תאוריית העולמות א’

שני חלקי המאמר (חלק א’ וחלק ב’ שיועלה בחודש הבא) עוסקים בנושא שהוזכר ב”מסע”. זוהי תובנה שרכשתי במהלך המסע לפולין, תוך חיפוש אחר משמעות, נאחזת בתקווה שהיא באמת קיימת. עד אז, במשך תקופה, חשבתי שהכל חסר משמעות, ולכן חוויתי קושי במסע בפולין. כל הזמן צצו רגשות חזקים ובלתי מוסברים שזועקים “מה זה משנה?”. מצד שני, סתרתי את עצמי באופן תמידי. לא יכולתי להסכים עם המחשבה שמה שאני מרגישה – חסר משמעות, שהאנשים שאני אוהבת – חסרי משמעות, שהרצונות ושהשאיפות שלי – חסרי משמעות, ושאני ושעצם קיומי בעולם הזה – חסר משמעות. היה בי “אגו” גדול מדי בשביל פשוט להסכים עם חוסר המשמעות שאני שרויה בו. הרגשתי שחייב היה להיות הסבר לסתירה הענקית הזאת, ולאורך שבעה ימים חשבתי על הסתירה ללא מנוח, מנסה למצוא את התשובה באמצעות שכלי בלבד, ללא כל אמצעי מוחשי – כי ידעתי שהתשובה אינה פיזית.

המחשבות הללו העסיקו אותי ובלבלו אותי לאורך כל המסע משום שלאורכו עסקנו בדברים שנדמו לי חסרי משמעות מבחינה הגיונית, אך מבחינה רגשית כלל לא, ואת הפער העצום הזה, שבין ההיגיון לבין הרגש, הרגשתי שמחובתי לחקור. כעת, לאחר חשיבה מעמיקה של מספר חודשים, ולאחר עזרה מחבר לגיבוש דעתי, הגעתי (הגענו) למסקנה, שאגב תמשיך להיות בפיתוח עד סוף ימי חיי. את המסקנה הזו אציג במאמר זה, ואדון בה. חשוב לי לציין שנושא זה מופשט ביותר, וקשה לדעתי להמחשה ולהבנה מדויקת. מכאן, כתיבת מאמר זה מהווה אתגר גדול ביותר עבורי, ומקווה שאעמוד בו בהצלחה.

תחילה, ניסיתי לחשוב מהו בסיס הטענה ש”להכל יש משמעות”. איזה חלק בי מאמין בטענה זו? האם יש פעולה שאני מבצעת שאני יודעת שאין לה כל מטרה? מדוע שאבצע פעולה ללא כל משמעות?

היה היתה פעם אישה צעירה שילדה את בנה הראשון. בפה אחד, היא ואביו, זוג צעיר ומאוהב, החליטו לכנות אותו בשם אושר. עברו להם הימים, וההורים לימדו את הפעוט ללכת, וכששמעו לראשונה את המילים: “אמא” ו”אבא”, התרגשו עד כדי דמעות.

אושר הגיע ליומו הראשון בכיתה א’, וחשב על כך שמעולם לא צלמו אותו כל כך הרבה. ליד שער בית הספר, ליד הכניסה הראשית, ליד השולחן, ליד הלוח, ליד המגירות ואפילו ליד השרותים. “עוד כמה שנים נסתכל על התמונות ונזכר ביום המקסים הזה.” אמו אמרה והמשיכה לצלם אותו בהתרגשות שאין כמותה.

אושר סיים יסודי וחטיבה, אהוד ומוקף במלא חברים טובים, ונחשו מה – אפילו הייתה לו החברה “השווה” בכל העיר. בתיכון הוא התקבל למגמה טכנולוגית, עמד בהצלחה בכל המטלות והמבחנים, ואחה”צ היה בנבחרת הכדורגל העירונית. הוא סיים תיכון כשבידיו תעודת בגרות עם ממוצע שאף מוסד לא היה יכול לעמוד בפניו. ואפילו השיג את כל התעודות הקיימות – הצטיינות לימודית, חברתית, השתתפות במועצת התלמידים, קפטן נבחרת הכדורגל העירונית… לא שכחו לתת לו דבר.


בצבא שירת בתפקיד נחשב, עד כדי כך שאמו נהגה לאמר: “כשתשתחרר – יחטפו אותך!”. לאחר שהשתחרר יצא לטיול מסביב לעולם, וכשחזר, לאחר פסיכומטרי, באמת חטפו אותו. קודם האוניברסיטה, בה למד את המקצוע האהוב עליו. תוך כדי המשיך להתמיד בנבחרת העירונית, שכבר הפכה לטובה במחוז. לאחר מכן, כששני תארים היו בידיו, הוא “נחטף” לעבודה נחמדה, שבה טיפס וטיפס עד הפסגה.


תוך כדי הלימודים, פגש את אהבת חייו, ושניהם החליטו שברצונם להתחתן, להקים בית ומשפחה, ופרט חשוב – היא הייתה יותר מעמידה. הוא לא היה צריך לעבוד בלילות, ויכל להתרכז רק בתואר שלו ובקידום המקצוע שלו, ללא טרדות הפרנסה. הוא הקים חברה, ובדיוק כשהצליחה, יחד עם התהילה, נולדה לו ולאשתו בתם הראשונה. ולאחר מכן, תאומים. וכמה שנים אחר כך, בן. פעמיים בשנה טסו לחו”ל לחופשה משפחתית, פעם בשבועיים יצאו למסעדה בערב לארוחה משפחתית, פעם בשבוע יצאו לדייט, כדי לשמר את היחסים – שדרך אגב, היו מדהימים. בסופו של יום, היה חוזר הביתה מסופק מיום העבודה, נרגש לראות את אשתו ואת משפחתו, ולאחר השכבת ילדיו – אפילו היה לו זמן לעצמו. לקרוא ספרים, לראות טלוויזיה, לחשוב על היום שעבר ולספר על כך לאשתו.


חלפו להם השנים, והזוג מצא את עצמו כבר עם נכדים. הילדים עזבו את הקן מזמן, ומה שנשאר זה לעשות כל מה שחפץ לבם. מספר המקומות בהם ביקרו כבר לא נספר, אהבתם לא כלתה והקיפה אותם קהילה אוהבת גדולה. הם הזדקנו, כאב פה, כאב שם, אך תמיד חשבו שהכאב שווה את כל מה שחוו עד אז (ואת מה שעוד מצפה להם). האישה נפטרה בשנתה, והוא אחריה, עם חיוך רחב, שאם תחפרו את הקבר, תמצאו שעדיין שם. ולאחר מכן, שרוי במחלוקת. 

כעת הצגתי לכם את תבנית חייו של אדם שמהווה המודל האידאלי לאדם מצליח ע”פ החברה. שמו אושר, כשם התחושה שעורר בהוריו מרגע היוולדו. אושר במשך כל חייו רדף אחר משהו שנגלה בהמשך. כעת נדון מה הוא או סובביו הפיקו מכל צעד בחייו.

עבור ההורים, אושר הוא תוצר אהבתם האינסופית, השילוב המושלם של שניהם. במשך תקופה כל כך ארוכה רצו אדם שימשיך את אהבתם ושייצור אילן משפחתי שרק ישתבח עם השנים. מניע זה הינו יצר החיים, האינטרס הביולוגי להתרבות ולהמשיך את האנושות. כדי שאושר ימשיך את השושלת בהצלחה, היה עליהם לחנך ולטפח אותו.


יומו הראשון בכיתה א’, יום בו נכנס למסגרת המשמעותית הראשונה בחייו שאם יעמוד בה בהצלחה, היא תפתח בפניו דלתות רבות. אמו רצתה להנציח כל רגע, כדי שבעתיד יוכלו לצפות בתמונות ולהיזכר בזיכרונות הטובים.


אושר עמד בהצלחה יתרה ביסודי, בחטיבה ובתיכון, כדי שיוכל לצאת משם עם תעודות רבות שבהן יוכל “להשוויץ” למסגרות הבאות אליהן ירצה להתקבל. בשל מניע זה והרצון “להצליח” הוא למד והשקיע. הוא רצה שבבוא היום, כשירצה להחליט מהו המקצוע האהוב עליו, שיחד עם זאת גם יכניס לו כסף לכיס, הוא יוכל בלי בעיה. בשל אותו המניע גם רצה להתקבל לתפקיד הנחשב בצבא.
הטיול שביצע לאחר הצבא למען הכיף ולמען היצר הסקרני שלו – הוא רצה לגלות עולם וליהנות מהנופים, מהתרבויות השונות ומהלבד… הוא רצה לזכור זאת אחרי שיחזור, ולשתף את הסובבים לו במה שראה (ומכאן האלבום הרחב שהעלה לפייסבוק אחרי). 


באוניברסיטה למד מקצוע שהתחבר אליו, ולאחר מכן התפתח בעבודה והקים חברה. כל זאת למען ערך המימוש העצמי, ובשביל להרוויח כסף כדי שיוכל לקנות צרכים בסיסיים ומותרות ולהכין את ביתו לקראת הילדים שיצוצו עם השנים – לספק להם בית יציב.

 
אהבת חייו ענתה על הצורך באדם שיעבור איתו יד ביד את חייו (“טובים השניים מן האחד”), סיפקה את היצר המיני שלו ואפשרה לו להביא ילדים לעולם – יצר החיים. האינטרס הביולוגי להתרבות ולהמשיך את האנושות. שניהם ביחד יכלו ליצור בית יציב ו”נורמלי” בו שני הורים מפרנסים, הדואגים לילדיהם ואוהבים אותם. 


לאחר שסימנו ב-V הבאת ילדים לעולם, ולאחר שילדיהם העניקו להם נכדים, בעוד הם מרגישים כי לא נותר להם עוד הרבה זמן בעולמם, החלו לעשות כל מה שחפצו בו ושמעולם לא הספיקו בשל מירוץ החיים: לטעום ממקומות רבים בעולם, לרכוש חברים, להתרגש מהמשפחה, לעשות חשבון נפש, לפתח את עצמם וכו’… 

מכאן, הוכחתי שלפעולותיו ושלהישגיו של אושר יש משמעות. לכל פעולה או הישג, משמעות אישית ומיוחדת. אך מה קיים מעבר לאינטרסים השטחיים הללו? חייב להיות להם בסיס משותף – משמעות לחיים. משמעות זו היא האינטרס הבסיסי שבכל פעולה. הרי, למה אנו חושקים בשפע? למה ברצוננו לטייל בעולם? למה אנו שואפים להמשיך את האנושות? מדוע כל אחת ממשמעויות הביניים האלה משמעותית?

לפי דעתי, כל פעולה שאנחנו עושים היא בסופו של דבר בשביל להרוויח רגעי אושר – זוהי משמעות החיים, המשמעות הבסיסית ביותר עבורנו. אנחנו רוצים בהווה להרגיש “טוב”, ופועלים על מנת שברגעי עתיד גם נרגיש “טוב”. זכרון החוויות מהן הפקנו רגעי אושר בעבר ייתכן ויביאו לנו רגעי אושר בעתיד, ומכאן משמעות הזיכרון. אנחנו מנסים להעניק לחיים שלנו משמעות, כדי שנרגיש שאנחנו בעלי ערך, שאנחנו לא פה בשביל להיוולד ולמות, ושאנחנו לא פה רק כדי לקחת חלק בתהליכים הגדולים מאיתנו ומהבנתנו. אנחנו פועלים למען מה שאנחנו מאמינים בו כדי שבהווה נחווה רגעי אושר שבאים בעקבות סיפוק מהצורה בה אנחנו חיים את חיינו, כלומר, נותנים בנו תחושה של שליטה, וכדי שלאחר שכבר נחדול מלהתקיים, נהיה עדיין משמעותיים עבור מישהו. המחשבה בהווה על כך שבעתיד לאחר המוות תהיה לנו תהילה מסוימת, מספקת אותנו. את רובנו, לדעתי, מניע הרצון לתהילה שמשחק תפקיד מרכזי בחיינו. התהילה מפיגה את בדידותנו, באמצעותה אנחנו זוכים לחום ולאהבה שמעניקים לנו רגעי אושר.

נקודה שחשוב להבין היא שבבסיס כל הרצונות שלנו עומדת הביולוגיה שבאמצעותה אנחנו יכולים לחוש אושר. כלומר מנגנון יצר החיים שבגוף שלנו גורם לכך שנרצה להביא צאצאים לעולם, ואלה לכשיוולדו – נרצה לטפח אותם, לדאוג להם ולאהוב אותם. כשהצאצא שלנו יצליח – אנחנו נחוש רגעי אושר, ואפילו נקריב כמה רגעי אושר בהווה על מנת להצליח לגדל את הצאצא לצאצא בוגר עם ערכים בהם אנו מאמינים – ולהשיג רגעי אושר גדולים ומספקים אף יותר.


כשנהיה חלק מקהילה שבעקרונותיה אנחנו מאמינים – אנחנו נחוש רגעי אושר כי מבחינה ביולוגית אנחנו יצורים שמתוכנתים לחיות כקבוצה, זהו יצר הישרדותי. בקבוצה אנחנו הרבה יותר חזקים וסיכויי ההישרדות שלנו גבוהים יותר. כשאנחנו חשים אמפתיה ועוזרים לאחר וכתוצאה מכך מפיקים רגעי אושר – מבחינה ביולוגית עזרנו לקבוצת השיוך שלנו, מכאן הקבוצה חזקה יותר וסיכויינו לשרוד – גבוהים יותר. העובדה הזאת הגיונית, כי תחשבו כמה קשה לנו לפרגן ולעזור לאויב – למישהו שמאיים עלינו. 


כשנהפוך להיות מנהיגים בקהילה בה אנחנו חיים (וכשמקבלים תהילה), אנחנו חשים רגעי אושר כי אנחנו “זכר האלפא” שבשבט. סיכויי ההישרדות שלנו גבוהים אפילו יותר. כלומר, בשורה התחתונה, משמעות החיים היא רגעי אושר (רגעים “טובים”), והיא כזו בשל החומרים שמרכיבים אותנו ושיוצרים רגשות. 

את העולם הזה, עולם בו קיימים חושים, זמן ומכאן גם משמעות, כיניתי עולם המשחק. זהו עולם שבו מתקיים משחק תפקידים אחד גדול, העולם בו אנו “חיים”. זהו עולם בו בסופו של חייו של אדם קיימת שרשרת פעולות אחת שקרתה, הנובעת מכך שיש זמן, ומכך שאדם יכול לבחור דרך אחת ללכת בה בכל רגע נתון. לאדם בנקודת זמן מסוימת יש חופש בחירה, אך האפשרות הנבחרת כהגדרתה היא בודדה.

כפי שהוכחנו בדוגמת חייו של אושר, לכל פעולה שביצע יש השלכה מסוימת על חייו ועל רגשותיו בסופו של דבר. בעולם המשחק להכל יש משמעות משום שקיים עבר, הווה ועתיד. אצל רובינו (לא תקף אצל בודהיסטים ותיקים ומנוסים): העבר – בשביל ליצור זיכרונות שברגע הווה של עתיד יפיקו אושר ובשביל לבנות בסיס לרגשות ברגעי הווה עתידי. ההווה בשביל להרגיש ובשביל לדאוג לרגשות העתידיים (הוא בעצם העבר של רגעי ההווה שיתרחשו בעתיד). העתיד בשביל להרגיש רגשות עתידיים, ולהיזכר בעבר.

לדעתי, רצונות שמובילים לאושר נחלקים לשני סוגים:

רצונות שמובילים לאושר המתבססים על השונות שקיימת בין פרטים בחברה. כל אדם הוא שונה מהאחר מבחינה חומרית. מי שאנחנו והאופי שלנו מתבסס על חומר בסופו של דבר. מינון ויחס שונה של הורמונים (לדוגמה) וכו’ יוצרים את המגוון בין בני האדם, ואת העובדה שכל פרט מתחבר לנושא אחר – רוצה לעבוד במקצוע מסוים, מגבש דעות שונות וכו’…

רצונות שמובילים לאושר הנובעים מערכי החברה. החברה היא אוסף של פרטים בעלי מטרה משותפת, שהיא להרגיש “טוב”. לכן, החברה פיתחה ערכים, נורמות התנהגות וכו’, שיעזרו לפרטים שבה להגשים את המטרה. עזרה לאחר, לדוגמה, היא ערך שכזה. לרוב, הערכים והרצונות הללו מתאימים לרוב הפרטים, אך לא לכולם. ומכאן, לעתים מתקיים עוול. בנוסף, תופעת לוואי של רצונות אלו היא תופעת הלחץ החברתי, שעלולה להיות שלילית, במקרים מסוימים, וחיובית במקרים אחרים. כמובן ששליליות וחיוביות נקראים כך משום שדבר חיובי הוא דבר שמקדם את המטרה המשותפת של החברה ושלא פוגע בפרט. דבר שלילי – ההפך.

חשוב שוב להדגיש שהמשותף לסוגי רצונות אלו הוא שהביולוגיה (בסופו של דבר – החומר) עומדת בבסיסם, ולכן, בהקשר זה אציג בפניכם את מצב הביניים, שהוא העולם הבסיסי (החומרי), על ידי סרטון. מזמינה אתכם לצפות בו:

 Stephen Hawkings The Meaning of Life (John Conway’s Game of Life segment)

 

דובר סרטון זה מסביר על משחק שאותו פיתח ג’ון הורטון קונוויי בשנת 1970 ואני מציגה אותו בפניכם בשביל שאוכל בהמשך המאמר לקשר בינו לבין כל התאוריה שלי.

תחילה, אסביר את חוקי המשחק.

קיים לוח המחולק לריבועים. בכל ריבוע יכולים להתקיים שני מצבים: הריבוע יכול לחיות או למות, ותוצאות אלו נובעות מאינטראקציות בינו לבין שמונה שכניו:

  • כאשר התא חיי, ומסביבו פחות משני תאים חיים, הוא ימות מבדידות.
  • כאשר התא חיי, ומסביבו יותר משלושה תאים חיים, הוא ימות מצפיפות.
  • כאשר התא חיי ומסביבו שניים או שלושה תאים חיים – הוא ימשיך לחיות.
  • כאשר התא מת (הריבוע כבוי) ומסביבו שנים או שלושה תאים חיים – הוא ידלק ויחייה.

דור הוא תמונת מצב. אנחנו קובעים את קצב החילוף (בעזרת מערכת אוטומטית, או באמצעות לחיצת עכבר).

בראשית המשחק, אנחנו מחליטים למקם מספר תאים חיים בצורה מסוימת. אם נרצה שתהיה תנועה, נצטרך להימנע מיצירת צורות סטטיות (יצירת ריבוע, לדוגמה). לאחר מספר רב של חילופי דורות, יווצר מרחב גדול של אלפי תאים הנעים במרחב, ולעתים אפילו תיווצר צורה ענקית שמתפקדת בזכות ארבעת החוקים הבסיסיים שמניתי, שאם נביט מרחוק, היא תראה ממש כאילו היא היחידה הבסיסית ביותר. כמו בסרטון הבא:

Life in life

אשתף סרטון נוסף ואחרון שמתאר צורות יפות וגדולות שניתן ליצור באמצעות משחק זה (לא חובה לצפות על מנת להבין את התאוריה שלי):

 epic conway’s game of life

משחק החיים של קונווי הוא דוגמה נהדרת שמשלבת את כל שלושת העולמות שבתאוריה שלי. בחלק זה של המאמר אקשר בין שני עולמות לבין התאוריה, ובחלק ב’ אקשר גם את העולם השלישי. את הקישור אסביר באמצעות המושג “רמת הבנה”.

הבנה היא התפיסה העמוקה שלנו לגבי דבר מסוים, חיבור מידע מפוזר לכדי תובנה חדשה. לפי דעתי, קיימות דרגות הבנה שונות, שאל חלקן אנו מסוגלים להגיע, ואל חלקן לא. אם אנחנו מצויים ברמת הבנה מסוימת לגבי דבר, המשמעות היא שאנחנו תופסים את הדבר ברמת שטחיות/עומק מסוימת. בשביל להבין את המושג “רמת הבנה”, אתן דוגמה.

קיימים שני אנשים:
הראשון הוא נהג.
השני הוא נהג וגם טכנאי מכוניות.
 

שניהם מבינים נהיגה, או איך לתפעל את המכונית. אך ההבדל הוא שההבנה של הראשון שטחית יותר מאשר של השני. כלומר, הראשון מצוי ברמת הבנה נמוכה יותר מאשר השני.

בשביל להבין את רמות ההבנה בעולם זה, אתן דוגמה נוספת:

נניח ומשחק החיים של קונווי הוא האופן בו פועל העולם שלנו, והוא האופן בו האדם בנוי. ניקח אדם ונעמיד אותו בתוך חדר אטום וצפוף. לאחר זמן מסוים אדם זה ימות ויעלם, (לזמן זה נקרא זמן דור, כמו במשחק החיים של קונווי). נניח ואת האדם מרכיבים בדיוק תאים הפועלים על פי החוקים של משחק החיים של קונווי.

רמת הבנה ראשונה היא איך שאנחנו תופסים את האיש: בתור מערכת שלמה שלה התנהגות משל עצמה. בשל הצפיפות – הוא נפטר ונעלם. רמת ההבנה השנייה היא שאם ניקח זכוכית מגדלת מאוד חזקה, נראה כי בתום זמן הדור כל תאיו של האדם נכבו, עקב צפיפות.

כלומר, מעבר בין רמות הבנה היא כמו עשיית “זום אין/זום אווט” עם מצלמה.

לרמת ההבנה הראשונה אקרא רמת הבנה נמוכה, רמת הבנה בה אנו מצויים ב”זום אווט”, מסתכלים על התמונה הגדולה, מבלי שרואים את המתרחש בפנים. רמת הבנה זו היא עולם המשחק.

לרמת ההבנה השנייה אקרא רמת הבנה גבוהה, רמת הבנה בה עשינו “זום אין”, והסתכלנו על התמונה הקטנה. רמת הבנה זו היא מצב הביניים אותו אגדיר כ”העולם הבסיסי”.

לפי דעתי, באופן השערתי, רמות הבנה הן כמו סדרה קבועה. כלומר, עבור צופה מהצד, כל מספר מסוים של חילופי דורות (או כל חוקיות מסוימת), המערכת הגדולה תתנהג כמו המערכת הקטנה. ממש כמו מערכת מחזורית.

במשחק החיים של קונווי, בסרטון השני שבו צפיתם, יוצר הסרטון הראה בהתחלה משהו שמצוי ברמת הבנה גבוהה. תחילה, ראינו את התאים הבסיסיים שדולקים ונכבים. עם הזמן יוצר הסרטון עשה “זום אווט”, ובשלב מסוים ראינו צורה ברורה שנוצרה – ריבוע, תא. ומאוחר יותר – כמה ריבועים שכבים ונדלקים, ובכך עברנו לרמת הבנה נמוכה יותר (כבר לא יכולנו לראות את היחידות המרכיבות את היחידה הגדולה).

דוגמה נוספת היא שאנשים חשים לא בנוח כאשר חודרים למרחב האישי שלהם, פרט לזוגות אוהבים שמצויים מאוד קרוב אחד לשני. תופעה זו היא ממש כמו אטומים. יש אטומים שביניהם משיכה (כמו זוג האוהבים), ויש אטומים שביניהם דחייה (כמו אנשים שלא מכירים זה את זו – ברגע שיתקרבו זה לזה, הם ישאפו להתרחק עקב חוסר נוחות). תפיסת האינטראקציות בין אנשים היא רמת הבנה נמוכה מנגד לרמת הבנה גבוהה, שהיא תפיסת האינטראקציות בין האטומים. רמת הבנה גבוהה מכונה כך משום שהצופה מהצד מבין את כל רמות ההבנה עד רמת ההבנה הגבוהה. אם הוא מצוי ברמת הבנה נמוכה, מבין רק אותה (או את רמות ההבנה שמצויות אפילו נמוכות יותר ממנה).

אני לא בטוחה אם עיקרון המחזוריות הוא חוק מוחלט במשחק החיים של קונווי – כלומר, האם כל מספר דורות (או כל חוקיות מסוימת אחרת) המערכת הגדולה תתנהג כמו הקטנה, או האם רק במצבים מסוימים יתקיים חוק המחזוריות. מכאן, בהנחה שלא תמיד פועל עיקרון המחזוריות, אני גם לא יודעת אם העולם שלנו הוא אחד מהמערכות המחזוריות הספציפיות. שלא לדבר על כך שהעולם שלנו לאו דווקא מתנהל כמו משחק החיים של קונווי. זוהי פשוט מטאפורה יפה שמתאימה לתאוריה שלי על קיומם של עולם המשחק, העולם הבסיסי (החומרי) ועולם נוסף שעליו נדון בחלק ב’.

כעת, אפרט על העולם הבסיסי, שאותו הגדרתי קודם כרמת הבנה גבוהה בעולמנו.

לפי דעתי, העולם הבסיסי (החומרי/הפיזי) הוא העולם הבסיסי ביותר אותו הצלחנו לתפוס ע”י חושינו ולהבין ולהוכיח כיצד הוא פועל. בעולם זה, לא קיימת משמעות חיים, אך קיימת משמעות בפירוש של השלכה. בעולם זה לא קיימים חושים, אך קיים זמן. 


כשנחזור לדוגמת משחק החיים של קונווי, נבין שהמרחב בו התאים הבסיסיים הקטנים והאינטראקציות ביניהם הוא העולם הבסיסי. בעולם שלנו, העולם הבסיסי מצוי במרחב בו האטומים והאינטראקציות ביניהם. קיום המשמעות (ההשלכה) בעולם זה נובעת מכך שלדוגמה אם אטום אחד לא יתנגש באחר וידחה אותו, האטום האחר לא ינוע. כלומר, לא קיימת משמעות רגשית. 


כיניתי את עולם זה כ”העולם החומרי והבסיסי”, משום שבו מצוי החומר בצורתו הבסיסית ביותר. מה שמעבר לעולם זה (אם האטומים הם לא היחידה הבסיסית ביותר) כבר מצוי ברמת הבנה גבוהה יותר שאותה, נכון לעכשיו, לא ביכולתנו לתפוס/להבין במלואה. כלומר, העולם הבסיסי מצוי ברמת ההבנה הבסיסית ביותר אליה הצלחנו להגיע (ולהוכיח). מכאן, חשוב לציין שהתאוריה שלי לא פוסלת את האפשרות שמספר רמות ההבנה הוא מספר אינסופי.

עד כה, בחלק א’, דנו בחלק מתאוריית העולמות שפיתחתי – בעולם המשחק ובעולם הבסיסי (החומרי), ובמשמעות השרויה בהם. אך מתי לא קיימת משמעות? בזה נדון בחלק ב’ של המאמר, שיועלה בחודש הבא.

מקווה שנהניתם,
יובל.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: תמר הירשפלד-בומביגר

3 תגובות בנושא “תאוריית העולמות א’”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *