העולם של חיים

את חיים ברוידא הכרתי דרך סבתי, מאחר והיו בעבר שכנים. סבתא סיפרה לי עליו, ואמרה שהוא אדם מעניין שמאוד כדאי לי לראיין, ומאוחר יותר התברר שגם הוא, בדומה לנוה גור, מתמודד לראשות עירייה, אך בעיר רעננה. לאחר שחיים גילה עניין והסכים להתראיין, קבענו להיפגש ב-25.10.2017, בשעה 18:00, בביתו. כשנכנסתי לביתו, לאחר היכרות חמימה ונרגשת, מיד החמאתי על הבית היפה, שמאוחר יותר התברר שאת כל רהיטיו – חיים תכנן, עיצב ובנה, כחלק מהיותו בעל עסק נגרות. כדי להכניס אתכם לאווירה שאפפה אותנו, מצורפת תמונה של הפינה בה ישבנו, ולאורך הריאיון אפזר תמונות של ביתו המעוצב.

בפתח הריאיון ציין חיים חלק מרכזי בעולמו: שאיפתו להיות ראש עיר ובכך להגשים את הצורך שהיה קיים בו מגיל קטן, להוכיח שבכל ילד ואדם קיים אלמנט שחזק בו יותר או פחות בהשוואה לאחר.

חיים ניגש לכיתה א׳, כשעוד לא היה בן 6, כתוצאה מהחלטת הוריו. החלטה זו השפיעה עליו רבות, משום שהרגיש שלא היה בשל מספיק ושהיה פער גדול מאוד בין הסביבה לבינו. הוא התחיל את תהליך הקליטה לבית הספר “ברגל שמאל”, בתחושה שאחרים יותר “טובים” ממנו. דוגמה אחת שהשפיעה עליו בהקשר זה היא שאת בר המצווה חגג אחרון, וכתוצאה מכך, ההתרגשות וההתלהבות מצד הנערים האחרים הייתה פחותה בהשוואה להתלהבות שהייתה באירועי בר המצווה הקודמים. בדיעבד, הוא טוען שהגיל בו ילד נכנס למערכת החינוך ורמת המוכנות שלו מאוד משפיעים עליו – על אופיו, תחושותיו, עתידו וכו’, ולכן יש להיזהר מאוד בתחום זה ולהקדיש לו יותר מחשבה.
דרך שעזרה לו להתמודד עם חוסר הביטחון העצמי הייתה חיזוק יכולותיו מול הילדים שהיו חזקים יותר ממנו בתחומים אחרים. לדוגמה, היו תלמידים בכיתתו שהיו חזקים מאוד בתחום הלימודים. הוא שיחזר שהיה רואה בזווית העין שהם צוחקים עליו כאשר התקשה בפתרון משימה שהמורה ביקשה. התמודדותו עם הסיטואציה המתסכלת הזו הייתה שכאשר היו יוצאים לשחק כדורגל בהפסקה, היה מראה להם שהוא חזק יותר מהם בתחום זה. היה בו צורך תמידי להראות לילדים שלכל אחד יש את חוזקותיו – הם טובים בלימודים, הוא טוב בכדורגל, ושאין סיבה ללגלוג ולצחוק.

תופעה מאוד מוכרת היא שבילדות ילדים לעתים ישירים, שיפוטיים וחסרי טאקט יתר על המידה. לעתים החברה סובלת מתופעות מאוד “מכוערות”, במהלכן ילדים לועגים לאחרים בשל נכות מסוימת, לדוגמה. הוא טוען שכשאנחנו גדלים אנו מישירים קו עם כולם – ילדים שבבית ספרו היו לועגים להם התגברו, התבססו, הפכו להיות כאדם מן המניין, ויתרה מכך, לעתים מאוד הצליחו. בפגישות מחזור הוא הפנה את תשומת לבו לכך שכל ילד שלמד אתו בימיו במערכת החינוך – התפתח לכיוון שונה בתחום שונה והביא לידי ביטוי את חוזקותיו. הוא היה רוצה לצמצם למינימום את התופעה הקשה המדוברת, ולאפשר לילדים בגיל צעיר לטפס למעלה ולהצליח.

השאיפה שלו היא שיצליח בתור ראש עיר לטפח אצל כל ילד את ההערכה העצמית שלו, ושמערכת החינוך תעלה את המודעות אצל ילדים שלכל אחד יש את חוזקותיו ואת חולשותיו, ובכך תמנע המון קשיי הסתגלות, קנאה, הערכה עצמית ובטחון עצמי נמוכים. הוא היה דואג לכך שמהגן – הגננות יקדישו תשומת לב רבה לילדים, ושידווחו להורים על יתרונותיו ועל חסרונותיו של כל ילד. הוא היה מעביר את המסר שכל אחד תורם לחברה על ידי שימוש בתכונות הטובות אצלו, ושכך כל פרט לא מתנגש עם האחר, כי כל אחד יחיד ומיוחד, ולכל אחד יש דרך אחרת, מיוחדת ובלעדית לתרום לחברה ולעצמו. כאמור, השאיפה של העלאת המודעות הזו אצל כל ילד נובעת מכך שמודעות זו הייתה הדבר שחיזק את חיים בילדותו, שהוביל אותו להיות הדמות החזקה שהוא כיום.

בתיכון, ההבנה לכך שהוא לא פחות “שווה” מאחרים התחילה לחלחל. “לקח לי זמן לעשות את התנופה הזאת.” אמר, וציין שהוא חושב שהמקום שאיפשר לו להבין זאת עד הסוף היה בצבא. דבר שמאוד הפתיע אותו בתקופה זאת היה שנאמר לו שעליו להתייצב למבדקי טייס, תפקיד שהיה, ועד היום הוא מאוד נחשב. לאחר מכן שירת ביחידת הצנחנים, בגדוד 50 של הנחל, סיים קורס קצינים והגיע לדרגת סגן אלוף במסגרת שירות מילואים. הוא הגיע להישגים מאוד מרשימים ביחס למה שחשב שהוא מסוגל – בהתאם להערכה העצמית הנמוכה שהייתה לו בילדותו.

מודעות נוספת שהיה מטפח היא החשיבות של אמונה בילד ושל חיזוקים מצד ההורים. “הסביבה שבה גדלתי אפשרה לי להיות מי שאני.” אמר בגאווה. חיים סיפר שבכיתה ד׳ אמו “זרקה לו” שכשיהיה גדול יהיה רופא. אז, הוא לא האמין בעצמו, ולכן לא הבין מדוע אמו אמרה לו זאת, אך בהחלט זה עודד אותו. “עצם העובדה שההורה מאמין בך זה דבר מדהים.”

חיים סיפר דוגמה שבעיניו מהווה הוכחה לכך שעל החברה להיות מודעת להשפעה שחלה על ילד בשלב קריטי זה של חייו, כאשר נאמרת בפניו אמירה פוגענית עליו, או קביעה שלילית לגביו.
“למד איתי בחור בשם איציק סטולק שהיה חבר טוב שלי. לא היינו תלמידים טובים ועובדה זו תסכלה את הוריו מאוד. המנהל זימן את הוריו וקבע בפניהם ששום דבר לא “יצא” ממנו, ושעדיף שיעזוב את הלימודים וילך לעבודה, כך הוא יפיק יותר תועלת מעצמו. בבגרותו, איציק החל לעבוד בחברת “סאייטקס”, חברה מתקדמת מאוד, ויום אחד, הגיע סיור בו המנהל שלו מהתיכון נכח. לאחר הרצאה מרתקת, שאותה איציק העביר, הוא פנה למנהל בשאלה האם הוא זוכר אותו. הוא הציג את עצמו בפניו, הזכיר לו מה אמר להוריו בילדותו, ובכך השיג ניצחון. כיום איציק התקדם, גר בלונדון ומייצג את חברת hp. מוסר ההשכל שאני לקחתי הוא שאף פעם אל תקבע מה ילד מסוגל או לא מסוגל לעשות. לא ניתן לחזות את העתיד ולצפות לאן בסוף יגיע, ואיך אולי יפתיע.”


כאן ניתן לראות את מטבחו של חיים, שאת רהיטיו הוא עיצב ובנה במו ידיו.

חיים סיפר דוגמה נוספת, שבעיניו מהווה הוכחה לכך שעל החברה להיות פתוחה יותר לשונות, ולטפח מודעות לחזקות של ילדים מקטנות ולהשפעה שחלה על ילד בשלב קריטי של חייו, כאשר נאמרת לו אמירה פוגענית.
מדובר על אדם מרעננה שחיים פגש, שלאחר שהתוודה בפניו שהוא מגמגם, סיפר לו את סיפור חייו. חיים סיפר בגאווה שאדם זה היה מצוי בתחתית, ביצע מהפך, והפך להיות שווה בין שווים, ואפילו יותר – “מלך העולם”. דוגמה זו מצויה בטקסט שחיים כתב:

“הצעיר שנולד 4 פעמים.
קשה לדעת מה עובר במוחו של ילד, הלוקה בכבדות פה, (גמגום) ובוחר מרצונו בשתיקה כפויה כדי שהחברה והסביבה לא ילגלגו עליו. 
עדות ממקור ראשון אנחנו מקבלים מאמציה פנסטרהיים. בן רעננה. צעיר בעל חיוך כובש. בריא גוף. כריזמטי. אחד שהוכיח ומוכיח כי מתן הזדמנות, רוח גבית ואמונה בעצמך, הם בבחינת – השמיים הם הגבול.
השבוע חל יום המודעות הבינלאומי לכבדי פה ולשון. מנקודת מבטי האישית, ניתוח קורותיו של אמציה, למרות היותו בן 24, מעידים על מעין ארבעה תהליכי “לידה” דרמטיים שחווה בחייו. 
ראשון זו של מילה בגיל שבוע. השניה בגיל 16, עת החל להתאמן במכון לקרב מגע. שלישית כאשר שרד יחיד בחיים מתוך חמשת חברי חולייתו, ממטען צד במבצע “צוק-איתן”. הלידה הרביעית היא מינויו פורמלית, למדריד ראשי בבית הספר לחימה ישראלית לקרב מגע ברעננה, שבו התאמן מנערות. 
אמציה נולד ברעננה. בגיל 4 החל לפתח לקות דיבור. הפנמת הגימגום שלו בגיל הילדות, תחושת העלבון והיותו חריג, יצרו בו חומת שתיקה מרצון למשך שנים “פשוט לא דיברתי עם מי שלא הכיר אותי. אפילו להזמין פיצה בטלפון לא הייתי מוכן”. 
אמציה למד ברעננה במסגרות של בתי ספר דתיים – “בילו” ו”מיתרים”. בגיל 15, רווי מוטיבציה אישית להתגייס לצה”ל, פנה להתאמן במכון לקרב מגע. זה השיב לו את הביטחון העצמי והחסם, להתייצב ללא חשש בפני כל. בשנת 2014 שירת בפלחה”ן – פלוגת חבלה והנדסה בצנחנים. ביום השישי לכניסה הקרקעית במבצע “צוק-איתן” בחאן-יונס, הופעל מטען צד לעבר חמשת חברי החולייה שלו, שהיו בחוד הכוח. ארבעה מחבריו: פז אליהו, לי מט, שחר (דובר) דאובר ושחר שלו נהרגו. אמציה נפצע בינוני עד קשה.
חודשים ארוכים עבר הליכי שיקום. עד ששב לעמוד על רגליו. מי שנתן בו אמונו ומבטחו היה בעל בית הספר לקרב מגע לחימה ישראלית ברעננה אביעד סגל: “הוא ראה בי את כל מה שאני יכול מעבר למה שהייתי. אני גאה על כך. כל חיי אודה לאביעד. הוא זה שנתן לי את הכלים להתמודד בחיים האישיים שלי”.
אמציה פנסטרהיים, מדריך ראשי של בבית הספר לקרב מגע. בין השאר מאמן את לין נחמד מרעננה. שבגיל 63 החלה להתאמן אצל אמציה. בזכותו כבר מתהדרת בחגורה צהובה. 
המלצה ואזהרה אישית: לא כדאי להסתכסך עם לין. אגב גם לא עם אמציה.”

“ילד שהתחיל לגמגם כשהיה בן ארבע, הבין שהוא חריג בגלל הגמגום בגיל תשע, ועשה מהפך גדול בחייו ע”י השלמה עם הגמגום והפיכתו לחלק ממנו – גורם לי להיות מלא הערצה וגאווה. כיום הוא לא מפחד לדבר על זה, משום שכנראה הבין שכשאתה חושף את הפגם שלך ומראה לחברה שאתה לא מתבייש בו ושאתה בעל בטחון – גורם למי שמולך לחשוב שאתה שווה בין שווים, וכך אתה לא מביך אותו.”

דוגמה נוספת של אדם ש”לימד את חיים שיעור” הוא דני סטולר, נכה בדרגת מאה אחוז, שהיה מאוד יקר ללבו. דני נולד עם בעיות מוטוריות, כך שללכת, לדוגמה, התחיל רק בגיל 6. דני, בן יחיד להוריו, למד במסגרת בית ספר רגיל משום שאמו לא הסכימה להכניס אותו למוסדות מיוחדים בשל היותו ילד מאוד חכם מבחינה קוגנטיבית. הסביבה תמיד מאוד תמכה בו, לדוגמה ילדי כיתתו, כך חיים סיפר, התקבצו סביבו כדי לעזור לו עם התיק, וכל נושא ועניין. דני לא התגייס לצבא בשל מגבלותיו, ודבר שמאוד אפיין אותו הוא שתמיד רצה להיות כמו כל אחד ושיתייחסו אליו ככזה. מאוחר יותר בחייו, דני התחתן ונולד לו בן, והכיר את חיים דרך עבודתם. חיים עבד בידיעות אחרונות בתפקיד ראש הכתבים של העיתון, ודני עבד במעריב, ולעתים נעזר בחיים כנהג, משום שלא יכול היה להתנייד. זמן מה לאחר מכן, דני התמוטט ולא יכל יותר לנוע. כתוצאה מכך, התגורר במוסד בהוד השרון, ויום אחד התקשר לחיים בבקשה שיבוא לבקר אותו. מאז, חיים ליווה אותו במשך 22 שנים, ונוצרה ביניהם חברות מדהימה שבמסגרתה היה מפנה לו חיים בכל יום שעה וחצי מתוך השגרה העמוסה, מבקר אותו, משוחח, מאכיל אותו ומטפל בו במוסד.

חיים טוען שהסיפור של דני גרם לו להבין עד כמה מצויים באנשים כוחות מדהימים, שבחיים לא היו חושבים שמצויים בהם. דני היה משותק ולא יכל להניע אף איבר בגופו, אך בכל זאת, הכמיהה לחיים, לדעת, והסקרנות היו קיימים בו בעוצמה. חיים לפתע הבין כמה ערך יש לחיים, כמה הם חזקים ועצמתיים… הוא נותר פעור פה ומוקסם מהרצון לחיות, רצון שהגיע מאדם שהיה מאוד מוגבל בפעילויות שהיה יכול לבצע, ומיכולתם של אנשים להעריך כל שנייה ורגע בחיים הללו ולא לקחת אותם כמובנים מאליהם.


הסלון של חיים, שאת רהיטיו הוא עיצב ובנה בעצמו.

לפי דברי חיים, הוא מתאפיין באמביציה גבוהה, והוא עקשן מאוד שלא מוותר. אלה, לטענתו, כתוצאה משני גורמים. האחד, מה שעבר בילדותו: שתמיד הרגיש שעליו להוכיח את עצמו, וזאת אגב, בשביל עצמו. הוא רצה להוכיח לעצמו שאדם בסופו של דבר, יכול להגיע ליעדיו, אם מספיק רוצה, וזהו עיקרון שמטפח אצל ילדיו מקטנות. דוגמה להחלטה כזו היא שבשנת 2003 חיים החליט שהוא מתמודד לראשות עיריית רעננה. אז, לטענתו, הוא לא התכוון לנצח בבחירות משום שזאב בילסקי היה “ראש עירייה מיתולוגי”, אך היה מעוניין להיכנס למועצת העיר. חיים מספר שמכל מקום דיכאו אותו ואמרו לו ש”אין לו סיכוי”, אך תוך חודשיים, לאחר עבודה מרובה ב”חדר קטן עם עובש ומזכירה אחת”, הוא הצליח להשיג שני מנדטים, הישג שנחשב כמפתיע.

שנתיים לאחר מכן, ראש העירייה, זאב בילסקי, פרש, וחיים מצא את עצמו מתמודד לראשות העיר מול ראש אגף החינוך, נחום חופרי. חיים סיפר, שעל פי כל הסקרים הוא היה אמור לנצח. ביום האחרון הוא הפסיד בפער קטן מאוד של קולות בגלל “תרגיל” שהסית את דעת הציבור נגדו. חיים החליט שהוא לא נשבר לרגע, והבטיח לעצמו שיבוא יום והוא יגיע ליעד הזה. באותה התקופה הוא חולל את שינוי חייו ואמר לעצמו שהגיע הזמן להסב את הקריירה – מעיתונאות, תחום בו עסק כל חייו, לנגרות – תחום שהייתה לו כלפיו כמיהה בלתי מוסברת. הוא פנה לחבר, בעל נגרייה, והציע לו להיכנס בתור שותף לעסק. וכך היה. חיים מאוד הצליח בתחום זה, חלק גדול מכך הוא בזכות האמביציה הגבוהה שלו. הוא בנה ריהוט בבתים בהרצליה פיתוח, את ביתו עיצב במו ידיו… כבר שמונה שנים הוא נהנה מהעסק הזה, משום שכך הצורך שלו ליצור מתממש. בנוסף, אמר: “תמיד רציתי להרגיש מה זה להזיע, ומה זה גם הצד השני של החיים, של בעלי הצווארון הכחול.”
כעת, הודיע שהוא מפסיק עם הנגרות ומתמקד באותו היעד והמטרה שהציב לעצמו בעבר, להיות ראש עיר ולהיבחר בבחירות. “אני יודע שזה לא תהליך קל, אגב, גם עבור המשפחה. התהליך מביא אתו המון מתח וחשיפה. זה לא פשוט האמונה בדרך ובעצמך ושאתה מסוגל לעשות את הדברים שאתה מאמין בהם, אבל אני מאמין, וכתוצאה מכך אני גם רואה שהסביבה נותנת לי קרדיט, מעצם העובדה שאני לא מוותר, שאני נחוש ולא נשבר.”

חיים מתאפיין באמביציה גבוהה ועקשן מאוד גם כתוצאה מאופיים של הוריו, שהיו ניצולי שואה, שמאוחר יותר עלו לארץ מחוסרי כל. אביו זלמן ז”ל, היה בן יחיד להוריו וגודל על ידי אמו בלבד משום שאביו נפטר בגיל צעיר. כשמלאו לו 17 שנים, הגרמנים נכנסו לליטא ולקחו אותו ואת אמו לגטו שאוולי. בהגיעם לגטו הופרדו, וזוהי הייתה הפעם האחרונה שראה את אמו. משפחתו של חיים לא ידעה אם אמו של אביו הועברה לאושוויץ או לטרבלינקה, אך הם ידעו בוודאות שנספתה בשואה. אביו כל חייו ניסה להשיג תמונה שלה, חיים סיפר, משום שחלומו היה להראות למשפחה איך נראתה אמו, ועד כמה הייתה יפה.

בגטו שאוולי אביו של חיים פגש את חנה שילנסקי שהפכה לימים להיות אשתו ומאוחר יותר גם אימו של חיים. מאחר וזלמן היה בודד בגיטו הוא אומץ כמו בן חמישי על ידי אימה של חנה. משפחתה של אימו של חיים נחשבה לאמידה, הגיעה מבית מאוד עשיר. המשפחה כללה את הסבתא של חיים לאה, ואת ארבעת ילדיה, ללא אביה של אמו של חיים, שנפטר ברכבת בדרכו חזרה מניתוח אפנדיציט, שכנראה הסתבך. לאחר שנפטר, סבתו של חיים נשארה עם ארבעת ילדיה, כאשר אימו הייתה הגדולה מביניהם, אחריה, האח דוב שלנסקי, שלימים היה יושב ראש הכנסת, האחות השלישית, חיה בלוטמן, והאח הקטן אריה שלנסקי, היחיד שבין החיים כיום.

“אני ספגתי המון סיפורים בבית על מה שהיה בשואה,” חיים מספר. אימו היתה מספרת הרבה את מה שחוותה והייתה אומרת “במילא אתה לא תבין”, משום שלטענתה, אדם שלא חווה זאת לא יכול להבין איך אדם נכנס לביתו, מוציא אותו מהבית שלו בטענה שזה בבעלותו. חיים שיתף מקרה שתמיד זעזע אותו: כאמור, הוריו שרדו את השואה, עלו לארץ והתגוררו ברעננה כאשר חיים נולד לבית ברחוב רבוצקי 49. כשהלך לצבא, אמו, כפי שצויין, הייתה משתפת אותו בהרבה סיפורים מהשואה, אך אביו, מנגד, מעולם לא שיתף. הוא היה מופנם בנושא זה, והוא מאוד השפיע עליו במהלך השנים. לדוגמה, הוא חווה סיוטי לילה – ״סיוטי נאצים״. הוא חלם שתוקפים אותו, שהוא נלחם איתם והיה מדבר מתוך השינה. כשחיים סיים את קורס הקצינים, הגיעו כל המשפחה לטקס, וכשקיבל את הדרגה, חיים ראה לראשונה בחייו את אביו מזיל דמעה. אביו חיבק אותו ואמר לו: ״אתה לא מבין איזה ניצחון ואושר זה בשבילי, שאתה חייל, קצין בצבא ההגנה לישראל, קצין בצנחנים, שאתה חופשי״. את משפט זה הוא זוכר עד היום.


חיים ציין שאצלם במשפחה היה נהוג, לא לנסוע לגרמניה, לא לקנות מוצרים גרמניים ועוד. במהלך תפקידו כעיתונאי בידיעות אחרונות, חיים נקרא לשיחה ע״י משה ורדי, עורך ידיעות אחרונות, שאמר לו שיש סיור עיתונאים בגרמניה, ושהוא מעוניין שיצטרף. בתגובה, חיים אמר לו שזה נושא לא פשוט בשבילו, וורדי נתן לו מספר ימים לחשוב על זה ולהחזיר לו תשובה. למחרת בבוקר חיים ישב בארוחת בוקר עם הוריו, שאגב, אמו הייתה מארחת מדהימה, הבית היה פתוח לכולם, גם אם לא היה אוכל במקרר. במהלך הארוחה סיפר להם על ההצעה לנסוע לגרמניה לסיור עיתונאים. אביו שאל: ״מה זאת אומרת? מדוע שלא תיסע? אתה תיסע בהחלט לגרמניה! בגללנו לא תסע?״ חיים מספר שלאחר מכן, אכן נסע לגרמניה וכשחזר אביו בשדה התעופה דמע, בפעם השנייה שחיים ראה בחייו, ואמר: ״אתה בן חורין מסתובב באדמת גרמניה כישראלי לכל דבר. הייתי שם פחות מג׳וק, חיי לא היו שווים, והנה, תראה איך העולם התהפך, מהצד הזה הפכנו לצד אחר.״.
“אלו הם דברים שנחרטו לי בזיכרון”, חיים אמר בהתרגשות.


פינת הישיבה בה חיים ואני ישבנו וקיימנו את הריאיון. גם היא מורכבת מרהיטים מעשה ידיו.

דבר אחד שמאוד מפריע לחיים הוא הקוטביות שיש במדינה. הוא הרבה פעמים שומע אנשים שמדברים על המוצא שלהם, על ספרדים ועל אשכנזים, והוא רואה בזה עניין חסר חשיבות. הוא מעוניין באחדות, וטוען שהקוטביות שיש במדינה תוביל, ובהווה מובילה, לתוצאות לא טובות. ובאופן כללי, חיים מתקשה לקבל פערים גדולים בין אנשים. לדוגמה, הוא טוען שברעננה “מכסים את הפערים מתחת לשטיח”. קיימות משפחות מאוד עניות למול משפחות מאוד עשירות, וטוען שעלינו להיות מאוחדים, משום שאם לא נהיה, “יעשו בנו שפטים”, לדבריו. “מכל רחבי תבל התאחדנו והגענו לכאן, יצרנו מדינה. ואם זה כוח אלוהי, ואולי אף כוח אחר, לא ברור איך, בכל מקרה, אני מאמין שהציווי שלנו הוא לדעת שכל אחד מאלה שיושבים כאן יש לו משמעות לגורל העם היהודי, ולכן המוצא לא רלוונטי.” 
“יש לנו היום מדינה שאנו צריכים לחשוב טוב איך לקיים אותה, למען הדורות הבאים,” חיים אמר וסיפר שבהקשר זה הוא “איש מאוד ירוק”. הוא מתקשה לקבל את איכות הסביבה הירודה בארץ, וציין שכעת יש לווינים שמסתובבים מסביב לכדור הארץ, רואים את המתרחש ומתעדים הכל. קיים שינוי אקלים קיצוני, חור באוזון, זיהום נחלים ואדמות, ושאנחנו גורמים לאלו, בעיקר בשל אינטרסים כלכליים ונוחות, בשביל הרווח הרגעי ללא מחשבה לטווח הרחוק. חיים טען שאם המנהיגים לא ישפרו את היחס הירוק לסביבה, כדור הארץ לא יהיה קיים לעוד הרבה זמן.

כשיהיה ראש עיר, חיים יקדם את נושא זה וישפר את איכות הסביבה ברעננה, ובתקווה גם בערים אחרות. הוא חושב שכדי להשיג את המטרה, יש להתמקד קודם כל בחינוך – כבר מהגיל הרך, ולהעביר את המידע להורים דרך הילדים. עיקרון לדוגמה שהגננות יכולות להעביר הוא שכמו שבבית נמנעים מללכלך ושאם מלכלכים – מנקים אחרי, כך צריך להיות גם בכדור הארץ. חיים טוען שכך יווצר מצב שאם ילד יראה את אביו משליך סיגריה למשל, והגננת הסבירה לו שזהו מעשה אסור, הילד יגיד לאבא, וכך גם האבא “יתחנך”, משום שחיים חושב שההשפעה של ילד על הוריו היא ההשפעה הגדולה ביותר. לגננות קיימת השפעה מאוד גדולה על הילדים, ועל ידי עיסוק רב בנושא איכות הסביבה ובמשמעות שלה – ילדי הדור הקרוב יתמצאו בנושא זה ביחס לדור שלנו. דוגמה נוספת בתחום זה שחיים היה מקדם במידה והיה ראש עיר: הוא היה מפחית במדורות בל”ג בעומר, ואולי אפילו מאחד אותן לכדי אחת עירונית. חיים טוען שלמרות שזוהי מסורת יפה, זוהי פגיעה בסביבה.

תחום נוסף שמאוד קרוב ללבו של חיים הוא בעלי חיים. “אני מנסה נואשות להיגמל מלאכול בשר,” חיים סיפר, והוסיף שניסיונות אלו מאוד קשים לו משום שגדל לתוך הרגל זה, אך בשנים האחרונות תחום זה מדבר אליו יותר, וכתוצאה מכך מנסה לצמצם את האכילה. “אני מקווה שלדורות הבאים תהיה יותר מודעות בנושא הזה”, חיים גיחך וסיפר שלו, לדוגמה, יש כלב בבית, והכלב שולט בחייו, ולא ההפך.

בנוסף, חתול שחיים הציל נמצא כיום אצל בנו. “לפני 6 שנים, היה יום גשום.” חיים החל לספר. במושב אלישמע, מתוך מצבור של פסולת בצבץ קולו של “חתלתול” קטןֿ. הוא התלבט בין ללכת להוציא אותו, ולסכן את הקשר שלו עם אמו, לבין להשאיר אותו שם ובכך אמו, במידה ותחזור תחלץ אותו ותדאג לו. בסוף החליט שבינתיים ישאיר אותו שם. כעבור שעתיים חיים חזר לאזור, והגור עדיין יילל. בערב, כששוב בא לבדוק לשלומו, חיים שמע את הגור עדיין מיילל, כשבקושי נותר לו קול. הוא החליט שהוא מתערב ושם את החתול בתוך ארגז קרטון, עדיין מקווה שהאמא תחזור ותמצא אותו, אך ידע שהוריד את הסיכוי בכך שנגע בו והעביר אותו למקום אחר. 
זה היה יום חמישי, לאחר בילוי עם חברים, בחצות הלילה החליט שוב לנסוע לבדוק לשלומו של החתול הקטן. אחרת, הוא סיפר שלא יכול היה להירדם. “ראיתי שהוא באפיסת כוחות.”, סיפר, והחליט שהוא לוקח אותו לביתו. הוא השכיב אותו על סדין חימום חשמלי, בירר באינטרנט כיצד מטפלים בחתול כזה קטן, “חתול שלפתע הופכים להיות אביו ואמו”. לאחר חצות, הוא נסע להביא מזרק מהמוסד בו שכן חברו דני סטולר באמצעותו האכיל את הגור. “ביקשתי את המזרק הקטן ביותר, באמצעותו האכלתי את החתול הקטן במשך שלושה חודשים”. בגיל חצי שנה חיים העביר את החתול לבנו, והחתול השאיר בחיים כזה חותם, עד שאפילו מופיע בתמונת הנושא שלו בפייסבוק!


החתול שם טוב אותו חיים הציל ומסר לבנו.

חיים מאמין מאוד בשיתוף ילדים עם בעלי חיים. “אני חושב שילד שיודע כאבו של בעל חיים הוא ילד ממושמע ומבין. החזון שלי ברעננה, שיתממש ביום מן הימים, הוא להקים חווה לבעלי חיים נטושים, שתכיל ווטרינר ובני נוער שלוקחים בה חלק.” חיים הצהיר. “זו תהיה חווה במתכונת אחרת. אני רוצה לשחרר בעלי חיים כלואים לטבע, למקום שבו הם אמורים להיות. מהפכה לא עושים בדקה, אלא היא תוצאה של תהליך ארוך. אבל אני מאמין שהיא תחול, אם אתמיד בדרך שלי.”


כאן ניתן לראות את המטבחון שבמרפסת, שאת רהיטיה חיים עיצב ובנה במו ידיו.

במסגרת השירות הצבאי הייתה תקופה בה התנדב בבסיס שנקרא דותן, והיא, לדבריו, בין התקופות החווייתית והמרגשות ביותר שעבר. הרמטכ”ל באותם ימים רפאל רפול, החליט שעל הצבא לשקם נערים שלא יודעים קרוא וכתוב, אלימים ולא ממושמעים. חיים היה בחור בן 21, קצין, שקיבל לפקד על חיילים שהם “על גבול האנאלפביתיות, ילדים שהיו מאוד אלימים, בלי מסגרות, חיו ברחוב, ממשפחות הרוסות.” הוא לקח על עצמו פלוגה של 120 חיילים, תחתיו היו מורות חיילות, והוא העביר אותם טירונות של חצי שנה. הוא סיפר שלא את כולם הם הצליחו להציל. מאוחר יותר, כשהיה עיתונאי, על חלקם, לצערו, הוא כתב במדור הפלילי. אך את חלקם הצליחו לכוון לדרך הישר, והם הפכו ל”נורמטיביים”, במסגרות. מה שהדהים אותו אז, לפי דבריו, היה הפער העצום שהיה קיים בינו לבין בחור שהיה קטן ממנו רק בשנתיים. לאחר הטירונות והשינוי העצום שחוללו בהם הצוות, לפני מסיבת הסיום הם פנו אליו בבקשה להביא שני זמרים לטקס הסיום שלהם, ואמרו שיצטרכו רכב טרנזיט משום שאחד הזמרים הוא נכה. בערב שני הזמרים הגיעו, אורחו בלשכתו. במסיבת הסיום הם עלו לבמה, בחדר אוכל. “נהייתה אקסטזה, מוזיקה מזרחית מאוד כבדה שלא הכרתי. שני החברה האלה הצביעו על הזמרים, ואמרו לי ‘אתה עוד תשמע עליהם’. “הנכה ג׳קי מקייטן והגבוה זהר ארגוב.” חיים סיפר בהתלהבות. “לימים אח״כ אכן שמענו עליהם. זוהי עוד חוויה מרגשת שחוותי במסגרת 60 שנותיי.”

דוגמה מהתחום החברתי בו חיים פעיל הוא מקרה של אישה בדואית חולה שמתגוררת בשדות רעננה עם עזים. חיים סיפר שבשנים האחרונות התחילו להתנכל אליה, ניתקו לה את המים ואת החשמל, ובעקבות זאת הוא התקומם ומחא נגד התנהגות זו. להגנתם הם טענו שהיא פלשה לשטח שלא שלה, ובתגובה, חיים טען שזה לא רלוונטי לוויכוח. מה שהוא מחא עליו היה: מאיין הם חשבו שיש להם את הזכות לנתק מים וחשמל לאישה חולה? לטענתו, אין להם את הזכות לעשות זאת מבחינה מוסרית. למרות שמבחינה חוקית הקרקעות לא שלה, אך אין למנוע ממנה לקבל את הצרכים הבסיסיים שלה, במיוחד לא למנוע זאת מבחורה חולה. חיים טען שהנושא הרחב של עזרה לזולת ולחלש, בעיקר, הוא נושא בעדיפות עליונה אצלו.

כיום, מטריד אותו שכשאדם נמצא בתוך העולם הפוליטי, הוא יריב של מישהו. לטענת חיים, אופיו הוא כזה שהוא עומד על שלו, ולא מעלים עין ממקרים שלא מוצאי חן בעיניו, לדוגמה, מקרה בו קיים חוסר מוסריות. “לא כולם אוהבים את זה.” חיים סיפר מניסיון שבשנים מסוימות ניסו ליצור לו תדמית של אדם שהוא איננו כזה. לפני כחצי שנה פגש בחורה בשם אנה שהייתה במטה של המתחרים שלו בפוליטיקה, שכתוצאה מאינטראקציה איתה הבין שהתדמית שלו, שנוצרה אצלה דרך מטה המתחרים, הייתה של אדם אלים, צועק המתעצבן בקלות – תדמית שקרית שהומצאה משום שהמתחרים ניסו להעלות את הדימוי שלהם בעיניי החברה על ידי הורדת התדמית שלו, וכך הם גם יוצרים פחד מפני המתחרה, כמו שקרה במקרה של אנה.

“הקלות הבלתי נסבלת שאדם יכול לקחת בן אדם אחר ולהפוך אותו לאפר ועפר, היא נוראית. התדמית הזאת לא מפריעה לי, כל עוד חברים שלי יודעים בדיוק מי אני. אך היא בעייתית ו”מציקה” כאשר אני מתמודד לראשות העיר, משום שצריך להסביר לאנשים ולשכנע אותם שיתעלמו ממה ששמעו עליי כי זוהי תדמית שקרית שהומצאה על ידי מתחרים. עצוב לאיזו רמה אנשים מסוגלים להגיע בפוליטיקה.”

לסיום, חיים סיפר שהוא אדם מאוד מסור, שליו ורגוע. חייו סובבים הרבה סביב אשתו – דוריס, ילדיו – בן, עטר וליעד ושאר המשפחה, וכשזה נוגע אליהם, לדבריו, הוא מאוד לחוץ ודאגן.

ואני? נהנתי מאוד לראיין את חיים, הייתי מרותקת והקשבתי לכל מילה ומילה, בציפייה לדעת מה עוד יש לאדם הזה להגיד ולהציע לעולם.

מוזמנים לעקוב אחרי עמוד הפייסבוק הפוליטי של חיים ברוידא, ואם אתם תושבי רעננה, אפילו תוכלו להיות חלק מ “רעננה המושבה”, דף פייסבוק שחיים הקים, המכיל סיפורי נוסטלגיה על רעננה.

מקווים שנהנתם…
יובל וחיים.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: טל שפר-להב

One thought on “העולם של חיים”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *