רמזור תל אביבי

קר. הכרית בדיוק במקום הנכון והראש בדיוק בזווית הנכונה. השמיכה נעימה, חלקה, יוצרת מאורה חמימה בתוכה. אצבעות הרגליים מתחככות בשמיכה. שאיפה עמוקה ביותר. פיתול עדין שגורר אחריו התמתחות שמלווה באנחה משחררת. נעים לה. עיניה נפקחות ברפרוף. גופה דומם. הנפש צלולה ונקייה.

ואז בבת אחת, מתרחש חיבור למחשבות, במהלכו היא נוחתת לקרקע ומתחברת למציאות; היא מתעוררת.

התחושה הידועה מתחילה לבעבע. שוב, כאילו מישהו הכניס את זרועו לבטנה, תפס בקרבים, כיווץ אותם, סובב אותם ונטש. תחושות המועקה, הבדידות, הזרות, הריקנות, העצב המוכרות. בחילה. היא מתחרטת על שפקחה עיניים.

והפעם פקחה את עיניה בתל אביב, לא בעיר ילדותה המצלקת.

איך בגילה הצעיר כבר חווה את המועקה הזאת? מה כבר קרה לה? ואיך עם כזאת אבן על הלב – עד עכשיו לא התדרדרה? הלא זאת המצוקה הגדולה ביותר?  

והאם באמת יש תקווה? אם כל תקופה טובה היא לא אחרת מאשליה? האם להיות נאמנה לאמת שלה ולסבול? האם להיכנע? האם בכלל קיים סיכוי שתצליח? אם אפילו לא מעלה בדעתה שעשויה להצליח – אולי האמת שלה כלל לא נכונה? או שמא החברה, ערכיה, התנהגותה והשפעתה – כל כך רחוקים מהטבע? ולכן המרחק מהאמת ומשלווה אמתית כל כך גדול? האם היא בכלל חזקה? האם בכלל קיים בה מה שדרוש כדי להצליח וכדי להשתנות?

האם היא רוצה להיות צודקת ויודעת אך ללא כל יכולת הגשמה כי הפער בלתי ניתן לגישור? או בעלת נחת ושלווה, אך חייה בשקר? והאם יש שלווה שגוברת על שלווה אחרת? והאם התחשבנות שכזאת בכלל משנה?

האם עדיף לחיות על פי שקר על לא לחיות בכלל?
האם עדיף לחיות עם כאב תמידי שכזה על לא לחיות בכלל?
האם כדאי לחיות בעולם בו רגע של כאב עולה על רגע של שמחה?
האם שאלות אלו הגיוניות בכלל?
האם היא אי פעם תדע נחת?
היא לא מוכנה לשאת את המלחמה בצלקות, שהולכות ומתחדשות ומתרבות.
היא לא מוכנה להתמודד עם גזר הדין שגזרה על עצמה.
ובראשה ממשיך להתנגן: ‘להתערבב ולא להיבלע. להתערבב ולא להיבלע. להתערבב ולא להיבלע. יומן מסע.’

***

הכל בסדר.

היא יוצאת לטייל ברחובות העיר עם שמלה מתנפנפת, איפור בעיניים ושיער מטופח היטב. נהנת מהמבטים של העוברים והשבים. נהנית מכמות הדברים שיש לעיר להציע לעיניה; חנויות מיוחדות ומקוריות, ים יפהיפה עם נמל עוצר נשימה, אזורים עתיקים, בתי קפה ומסעדות טעימות. ובמיוחד אנשים מגוונים ומיוחדים.

יש את האנשים המכובדים והיזמים שבדרך כלל מופיעים על אופניים וקורקינטים חשמליים, כשגבם מתהדר בתיק חלק, שחור ועסקי, עם משקפי שמש של Ray Ban.

יש את הרווקים שצצים בשעות החשיכה בברים, פורצים בצחוק רם וגברי כדי למשוך את תשומת לבה של הבחורה שיושבת שולחן לידם. אלה עם הזקן הקצר שתוחם את פניהם ומעניק להם לסת מרובעת וגברית, כפי שרואים בקולנוע.

יש את האמהות עם העגלות הרחבות של התאומים, שמתרוצצות להן עם תספורת נועזת, ונזם באף.

יש את הנערות שלובשות מכנס קצרצר, חולצה קרועה, צמודה וצעקנית, כששערן אסוף לכדי קוקו גבוה, על-ידי גומייה עם פפיון ורוד.

יש ויש ויש.

היא אוהבת את כל האנשים האלה. היא שמחה להביט בהם ולנסות להבין את השלב בו הם נמצאים. את האותנטיות שלהם. את הדרך שלהם, אותה מנסים לצעוק לחברה על-ידי מלבושם והתנהגותם. היא אוהבת את העובדה שהם כמהים לכך שיביטו בהם. אחד אחד. היא אוהבת את הרעיון של תל אביב – עיר של כולם. עיר בה הכל אפשרי. עיר של אנשים שונים ומיוחדים. עיר שלה. אולי תל אביב תעזור לה להחלים.

אך רמזור אחד היא לעולם לא תשכח. רמזור מספר 20. הרמזור ששוכן ליד מגדלי עזריאלי.

פעם אחת, כשחיכתה שהרמזור יאשר לה לחצות את הכביש, שני נערים, בני כשלוש-עשרה שנים, התקדמו לעברו, בעודם משתובבים ודוחפים זה את זה לכביש הסואן. הילדה שביניהם תפסה את עיניה. הייתה זאת ילדה יפהפייה עם שיער מדורג, ארוך, חלק, מלא, אדמוני וצבוע, נזם באף ושלל קעקועים. מאוד נשית, משדרת סקס, בעודה צוחקת באופן ילדותי, צווחני ומתגלגל. מראה שטני, לא הגיוני ומבלבל, מראה מבשר רעות. מדיף ניחוח של התבגרות מוקדמת מדי. עברה בה צמרמורת, וקיבתה התהפכה שוב. המראה הזה הותיר בה אימה וזעזוע.

ובפעם אחרת, כשחיכתה לאוטובוס בתחנה שנמצאת ליד אותו הרמזור, שתי ילדות, גם הן בנות כשלוש עשרה שנים, הגיעו, כשאחת מהן, לבושה בשמלה לבנה קצרה, כשחלקה העליון נראה כמחוך עם תמיכת חזה מברזל ומבד ריק ללא ריפוד שדבר לא ממלא אותו, גם היא מכוסה בקעקועים ומעוטרת בנזם, מדברת מוזר עם חברתה. היא הייתה כנראה בעלת מוגבלות מסוימת. לפתע היא החליטה להרים את שמלתה כדי להראות לעוברים את לבניה, ופרצה בצחוק משוגע.

למרגלות הרמזור, מתגורר לו כבר מספר ימים נער שחום, רזה וצנום מאוד. מרבית הזמן רכן קדימה, לא היה ברור אם ישן או אם מסניף עוד סמים, כשמסביבו עננה של עשן וצחנה.

ובהמשך, באי באמצע הכביש, ישב לו חסר-בית זקן. כל כך מכוער. כשחלפה על פניו הבחינה כי מתגרד בחוזקה בראשו, וכשהסיר את ידו, נגלתה בפניה גבעה לבנה של פטרייה ענקית.

והחברה? כבר התרגלה למראה. אנשים כבר לא מעיפים מבט, אפילו לא הקטן ביותר, באנשים האלה. אנשים כבר לא טורחים לגשת. אנשים מתביישים לשאול. אנשים מפחדים להתקרב, כי אולי רק האוויר יעביר מחלות. אנשים כבר לא מחלקים חיוכים, שמא החיוך יתפרש ככוונה הלא נכונה. כפי שרף הסיפוק והשמחה עולה ככל שהעולם מחייך אליך, כך גם רף העצב, שבשלב מסוים – הופך לאדישות.

אבל היא? הייתה רוצה להיות כמוהם ליום. להרגיש איך זה מרגיש להיות הם. הייתה רוצה להיות רק היא, ללא כל עול אחר.

היא הייתה רוצה להעלות חיוך. הייתה רוצה לשנות את כל העולם. אבל שוב, היא מרגישה כל כך חסרת כוח, וחלשה. גם היא מפחדת, כמו שאר האנשים. גם היא עסוקה בעצמה, כמו שאר האנשים. האם תכנע? או שלא? ואם לא, מה מבדיל אותה מאחרים?

השפיות האמתית בעולם הזה היא השיגעון.

יובל.

רמזור תל אביבי.jpeg

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: רונית בר-אשר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *