מראיון ברדיו “ארץ” ועד להכל בראש

הטקסט הבא יעסוק בריאיון שעוסק בפרויקט, שעברתי ע”י המראיינת נירית צוק ברדיו “ארץ”. תחילה מוזמנים להאזין לו.

אז אחרי שסיימנו לצחוק קצת על הבלאקאווט המטורף שהיה לי, אגש למטרת הטקסט ואספר לכם דבר שמכביד עליי הרבה זמן שמתקשר לנושא, והוא חוסר הביטחון בהתבטאות בעל-פה שנוצר לי עם השנים. כשהייתי תלמידת חטיבה, אני זוכרת שהייתי אדם מאוד מרוכז, ובלי בעיה כשהיה לי מה להגיד הייתי אומרת. אני זוכרת שאז לא היה לי אכפת מה אנשים אחרים חושבים עליי, ומכאן לא פחדתי להגיד כל דעה ולא פחדתי מביקורת כתוצאה מדבריי.

בשלב מסוים בתיכון זה השתנה. מצד אחד התחיל להיות לי אכפת מה הסובבים אותי חושבים, ומצד שני גדלתי להיות מאוד שונה מסביבתי הקרובה – בין אם בדעותיי ובין אם באופי שלי. מכאן, הרגשתי שסביבתי הקרובה לא כל כך הכילה את מי שאני והרגשתי שכל הזמן מבקרים אותי. גם בגלל היותי אדם רגיש מאוד שמתי לב למבטים השופטים השליליים הקטנים שהייתי מקבלת (שבדיעבד לאו דווקא היו מכוונים אליי), ולא הפסקתי להיזכר בהם, להריץ אותם בראשי ולהיפגע מהם. הרגשות הללו לא עזבו אותי והיה לי קשה להלחם בהשפעה שלהם עליי. כתוצאה מכך, לאט לאט השתתקתי, וכבר להביע את דעתי בפני רבים היה דבר שהיה מאוד קשה לי לעשות, ועדיין כך. כתוצאה מחוסר הביטחון שנוצר בי, בסיטואציות כאלה הייתי מאבדת ריכוז ופתאום שוכחת כל מה שהיה לי להגיד, כמו שקרה לי בראיון, דבר שיצר עוד חוויות שליליות בנושא, והוריד עוד יותר את הביטחון העצמי שלי. וכתוצאה מכך, מאוחר יותר, זה השפיע גם על חיי היומיום. גם כשרוצה לספר סתם סיפור שקרה לי, בלי קשר אפילו להבעת דעה, אני מאבדת ריכוז ושוכחת כל הזמן היכן הייתי. וכל זה מהחשש של מה העומד מולי יחשוב עליי והאם הוא מבקר אותי בראש שלו. זהו מין ניסיון חסר סיכוי לשלוט במחשבות של האחר. ובריבים ובוויכוחים, כשהייתי נאלצת לדבר ולהשמיע את קולי, בשל חוסר הריכוז, הברירה היחידה שהייתה ושיש לי היא להגיד כל מה שרגעית עולה לי בראש, וזה נאמר בצורה כל כך מתוסכלת וחסרת היגיון, כך שהאדם מהצד השני לרוב לא מבין בכלל מה אני רוצה, חושב שהתסכול והזעם מופנה כלפיו, כשהוא בכלל כתוצאה מהאכזבה שלי מעצמי. הוא חש מותקף והריב רק גדל ומתלהם.

אני יודעת באופן מודע ומושכל להגיד לעצמי שאלו הם דעותיי ושזה בסדר, ושזאת מי שאני, עובדה שאני מנהיגה פרויקט שכזה ושאני מאפשרת לעצמי להיות מאוד גלויה וכנה בחשיפת המאמרים והטקסטים שכותבת. כשאני כותבת מאמרים יש לי את כל הזמן שבעולם בלי שום לחץ, ומכאן מביעה את עצמי מעולה. אך ברגע האמת, ברגעי “לייב”, כשאני רואה פנים מול פנים מישהו אחר וברצוני לדבר ושהבמה לרגע תהיה שלי, אני מרגישה לפתע מאוימת, נתקפת בחרדה, מאבדת ריכוז ושוכחת הכל.  

אז אני נלחמת בזה ועובדת על עצמי. משתפת אתכם בריאיון ובקשיים שלי כחלק מתהליך ההתמודדות שלי עם המבוכה: רציתי להיות כנה וגלויה אתכם, כנהוג באמנות שלי, גם בדברים הקשים, וקצת לצחוק על זה, דרך שגיליתי שיעילה במקרים כאלה. רציתי על ידי החשיפה הזו לא להפוך את הריאיון לטראומטי, אלא ללמידה ולהתפתחות. אז רציתי ללמד את עצמי שיעור, ואולי גם לעורר השראה בקרביכם.
אגב, אספר לכם כדי להמשיך להתגאות בעצמי, גם בטקס סיום י”ב ניסיתי להתגבר על הפחד של הופעה מול קהל, ושרתי, דבר שהיה מאוד קשה לי לעשות. כמעט כל הזדמנות שיש לי להשתפר בנושא זה אני משתדלת לנצל, בתקווה שיום אחד הופעה מול קהל תהיה טבעית יותר עבורי.  

חשוב לי לציין מחשבה בהקשר, שלדעתי, לא על כל דבר צריך להתעכב ולא תמיד צריך להתחבט בעצמינו. יש דברים שאנחנו סובלים מהם ואם הם לא רלוונטיים לחיים שבחרנו לעצמנו – אין חובה לעבוד עליהם ולשפר אותם. אבל כשהדבר רלוונטי להצלחה שלנו, כשהוא משפיע על הדימוי העצמי שלנו וכשהתגברות עליו הכרחית להמשך חיינו – אסור לוותר! אני רואה את נושא העמידה מול קהל כמשהו שבטוח אפגוש אותו בעתיד, כי נפשי חפצה בו. יש בי רצון עז להרצות, ללמד, להשפיע על אנשים ולשתף אותם בעולם שלי. וכן, גם בשידור חיי וגם בפנים מול פנים.  

את נושא כאוב זה אקשר לכך שבתור בני אדם אנחנו מאפשרים לחוויות ולאנשים להשפיע עלינו, וכתוצאה מכך, לעתים מציבים לעצמינו מחסומים. המוח מפתח תגובה אוטומטית לחוויה טראומטית שחווה, כך שבעתיד, כשהאדם יחווה סיטואציה דומה, יגיב באותו האופן אוטומטית. מכאן, מאוד קשה ובעייתי להצליח לשנות את התגובה. מנגנון זה, הפחד והזיכרון הטראומטי, מהווים חלק ממנגנון הגנה קדמוני, כשבימינו המודרניים לעתים רק מגביל אותנו ופוגע בנו. אך בסופו של דבר,  אני מנסה להזכיר לעצמי שוב ושוב שהמחסומים הללו מצויים אך ורק בראש. הכל בראש. ומכאן השינוי הוא אפשרי. כשאנחנו מציבים את המחסומים הללו, אנחנו עושים עוול נוראי לעצמינו בכך שמונעים מעצמינו להשיג את מה שאנחנו רוצים ולהצליח. ואם חושבים על זה ברצינות, זה נגד כל ההיגיון לכבול את עצמינו בשלשלאות.

אני קוראת לכם, וגם לי, להיות מודעים לזה, וכך לנסות להיות אנשים טובים יותר לאחרים ומוצלחים יותר עבורנו.

לסיום, ציור שהכנתי שמבטא בדיוק את רעיון זה. וכרמז למשמעותו: שימו לב להשתקפות שיש בעיניים, ומאידך למצב הדלתות שמחוץ לציור.

שיהיה סוף שבוע נעים ופורץ מחסומים!

וכמובן, תודה רבה למראיינת המקסימה, נירית צוק. 

יובל.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: רונית בר-אשר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *