העולם של נוה

ההיכרות ביני ובין נוה גור, מתמודד לראשות עיריית הוד השרון, התרחשה מספר שבועות בודדים לפני הריאיון. כחלק מניסיון פרסום דף הפייסבוק של הפרויקט, הצעתי לנוה חברות בפייסבוק ושלחתי לו הזמנה לעקוב אחרי הדף. בעקבות החברות, הופיע בחדשות הפייסבוק שלי טקסט דעה שפרסם נוה, בנוגע להחלטת העירייה לבטל את הופעתו של הראל סקעת ביום העצמאות הבא, ותמיכתו של נוה באוכלוסיית הלהט”בים. הטקסט כל כך “דיבר אליי” והפתיע אותי, כך שממש הייתי חייבת לשלוח לו מכתב, בו החמאתי לו על המנהיגות הבלתי רגילה שמצאתי בפוסט הזה. בנוסף, שאלתי את נוה, אם יהיה מעוניין לקחת חלק בפרויקט שלי. נוה התלהב ונענה בחיוב להצעתי, דבר שהחמיא לי מאוד, וכתכונה שבעיניי מאפיינת אותו מאוד (כך למדתי בהמשך היכרותנו): מיד היה מוכן “לגלגל את התהליך”, ולצאת לדרך.

נפגשנו ב-16.8.2017 בשעה 19:30 בחדר הישיבות שבמשרדו בכפר סבא. השילוב בין המראה המכובד שלי – השיער האסוף והמסודר, העקבים, הג’ינס הארוך, החולצה החלקה המגוהצת והשרשרת הארוכה הזהובה שהתנדנדה על צווארי, לבין שולחן חדר הישיבות הארוך והפורמלי, גרם לי להיות נרגשת ולהתלהב כל כך. עד כמה רציתי להצליח בריאיון הזה… לייצג את הפרויקט בצורה הטובה ביותר, להקשיב, לתת מעצמי, להחכים ממנו, וללמוד על המנהיגות שלו ועל דרכו יוצאת הדופן.

כעת מזמינה אתכם להתפעל מעולמו של נוה, בדיוק כמו שאני נפעמתי, ואולי אפילו עוד יותר, אם בכלל אפשרי…

נוה נולד בשנת 1975 במצפה רמון – עיירה קטנה ומבודדת, שנותרה כזו מאז ועד היום. הוריו הם שני אנשי חינוך, שהחלו דרכם כמורים, ובמרוצת השנים הפכו להיות שליחי “הסוכנות היהודית” בגולה ומנהלי בתי ספר. כאב לילדים בעצמו, הבין נוה בשנים האחרונות, שהוריו גידלו אותו כילד לתוך מציאות מרתקת, מציאות – בה חווה עולמות רבים ושונים.
נוה עבר למעלה מ-30 דירות מאז שנולד. הוא נוהג לצחוק ולומר, שאם היו אומרים לו ולמשפחתו לעבור דירה באמצע הלילה – הם ידעו לארוז ולעשות זאת מתוך שינה. ממצפה רמון עברו לבאר שבע, לקולומביה, לבאר שבע, לניגריה, לבאר שבע, למדרשת שדה בוקר… ואז, שם – בשדה בוקר (או כמו שנוה מכנה את המקום הזה: “הבית שלי”) – עיצב נוה את עולמו, ועד היום מרגיש שהשהות שם השפיעה עליו רבות.
משחר ילדותו, נוה היה ילד מעורב, חברותי ואכפתי ש”מזיז עולמות”. האנשים שמסביבו ידעו שאם הם רצו להוציא לפועל פרויקט כלשהו – נוה היה האדם הנכון לפנות אליו. הוא היה פעיל בתחומים רבים: יו”ר מועצת התלמידים, פעיל ומעורב באירועי תרבות, חינוך, תיאטרון ומוזיקה ועוד, יזם באופן שוטף פעילויות בקהילה, אחראי על פרויקטים גדולים (לדוגמה: היה האחראי על מסיבת הסיום וביים אותה), ועוד ועוד…
האכפתיות והמעורבות הללו לא באו משום מקום – הבית שגדל בו היה מאוד פתוח, מרכזי, רוחש פעילות תמידית ואנשים ההולכים ושבים.

נוה נשוי לעינת, שהכיר אותה בדרך מיוחדת דרך “מכתב תועה”. הוא אבא לשלושה בנים: תאומים בני 13 וחצי, איתמר ואיל, ואיתן, שבן 10. הוא נוהג להתלוצץ על כך שתכנן בכלל בת בכורה, ואחריה עוד כמה בנות – ובסוף קיבל 3 בנים. אבל הוא מאוהב בהם, כך הוא מודה. כששאלתי למה, ענה שתמיד היו לו יותר “חברות” מ”חברים”. עוד מילדותו, ראה בבנות המין הנשי שותפות טובות יותר לשיחות, מאתגרות יותר, עמוקות יותר ורגישות יותר. זאת, כך נדמה לי, משום שתכונה מרכזית אצל נוה היא רגישות גבוהה. הוא רצה בת כדי שיוכל “לחבק, לשוחח איתה עמוקות, לנשק אותה ולצחוק איתה”. יחד עם זאת, לשמחתו קיבל “ילדים מקסימים”, שבהחלט מעניקים לו את כל אלה.

כשהתגייס ועזב את מדרשת שדה בוקר, התגייס לחיל השריון וסיים את שירותו הצבאי כמ”פ (מפקד פלוגה) בחיל השריון (הוא כיום בדרגת רס”ן). הוא מתאר את החוויה שלו בצבא, כמי שעבר שנה קשה בהתחלה, ומאדם שהיה רגיל להוביל ולהנהיג, הכי מעורב ובעל דעה משלו – הפך להיות “עוד מספר אישי” במערכת. עם הזמן, הוא הבין שזה חלק חשוב מן הדרך ומהתפתחותו, התקדם בצורה מרשימה, ואפילו מעט קשוחה לגילו הצעיר. הוא הפך להיות מ”פ על כ- 200 חיילים ומפקדים, בהיותו בן 22. תפקיד המ”פ – היווה עבורו אחד התפקידים המשמעותיים, המרתקים והמלמדים בחייו. התפקיד הזה טמן בחובו שני סוגים שונים של אתגר ועניין: האחד – אינטראקציות עם המון אנשים שעליהם היה יכול להשפיע. היכולת להנהיג, לטפח ולהוביל את דור החיילים הצעיר, ולהיות מעין “אבא” עבורם, ולהתמודד יחד איתם עם כל תנאי השטח. השני – עבודה במטה עם מפקדים בכירים, עבודה ניהולית שבמסגרתה היה ניתן להשפיע רבות.
משום שהיה מפקד של הרבה חיילים, כיום לעתים הוא פוגש אותם ברחוב ומקבל סיפוק גדול מכך שמספרים לו שהם זוכרים אותו ואת החוויות שהיו להם בזכותו. עצם זה שהוא השפיע עליהם לטובה מראה לו שהוא עשה דברים חשובים ו”טובים”.
לאחר שהשתחרר, נסע עם עינת ל”טיול שאחרי הצבא בארה”ב ובדרום אמריקה”, והחל אותו בבית ילדותו בבאראנקייה, קולומביה, שם היה עם הוריו, במסגרת שליחותם מן “הסוכנות היהודית”. למד ב”מרכז הבינתחומי” בהרצליה תואר ראשון במשפטים ובמנהל עסקים, וכשהחליט שהוא נכנס לפוליטיקה, בשנת 2011, סיים בהצטיינות תואר שני ב”ממשל ומדיניות ציבורית”.

למה החלטת שאתה נכנס לפוליטיקה?

נוה השיב שכל חייו היה מעורב, אך למרות זאת לא “ידע” פוליטיקה. בשנת 2002 עבר להתגורר עם אשתו בהוד השרון, ובשנת 2003 נולדו התאומים, איתמר ואיל. עם הזמן כשילדיו נכנסו לגנים, מצא את עצמו הורה מעורב מאוד ואכפתי למציאות בעיר. כך, לאט לאט, עם השנים, הקים את “פורום 200” וכיהן כיו”ר הפורום, שהיה אחראי על כ- 1000 משפחות בשכונת “מתחם 200” הגדולה בעיר. הוא רצה “להביא לשכונה הזו את שדה בוקר”, כך אמר, מקום שתמיד נתפס בעיניו כבעל קהילה פורחת, שהתחנך בו ושהשפיע עליו כל כך, להוד השרון. הוא רצה להקים קהילה בהוד השרון, כי הוא מאוד מאמין בחשיבות שלה. במסגרת הפורום, המשפחות הקימו מעין “קיבוץ עירוני”: חגגו חגים ואירועים ביחד, פעלו בנושאי חינוך וניהלו מאבק להקמת בית הספר היסודי לשכונה, יזמו מפגשי נטוורקינג והרצאות למבוגרים, יצרו עשרות אירועי קהילה לילדים בשכונה, ותמכו זה בזה.

מלבד “פורום 200”, נוה הקים בעצמו את “הנהגת הגנים העירונית”. “עברתי גננת גננת, גן גן”, כך הוא מספר, כדי שתהיה בעיר שלנו נציגות של ההורים גם בגני הילדים ולא רק בבתי הספר. “מאיר חלוואני, חברי הטוב וחברי לסיעה במועצת העיר כיום – היה אז יו”ר ההנהגה העירונית, והוא פתח לי את הדלת, למרות שטען שאני “משוגע”,”” כך סיפר. לאחר מכן, הקימו יחד שניהם ארגון שנקרא “דרך העיר”. מטרתו של הארגון הייתה לשנות את פניה של העיר, ולהביא דרך אחרת עבור התושבים: דרך, שדוגלת בחשיבות של קשר בין אנשים, בקהילה ובאחדות. הוא מרגיש שבעולם של היום התנתקנו וברחנו אחד מהשני. בשלב כלשהו, הבינו מאיר ונוה, שהדרך הנכונה לשנות, היא לעשות מעשה אמיץ ולהיכנס לפוליטיקה.

ככל שהיה יותר מעורב, כך הרגיש שבפוליטיקה יש מעט מידיי אנשים “טובים”. יש כאלה שבעיניו לא מתאימים, ישנם כאלה שאין להם היכולות, יש כאלה עם תפיסות עולם וערכים שבעיניו לא מתאימות לאנשים, שמעוניינים להנהיג. ויש גם כאלה, בעלי אינטרסים הפוגעים בציבור עצמו. ככל שהיה מעורב יותר – כך גם הבין עד כמה הוא צודק. “לפני ארבע שנים לא היו לי שיערות לבנות. כולן היום בגלל הפוליטיקה.” הוא צוחק.

נוה גאה מאוד בשותפיו ובחבריו ל”דרך העיר”. “הם כולם עובדים קשה מאוד”, הוא אומר, ומציין, שקבוצה זו לא מובנת מאליה היות והיא מורכבת מאנשים אכפתיים, טובים ונאמנים שחוו ועברו יחד כברת דרך. הוא ציין שהייתה להם תקופה לא קלה בגלל הבחירות האחרונות משתי בחינות: הראשונה היא שהם פספסו ניצחון בשל פער של כ- 400 קולות בלבד. לקח להם זמן להחליף את תחושת הפספוס בהבנה, שהם עשו הישג עצום בכל קנה מידה. השנייה היא הקושי שעברו בהסתגלות לתחום הפוליטיקה. בהתחלה, בישיבות מועצה הרגיש נוה בעיקר בדידות נורא גדולה. הוא נכנס לעולם שבו משתמשים בשפה מאוד זרה, שלא תואמת את תפיסות העולם שלו, שנובעות מערכים כמו כנות, יושרה, מקצוענות ומרצון והצורך לשפר את מה שקיים. הוא הבין שבעולם הפוליטיקה לא קיימים הערכים הללו. הרבה פעמים הוא מדמה את הקושי בהסתגלות לפוליטיקה לתחושה שחווה בשדה התעופה בניגריה שבאפריקה, כשנחת שם עם משפחתו בגיל 9. “דמייני לעצמך סיטואציה שבה תמונת העולם שלך משתנה לתמונה בה כולם אנשים כהי עור לידך, דוברים שפה לא מוכרת, ומחנק נורא גדול של שדה תעופה ללא מיזוג אוויר. כל מה שאת מרגישה, בתור ילדה קטנה, זה תחושה של מחנק, קולות לא מוכרים ושמישהו פה בעיקר רוצה להרוג אותך. ככה הרגשתי כשנכנסתי לפוליטיקה”, הוא אומר. “הפוליטיקאים דוברים שפה זרה ולא מוכרת, לא נעימה, עם המון אינטרסים”. כל מה שהרגיש בתור פוליטיקאי מתחיל זה, שהאנשים רוצים בעיקר “להרוג אותו” ולהיפטר ממנו.
בעקבות התקופה הקשה, הוא גם התמודד עם השאלה הקשה ביותר – האם הוא באמת רוצה להישאר במקום כזה? במקום שמרגיש שכל מה שמאמין בו לא מצוי?

הייתה לך נקודת שבר שדרבנה אותך? חוויה שגרמה לך פתאום להבין שיש דרך חדשה שמחובתך להילחם עליה, לבנות ולפתח אותה?

היה רגע מכונן, שבעקבותיו החליט שהוא נשאר בפוליטיקה.
בנוסף לכל העצבות וההתמודדות עם האכזבה וההפסד, באחת מן השבתות, מעט אחרי הבחירות, קיבל נוה שיחת טלפון מבעל פרדס, בו תלו שלטים שלו. בעל הפרדס הודיעו לנוה, שיתבע אותו אם לא יבואו אנשיו לאסוף את השלטים שנותרו אחרי הבחירות. נוה מספר שלקח את הרכב שלו, נסע לבדו לפרדס ומצא עשרות שלטים של עצמו, מועמד לראשות העיר עד לפני מספר שבועות, זרוקים, קרועים ומלוכלכים בצואת אדם ובעלי חיים. הוא מצא את עצמו אוסף שלט אחר שלט לתוך הרכב שלו, ולא עוצר מלדמוע. ממקום שחלם עליו – להיות ראש עיר, להביא שינוי, להשפיע על חיי התושבים בעיר – מצא את עצמו במקום נורא נמוך.
זה היה הרגע. זה היה הרגע, בו הבין שהוא מסרב לוותר. הוא הבין שזה שהוא לא הצליח אז – לא אומר שנכשל. זה שלא הצליחו אז – זה איננו אומר שלא יצליחו בפעם הבאה. כי הם ראויים, וזה חלק מהשיעור שצריכים היו לעבור. הוא החליט שהוא לא מוותר, כי יש לו ילדים שהיה רוצה שיגדלו במקום טוב יותר. כי הוא רוצה לחנך אותם שבסוף הטובים מנצחים, ושאם נכשלים, מנסים שוב ושוב עד שמצליחים. ושגם “כישלון”, אם בכלל היה כזה – הוא צעד חשוב בדרך להצלחה.

עם הזמן, נוה למד את שפת הפוליטיקה. “אתה חייב להכיר אותה, אבל אינך חייב להשתמש בה”, הוא אומר. “כמו שבניגריה, ידעה משפחתי שחובה לנסוע ברכב רק עם נהג כך גם בפוליטיקה – חשוב להכיר את החוקים וכיצד לשמור על עצמינו בתוכה”. בנוסף, נוה הוא אדם עם המון הומור. “לאנשים יהיה קשה להתנגד לך, כשאתה מדבר אליהם בחוש הומור בריא או בהיגיון בריא או בשניהם”, הוא אומר. נוה מתייחס להומור ולהיגיון ככלים לחיים וטוען שכשמנסים לתקוף אותך ואתה משיב בהומור ובהיגיון, המתקפה נכשלת.

אם נוה לא היה בוחר בתחום הפוליטיקה, הוא מספר שהיה שמח להיות מוזיקאי, או אדם שעוסק בתאטרון… הוא אומר שכשהגיע להחלטה לעסוק בפוליטיקה, החליט שלא יוותר על הצד הזה שבו, ושעדיין יקפיד לכתוב בשביל הנפש, בשביל הנשמה, וגם… בשביל להמשיך ולהשפיע ממקום של כתיבה. החלטה זו באה לידי ביטוי בכתיבת טור דעה בעיתון בעיקר לנשים, שנקרא “פאוזה”. לדוגמה, בין הכתבות הרבות כתב את: “על פילים ופערים”, ו”ילדי המובן מאליו”.

מהו ה”טוב” שהיה חסר לך בפוליטיקה?

הוא מסכים שהמילים “טוב” ו”רע” הן מילים גדולות. לדעתו, אדם מגבש טוב ורע לאחר שחווה סיטואציות שמרגיש בפנים שחלקן טובות וחלקן רעות. כתוצאה מהחוויות שהוא חווה, הוא הבין שאדישות, לדוגמה, היא ערך שמאוד לא מתחבר אליו. הוא חושב ש”רוע” היא מילה קשה אך היא קיימת, והיא מצויה בחוסר היכולת לראות את האחר, בחוסר היכולת לקבל ביקורת, בציניות, בערמומיות וכו’… לטענתו אלו הן תכונות שפוליטיקאים רבים לכודים בהן. כתוצאה מכך פוליטיקאים אלו עסוקים לא במהות, אלא בשוליים.

מה הפוליטיקאים שהם “לא טובים” בעיניך מחפשים בפוליטיקה?

לדעתו, חלקם מגיעים בגלל אינטרסים שגויים. לדוגמה, אינטרסים כלכליים. דוגמה נוספת היא אהדת הקהל, ורדיפה אחר הסמכות והתהילה. נוה הסכים עם מה שכתבתי לו במכתב ההיכרות שלנו, וחוזר ואומר שלדעתו אכן יש הבדל גדול בין מנהיג לפוליטיקאי:
“פולטיקאי” הוא אדם ששומע את הקהל ומחליט בהתאם לדעת הקהל כיצד להתנהג – זאת על מנת לזכות באהדתם. נוה סולד מההתנהגות הזאת, וחושב שמנהיג אמיתי לוקח את תפיסות העולם שלו ומנסה באמצעותן להוביל את דעת הקהל. רק ככה, בעיניו, ניתן להצליח, ואיתה גם לקבל את אהדת הקהל, משום שילכו אחריו אנשים שבאמת מאמינים בדרך שלו ושבאמת חושבים שהיא “נכונה” ו”טובה”. הוא מציין שכשכתב על העליהום שעשו כנגד הראל סקעת בפוסט ההיכרות בינינו, הוא התכוון ליצור דרך חדשה שמתאימה לאופי ההנהגה שלו, ליצור תודעה, להשפיע, וליצור תובנות שלא היו קודם לכן. “צריך אומץ במקומות האלה.” לטענתו, ואומר שלכן הוא משתדל לפעול ברגישות. צריך, לטעמו, למצוא את הדרך לתקשר עם אלה המאמינים בדרך שלו. דרך אמיתית, ללא כפייה, לא ע”י צביעות וסיסמאות ולא ע”י אלימות. בשביל הנהגה “נכונה”, לטעמו, נחוצה היכולת להקשיב, להודות בטעויות, ונחוצה היכולת ללכת צעד לאחור או הצידה, לעשות חשבון נפש, להסתכל מלמעלה ולהחליט האם הדרך שהוא סולל – היא נכונה? היא מביאה לידי ביטוי את מה שמאמין בו?

לעתים, נוה שואל את עצמו האם אנחנו מחפשים את האהבה של הקהל. הוא חושב שאומן יכול לכתוב שיר ולפרסם אותו, אך אם הקהל לא יאהב אותו – האומן ירגיש שמשהו שם חסר. נוה מרגיש את אותו הדבר בעולם הפוליטיקה. הוא חושב שלא צריך להיבהל מהמחשבה שעושים משהו כדי שיאהבו, משום שממילא, אדם שעושה רק מהמניע הזה – לא ידבוק בעיסוקו זמן רב. בנוסף לזה אהבת הקהל היא לא דבר שקל להשיג, היא דבר שנובע לרוב מהליכה בדרך נכונה. אהבת הקהל היא “בונוס” שמקבלים אם עוסקים במשהו אותנטי, שבפני עצמו מספק.

חלק מהפוליטיקאים “התגלגלו” לשם אבל הם לאו דווקא מתאימים לתפקיד. פעמים רבות, תוך כדי ישיבות מועצה הוא מסתכל על אנשים ועל הדרך בה הם מתנהלים. הוא מרגיש שזה רחוק “שנות אור” מהדרך בה חברות עסקיות טובות מתנהלות. הוא מאמין בצורך בשקיפות כלפי הציבור. “הכסף והמידע איננו שלי – הוא של הציבור, וכך גם יהיה אם אהיה ראש העיר.” כראש עיר ירצה שכל אחת ואחד ידעו כל צעד כלכלי שבוצע על ידי העירייה. הוא חושב שיש פער מאוד גדול בין ההתנהלות הכלכלית היום לבין ההתנהלות הכלכלית שצריכה להיות במדינה, ויש לו חלום שידברו על הוד השרון בעוד כמה שנים כעיר, שעברה שינויים גדולים ובלתי נתפסים, ושיקחו ממנה דוגמה, גם בערים אחרות. הוא לא מסתכל על הפוליטיקה בהוד השרון כעל משהו מקומי. הוא חושב שלהוד השרון ולהתנהלות בה יש השפעה גם על הסביבה, על רשויות אחרות ועל הפוליטיקה בכלל.

לדעת נוה, להיות ראש עיר זו אחת השליחויות והזכויות הגדולות ביותר שיכולות להיות לבן אדם. לראש עיר יש השפעה מאוד גדולה על חיי התושב באופן ישיר, הרבה יותר מאשר לראש ממשלה, כי יש לו מגע יומיומי עם הציבור, וכך הוא יכול להפוך את חייהם ממשהו אחד למשהו אחר “טוב” יותר. ראש עיר משפיע על הרבה החלטות קטנות ובסיסיות בחייו של אדם: על הכביש שנוסע דרכו, על התרבות שבעיר, על חינוך ילדי העיר ל”טוב”. בתחום החינוך היה מקדם את התפיסה שהישגים אקדמיים הם לא הכול, ושניתן לגעת בהרבה עולמות ותחומים אחרים, כמו בתרבות. ללמד את הילדים שאמנות, שירה, מוזיקה, יצירה, ספורט וכו’, הם דברים שחשובים לא פחות.

נוה סיפר שבעבר המנהיגים שהנהיגו את המדינה היו בעיקר אנשי צבא, שבאופן הכללתי היו מנהיגים שמתביישים לבכות או לחייך, ושמרגישים שהם צריכים לשדר חוזק וגבריות באופן תמידי. בעיניו, חלקם לא מספיק רגישים להנהיג את המדינה. השתנו הדברים, ואנחנו זקוקים לדברים אחרים היום. הוא חושב שהגיע הזמן למנהיגים רגישים, שיכולים (ושצריכים מתוקף תפקידם) בכל רגע נתון לחשוב על מי שבחר אותם ולהעמיד את עצמם במקומם. בתור מ”פ בצבא, היה לו חשוב לפני כל פעולה לקחת בחשבון את תחושת החייל, ולנסות להעמיד את עצמו בנעליו. לדעתו רק על-ידי רגישות ניתן להצמיח אנשים, ולצערו, הוא לא רואה זאת בפוליטיקה.

כחלק מהשינוי שהיה רוצה להוביל, נוה תוהה איך יגרום לראשי עיר אחרים להבין שקדנציה של ראש עיר צריכה להימשך לא יותר מ- 10 שנים, בעוד שכיום ניתן להיות ראש עיר בלי הגבלה של זמן. הוא טוען שצריך לתת הזדמנות לדורות הבאים, לחדש אנרגיות וגישות ולמנוע שחיתויות שדובקת באנשים שמצויים במעמד זה זמן רב.

משפחתו של נוה חזרה בתשובה כשהיה בכיתה ג’/ד’. בכיתה ד’ החליט שהוא שם כיפה, ומגיל צעיר היה קורא הפטרות ופרשות, ואפילו היה חזן בבתי הכנסת. יחד עם זאת גדל תמיד בישובים חילוניים, ועם השנים הוא הבין שהוא לא רוצה להיות דתי. היו לו לא מעט מאבקים בנושא עם אביו: על אמונה, על אלוהים, האם יש או אין אלוהים, והרבה שאלות שהוא לא יודע אם יש לנו תשובה עליהן בתור בני אדם. הוא טוען שהוא יכול להאמין, או לא להאמין, אבל על אמונה אי אפשר להתווכח. ההתמודדות עם אביו הייתה משמעותית ביותר מבחינתו וזאת משום שהוא הרגיש שהוא נלחם על זכותו של אדם להיות מה ומי שהוא – על חופש הבחירה שלו, על הזכות להאמין במה שרוצה להאמין, על הזכות להוציא לפועל מה שאדם מאמין בו ולהביא את עצמו ואת מי שהוא לידי ביטוי…

הסיפור שקרה לאחרונה עם הראל סקעת שדרכו הכרנו, דומה מאוד. הוא חושב שלמדינה אין זכות להכתיב לאדם האם מותר לו לגדל ילדים או לא, רק בגלל הנטייה המינית שלו, לדוגמה. זאת הזכות הבסיסית של אדם. היא דורשת מאותו אדם חובות, אבל שוללת ממנו זכויות בסיסיות. כשהוא נתקל במנהיגים בעלי שטחיות, רדידות, חוסר העמקה, חסרי רגישות ומניפולטיביים – זה רק גורם לו לרצות יותר, להצליח יותר ולשנות ולתקן את המצב. נוה מתמודד לראשות העיר מתוך רצון גדול מאוד לשנות, ומתוך אמונה גדולה מאוד ביכולת שלו לשנות ושל העיר להשתנות.

את שנת הבחירות שחווה עבר בהיותו בן 39, ומשום שהשנה הייתה מאוד לחוצה ועמוסה עבורו, החליט שלכבוד גיל 40 יזום משהו מיוחד שהוא אוהב. הוא יזם שלושה ערבי מופע יחד עם הזמרים האהובים עליו: דויד ברוזה, מאיר בנאי ורונית שחר, ויחד עם להקת “טררם” הופיע בכל ערב, כשהוא שר ומקריא מונולוגים שכתב על חייו, על המדינה שלנו ועל דברים שנוגעים בכולנו.

הדבר היפה שקרה בערבים הללו הוא ששילב מספר דברים שהוא אוהב: הביא לידי ביטוי טקסטים שכתב, שר שירים יחד עם הזמרים וחלק מן ההכנסות שהיו בערב הזה – תרמו לטובת פרויקט מוזיקלי עבור בני נוער בסיכון בהוד השרון. “היה לי מרגש לראות את בני הנוער פורחים בפרויקט הזה,” אמר. “היה לי איזשהו צורך בגיל 40 לא רק לקבל, אלא גם לתת. וגם היה בי צורך להראות לציבור, שאתה יכול להיות גם ראש עיר וגם לשיר. משהו אחר”. הוא טוען שהגישה שלו במנהיגות היא קודם כל להיות בן אדם. תמיד להקרין שהוא לא מתייחס לעצמו כנעלה יותר, בגלל שהוא מתמודד לראשות עיר או בתפקיד ראש עיר. “אני אחד כמו כולם”, הוא תמיד אומר, ומאמין בכך בכל ליבו. הוא תמיד מדבר וידבר לאנשים בגובה העיניים. “אני אעשה כל מה שאני יכול כדי לנצח, אני אעשה כל מה שאני יכול גם ביום אחרי שננצח, ואני אעשה הכול כדי לתת לאנשים את התחושה שניתן לדבר איתי מתי שהם רוצים”.

המונולוג הראשון שכתב ושאתו פתח את הערב הוא “מונולוג רגעי ילדות”.

מונולוג “רגעי ילדות” – נוה גור

“לא יודע אם חשבתם על זה פעם, אבל יש בשנים הראשונות האלה שלנו, מן שפה כזו בין הורים שלנו לבינינו – שפה בלי מילים. רק אנחנו, והם, מבינים את מה שהם אומרים – בלי מילים.
בשנה האחרונה קרה לי משהו מוזר – חזרו לי אותן מילים.
והצלחתי לזכור.
הצלחתי לזכור את הילד הזה, שבגיל 3 היה שר לאבא שלו “אל תגידי כן ואל תגידי לא”, כשהוא היה לוקח אותו כל בוקר, קילומטרים שלמים, על הכתפיים לגן. אבא מספר, שהיה מתהלך ברחובות כמו טווס. אבל אני… אני זוכר היום דווקא את הנוצות שלי אז מתרחבות, כשאבא שלי החזק, מרים אותי גבוה מעל כולם.
אני זוכר את אמא שלי רצה בבהלה, עוטפת אותי במגבת ספוגת דם ומפלסת דרך, בין המון אנשים, לקופת חולים. כן, שוב פעם פתחתי את הראש. זה היה מנהג קבוע לבקר אחת לכמה חודשים בקופת חולים. אבל אני? אני זוכר היום דווקא את אמא שלי נותנת לי להרגיש, שלילד בגילי מותר לפתוח את הראש, כי זה התפקיד שלי. והתפקיד שלה – הוא לשבור את הראש, מה עושים עם ילד כמוני.
השנים האלה של הילדות, שאבא שלך משחק עם כולם מחבואים, וכשצריך להגיד “על כולם”, הוא קופץ מהקומה השנייה מדירת השיכון בצפון ד’ בבאר שבע. אבא שלי אולי קפץ מהקומה השנייה, אבל אני חושב שזה היום הראשון בחיי, שבו הבנתי את הדרך הבטוחה לניצחון.
אני זוכר את סבא שלי יושב בבלקון, שותה “קפה’ליטו” לפני הגילוח, ומסביר לי, שאם עוד פעם אחת הכלב ב”חארדין” ינסה לנשוך אותי – יהיה לו, ולבעלים שלו, עסק עם אותו פועל בניין, שזה עתה עלה ממרוקו, וקורץ לי בחיבה עמוקה הישר לתוך העיניים. ואני, אני הבנתי אז, שביטחון גדול אפשר לקבל גם באמצעות קריצה קטנה של איש גדול, קטן-קומה.
אני זוכר את סבתא שלי שולחת אותי לקנות במכולת חצי כיכר לחם שחור, ומבקשת שבדרך אני אאסוף לה כמה שיותר אטבי כביסה שנפלו לה לתעלה החשוכה. הפאסטל האהוב עליי, שחיכה לי במטבח, לא באמת היה הפרס. הוא… הוא היה מוסר ההשכל, בשיעור מס’ 2, על נחישות ודבקות במטרה.
אני זוכר אותנו נוסעים בחופש הגדול לבת-ים (שזה ממש לא רחוק מת”א), לשינה אצל בני דודים של בני דודים של בני דודים, של אמא שלי. אני זוכר אותה מכוונת אליי מאוורר לפנים, בחום הזה של תל אביב. לילות, שבהם אתה סופג לא רק לחות, אלא גם תובנות על חום של משפחה ועל יחד ואחדות, שקצת הלכו לנו לאיבוד.
אני זוכר אותנו טסים לשליחות (כי, פעם, אתם יודעים – לא היה דבר כזה “רילוקיישן” – הייתה רק… שליחות). ואני זוכר נחיתה מחניקה בשדה תעופה צפוף בניגריה, בין מאות שחורים שמסתכלים על הלבן שלך בעיניים, ואת אמא שלך מנסה להסיח את הדעת בסיפורים מרתקים על מוגלי, ילד הג’ונגל. אם מוגלי הסתדר בג’ונגל – ברור שגם אני.
אני זוכר את עצמי סופר 3 חודשים ו- 7 ימים ו- 12 שעות, עד שהגיע הביתה המחשב הראשון, “קומודור 64”. ומשום מה אינני זוכר את אבא שלי, כמי שצריך היה, מעכשיו, לעבוד עבורו 6 חודשים ושעות נוספות ועוד 8 ימים ו- 24 שעות.
אני זוכר אותי ואת אמא מחייגים מהר בטלפון חוגה, כדי לזכות ראשונים בחולצה ותקליט של “זהו זה” ביום שישי. אמא לא גילתה לי מעולם, שאי אפשר לזכות בשידור החוזר, כי היא? היא אמא שלי. ואם הילד ירצה – הוא יזכה. אני זוכר אותי צועד בלילה עם אבא לסליחות, או ישן איתו במאה שערים – “אנחנו מתפללים, אנחנו מתפללים”, הוא היה אומר, “כדי שתמיד, יהיו לנו חיים טובים”.
ואני? אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה, שבה למדתי – שלא משנה היכן הוא נמצא – אפשר להתפלל, ואפילו להצליח להאמין.
אני זוכר אותנו ישנים בבעקה אל-גרביה, מתארחים בחתונה של חבר ערבי (כן, פעם היו לנו במדינה חברים ערבים), ואת אמא מחזיקה אותי ביד, כי אני…. אני מרגיש קצת מחנק, במקומות שיש בהם שפה זרה של אנשים אחרים. וכמה הקלה יש, כשאבא מסביר לך את הפירוש של כל אותן מילים.
אני זוכר את אבא מצביע גבוה, כדי להראות לי מטס מטוסים, כשסעדאת הגיע לארץ, ואת אמא מסבירה לי, כשבגין נאם, שעכשיו כבר לא צריך לפחד יותר מערבים. ובכלל, באופן כללי אין סיבה לפחד, כי… אבא ואמא שלך, הם…. אבא ואמא שלך.
יש משהו בתקופת הילדות הזו, שבה….
אנחנו לא רק משחקים איתם מחבואים, אלא יש לנו איתם מן שפה כזו, שהיא רק שלנו, מתחבאת, בלי מילים.
ואין איש בעולם שיכול להבין אותה מלבדם, ומלבדנו – כשאנחנו ילדים,
או בני 40.”

כיום, בדיעבד, הוא מבין שהילדות עם משפחתו מאוד השפיעה עליו. הוא מספר שיש לו רגישות מאוד גבוהה, וזיכרון רגשי מאוד חזק. הוא זוכר דברים מגיל 3: ריחות, חלומות, תחושות, מקומות, הרגשות, צלילים וכו’, שבאמצעותם יכול לשרטט רגעים רבים מחייו. הוא טוען שייתכן ורגישות זו נובעת מכך, שבילדותו נדד במקומות רבים, ושההתרחשויות בהם השאירו בו חותם עמוק. ואולי חלק מאישיותו. ואולי גם וגם.
נוה טוען, שבעיניו רגישות היא כלי חשוב ביותר לחיים, אך יחד עם זאת יש לה גם מחיר… לדעתו, רק אנשים חזקים בוכים, משום שהם אלו שמאפשרים לעצמם להרגיש ולחוות. הוא טוען, שהרי אין אדם שאין לו פחדים, ושאין אדם שאין לו גם יתרונות וגם חסרונות. “כולנו נכשלים מידי פעם, והכישלונות הם הרגעים המעצימים והחשובים ביותר בחיינו”. הוא מספר שחייו תמיד היו טובים, ויחד עם זאת היו לו רגעים קשים. מבחור שתמיד היו לו חברות ובנות זוג, ושהיה תמיד מלך הכיתה ואהוב הבנות, לפתע, בכיתה יא’, חווה את השבר של מישהי שעזבה אותו בפעם הראשונה.”כן זאת הייתה אחת התקופות החשובות שלי ללמוד על החיים”. כך גם בצבא ובפוליטיקה. המנהיגים או היזמים הגדולים והמצליחים ביותר, לא רק בפוליטיקה, הם אלה שהצליחו לתעל חוויות של כישלון, ללמידה ולהצלחה בהמשך – אלו הם האנשים הגדולים, שהצליחו לשנות את חיינו.

נוה הזכיר שהרצונות שלנו דומים – ששנינו, הוא ואני, מנסים להפוך את העולם לטוב יותר. הוא מאמין באמונה שלימה, ש”פרויקט העולמות” שלי – הוא גם מנהיגות, וחלק מהשאלות שהופיעו באתר הפרויקט כהכנה לריאיון היו חלק משאלות ששאל עצמו עוד טרם פגישתנו, כמו למשל: מה קורה בעולם הבא? הוא חושב שאין ביכולתנו לדעת, אבל השאלה הזאת גרמה לו לחשוב מה אנחנו עושים בעולם הזה, ומה תפקידנו בו.
אם אדם בא לעולם, גדל, הוליד ילדים, עבד אך לא עשה דברים שחשובים עבורו ועבור סביבתו – אז הוא סתם היה וחלף עם הרוח. הוא חושב שאנחנו לא צריכים להתייחס ככה לחיים שלנו, ושיש לנו חובה להפוך את חיינו לבעלי משמעות, ובשביל להשאיר אחרינו חותם ו”טוב” יותר לדורות הבאים. הוא מספר שהיה לפני שלושה שבועות בהצגה “עלובי החיים” עם אשתו. כשההצגה נגמרה דיבר עם אשתו על כך שויקטור הוגו, כתב את המחזה הזה לפני 200 שנה, ואנחנו, 200 שנה אחרי, עדיין הולכים עם ילדינו לראות את המחזה שהוא כתב – זה לא להשאיר חותם? “ההפקה היא כמו עולם שלם: שחקנים, מוזיקה, רגשות… והכול, בזכות אדם שהשאיר אחריו משהו משמעותי.” זוהי דוגמה מתחום התרבות להשפעה שאדם יצר. הוא מספר שגם לו יש את הרצון להשאיר אחריו, אך לא, חלילה, ממקום יהיר. קיים בו רצון נורא גדול להשפיע ולשנות גם עבור אחרים.

מה היא מבחינתך “משמעות”? מה הכוונה ב”לעשות דבר משמעותי”?

נוה התחיל לספר שבשנת 2000 ערך טיול עם אישתו, טיול שהתחיל בביתו בקולומביה, שם גדל. כשהגיע, באו אנשים רבים לפגוש אותו: מורים, מחנכים, אנשי הקהילה… הם באו כביכול לראות את הילד שכבר נהיה משמעותי, שמח, פורח ומנהיג במדינה זרה, כמו שהוריו היו משמעותיים בקולומביה. הם השפיעו ויצרו בתחומי התאטרון, ריקודי עם, חגים, קהילה… הם בנו קהילה פורחת. אז הבין כמה הוריו היו משמעותיים בקהילה, משמעותיים עבור בני אדם.
בנוסף, נוה שיתף שלפני שנה קיבל מסרון מאדם שנכח באיזה דיון. שם נדרשו המשתתפים לציין אדם כלשהו שהשפיע עליהם במידה הרבה ביותר, כשהיו תלמידים. אחת מן הנוכחות שם הייתה תלמידה של אביו של נוה, וענתה: “שלמה גור” (אביו של נוה). נוה התרגש כל כך לשמוע, שזו התחושה שמלווה את התלמידה הזו.
סמל שהיה תחת פיקודו של נוה בתקופת השירות, פגש אותו במקרה בבאר שבע לפני מספר שנים. “אתה אחת הדמויות שהשפיעה עליי ועזרה לי הכי הרבה בתקופת הצבא ובחיים”, אמר לו. בתקופת השירות, אותו סמל ביקש מנוה שלא להישאר בתפקיד בו היה בשל קשיים מסוימים. נוה לא נתן לו לוותר, עודד אותו, הציב בפניו מטרות, ואמר לו: “אתה תראה איפה נהיה בעוד כמה חודשים”. ואכן כך היה.

לאחר שדיברנו על השואה ועל המסע לפולין שלקחתי בו חלק, נוה סיפר שבעבר היה כותב בטור בעיתון “מילה של גבר”. זהו טור שבעיקר נשים היו קוראות, שפורסם בימי ראשון. נוה היה כותב בכל התחומים – טורים מצחיקים, עצובים… דוגמה לטור אחד הוא טור שנקרא “ילדי המובן מאליו”. הוא כתב שבעבר החומריות לא הייתה מובנת מאליה, והיום היא כן. הוא מספר, שהוא זוכר את עצמו מחכה כל כך לאורגנית שאביו קנה. הוא היה סופר את הימים והדקות עד שהגיע הביתה המחשב הראשון. כיום, לילדים אין משמעות לכסף. הכול מובן מאליו. אביו לא מזמן סיפר לנכדיו, ילדיו של נוה, על קשיי העלייה שלו ממרוקו לארץ, ועל הקושי של משפחה בת 7 נפשות במעברה, רעבים ללחם, ומחליפים כריכים בעד ספרים. הטור שכתב בנושא היה מאוד אישי, בו השתמש בסיטואציות מאוד קשות בחיים שלנו כבני אדם. הוא טוען שהשואה היא סיטואציה מאוד קשה לעולם, לא רק לעם היהודי, ומספר שבדרום אמריקה לראות ילדים רעבים ללחם תמיד היה עושה לו מחנק בגרון. הוא מודה על כל הדברים שזכינו בהם, מנסה להעריך אותם כמה שיותר ולא לקחת אותם כמובנים מאליהם. הוא אומר שחייבים לזכור להיות צנועים, לזכור את אלה שאין להם ולתת להם מה שאפשר. הוא טוען שזה בסדר לרצות יותר ולשאוף להשיג, אבל במידה. אם כסף זה הדבר היחיד שמוביל אותנו – זה חסר משמעות, כי בסופו של דבר כולנו נכנסים ערומים לקבר. “יהיה יותר או פחות כסף בחשבון זו לא השאלה. השאלה אם נעשה דבר משמעותי בחיינו. אם השפעת על אנשים, אם היית הורה טוב, איזו דמות היית בחייך…”

נוה מתלוצץ על זה ומקווה שבעולם הבא יוכל לשבת עם גרעינים וקלטת, להסתכל על כל מיני תחנות בחיים, ולעשות חשבון נפש – לחשוב ולהגיד מתי עשה נכון ומתי שגה. הוא אומר שאכן יש הרבה שאלות בנושא, במיוחד עכשיו, שמטעם תפקידו מוצא את עצמו בהמון לוויות. הלוויות הללו מעלות אצלו שאלות על המוות, על פחדים על הסובבים אותו. הוא שמח שאין בידינו את התשובות להכל. נוה לא עסוק בלנסות למצוא תשובה.”כל אחד מאיתנו מדבר עם האלוהים שלו”, הוא מחייך.

בימים אלה, נוה עסוק מאוד במערכת הבחירות הקריבה, שתתקיים באוקטובר, 2018. “אני מלא תשוקה לנצח, אני נלחם בכל הכוח לנצח, יחד עם חבורה מופלאה של אנשים”, הוא אומר בהתרגשות רבה.

ואני? אני מזמינה אתכם לעזור למנהיג הרגיש, המיוחד ופורץ הדרך הזה – לקבל הזדמנות להשפיע ולהראות כיצד הוא ו”דרך העיר” יכולים להביא לפה דרך חדשה. את הקול שלי, הוא כבר הרוויח.

שתהיה שבת שלום,
יובל.

קישור לדף הפייסבוק “נוה גור לראשות עיריית הוד השרון”

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: יובל שפר

One thought on “העולם של נוה”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *