזה מה שמדהים בעיניו. דבר נוסף שמרתק אותו הוא האסתטיקה. היפנים אוהבים יופי, הם הופכים כל דבר ליפה והם יודעים להסתכל על הכל בצורה מחמיאה.

“נתינת שם של תרבות על שם מקום מסוים מכלילה על האנשים מאותו המקום את התרבות. ברגע שיש תרבות מסוימת לאוכלוסיה מסוימת – איפה הפרטים שמביאים אתם תרבות שונה לגמרי?”

כל אחד מתחבר לדבר אחר בתרבות העממית, או בתרבויות אחרות. לדוגמה, ברוך אוהב את אומנות הבונסאי, אך לא מתחבר למאבק הסומו. כל אדם מתחבר לחלקים מתרבויות שונות, וזה מאפשר לא להיות שייך, אלא להיות יותר עצמאי בעל טעם ייחודי. “אם כך, למה לא מסתכלים על כל יצירה בפני עצמה, אלא מכלילים אותה כחלק מתרבות מסוימת?” ברוך הסביר שיש דימיון בין יצירות מסוימות, וניתן למצוא להן מכנה משותף, שיכול להיות המיקום, השפה, ההיסטוריה וכו’, ומכאן נובעת ההכללה. לדוגמה, הסופר מאיר שלו קשור קשר רגשי עמוק לעמק יזרעאל והוא כותב זאת בצורה שהקשר בינו לבין העמק יכול להדביק את הקורא ולהפוך את הקשר שלו עם העמק לכזה. יצירותיו נכללות בתרבות הישראלית בשל האהבה לחלקת האדמה הנמצאת בישראל. ברוך ציין שמדהים אותו לראות שיצירות שונות מתרבויות שונות יכולות לדבר לאנשים שונים ממקומות שונים. יש הרבה אנשים במערב לדוגמה שמתחברים לתרבות היפנית, שאותה ברוך כל כך אוהב. “למה אנשים נקשרים למקום מסוים?” ככל שאדם חווה יותר חוויות במקום מסוים בצורה עמוקה, אותנטית וחיובית יותר, כך נקשר יותר. אצל ברוך לדוגמה, העיר בו נולד היא מקום אליו נקשר. הוא לא יודע להסביר למה, זהו פשוט מקום שבו הוא אוהב להיות, והוא עושה לו טוב.

כחלק מהמסורת, בסיום הריאיון הצטלמנו ליד עץ הבונסאי:

הריאיון נקטע בשל מחויבות קודמת, ברוך נאלץ למהר להשגיח על כיתה במבחן. אני נותרתי ישובה בכיסא עוד דקות רבות, משחזרת את רגעי השיחה ואת הנאמר שוב ושוב בראשי, נרגשת מהכתיבה ומפרסום הריאיון. היו הרבה חלקים בריאיון זה שהזדהיתי עמם בשל אמונתי האישית, דבר שגרם לי להרגיש שאני לא לבד. שמחתי להכיר יותר לעומק את המורה להיסטוריה שלימד אותי בעבר, ובדיעבד הבנתי שהשקפותיו באו לידי ביטוי בכל מיני דברים שאמר במהלך השיעורים שלמדתי אצלו.

מקווה שנהניתם, ושאתם מצפים יחד איתי לריאיון הבא.

יובל.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: טל שפר-להב