התשובה

מחברת: יובל שפר

תמונה ראשית בדף זה: גל טוויג

הוא שוכב במיטתו, לוטש עיניו בחלונו ובצל המפוספס שנוצר על הקיר הסמוך לחלון, כשתאורת מכוניות חולפות פוגעת בתריסים המוגפים למחצה. הוא מתעצבן ומתהפך לצד השני. עיניו כבדות מדי, עייפות מדי, והוא מנסה לעצום אותן, אך הן מסרבות להיעצם בעקשנות שלא נצפתה. הן מתרוצצות מתחת לעפעפיו, מגבירות פעילותן ככל שרעש המכונית החולפת חזק יותר.

הוא מתהפך על משכבו כל הלילה כל לילה בשבוע האחרון. הוא מתפלל שהלילה ישן טוב, סוף כל סוף. הוא פשוט מותש, וכואב כל כך… הוא מתהפך על גבו בהפגנתיות, ומעסה את רקותיו, בתנועות סיבוביות. לבסוף הוא מניח את כף ידו על מצחו, מחמם אותו, מנסה להשקיט את מחשבותיו ולהרגיע את עצמו. 

הפחדים כמו שדים מתרוצצים להם בחדר, כאילו הם, ולא המאוורר, אלה שמבדרים את שיערו. הם נוגעים בו, מציקים לו, מכבידים עליו, לועגים לו… והוא מוצא את מחשבותיו נודדות בין פנטזיות לבין תחושות קשות, בין סדר לבין כאוס, בין שקר לבין אמת, בין נשימות עמוקות לבין מחנק גרון ונימול גפיים.

ולפתע הוא מוקף בעלטה מוחלטת, כשמסביבו דמויות השדים נהיות גדולות יותר, מאיימות יותר ומפחידות יותר. הן מתקרבות אליו ומקיפות אותו, והוא מבועת. רגע לפני שהם מרימים עליו את ידיהם, הקרקע מתנפצת ונשמטת מתחת לרגליו והוא וכל השדים צונחים מטה, צוללים לתוך השאול, אט אט, בנפילה אינסופית, מתמשכת ואיטית, שהופכת את קיבתו ומעוררת בגופו צמרמורת צורמת. הוא צורח ובועט, צועק ומתפתל, מביט בקרקע, מביט למעלה, מביט בשדים, מביט בפחדם, במבטם שזועק לעזרה… 

דמעה מצטברת בעינו, נובעת ממנו, צוללת עמו לתוך האבדון. 
למדו אותו שבחיים אנחנו מתפתחים תמיד קדימה. אך לא לימדו אותו, מה קורה אם לא.

הוא עוצם את עיניו, 
נותן לדמעתו להתנתק ממנו, 
נושם עמוק, 
ותאמינו או לא,
מוצא את התשובה,
התשובה לה חיכה כל חייו.

לפתע גופו מתנתק מעצמו, והוא אינו עוד הנופל. הוא פוקח את עיניו, מביט על עצמו מבחוץ, חוזה בנפילתו מלמטה, מקרקע השאול. והוא הנופל מתקרב אל עצמו הניצב, במהירות אדירה. כמה הוא חסר אונים, תלותי, שברירי וכל כך חלוש וקטן…

הוא הניצב מכין את ידיו לתפוס את עצמו הנופל. 

ולבסוף,
בהרמוניה מושלמת, 
הם מתחברים, וניצלים.

הם אוחזים אחד בשני חזק, 
מתאחים לאחד, 
ומתמזגים לשלם. 

העלטה מתפוגגת,
עיניו נפקחות, לתוך התחלה של חיים חדשים.
אנחת רווחה ממלאת את החדר,
מבריחה את הדממה המשתקת. 

לא עוד.

לעדכוני פוסטים חדשים מלאי תוכן ומעוררי מחשבה למייל, הרשמו כמנויים בעמוד הראשי
על מנת להגיב ולצפות בתגובות, גלגלו מטה.
לקהילת “כתיבה יוצרת קהילה” בפייסבוק לחצו כאן.
מקווה שנהנתם!

יובל שפר,
יוצרת תוכן ומנהלת האתר.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: גל טוויג.

כל תוכן האתר נכתב מנקודת מבטי האישית ואין לו כל ביסוס אלא אם כן צוין אחרת.

כל תוכן האתר פונה לנשים ולגברים כאחד. 

One thought on “התשובה”

  1. וואו. אומץ.
    להרים ׳מכסה מנוע׳, להסתכל לפחד בעינים, כמעט להתרסק איתו ביחד, אבל אז לאסוף הכל ולקום חזק יותר.
    זה יפה, דרמטי ונוגע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *