אנשים קטנים

מעשה שכך היה.

אב ובנו, לבשו מסכות וירדו יחדיו לשחק בגן השכונתי בשעת בין-ערביים. גן-אחו יפהפה, המרוצף חלקו בדשא בצבע ירוק עז וחלקו בחולות, המתפרש לשטח של כדונם, כשברקע שלו ניצבת שורת עצי ברוש איתנים הנישאים אל על, ומסביבו בניינים על גבי בניינים. במרכזו של הגן שלושה עצי אלון, עצים גדולים ואיתנים, שענפיהם מסועפים ומושלכים לכל עבר, כשהתחתונים מביניהם מספיק נמוכים על מנת לספק מושב ובית לילדי השכונה. לאלון אחד קשורה נדנדה, על השני בית-עץ והאלון השלישי מהווה גם את ביתם של כל ציפורי השיר של השכונה. גן זה, עצים אלו, שימשו את ילדי השכונה לדורות, והיוו מקום מפגש חם בין כולם… “גן קסם”, כך נכתב על גבי שלט הכניסה לגן. כך קראו לגן הקסום הזה, גן של בית. ולאחריו התפתל לו שביל חלוקי נחל שהכינו ילדי השכונה, שהוביל לעצי האלון. 

בצידו של הגן, הונח לו לראשונה טרקטור צהוב, כנראה של חקלאי מהאזור. הבן עקף את הטרקטור, הסתובב תוך כדי ריצה ומסר בחוזקה את הכדור לאביו. אביו רדף אחריו, זייף כאילו הוא הולך למסור בחוזקה בחזרה, וילדו ברח במהירות בצחוק מתגלגל. כשהגיע לעץ ציפורי השיר, עננה של ציפורים ברחה ועברה לשבת על עץ הנדנדה. הוא טיפס על העץ במהירות והתחבא בין העלווה. האב הגיע מתנשף לעץ, התיישב באפיסת כוחות ונשען על גזעו של עץ בית-העץ, בעודו מביט על עץ המחבוא, מנסה למצוא את בנו. כך עברו להן מספר שעות, במהלכן האב נרדם והילד טיפס וירד וטיפס וירד. כשהאב התעורר מצא את בנו משחק כדורגל עם חברו הטוב מהשכונה, והחל לדבר עם אמו של החבר, שנשענה גם היא על העץ שממול והתעסקה עם ה-Iphone שלה. “איך הולך בעבודה?”, “מה שלום בעלך?”, דברי מחאה על התנהלות הממשל עם הקורונה ועל התנהלות מערכת החינוך בפרט… אולי ייפגשו בקרוב לעל-האש משותף, באיזו שבת אחה”צ אחרת…

למחרת בבוקר, בוקר יום ראשון, נשמעו רעשי קידוחים רמים, שהקימו את האב משנתו. הוא יצא למרפסת ביתו, להבין את פשר הרעש המחריד הזה, ונדהם ממראות עיניו. שיירות של משאיות ניצבות כשורת עצי הברוש, מכשירי קידוח קודחים בקרבת עצי האלון וטרקטורים משטחים את האזור. הוא היה נסער, התחיל לחפש במכשירו מתי ניתנה הוראה לבנות באזור, בגן הקסם שלו, ולא מצא אף לא כתבה אחת בעניין. הוא הלך להציץ בחדרו של בנו, והתפלל שלא קם מרעשי הקידוחים הנוראיים, בעודו חושב איך הוא הולך בכלל לספר לו את שמתרחש. מאוחר יותר באותו היום, הוא כתב בקבוצת השכנים מה חושבים על העניין והאם היו מודעים לכך. שאר השכנים היו נסערים גם הם, הופתעו גם הם, ולכלכו על ראש העיר, שבכל מקרה ובלי קשר היה ידוע לשמצה. “עוד מקרה של שוחד לאוסף”, כך אחת מהשכנות כתבה. מה עושים מכאן? היש טעם אפילו לנסות? קבוצת הוואטספ שתקה.  

מאוחר יותר בנו ביקש ממנו ללכת לחברו הטוב מהשכונה. אביו הסכים והזכיר לו לחבוש מסכה ולהקפיד לשטוף ידיים, בעודו יושב מול הטלוויזיה, ממתין בסבלנות להצהרת ראש הממשלה בדבר הקורונה, שהייתה אמורה כבר להתרחש. לאחר כרבע שעה בנו חזר בדמעות, צווח שלא נתנו לו להיכנס. אביו קם לעברו, ירד על ברכיו, אחז בפניו וניגב את דמעותיו. “מי לא נתן לך להיכנס?” שאל, מנסה להבין.  

“הם, הפועלים, בגן קסם. הם בונים שם. אמרו שזה שטח פרטי. שאין כניסה.” אמר בשקט בעודו מתייפח. אביו הרגיש אשמה על כך שלא העלה בדעתו שילכו לשחק בגן קסם, ועל כך שילדו לא שמע את הידיעה הנוראית הזאת ממנו, ושגילה אותה ככה. “מה נעשה אבא? חייבים לעשות משהו. אסור לתת להם לקחת את הגן הזה מאיתנו. צריך לעמוד שם… לטפס על העצים. להגיד להם שאם הם רוצים לגזום אותם, הם חייבים לעבור דרכינו. נעשה את זה אבא? תדבר עם ההורים? נלך לשם מחר?”

אביו הביט בו, בלב קרוע. מה הוא יכול להגיד? איך יסביר לבנו התמים שלא כך החיים מתנהלים? שבמציאות יש חוקים, ויש מסמכים, ויש חתימות, ויש הסכמים, ויש בתי משפט ויש פרוצדורות שלוקחות שנים. שבמציאות יש כסף, ויש שוחד ויש הפרת אמונים. שבמציאות יש אנשים גדולים, ואנשים קטנים. 

“אי אפשר לצערי. לא ככה הדברים עובדים. אני מצטער.” אמר בביטול וילדו נעץ בו את מבטו, מאוכזב ממנו עד עמקי נשמתו. הוא השתחרר מאחיזתו וברח לחדרו. 

“אתה פחדן!” הוא צעק וטרק את הדלת. 

אביו נשאר דומם, פגוע. ולפתע, בקע קולו של ראש הממשלה, שהועיל בטובו להתייצב באיחור של שעה ולשאת את ההצהרה, לה חיכה עם ישראל כל היום. שורה של תקנות חדשות ואיסורים. ובמקביל הודעות בפייסבוק של אנשים זועמים. “להפגין מותר?”, “מסכות = סתימת פיות”… ופרסום באתר החדשות ששר הבריאות, בכבודו ובעצמו, המטיף ברגע זה בטלוויזיה לשמור על ההנחיות, נמצא לפני כמה ימים מפר את התקנות הקודמות, ולמרבה ההפתעה אפילו לא נענש.

האב החל להרגיש איך הדמעות חונקות את גרונו, והכעס שלו מציף אותו ועולה על גדותיו, עתיד להתפוצץ. הוא פסע במהירות לחדרו, סגר את הדלת, בעט בכרית שנפלה על הרצפה ומירר בבכי. ‘איך הגענו למצב הזה?’… 

הקידוחים נמשכו ברקע, הציפו זכרונות ילדות שהתרחשו בגן. הוא נזכר באמו שכל שישי בצהריים פרשה עמו מחצלת על הדשא, בצלו של אחד מעצי האלון, חיבקה וליטפה אותו בעודה מזמרת את שירו האהוב, עד שנרדם. כמה היה רוצה שהגן ימשיך להוות עבור בנו ועבור כלל ילדי דור העתיד את מה שהיווה עבורו. כמה חוסר אונים. כמה אובדן. כמה החלטות קטנות של אנשים גדולים, הן החלטות גדולות עבור אנשים קטנים.

ובעודו מדמיין את הגן, המשיך לשמוע את הקידוחים כמנגינה מצמררת. כמה שלא הגיוני ככה לא מפתיע, שכל המדינה מושבתת, אך הבנייה ממשיכה.

כשנרגע, הוא יצא מחדרו, הבחין בבנו שוכב במרפסת, על מיטת השיזוף, רואה סרטון ביוטיוב במכשירו ומתגלגל מצחוק. אביו, אשר הופנט מהצחוק שלו, ניגש אליו ונשכב במיטה השנייה על ידו, והביט בפניו בחיוך. כשבנו הבחין בו, הוא כיבה את מסך הטלפון והרצין, לא הישיר אליו את מבטו במכוון ובהפגנתיות. 

“ילד שלי… הלוואי והייתי יכול להסביר לך. הייתי רוצה לתת לך את השמים. הייתי עושה הכל. אבל העולם הזה, לפעמים גדול מאיתנו. אנחנו לא יכולים לעשות הכל, כמה שנרצה…” בנו הישיר אליו מבט, בעיניים עצובות ונוצצות.

“אבל יש דבר שאני כן יכול לתת לך. תביט בשמים. תראה אותם. כמה הם יפים. אף אחד לא יוכל לקחת מאתנו את היופי של השמים. אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו את איך שנבחר להסתכל על העולם ועל החיים. אף אחד לא יוכל לקחת מאתנו את חופש המחשבה. את הכעס שלנו, את הדעות האמתיות והכנות שלנו. את האדם שאנחנו. את השמחה הפנימית שלנו. זהו תמיד היה ויהיה נצחוננו האמיתי… “

“אבא אתה צודק. אבל לא לגמרי. שכחת שאף אחד לא יוכל לקחת מאיתנו גם את החופש לעשות… את החופש לפעול ולהתנגד. את החופש לבחור, שתמיד קיים. למה אתה לא משתמש בו? לאן האמונה שלך נעלמה?” נאם בסערת רגשות. 

“אבא… איפה אתה?”

וכך בן עורר באביו אש פנימית, אש שלצערנו נוהגת להיעלם לה לאורך הדרך. 

הלוואי ואש זו לא תכבה בנו לעולם. 

לעדכוני פוסטים חדשים מלאי תוכן ומעוררי מחשבה למייל, הרשמו כמנויים בסרגל הצדדי (שבצד ימין)! 
על מנת להגיב ולצפות בתגובות, גלגלו מטה.
מקווה שנהנתם!


יובל שפר
,

יוצרת תוכן ומנהלת האתר.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: רונית בר-אשר.

כל תוכן האתר נכתב מנקודת מבטי האישית ואין לו כל ביסוס אלא אם כן צוין אחרת.

כל תוכן האתר פונה לנשים ולגברים כאחד. 

5 תגובות בנושא “אנשים קטנים”

  1. יפה מאוד. הסיפור הזכיר לי את סיפור ‘פארק הצביים’ שליד ביתי בי-ם. זה היה פרדס ואזור מיוער שרצו לבנות עליו מגדלים, אך לאחר מאבק ארוך ועיקש של התושבים גנזו את הרעיון, והפכו את המקום לפארק שהוא היום, שהרבה אנשים באים לבקר בו כל יום. אפשר למצוא מידע על המקרה ברשת. אסור להתייאש!

  2. וואו סיפור ממש יפה.
    ממש אני מרגיש יום יום את המשפט:
    “כמה החלטות קטנות של אנשים גדולים, הן החלטות גדולות עבור אנשים קטנים”

    אני חושב שזה באמת משהו שכל מנהיג ולא משנה באיזה סדר גודל צריך ליישם.

    אני חייב להגיד שהמחשבות על הסיפור ועל העבירו לי סבב שמירות ארוך ומייגע בצה”ל בכיף 😄
    זה נתן לי לראות בפרספקטיבה טובה יותר איך מנהיגות צריכה להיראות
    תודה רבה!

      1. אופק! איזה כיף לשמוע ממך! מתגעגעת לעבוד איתך על הספוטניקטלאז 🙂
        תודה שקראת, אני שמחה שנהנת ושזה עורר בך מחשבות… מוזמן להרשם לאתר כמנוי (אפשר להרשם בסרגל בצד). שמור על קשר 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *