המסע

כשהמסע היה רחוק ממני, היה הרבה זמן ופחדתי שאם לא ארשם אתחרט ואפסיד, אבל בימים האחרונים לפני המסע התחלתי להילחץ. מחשבות בראשי התרוצצו בין לרצות לבין לא לרצות, שכן לא ידעתי מה אני הולכת לראות. לא ידעתי איך אגיב לכל המראות הזוועתיים, הרי השואה הוא נושא שעסקתי בו רבות בילדותי מתוך סקרנות, דבר שהפך אותי למאוד רגישה אליו.

לפני שנה או שנתיים ידעתי בוודאות שאני ארצה לצאת. אני זוכרת שהתחלתי לדבר על המסע עם אבא ונורא פחדתי שלא אזכה. במפגש ההכנה הראשון לפולין המורה שמרכז את המסעות הללו בביה”ס וגם מדריך בהם, שאל את השאלה: “מדוע לא לצאת לפולין?!.”, ובהתחלה היה לי נורא ברור. פשוט ידעתי שצריך. אבל כשאנשים התחילו להצביע ולהגיד למה, ואמרו תשובות כמו: “שזה לא יקרה יותר בחיים” או “כדי להנציח ולזכור את מה שקרה”, הבנתי שמשהו שם קצת לא מדויק. לפני מפגשי ההכנה האלה לא היו לי יותר מדי שאלות, בורות לא ברורים. אבל כשהתחלתי לחשוב למה, פתאום התעוררו שאלות שאין עליהן תשובה, שאלות שמציקות לי מאוד גם אחרי המסע. אני לא יודעת אם התשובה שלי היא כדי ש”זה לא יקרה בחיים”. אולי יותר מדויק “שזה לא יקרה לנו היהודים בשנית”, שכן גיליתי כי יש מכחישי שואה, ויש אנשים שמכיוון שהזוועות לא נגעו בהם, אין להם עניין במסע, או בכלל לשמוע על מה שהתרחש. בנוסף, עובדה שקיימות שואות שמתרחשות היום, ושרוב האנשים כלל לא מודעים אליהם, והרבה כאלה שמודעים אליהם – לא עושים דבר. מה עם שואת בע”ח? שואת האזרחים בסוריה? נכון שהשואות הללו לא בדיוק כמו שואת היהודים, הנסיבות הן אחרות. אך פירוש המילה שואה היא “אסון מאוד גדול”. תעשיית רצח של בע”ח אינה אסון מאוד גדול עבורם? טבח ממשלה באזרחי המדינה אינו אסון מאוד גדול? דבר שני, התשובה “כדי להנציח ולזכור את מה שקרה” העלתה לי כל מיני שאלות כמו: “מה זה משנה? אדם מת לא ידע שחשבו עליו”, “למה צריך לזכור את הזוועה הזאת? אם בכל מקרה העולם לא לומד – מדוע לא להתקדם הלאה?”, “מהי הפואנטה בהנצחת משהו?” וכו’.

כל השאלות הללו עוררו בי שאלות על טבעו של האדם ושל החיים, שאלות שמעסיקות אותי ומעוררות בי על בסיס יומי את השאלה “מדוע בכלל לחיות, אם בסופו של דבר כולנו נהפוך לאפר ולעפר, ואז לא יישאר דבר, גם מהיקום עצמו”.

לבסוף, ארזתי את המזוודות, דבר שלקח יומיים מרוב הלחץ שאשכח משהו. בשעות האחרונות לפני הטיסה פתאום הבנתי שאני לא רוצה לצאת. נורא פחדתי ממה שאראה, חששתי מכך שהחבר שלי, לא יהיה שם כדי לתמוך בי ושבכלל בלעדיו ארגיש נורא מרוחקת מהבית. מבלי קשר לחבר, לא היה לי אדם קרוב אחר שילווה אותי ושיתמוך בי במסע. מחסור זה מאוד קשה במסע סוחט וארוך שכזה, מסע של שבעה ימים העוסק מהבוקר עד הלילה בשואה.

אמא הורידה אותי בחניית האוטובוסים, ופשוט לא רציתי לצאת. היא ראתה שמשהו לא בסדר, אז היא חיכתה בחוץ קצת זמן, למרות שלא אמרתי מילה. פחדתי שאם אומר משהו הסוף לא יהיה טוב. עליתי על האוטובוס והתיישבתי ליד שותפתי לחדר, שניסתה לעודד אותי. הכרחתי את עצמי לנסוע למסע הזה, למרות שממש לא רציתי וזה היה נורא קשה כשראיתי את אמא שלי מחכה למטה ליד הדלת. נופפתי לה בסימנים של “את יכולה ללכת”, והאוטובוס התניע ונסע.

נחתנו בוורשה.

 

היום הראשון

אז כך עבר היום הראשון. יום וחצי ללא שינה (למרות שישנו בנסיעות ארוכות ממקום למקום). מצב הרוח שלי היה “עמוק בתוך השירותים”, בלשון המעטה. ניסיתי להתגבר על זה ולעודד את עצמי, אבל היה מאוד קשה, בגלל שאמא, החבר, ואבא רצו שאעדכן אותם, דבר שדיכא אותי עוד יותר – אז ניסיתי להתחמק.

למרות כל הקשיים, התלהבתי מאוד מהנופים בפולין וזה מאוד הרגיע אותי. ניסיתי להתגבר על העייפות בנסיעות כדי לשבת עם מוזיקה, כמו שאני אוהבת, ולהביט במראה המדהים הזה שגם טומן בחובו כל כך הרבה דם. יערות מסתוריים, בהם פעם רצו פרטיזנים, ונאצים אחריהם. בהם התגוררה ילדה שלפני זמן לא ארוך קפצה מרכבת המוות, נסה על נפשה, קפאה מקור ורעבה ללחם. העצים דקים דקים וארוכים כל כך. לא מותירים הרבה מקום להתחבא. עצים ערומים בתקופת השלכת, כאילו מזדהים עם הנרצחים והניצולים. זוהי הוכחה שהשטן לא מכוער, עם קלשון, אוזניים אדומות ושפיציות, עם גלימה אדומה, אלא הוא אישה יפהפייה – שיער ארוך וחלק, שפתיים אדומות ומשורטטות, עיניים גדולות עם קומץ ערמומיות. תחילה הגענו לעיירה ששמה “טיקוצין”, או בשפת היהודים שחיו בה: “טיקטין”. העיירה אמנם מיושבת אך שקטה. מדי פעם ראינו תושב פולני מתהלך ברחבי העיירה. המדריכה שלנו, הסבירה לנו על החיים בעיירה לפני המלחמה, ועל תפקידי האנשים שחיו בה. לדוגמה, שואב המים, שלו היה אחד התפקידים החשובים ביותר – נוסף על אספקת המים, הוא העביר ידיעות מסירות שעגנו בנהר לאזרחי העיירה. בעיירה בית הקברות היהודי מהעתיקים בפולין, קהילה יהודית חזקה ומפורסמת בקרב היהודים, ובית כנסת גדול ומפואר ששרד את השואה. ב25-26 באוגוסט, הנאצים הגיעו לעיירה, ערכו סלקציה והעמיסו את היהודים למשאיות ענק, ואמרו ליהודים שפניהם מועדות לגטו סמוך, אך הם הובילו אותם ליער, בו נחפרו קודם לכן בורות ענק. הם רצחו את כל יהודי העיירה, למעלה מ-2,100 יהודים, תוך יומיים, והפולנים קברו אותם, במחשבה שאלו חללי מלחמה המובאים לקבורה. קהילת טיקטין העתיקה בעלת מורשת יהודית לתפארת, נכחדה.

לאחר ביקור בעיירה, ביקרנו באתר בורות היירי. השקט היה מזוויע, כאשר כל אחד הביט ברגליו ודמיין כאילו רגליו אלו הן רגליו של יהודי בתקופה זו, מעיירת הטיקוצין. כשהגענו למקום המדריכה נגנה את השיר “אייכה” של שולי רנד:

ריבונו של עולם אם נדבר גלויות 
לפעמים אין לי כח בעולמך להיות
אנה מפנך אסתתר?
מה אטען מה אצטדק מה אדבר?

חנון ורחום הן לפניך גלוי
כאן יהודי שעל חוט השערה הוא תלוי
נלחם בעצבות בייאוש המכרסם כתולעת
השמחה נסתלקה ממני וגם הדעת

קולות מהעבר לוחשים לי לעצור
אבל אני מוסיף בחושך לחתור
ושואל ומבקש, אייכה?!

אותו זקן וכסיל שולח בי חיצים
אני הולך וכושל הוא הולך ומעצים
נשמה קדושה אל נא תבכי שבורת כנף
הן תעידי עלי כמה הייתי נכסף

כשסודות מהעבר פקדו עלי לעצור
אבל אני מוסיף בחושך לחתור
ושואל ומבקש, אייכה?!

בסופו של יום הן אפלט אל החוף
האדמה הרחומה אותי אליה תאסוף
ואז אצעק ואצטדק ואספר
איך בחושך הזה הייתי חותר
ושואל ומבקש וכוסף! אייכה?!
 

השיר היה מאוד מרגש ועצוב, ומאוד הזדהיתי אתו – הוא מביע אכזבה כל כך חזקה מאלוהים. אני לעומת זאת גיליתי שאני מאוכזבת קשות מהאדם.

היו כאלה שהחזיקו בדגל ישראל והצטלמו אתו על רקע האתרים, דבר שנורא הציק לי בעין, ועד היום אני לא בטוחה למה. אולי בגלל שקורבנות השואה לאו דווקא היו ציונים, ולאו דווקא רצו מדינה, ככה שהקישור הזה, והבאת הדגל לכל מקום במסע הזה לדעתי ממש לא נכון. אולי בגלל הידיעה הזאת שהמדינה מאוד תומכת במשלחות האלה, כי בין היתר מה שזה עושה זה סוג של שטיפת מוח על השואה, ובכוונה מחזק את הציונות. כלומר, סוג של ללכת אחרי התלם, אחרי “טוב” שמוגדר כך, אך הוא לאו דווקא נכון. זה גם היה אקט של נקמה בנאצים – “פה ניסיתם להכחיד אותנו, והנה לא הצלחתם, הקמנו מדינה”. נקמנות לדעתי זה אף פעם לא משהו טוב, לא משנה כמה זה מוצדק. שלא לדבר על העובדה שהסתובבנו במדינה זרה עם דגל וזה לא מכבד.

לדעתי, אם כבר לעשות את המסעות הללו, כל העולם אמור לעשות אותם, לא רק יהודים. צריך להסתכל על השואה מנקודת מבט של יצור שעשה זאת ליצור אחר, בלי קשר ללאום או לכל הפרדה אחרת (כמו דת, מראה וכו’), ומכאן אין קשר לדגל ואין הצדקה להביא אותו. השואה הייתה שואת בני אדם, ללא קשר למוצא.

לאחר שהבנתי מה כל כך הציק לי במראה הדגלים האלו הבנתי שאני פשוט לא מאמינה בעמים או במדינות. לפי דעתי, האדם תמיד צריך מישהו שיוביל אותו ולכן אני תומכת במדינות רק ממניע מארגן – מדינה שתדאג לצרכים הבסיסיים של הפרט, אבל ברגע שמערבים רגש לאומי העולם נהיה מסובך ואכזרי. אני גם לא מבינה מה היתרון בזה, הרי כולנו בני אדם בסה”כ, אנחנו יצורים בעולם הזה. אין בינינו כל כך הרבה שוני, למה שקצת היסטוריה משותפת, דגל והמנון יפרידו אותנו משאר בני האדם? מה זה משנה אם אבות אבותינו היו “בסטיז”? תחושת השייכות הזאת יכולה להוביל בקלות מאוד ללאומנות ובמקרה קיצוני גם לשואה – אז מביאים לשם דגל? זה לא קצת מראה שהאדם מנסה “להנציח” ומדבר ומדבר אבל בסופו של דבר לא לומד?

מצד שני, היה לי נורא קשה לחשוב ש”קל להגיד קשה לעשות”. הטבע שלנו הוא לחפש קבוצה להשתייך אליה, כדי להיות מובנים ונאהבים. אפשר לדבר עד מחר על העולם האידאלי, אבל אולי הרצון להשתייך זה משהו שטבוע בנו ולעולם לא נוכל להיפטר ממנו? אבל אם כך, מדוע הסיפור עם הדגלים כל כך מציק לי? אם אני יודעת שבכל מקרה אנשים ירגישו תחושת שייכות? אם ידוע לי שגם אני לפעמים משתפת עם זה פעולה (משתייכת לקבוצת חברים, משפחה ועוד)? אם לא יוכל להיות עולם בלי שיוך? המסע הזה העלה בי הרבה שאלות שכל הזמן מצאתי את עצמי סותרת אותן שוב ושוב בראש. ממש מתווכחת עם עצמי, ולא מצליחה להגיע לתשובה שתספק אותי ושתניח את דעתי. אבל הנחמה שלי היא שאני יודעת שכאשר אדם לא מצליח להגיע עם עצמו לתשובה, כנראה שהוא באמת חושב, וכנה עם עצמו עד הסוף. אדם יכול לסתור את עצמו פעם אחת, ואז להחליט שאין לו כוח להתעמק בזה יותר, ובכך יגמר הסיפור. אדם שלא עושה זאת מוכן להגיע עד לאמת, ולא משנה כמה קשה היא. יחד עם זאת הבנתי שסיכויי למצוא תשובה מוחלטת קלושים. דבר אחד שלימד אותי היקום הוא שאף תשובה אינה פשוטה, אין כזה דבר שחור או לבן, ואם יש, אז זה כנראה לא להבנתנו. העולם בנוי ממימדים רבים שרק ארבעה מהם אנו מסוגלים להבין ולקלוט, אז כנראה שהתשובה אינה פשוטה. דוגמה לכך היא שהעולם תמיד יאזן את עצמו. בכל דבר יש יתרונות וחסרונות תמיד. לא נברא דבר מושלם. אולי המושלם הזה, הדבר המוחלט הזה, מגיע רק עם הבנת היקום ואיך הוא פועל? אולי קיימים חוקים שעוד לא גילינו, ועוד לא תיארנו לעצמינו לעולם שהם קיימים?

בחרתי להוסיף את השיר “Imagine” שנכתב על ידי John Lennon, משום שהוא משקף את תפיסת העולם שלי, והוא מרגש אותי כל פעם מחדש.

“Imagine”\ John Lennon
 

Imagine there’s no heaven
It’s easy if you try
No hell below us
Above us only sky
Imagine all the people
Living for today…

Imagine there’s no countries
It isn’t hard to do
Nothing to kill or die for
And no religion too
Imagine all the people
Living life in peace…

You may say I’m a dreamer
But I’m not the only one
I hope someday you’ll join us
And the world will be as one

Imagine no possessions
I wonder if you can
No need for greed or hunger
A brotherhood of man
Imagine all the people
Sharing all the world…

 

 

היום השני

ביום השני ביקרנו בבית הקברות היהודי השני בגודלו בפולין, המכיל יותר מ-200,000 קברים וכן קברי אחים של נספי גטו ורשה. היה כל כך קר, כך שאני זוכרת שהיה לי נורא קשה להתרכז בסיפורי האנשים הקבורים. קור כזה שהפך את האף שלי לאדום עד כדי שפחדתי שינשור. לא משנה כמה שכבות לבשתי היה פשוט קר. כמובן, זה העלה בי מחשבות: איך קרבנות שואה יכלו לתפקד בקור הזה עם שכבת ביגוד אחת ונעלי עץ?

לאחר מכן, ביקרנו בגטו ורשה. טיילנו ברחבי הגטו והגענו למקום בו נותר שריד מחומת הגטו. כאשר המדריכה העבירה הדרכה, פתח אזרח פולני את חלון ביתו, ששכן ממש ליד חומת הגטו, דפק בעוצמה על אדן החלון ובכעס אמר לנו ללכת משם. המדריכה התנצלה בפניו והלכנו למקום אחר. מצד אחד, האדם הזה בטח שומע על בסיס יומי הדרכות ליד החומה, אבל מצד שני מצאתי בהתנהגות שלו חוצפה נוראית, דבר שגרם לי להתאכזב עוד יותר מהאדם. סליחה באמת שיש שם שריד של מקום שבו בוצעו זוועות לבני אדם, ושאנחנו מפריעים לשלוות המקום. בגטו סופר לנו על מרד וורשה, סיפורים על גיבורים ועל החיים בגטו.

עלינו על האוטובוסים ונסענו לטרבלינקה. מקום שומם, מוקף ביער, בו שוררת דממה ושתיקה נוראית. דבר לא שרד שם משום שהגרמנים טשטשו עקבותיהם. במקום הוקמה אנדרטה גדולה, שבנויה כמסילות רכבת במסלול שאותו עשו היהודים בהגיעם למקום. טרבלינקה היה אחד משני המקומות בהם היה לי הכי קשה במהלך כל המסע. לא בגלל עצם הנוכחות במקום הזה, להפך, במסע הזה הופתעתי מכך שלא הפגנתי יותר מדי רגשות. חשבתי שאני אהיה כל היום מדוכאת מהמראות הזוועתיים, אך כנראה יצרתי כהכנה שכבת מגן מאוד גדולה, כי כנראה ידעתי בתוכי שעם הדמיון השופע שלי, לא אוכל “לצאת משם”. הסיבה שהיה לי כל כך קשה היא האכזבה העצומה מעצמי ומשאר האנשים. האכזבה הגיעה לשיאה כאשר עמדנו במרכז האבנים בטרבלינקה, בו יש אלפי אבנים וכל אבן מייצגת עיירה או עיר שתושביה נספו שם. הקור כתוצאה מהרוח החזקה היה משתק, במקום שררה דממה מצמררת, ביופי ירוק מזעזע וצבוע, ממש היה נראה כמו סיוט מהחלומות.

בעומדי שם הבנתי עד כמה האדם כיום מודע לכמה לא בסדר היה מה שקרה, גם בגלל שהוזכרו ביטויים כמו “היהודים הלכו כצאן לטבח”, והם הוציאו אותי מדעתי וגרמו לי כמעט לאבד עשתונות. אני צמחונית שהפכה להיות כזאת לאחר שצפיתי בחצי הרצאה של גארי יורובסקי, בקושי חצי שעה. הדבר שגרם לי להיות כזו הוא הגילוי שזה לא טבעי בשביל בני האדם לאכול חיות – זה לא משהו שמועיל לנו, זה לא משהו שמתאים למבנה גוף כמו שלנו, ואם כבר, זה לא משהו שאמור להתנהל בתעשייה רצחנית ואכזרית שמגדלת חיות רק בשביל גופן. אני מאמינה גדולה בזה שאנחנו גרגירים יותר מדי קטנטנים בשביל להכתיב מחדש חוקי טבע, או לשנות את הטבע לטובתנו. כל הביטויים שהועלו שם גרמו לי לצאת מדעתי. מדוע זה כל כך ברור שזה לגיטימי שצאן הולך לטבח? המקום הטבעי של צאן הואלא ללכת לטבח. למעשה, שום יצור לא אמור ללכת בלית ברירה לעבר מוות לא טבעי – זהו אסון. כל המסע ילדים מזדעזעים ואומרים “כיצד היו יכולים לעשות לנו את זה?”, דעתי בנוגע לשימוש במילה “לנו” תובא יותר מאוחר, אך חשוב לי לציין בהקשר הזה שכמו שעשו “לנו” את זה, כך אותו ילד עושה את זה ליצור אחר, ויותר מזה – מבלי לחשוב פעמיים! ומאוחר יותר כאשר אני מעלה את הנושא הזה, ילדים מצטדקים, לא מוכנים לרגע לחשוב שאולי יש משהו פסול בזה. אני תמיד אומרת שאם אנחנו, ייצורים חזקים, עושים משהו שפוגע בייצור חלש, קודם כל לפני שממשיכים צריך לחשוב אם הפגיעה הזו מוצדקת, הרי בכל מקרה קיימת פגיעה. עם הרבה כוח באה אחריות גדולה! אם הפגיעה מוצדקת, אז להמשיך עם זה ללא בושה. אם הפגיעה לא מוצדקת אז לעשות עם זה משהו. אבל הדבר הגרוע הוא לעשות משהו כהרגל מבלי לרגע לפקפק בו, ודבר עוד יותר גרוע הוא לדעת שאני עושה משהו רע, אבל לא מפסיקה לעשות אותו. כשאדם לא מבין מה רע – כיצד ניתן להאשים אותו? הוא לא רואה את זה! מצד שני, כשאדם מבין מה רע – וממשיך לעשות זאת – אין גרוע מכך. וזה בדיוק מה שאני עושה, וכאן באה לידי ביטוי האכזבה שלי מעצמי, האכזבה החזקה והעוצמתית ביותר: אם השימוש הלא טבעי בחיות הוא כל כך פסול בעיניי, מדוע אני ממשיכה ולא הופכת לטבעונית? ברור שיש לי סיבות, ושחשבתי להיות טבעונית עשרים אלף פעמים, אבל הבעיה היא שבכך אקריב את עצמי כי אני בעייתית עם אוכל. הדבר גרר אותי למחשבה על כך שהבעיות שלי עם אוכל מקורן במוח, כמו כל הבעיות שלי, אבל עוד לא הצלחתי לאגור את הכוח לפתור את הבעיה הזו, ובינתיים עוד חיות סובלות באשמתי. הידיעה שאני עושה משהו רע גרמה לי לחשוב מה יותר חשוב, אני כאינדבידואל, או העיקרון שלי ומספר רב של חיות שסובלות? ברור לי שהתשובה לכך היא האפשרות השנייה, אבל מה זה אומר – אני אפסיק לאכול? (בגלל שאני בעייתית עם אוכל אני יודעת שלא אצליח להתקיים רק מאוכל טבעוני) דבר נוסף שהציק לי הוא ששמתי לב שכמה מהאנשים שדיברתי אתם פתאום מבינים שזה לא בסדר, אך בסוף המסע חוזרים לביתם הנוח ו”תוקעים” סטייק. עד כמה האדם יכול להתעלם ולהיות אדיש לסבל? זה עוד אחד מהגורמים לשואה, כך שיש פה סוג של אירוניה.

המחשבות על החיות הובילו אותי גם למחשבות על “מה זה בכלל בני אדם?” למה יש לזה הגדרה נפרדת משל חיות או משל יצורים? הבנתי שההגדרה “בני אדם” נועדה כדי להתנשא מעל יצורים שבסופו של דבר הם די דומים לנו. מה ההבדל בין פיל לבין כל חיה אחרת? פיל היא חיה עם אוזניים גדולות. מה ההבדל בין אדם לבין חיה? שכל קצת יותר מפותח. זה הכל! כטבעם של בני האדם אנו נוטים לחשוב שאנחנו קצת מעבר למה שאנחנו באמת – אבל אנחנו הגרגיר של הגרגיר ביקום. אנחנו פיסת אבק, אך יחד עם זאת, חשוב לציין – כל יצור הוא עולם ומלואו.

בסופו של יום, במקביל לכל המחשבות, כל הזמן “ישבה לי באחורי המוח” והציקה לי המחשבה בשביל מה בכלל אני פועלת? מה זה משנה? הרי כולנו נמות בסוף, היקום יפסק ואין משמעות. כל הזמן מתעוררת הסתירה הזאת בין חוסר משמעות, בה אני בטוחה, לבין העקרונות החשובים שלי, והעובדה שאני מקדישה להם כל כך הרבה אנרגיות. למה אני רודפת אחר אהבה כמו כל אחד מאיתנו, אם בסופו של דבר כלום משנה? הסתירה הזאת מנדנדת לי עד היום למרות שהצלחתי למצוא לה תשובה שמניחה לי מעט את הדעת והיא האמונה העיקרית שלי, אותה אפרט בשלב מאוחר יותר. כפי שאמרתי, יום זה היה היום הקשה במסע, ועניין החיות ומיהו האדם עוד המשיכו ללוות אותי לאורך כל המסע (ומעבר לו).

היום השלישי

ביום השלישי צעדנו במסלול הגבורה בוורשה, הנמשך מאנדרטת מרד גטו וורשה עד אנדרטת כיכר השילוחים בה היהודים נאספו לקראת שילוחם למחנה ההשמדה. כמובן, היום הזה היה מלא באמרות ה”לנו” או “אנחנו היינו” וכו’ שכמו שציינתי קודם הכעיסו אותי מאוד. האמרה הזאת גם היא מייצגת את ההשלכה של מה שקרה ליהודים בתקופה ההיא על יהודים בימינו, כלומר האמרה הזאת נובעת שוב מעצם השייכות שלנו כבעלי אותה דת, דבר שכמו שהבהרתי אני מאוד מתנגדת אליו.

נכנסנו לאוטובוסים והתחלנו בדרכינו לעבר לובלין. ביום זה כאב הגב שהיה לי בגלל הנסיעות כבר הפך לבלתי נסבל. הנסיעות הפכו להיות לקצת מעיקות, למרות שזה היה הזמן האהוב עליי במסע. כסיכום של שלושת הימים הראשונים של המסע, חשוב לי לציין גם שביקרנו בהרבה מאוד קברים ובבתי קברות. מעשה זה כל הזמן החזיר אותי לשאלה מהי המשמעות בכלל ההנצחה של מישהו? למה לומדים על מעשיהם ודרכי הפעולה שלהם אם בסופו של דבר כל אדם ברגע האמת יגיב אחרת, ומדוע בכלל מנציחים סיפור או מקרה או אירוע אם העולם בכל מקרה לא לומד מטעויותיו – דור מסוים שנכח במקרה מסוים יפיק לקחים עד שיעלם ויוחלף בדור הבא. כל דור, כטבעו של נער בגיל ההתבגרות רוצה לגלות מחדש מה טוב ומה לא, ולהתנסות בעצמו תחילה. מעטים הנערים שמקשיבים לכל מה שמבוגר אומר להם או מייעץ להם. לקח גורלו להישכח ושלקח אחר יחליף אותו, עד הלקח הבא שיחליף גם אותו.

היום הרביעי

ביום הרביעי למסע היינו במחנה ההשמדה מיידנק. בפתח שלו עמדה אנדרטה גדולה מאוד שמדמה את השלבים בשואה ואנחנו התהלכנו בפנים כקרבנות. השילוב בין האנדרטה לבינינו הציגה באופן מאוד יפה את הדרכים השונות של התנהגות האדם במהלך מצבים קשים אלו.

בתמונה ניתן לראות את האנדרטה. החלק הראשון שלה הוא ה”בור”, ובבור כמה שלבים. שלב המדרון הוא שלב בו הקרבן מתקרב לעבר שפל המדרגה, וצועד לעבר התקופה הקשה בחייו. תהליך ההתדרדרות הוא הדרגתי והדרכים בהם אנשים התמודדו עם המדרון הזה מסמלים גם איזה סוג אדם הם. יש אנשים שירדו במהירות ונתנו לרגליהם “להתגלגל” בירידה. סוג זה הוא כמו סוג האנשים שמתקרב לסבל במהירות, לא רואה אור בקצה, כלומר, נותן את כולו מבלי להיאבק, פשוט “נשפך” לתוך המציאות הזו.

יש אנשים שירדו לאט ובזהירות, כדי לא להחליק – אלו הם האנשים שנאחזים בחיים, ושמטרתם היא לשרוד. הם ניסו למשוך את הזמן כמה שיותר בשל התקווה שאולי משהו יקרה, אולי איזה נס יבוא ויציל אותם.

יש סוג מיוחד של אנשים שנעזרו באחרים או עזרו לאחרים – אחזו ידיים, צעדו בחיבוק. אלו הם האנשים שרואים בחברה מאוחדת ובעזרה לזולת כערכים עליונים. ערכים אלה נתנו להם מטרה ושמרו עליהם שפויים.

לאחר מכן קיים שלב התחתית. שלב בו האדם נמצא בתקופה השפלה בחייו, ממנה לא ניתן עוד לרדת ומעבר לכך – לא ניתן לראות את האופק. האדם לא יודע מה יעלה בגורלו, הוא נמצא במין בור שלא ניתן לראות מחוצה לו – גם מהיבטים של המחשבות והידיעה על גורלם של משפחתו וחבריו. האדם חי בתחושת מחנק נוראית, הכל מסביבו שחור, צפוף ולא ידוע, חוסר וודאות שאין כמותה. כל עיסוקו הוא בהישרדותו.

לאחר שהאדם הצליח לשרוד בבור, אין הבטחה שיצליח להתאושש. שלב זה הוא שלב המדרגות, שלב בו הקרבן מנסה לטפס חזרה למעלה לחיים ולחופש. אך הוא מגלה כי זה קשה מנשוא – המדרגות צרות, גבוהות ורבות. הקרבן נאבק לחזור מעלה, להתחיל חיים חדשים אבל מגלה את הקושי בכך וסוחב אתו צלקות לכל החיים. יש אנשים שלאחר ששרדו את כל הזוועות, לא הצליחו להתאושש מהם ולעלות במעלה המדרגות וראו שמוצאם היחיד הוא המוות.

השלב הבא הוא העמידה תחת האבן הענקית, המשמשת כסלע על לבם של הקרבנות, סלע שיכביד עליהם עד יום מותם. בשלב זה באות לידי ביטוי הצלקות: לילות חסרי שינה, אגירת מזון, אובססיה לשלום הילדים, אם בכלל יהיו. יש כאלה שהאמינו באלוהים, אך לא יאמינו עוד, ויש כאלה שלא יביאו ילדים לעולם, כי לא הסכימו ליצור חיים בעולם כה אכזר.

מעבר לתיאור המטפורי של מסע הקרבן, האנדרטה מעבירה את המסר הקשה שכאשר אדם נכנס למיידנק, הוא לא יצא לעולם – תמיד חלק ממנו יישאר בבור.

האנדרטה מאוד רגשה אותי ומאוד התחברתי לדרך בה האומן הציג את המסר שלו. אך שוב, הציקה לי המחשבה שמרבית הקרבנות נספו. מה משנה כיצד בחרו להגיב לשואה, אם מתו, וכל מעשיהם נמחקו כלא היו? המחשבה הובילה אותי לחשוב האם המצב דומה לשאלה: “האם יש אינסוף שגדול מאינסוף? כי בכל מקרה, שניהם אינסוף”. כלומר, קיימת סיטואציה דמיונית בה יש שניים מאותו אדם. האם משנה אם היה מאלה שבחרו בחיים לעומת אלה שפיתחו אדישות ואבדו צלם אנוש, אם בסופו של דבר מתו ואף באותו הדרך ובאותו הזמן ולא השפיעו על אף אדם אחר משום שלא נותרה להם משפחה או אנשים שיקשיבו לסיפור שלהם? הסיטואציה גם דומה לשאלה: האם עץ שנפל ביער באמת קיים אם אף אחד לא ראה אותו, לא שמע אותו ולא הושפע מכך ושאין דרך להוכיח שהוא נפל?

חשוב לציין שאני בכלל לא מאמינה שיש משמעות לכך שאדם השפיע על אנשים אחרים (על ידי סיפור הגבורה שלו למשל), משום שבכל מקרה גם לאנשים אלו יהיה סוף, וגם לדור שבא אחריהם וכו’, כך שבסופו של דבר אדם לא יישאר וההשפעה תתמוגג, כאילו לא הייתה קיימת מלכתחילה.

במיידנק ערכנו טקס למרגלות אנדרטת הכיפה, שמתחתיה אפר של עשרות אלפי יהודים שנשרפו במשרפות. הטקס היה מאוד מרגש ועצוב, גם בגלל המיקום בו היינו וגם בגלל הקושי, המאבק והעצבות שראינו בכל אחד מאיתנו. ילדה שרה שיר ובאמצעו פרצה בבכי, וכולנו יכולנו להזדהות אתה ולהיות שם בשבילה, ובשביל כל אחד שהיה צריך את התמיכה הזו.

בסוף הטקס הקהל שר את ההמנון, אני כהרגלי לא שרתי בהתאם לחוסר הרצון שלי להשתייך על בסיס של לאומיות, ומשם הלכנו לאוטובוסים ונסענו לעבר העיר קיילצה. בעיר זו ארע מקרה נוראי שהתרחש מיד אחרי השואה שבמהלכו הפלילו את יהודי העיירה, שרצו לחזור לבתיהם ולחייהם הקודמים, במעשה שכלל לא עשו. הפללה זו גררה אחריה את כל העיירה לטבוח בהם על לא עוול בכפם, ומכאן עיר זו מכונה “עיר ההריגה”. כיום, הצאצאים של הטובחים לקחו על עצמם אחריות ומשתתפים ב”מצעד החיים – מצעד הפיוס”

במפגש הזה הם פנו אלינו באנגלית, דברו מעומק לבם והתנצלו על מה שאבותיהם עשו. המפגש, אחרי ימים סוחטים ועצובים בהם רק דברנו על מהו הרוע האנושי, פתאום הראה את האור שבאדם. אני לא יודעת אם זה נכון לקחת אחריות על משהו שקרובי משפחה מבדורות קודמים עשו, וגם אם זה נכון להתנצל על משהו שנעשה לעם שלנו (ולא לנו ספציפית, או לאו דווקא לקרוב משפחה שלנו), אבל עצם הרעיון מאוד יפה ומרגש – בני אדם שמנסים לתקן את העולם, להבין את כאבו של אדם אחר ולקחת אחריות על דבר רע שנעשה, גם אם הוא לא באמת שלהם, כדי ליצור אפשרות של שלום ושל נחת בין אנשים. המפגש מאוד ריגש אותי ואפילו גרם לי להזיל איזו דמעה או שתיים – דמעות של התרגשות ושל אושר.

היום החמישי והשישי

בימים החמישי והשישי למסע ביקרנו באושוויץ ובבירקנאו. ימים אלו כבר נהפכו למאוד מעיקים, מאוד התקשיתי להתרכז ולהקשיב לסיפורים ולהדרכות. אני הייתי בשלי, והמשכתי לחשוב על דברים שהעסיקו אותי, ליהנות מהנסיעות ומהנופים, לדבר עם חברים וקצת לצחוק. אכן, בהחלט מותר לחייך ולצחוק במסע שכזה, וההסבר לכך הוא בשיר “האומנם עוד יבואו ימים” של לאה גולדברג.

האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,
ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם,
ומחשֹף כך-רגלך ילטף בעלי האספסת,
או שלפי שבלים ידקרוך ותמתק דקירתם.

או מטר ישיגך בעדת טפותיו הדופקות
על כתפיך, חזך, צוארך וראשך רענן.
ותלכי בשדה הרטב וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן.

ונשמת את ריחו של התלם גשֹם ורגֹע,
וראית את השמש בראי השלולית הזהֹב,
ופשוטים הדברים וחיים, ומתם בם לנגע,
ומתר, ומתר לאהֹב.

את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט
השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם.
וביֹשר-לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים, כאחד האדם.
 

אני מאוד מאמינה במה שמציג השיר הזה ובעיקר בציטוט: “ופשוטים הדברים וחיים, ומתר בם לנגע, ומתר, ומתר לאהב”. אני מאמינה בכך שאנחנו כל כך קטנים ולא חשובים – אנחנו תוצר לא מכוון של אבולוציה ושל הטבע. אנחנו לא מעניינים אף אחד, אנו חיים חיים כל כך קצרים ביחס לתולדות העולם ולכן גם אין משמעות לדבר ממה שאנו עושים. איננו מבינים דבר מדרכי ההתנהלות של העולם ולעולם נוכל להבין. לכן, מותר פשוט לחיות (ולא להזניח את עצמינו גם כשקורות זוועות), לתת לעולם לסחוף אותנו ולהיכנע למניע שלנו בחיים: הרגשות שלנו. כתוצאה מהכניעה לרגשות, נוצר מצב שבו כל אדם מונע ע”י אינטרסים המובילים לרגשות טובים עבורו, וזה כל כך בסדר להודות בזה! יותר מכך, לדעתי ערך עליון הוא ערך הכנות העצמית. אדם שמבין מהם המניעים לכל מעשיו, ומודה בהם תוך הבנת ההשלכות בכך – אין יותר טוב מזה. אדם לדעתי צריך להגיע למצב בו יש דו שיח תמידי בינו לבין עצמו, בו הוא מפקפק בכל דבר שעושה. רק כך אדם יוכל להגיע לאדם שתמיד רצה להיות, לאדם הטוב עבורו – וכתוצאה מכך ירגיש מסופק (הרי הוזכר שהמניע לחיים הוא רגשות). רק כך הוא יפתח עולם פנימי עשיר, בו עקרונות ואמונות אמתיים, הנובעים מתוך הבנה מעמיקה בהם. רק כך תעלמנה הצביעות והססמאות ורק כך יווצר עולם הקרוב לאידאלי – עולם מגוון שמכיל את כל האנשים המורכבים שבתוכו באהבה ובזרועות פתוחות.

אך כל הזמן הציקה לי השאלה – מה אכפת לי בכלל מאושרו של אחר, אם הדבר היחיד שמניע אותי הוא רגשותיי? עליתי על התשובה לשאלה הזו בדיעבד באמצעות ביקור במרכז קהילת יהדות פולין ביום החמישי. שם שוחחו איתנו על המרכז הזה, מטרותיו ואופן פעולתו ומישהי דתייה שחזרה בתשובה סיפרה לנו את סיפור חייה והציגה את הכל בצורה נורא נלהבת ושמחה. הדבר הראה לי את היופי בדת ובהשתייכות, והזכיר לי שאם בכל מקרה דבר ממה שאנחנו עושים אינו משפיע, למה לא פשוט לעשות מה שטוב לנו ומסב לנו שמחה, גם אם הוא לא תמיד מוצדק?

היו ועוד יש הרבה מצבים בחיי בהם השתייכתי לקבוצה והרגשתי טוב עם עצמי (גם אם זה לא לעם או למדינה) אז למה יש לי התנגדות לזה? אולי זה נובע מכך שלדעתי השתייכות למדינה תמיד תוביל לפגיעה בהרבה עקרונות אחרים ובסופו של דבר לאסון. הדבר הוביל אותי למחשבות בנוגע למהי בכלל השפעה של הליכה בעקבות עקרונות, אם שום דבר מזה לא חשוב? מה שהוביל אותי לכך שמה שחשוב הוא הרגשות (כאמור לעיל), אז כנראה שהליכה בעקבות העקרונות הללו תוביל לטוב. אך גם סתרתי את עצמי בכך שחשבתי שכאשר משהו קיצוני לכיוון אחד, בשל המגוון והמורכבות באנשים, לא לכולם הדבר יסב אושר. המחשבות כמו שבסופו של דבר הליכה אחר עקרונות אינה באמת משפיעה בעולם האמתי גרמו לי לחשוב על מה הטעם בלהיות צמחונית? מה באמת אכפת לי משמחתו או אושרו או חוסר סבלו של אחר? לבסוף הגעתי למסקנה שהעולם האידאלי שהזכרתי יווצר גם תוך ההבנה שאם מה שלכולנו חשוב הוא הרגשות שלנו, נוכל לעזור ולתת לאחר כדי לשפר את רגשותיו, וכתוצאה מכך, באמצעות אמפתיה, את רגשותינו – אין דבר מספק יותר מלתת לאחר הזדהות עם האדם המקבל ולשמוח בשמחתו, אך בסופו של דבר אין לדבר מזה משמעות, אלא רק כאשר קיים הווה (אפרט מאוחר יותר). חשוב לי לציין שאני מאמינה בקיומו של עולם אידאלי, אבל מצד שני לא מאמינה שניתן להגיע לשם. אם כך, כאשר נעשה דבר בניגוד לעקרונות שלי, אך אני יודעת שהעיקרון שלי נאיבי מדי – האם עליי להעלים עין או להמשיך לשאוף להגשים אותו? כאשר אדם מעלים עין – זוהי צביעות. כאשר אדם מתנגד לדבר שנוגד עיקרון שלו – זוהי דבקות במטרה, גם אם המטרה לא ניתנת להשגה, וזהו צעד נוסף לעבר האידאל. כלומר, מה שמצדיק עמידה על אמונה ודבקות בה היא שהאידאל קיים מטפורית אך לא ניתן להגיע אליו בכל מקרה, אלא ניתן לשאוף אליו.

בשורה התחתונה…

במהלך המסע הצלחתי להגיע להסבר נוסף להיתר לחיות, והסבר זה הפך להיות האמונה העיקרית שלי. אמונה זו היא די כללית ומטפורית, אבל אני בטוחה שהיא מתקיימת בדרך כזו או אחרת. אני סוברת שקיימים שני עולמות: העולם הראשון הוא עולם המשחק. בעולם זה אנו חיים כרגע, וזהו העולם בו יש זמן וכולו מתנקז סביב ההווה. מכאן נובע שלעולם זה יש משמעות, עד הרגע בו האדם ימות ויחדול מלהרגיש. כאשר לאדם מוטיבציה לעשות מעשה זה נובע משתי סיבות: או שהמעשה יועיל לו בעתיד, ובאיזה רגע אחד של הווה ייתן לו הרגשה טובה וסיפוק ובהמשך זה ייתן לו זיכרונות טובים שיובילו גם הם להרגשה טובה, או שהמעשה מועיל לו ברגע זה (לטווח הקרוב) ונותן לו בהווה הרגשה טובה וסיפוק, וכך גם זיכרונות טובים בהמשך. כלומר, בין היתר מה שאני טוענת הוא שהאדם חיי בשביל הווה (בין אם הוא קרה עכשיו לבין אם הוא יגיע בעתיד). תמיד יתקיימו סדרי עדיפויות שיקבעו מה יפיק יותר אושר, לדוגמה, אם אני קצת אסבול עכשיו ואלמד למבחן – בעתיד אקבל תעודת בגרות טובה, שתוביל לעיסוק מספק, להרגשה טובה ולאושר. כלומר, עדיף לוותר על ההרגשה הטובה הרגעית על מנת לקבל אחת הרבה יותר גדולה ומספקת ברגעי הווה של העתיד. בין היתר, עולם זה מתנהל רבות במסגרות חברתיות (שלאו דווקא מתאימות לכולם ויוצרות אושר אצל כולם), וע”י מוסכמות חברתיות על מהו אושר עפ”י החברה. עולם זה הוא בעצם משחק תפקידים אחד גדול. בכל הווה אחר האדם עלול להיות אדם אחר בחייו של מישהו. בנוכחות בנו – הוא אבא, בנוכחות הכפופים לו לעבודה – הוא הבוס, בנוכחות מוכר בחנות מכולת – הוא לקוח, ועוד, ואין לאדם ברירה אלא לשחק את המשחק, או לנשור. עולם המשחק שזור בעולם האמתי, והם יסתרו זה את זה עד סיום קיומו של האדם בעולם המשחק. העולם האמתי הוא העולם שהיה קיים תמיד ויהיה קיים לנצח, משום שאין בו זמן. בעולם זה אין משמעות לדבר, משום שכאשר אין זמן, אין שינוי והתפתחות של דברים. בעולם זה לא קיים דבר למראה עין, אלא אולי רק דברים שאין אנו יכולים לקלוט ולתפוס בחושינו (אנו מסוגלים לחוש רק ארבעה מימדים, אך לדעתי יש עוד). בעולם זה יש דממה מחרישת אוזניים הנובעת מדברים לא ידועים, גדולים ומפחידים. ערבוב שני העולמות והגבול ביניהם מובילים למצב שמאוד מזכיר לי כוחות משמרים בפיזיקה – אין משמעות למסלול שעשו אלא רק לנקודת ההתחלה והסוף. יש בעיה עם האמירה הזאת לטעמי כי כאשר אני מציגה את הדמיון, זה אומר שקיומו של אדם תמיד יישאר רוחנית, אנרגטית או כל דבר שאנחנו לא יכולים לתפוס, כי כוח משמר מוביל לחוק שימור האנרגיה – כלומר, אדם שהתקיים פעם ימשיך להתקיים רוחנית. אך כל זאת אמור להיות בהנחה שאני מאמינה בקיום הצד הרוחני באדם, ואני לא. אולי המצב יותר דומה למקום כווקטור, ולא כגודל – כאשר אדם נוסע למקום מסוים וחוזר לאותה נקודה ממנה יצא, ע”פ המיקום כווקטור – הוא לא עשה דבר, ע”פ המסלול הוא עשה המון, אך בסופו של דבר אין לזה משמעות לטווח הארוך. עמלו בסופו של דבר ימחק כלא היה, וגם האנשים עליהם השפיע, אם השפיע, ימחקו גם הם ובהמשך לא ינתר אדם אחד.

אחרי מספר ימים בהם רציתי מהבוקר עד הערב לחזור, סוף סוף נחתנו בארץ. ממש שמחתי לראות את אמא מחכה לי במקום ממנו הנוסעים יוצאים לאחר שאספו את המזוודות, ולא יכולתי להתאפק לספר לה הכל. אני זוכרת שכשיצאנו ממבנה בית התעופה, כל כך שמחתי לראות מראה של הארץ ולא של פולין. בדיעבד, המראות שם נורא צמררו אותי, למרות שנורא נהניתי מהם בשהותי שם. רק לחשוב על לחזור לארץ הזאת, ולאירופה בכלל גם כן צמרר אותי. לא יכולתי לדמיין לחזור לשם, כי אולי אזכר איך הרגשתי כשהייתי במסע הזה. במהלך כל המסע, משום שהיו לי מלא שאלות לא פתורות והרהורים, הרגשתי כל כך לא קשורה לעולם הזה, הרגשתי כל כך זרה, שום דבר לא היה לי מוכר. לא ידעתי מי אני, לא הבנתי למה אני חיה וממשיכה לחיות, לא הבנתי מדוע בכלל להנציח דברים. המסע הזה לא היה בשבילי, כמעט כל דבר בהתנהלות שלו הציקה לי, כמו הביטויים, הדגלים, הצביעות או ההתמקדות בזוועות – אני לא רואה בלראות את הזוועות טעם, זה נובע רק מתוך סקרנות. למרות כל מה שעברתי שם, אני לא יודעת אם אני מתחרטת על שיצאתי. המסע היה המקום בו ממש התעמקתי במחשבות שלי וניסיתי למצוא תשובות.

המסע גם אפשר לי לדבר עם אנשים ולהשמיע את דעותיי בפניהם, ולא חשתי מימיי סיפוק יותר גדול מזה. אני חושבת שיצא לי לדבר עם כמה אנשים במהלך המסע ושהצלחתי להשפיע עליהם. כמו שכבר הזכרתי, אני לא חושבת שיש כל כך משמעות ללהשפיע על אנשים בטווח הארוך, אבל משום שאני חיה במקום שיש הווה, אם זה גורם לי להרגיש טוב, וזוהי הרי המטרה לדעתי, אין דבר פסול או צבוע בכך.

לאחר המסע, שאלתי את עצמי: אם הייתי יודעת איך יהיה לי – הייתי יוצאת או לא? נורא קשה לי לענות על השאלה הזאת. אני לא יודעת אם הייתי רוצה לחוות את כל מה שחוויתי שם – היה לי נורא קשה. אני גם לא יודעת אם הייתי רוצה לחשוב על כל מה שחשבתי, כי המחשבות האלה מובילות אותי לעצבות לפעמים. הייתי רוצה להיות אדם פשוט, שנמצא עמוק בתוך עולם המשחק וחיי את החיים, ולא מתנדנד בין שני העולמות, כי בשורה התחתונה לחשיבה הזאת אין משמעות בכל מקרה.

ההבנה הזאת שאנחנו כלום, יכולה לטלטל את העולם ולעורר המון שאלות של מה הטעם בכלל? על השאלה הזאת עניתי בכך שחילקתי את העולם לשניים וטענתי שמשום שבעולם הזה של המשחק יש זמן, יש משמעות לכל דבר. אך ההבנות שלטווח הארוך אין כל משמעות ושלא יישאר שום דבר לי או לאדם בכללי לאחר שנחדול מלהתקיים, מזכירות לי את העינוי הסיני בו אדם חייב להקשיב לטיפה מטפטפת. המחשבה הזו תמיד תהיה שם ותמיד ברגעים קשים תציף אותי, והשאלה היא אם מותר להיכנע לה או לא? התשובה היא, זה לא משנה אם כן או אם לא, מה שיעלה בגורלנו לא מזיז ליקום בכלל. אדם ייכנע לה וישים קץ לחייו כאשר אין דבר שגורם לו להרגיש טוב בהווה אלא רק עצבות, ולכן אין משמעות לקיומו בכלל. אדם ימשיך לחיות בידיעה שעוד יש לו דברים טובים לחוש, ומכאן המשמעות לחייו.

לדעתי אין לנו מקום בתור חברה למנוע מאדם להיות אחראי לגורלו. צריך לנסות לתת משמעות לחייו, אך אם זהו רצונו האמתי מי אנחנו שנמנע בעדו להשיג את מבוקשו? המסע רק חיזק בי את חוסר ההצדקה במתן עונש מוות. אף אחד מאיתנו אינו אדם צדיק, ככה שמתן לגיטימציה ללקיחת חייו של אדם מטעם החוק נשמעת לי מופרכת לגמרי. אין הצדקה ללקיחת חיים של אדם כנגד רצונו.

המסע גרם לי לחשוב מהו אדם טוב בכלל, ומי אני רוצה להיות. אדם נחשב לטוב כאשר הוא עושה מעשים שמשפרים את רגשותיו של אחר. אך למה זה נחשב ל”טוב”? הרי כל אחד מונע ע”י אינטרסים והמניע היחיד של אדם שעושה טוב לאחרים הוא שהמעשה גורם לו להרגיש טוב. הגעתי למסקנה שכנראה האדם נחשב לאדם טוב משום שעצם עשיית הטוב גורמת לו להרגיש טוב. זהו אחד שחש אמפתיה, וכנראה לא כולם מסוגלים לכך. זה גרם לי לחשוב מהי תחושה בכלל – הרי זה פשוט הורמונים וחומרים שיוצרים את הדבר העוצמתי הזה. לאחר המסע עוד הוצפתי ברגשות הטובים שנוצרו לי אחרי שדיברתי עם אנשים והרגשתי שהם מקשיבים לי. התחלתי לחשוב שאולי זהו היעוד שלי בחיים – להשפיע במחשבות פילוסופיות, או לעסוק בתחום פסיכולוגי. נורא רציתי לקום ולעשות איזשהו מעשה שינסה לקדם את העולם האידאלי שאני מאמינה בו. בהתחלה ניסיתי לחשוב אולי אני יכולה לתלות פוסטרים בהם יש פנייה לאנשים עם נטייה לאובדנות, או אנשים שאוהבים להרהר ולחשוב. פוסטרים שיקראו לכנות העצמית של אנשים ויצרו מין קבוצה. לא מצא חן בעיניי הרעיון הזה משום שהוא נראה לא ריאלי – מי כבר יבוא, וגם בגלל שאני לא מאמינה בקטע השיוך. כל מה שאני עושה במצב הזה הוא לארגן קבוצת השתייכות.

כשהגיע הטיול השנתי להרי אילת יצא לי להכיר מדריך שהרגשתי שהיינו באותו קו מחשבה. שיתפתי אותו במה שהאמנתי, הוא שיתף אותי, ואמרתי לו שיש לי רצון לעשות משהו שישפיע. שיתפתי אותו ברעיון הזה כדי שאולי זה יעורר בי ובו השראה והוא יציע לי משהו טוב יותר. כל הטיול הזה המשיך את המחשבות שלי וגם חשף אותי לאמונות של המדריך, שלמרות שלא האמנתי בהן נראו לי מאוד מעניינות ומעוררות הערכה והשראה. גם אמרתי לו שאני כועסת על עצמי שאני לא פשוט חייה, אלא מסבכת את עצמי במחשבות האלה. הוא ענה לי משהו שמאוד הרגיע אותי: כשאדם מסוגל לחשוב מחשבות כאלו הוא יחשוב עליהן בכל מקרה. אדם לא יכול להחליט שהוא לא חושב על משהו ופשוט לא יחשוב עליו – זה יותר מסובך מזה. במהלך הטיול הזה גם יצא לי לדבר עם כמה אנשים שהיה נראה שגם הם רוצים לדבר ולשתף. הסיפוק שחשתי בהשמעת קולי ובהקשבה להם גרם לי לרצות לדבר עוד ועוד וגרם לי לחשוב שזהו היעוד שלי.

לאחר הטיול עוד הייתי בהלם מכמה כיף היה לי לשתף אותם ולהקשיב להם ולאמונותיהם ולדעותיהם, עד שפתאום, באופן אקראי במהלך ארוחת ערב אחת עלה לי הרעיון לפתוח במסע לגילוי עולמות. בהתחלה קראתי לזה ספר דיגיטלי, ובעזרת חבר שלי ועוד עצות מידידים ומבני משפחה זה השתדרג לפרויקט – אתר אינטרנטי. באתר הפרויקט ניתן לקרוא עליו ועל מטרותיו. שמתי לב, שבמהלך הניסיונות שלי לעשות משהו שישפיע, באחורי הראש שלי התעוררו מחשבות מבקרות: “איזה נאיבית את”, “שלא תעשי לעצמך פדיחות”. המחשבות הללו גרמו לי להבין כמה החלק שלנו שרוצה להיות מקובל בחברה מצוי בכל אחד מאיתנו, וכל פעם שהרגשתי שמחשבה כזאת עולה, מהר מאוד דיכאתי אותה ונתתי עוד דחיפה לפרויקט. לא אכפת לי מביקורת של אחרים, כי מי שמבקר את הפרויקט לרעה, הוא אינו קהל היעד שלי ואני לא אתן לו לדכא אותי. אני החלטתי שברגעים בהם תינתן לי האפשרות להנהיג, אני אהיה דמות מנהיג. מה ההבדל בין פוליטיקאי למנהיג? פוליטיקאי נותן לציבור לשנות את עמדותיו כדי לרצות אותם ולהמשיך להיות בתפקיד, ולעומת זאת, מנהיג הוא אדם שקובע את אמונותיו ואת דרך הפעולה שלו, מציג אותן כמו שהן ואומר שמי שמעוניין יעקוב אחריו. אז אני לא נאיבית, אני אדם כחלק מהרבה אנשים שרוצה ושמנסה לחיות בעולם האמתי תוך מתן משמעות לדברים שבמשחק. אני אדם שרוצה להרגיש טוב, וזוהי הדרך שלי להרגיש טוב. להכיר אנשים, לשתף אותם, לשמוע את קולם ולהראות את היופי באי השיוך, ובאדם כאדם יחיד וכנה החי בעולם עשיר משל עצמו.

יובל.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: טל שפר-להב

One thought on “המסע”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *