התשובה

מחברת: יובל שפר

תמונה ראשית בדף זה: גל טוויג

הוא שוכב במיטתו, לוטש עיניו בחלונו ובצל המפוספס שנוצר על הקיר הסמוך לחלון, כשתאורת מכוניות חולפות פוגעת בתריסים המוגפים למחצה. הוא מתעצבן ומתהפך לצד השני. עיניו כבדות מדי, עייפות מדי, והוא מנסה לעצום אותן, אך הן מסרבות להיעצם בעקשנות שלא נצפתה. הן מתרוצצות מתחת לעפעפיו, מגבירות פעילותן ככל שרעש המכונית החולפת חזק יותר.

הוא מתהפך על משכבו כל הלילה כל לילה בשבוע האחרון. הוא מתפלל שהלילה ישן טוב, סוף כל סוף. הוא פשוט מותש, וכואב כל כך… הוא מתהפך על גבו בהפגנתיות, ומעסה את רקותיו, בתנועות סיבוביות. לבסוף הוא מניח את כף ידו על מצחו, מחמם אותו, מנסה להשקיט את מחשבותיו ולהרגיע את עצמו. 

הפחדים כמו שדים מתרוצצים להם בחדר, כאילו הם, ולא המאוורר, אלה שמבדרים את שיערו. הם נוגעים בו, מציקים לו, מכבידים עליו, לועגים לו… והוא מוצא את מחשבותיו נודדות בין פנטזיות לבין תחושות קשות, בין סדר לבין כאוס, בין שקר לבין אמת, בין נשימות עמוקות לבין מחנק גרון ונימול גפיים.

ולפתע הוא מוקף בעלטה מוחלטת, כשמסביבו דמויות השדים נהיות גדולות יותר, מאיימות יותר ומפחידות יותר. הן מתקרבות אליו ומקיפות אותו, והוא מבועת. רגע לפני שהם מרימים עליו את ידיהם, הקרקע מתנפצת ונשמטת מתחת לרגליו והוא וכל השדים צונחים מטה, צוללים לתוך השאול, אט אט, בנפילה אינסופית, מתמשכת ואיטית, שהופכת את קיבתו ומעוררת בגופו צמרמורת צורמת. הוא צורח ובועט, צועק ומתפתל, מביט בקרקע, מביט למעלה, מביט בשדים, מביט בפחדם, במבטם שזועק לעזרה… 

דמעה מצטברת בעינו, נובעת ממנו, צוללת עמו לתוך האבדון. 
למדו אותו שבחיים אנחנו מתפתחים תמיד קדימה. אך לא לימדו אותו, מה קורה אם לא.

הוא עוצם את עיניו, 
נותן לדמעתו להתנתק ממנו, 
נושם עמוק, 
ותאמינו או לא,
מוצא את התשובה,
התשובה לה חיכה כל חייו.

לפתע גופו מתנתק מעצמו, והוא אינו עוד הנופל. הוא פוקח את עיניו, מביט על עצמו מבחוץ, חוזה בנפילתו מלמטה, מקרקע השאול. והוא הנופל מתקרב אל עצמו הניצב, במהירות אדירה. כמה הוא חסר אונים, תלותי, שברירי וכל כך חלוש וקטן…

הוא הניצב מכין את ידיו לתפוס את עצמו הנופל. 

ולבסוף,
בהרמוניה מושלמת, 
הם מתחברים, וניצלים.

הם אוחזים אחד בשני חזק, 
מתאחים לאחד, 
ומתמזגים לשלם. 

העלטה מתפוגגת,
עיניו נפקחות, לתוך התחלה של חיים חדשים.
אנחת רווחה ממלאת את החדר,
מבריחה את הדממה המשתקת. 

לא עוד.

לעדכוני פוסטים חדשים מלאי תוכן ומעוררי מחשבה למייל, הרשמו כמנויים בעמוד הראשי
על מנת להגיב ולצפות בתגובות, גלגלו מטה.
לקהילת “כתיבה יוצרת קהילה” בפייסבוק לחצו כאן.
מקווה שנהנתם!

יובל שפר,
יוצרת תוכן ומנהלת האתר.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: גל טוויג.

כל תוכן האתר נכתב מנקודת מבטי האישית ואין לו כל ביסוס אלא אם כן צוין אחרת.

כל תוכן האתר פונה לנשים ולגברים כאחד. 

אנשים קטנים

מעשה שכך היה.

אב ובנו, לבשו מסכות וירדו יחדיו לשחק בגן השכונתי בשעת בין-ערביים. גן-אחו יפהפה, המרוצף חלקו בדשא בצבע ירוק עז וחלקו בחולות, המתפרש לשטח של כדונם, כשברקע שלו ניצבת שורת עצי ברוש איתנים הנישאים אל על, ומסביבו בניינים על גבי בניינים. במרכזו של הגן שלושה עצי אלון, עצים גדולים ואיתנים, שענפיהם מסועפים ומושלכים לכל עבר, כשהתחתונים מביניהם מספיק נמוכים על מנת לספק מושב ובית לילדי השכונה. לאלון אחד קשורה נדנדה, על השני בית-עץ והאלון השלישי מהווה גם את ביתם של כל ציפורי השיר של השכונה. גן זה, עצים אלו, שימשו את ילדי השכונה לדורות, והיוו מקום מפגש חם בין כולם… “גן קסם”, כך נכתב על גבי שלט הכניסה לגן. כך קראו לגן הקסום הזה, גן של בית. ולאחריו התפתל לו שביל חלוקי נחל שהכינו ילדי השכונה, שהוביל לעצי האלון. 

בצידו של הגן, הונח לו לראשונה טרקטור צהוב, כנראה של חקלאי מהאזור. הבן עקף את הטרקטור, הסתובב תוך כדי ריצה ומסר בחוזקה את הכדור לאביו. אביו רדף אחריו, זייף כאילו הוא הולך למסור בחוזקה בחזרה, וילדו ברח במהירות בצחוק מתגלגל. כשהגיע לעץ ציפורי השיר, עננה של ציפורים ברחה ועברה לשבת על עץ הנדנדה. הוא טיפס על העץ במהירות והתחבא בין העלווה. האב הגיע מתנשף לעץ, התיישב באפיסת כוחות ונשען על גזעו של עץ בית-העץ, בעודו מביט על עץ המחבוא, מנסה למצוא את בנו. כך עברו להן מספר שעות, במהלכן האב נרדם והילד טיפס וירד וטיפס וירד. כשהאב התעורר מצא את בנו משחק כדורגל עם חברו הטוב מהשכונה, והחל לדבר עם אמו של החבר, שנשענה גם היא על העץ שממול והתעסקה עם ה-Iphone שלה. “איך הולך בעבודה?”, “מה שלום בעלך?”, דברי מחאה על התנהלות הממשל עם הקורונה ועל התנהלות מערכת החינוך בפרט… אולי ייפגשו בקרוב לעל-האש משותף, באיזו שבת אחה”צ אחרת…

למחרת בבוקר, בוקר יום ראשון, נשמעו רעשי קידוחים רמים, שהקימו את האב משנתו. הוא יצא למרפסת ביתו, להבין את פשר הרעש המחריד הזה, ונדהם ממראות עיניו. שיירות של משאיות ניצבות כשורת עצי הברוש, מכשירי קידוח קודחים בקרבת עצי האלון וטרקטורים משטחים את האזור. הוא היה נסער, התחיל לחפש במכשירו מתי ניתנה הוראה לבנות באזור, בגן הקסם שלו, ולא מצא אף לא כתבה אחת בעניין. הוא הלך להציץ בחדרו של בנו, והתפלל שלא קם מרעשי הקידוחים הנוראיים, בעודו חושב איך הוא הולך בכלל לספר לו את שמתרחש. מאוחר יותר באותו היום, הוא כתב בקבוצת השכנים מה חושבים על העניין והאם היו מודעים לכך. שאר השכנים היו נסערים גם הם, הופתעו גם הם, ולכלכו על ראש העיר, שבכל מקרה ובלי קשר היה ידוע לשמצה. “עוד מקרה של שוחד לאוסף”, כך אחת מהשכנות כתבה. מה עושים מכאן? היש טעם אפילו לנסות? קבוצת הוואטספ שתקה.  

מאוחר יותר בנו ביקש ממנו ללכת לחברו הטוב מהשכונה. אביו הסכים והזכיר לו לחבוש מסכה ולהקפיד לשטוף ידיים, בעודו יושב מול הטלוויזיה, ממתין בסבלנות להצהרת ראש הממשלה בדבר הקורונה, שהייתה אמורה כבר להתרחש. לאחר כרבע שעה בנו חזר בדמעות, צווח שלא נתנו לו להיכנס. אביו קם לעברו, ירד על ברכיו, אחז בפניו וניגב את דמעותיו. “מי לא נתן לך להיכנס?” שאל, מנסה להבין.  

“הם, הפועלים, בגן קסם. הם בונים שם. אמרו שזה שטח פרטי. שאין כניסה.” אמר בשקט בעודו מתייפח. אביו הרגיש אשמה על כך שלא העלה בדעתו שילכו לשחק בגן קסם, ועל כך שילדו לא שמע את הידיעה הנוראית הזאת ממנו, ושגילה אותה ככה. “מה נעשה אבא? חייבים לעשות משהו. אסור לתת להם לקחת את הגן הזה מאיתנו. צריך לעמוד שם… לטפס על העצים. להגיד להם שאם הם רוצים לגזום אותם, הם חייבים לעבור דרכינו. נעשה את זה אבא? תדבר עם ההורים? נלך לשם מחר?”

אביו הביט בו, בלב קרוע. מה הוא יכול להגיד? איך יסביר לבנו התמים שלא כך החיים מתנהלים? שבמציאות יש חוקים, ויש מסמכים, ויש חתימות, ויש הסכמים, ויש בתי משפט ויש פרוצדורות שלוקחות שנים. שבמציאות יש כסף, ויש שוחד ויש הפרת אמונים. שבמציאות יש אנשים גדולים, ואנשים קטנים. 

“אי אפשר לצערי. לא ככה הדברים עובדים. אני מצטער.” אמר בביטול וילדו נעץ בו את מבטו, מאוכזב ממנו עד עמקי נשמתו. הוא השתחרר מאחיזתו וברח לחדרו. 

“אתה פחדן!” הוא צעק וטרק את הדלת. 

אביו נשאר דומם, פגוע. ולפתע, בקע קולו של ראש הממשלה, שהועיל בטובו להתייצב באיחור של שעה ולשאת את ההצהרה, לה חיכה עם ישראל כל היום. שורה של תקנות חדשות ואיסורים. ובמקביל הודעות בפייסבוק של אנשים זועמים. “להפגין מותר?”, “מסכות = סתימת פיות”… ופרסום באתר החדשות ששר הבריאות, בכבודו ובעצמו, המטיף ברגע זה בטלוויזיה לשמור על ההנחיות, נמצא לפני כמה ימים מפר את התקנות הקודמות, ולמרבה ההפתעה אפילו לא נענש.

האב החל להרגיש איך הדמעות חונקות את גרונו, והכעס שלו מציף אותו ועולה על גדותיו, עתיד להתפוצץ. הוא פסע במהירות לחדרו, סגר את הדלת, בעט בכרית שנפלה על הרצפה ומירר בבכי. ‘איך הגענו למצב הזה?’… 

הקידוחים נמשכו ברקע, הציפו זכרונות ילדות שהתרחשו בגן. הוא נזכר באמו שכל שישי בצהריים פרשה עמו מחצלת על הדשא, בצלו של אחד מעצי האלון, חיבקה וליטפה אותו בעודה מזמרת את שירו האהוב, עד שנרדם. כמה היה רוצה שהגן ימשיך להוות עבור בנו ועבור כלל ילדי דור העתיד את מה שהיווה עבורו. כמה חוסר אונים. כמה אובדן. כמה החלטות קטנות של אנשים גדולים, הן החלטות גדולות עבור אנשים קטנים.

ובעודו מדמיין את הגן, המשיך לשמוע את הקידוחים כמנגינה מצמררת. כמה שלא הגיוני ככה לא מפתיע, שכל המדינה מושבתת, אך הבנייה ממשיכה.

כשנרגע, הוא יצא מחדרו, הבחין בבנו שוכב במרפסת, על מיטת השיזוף, רואה סרטון ביוטיוב במכשירו ומתגלגל מצחוק. אביו, אשר הופנט מהצחוק שלו, ניגש אליו ונשכב במיטה השנייה על ידו, והביט בפניו בחיוך. כשבנו הבחין בו, הוא כיבה את מסך הטלפון והרצין, לא הישיר אליו את מבטו במכוון ובהפגנתיות. 

“ילד שלי… הלוואי והייתי יכול להסביר לך. הייתי רוצה לתת לך את השמים. הייתי עושה הכל. אבל העולם הזה, לפעמים גדול מאיתנו. אנחנו לא יכולים לעשות הכל, כמה שנרצה…” בנו הישיר אליו מבט, בעיניים עצובות ונוצצות.

“אבל יש דבר שאני כן יכול לתת לך. תביט בשמים. תראה אותם. כמה הם יפים. אף אחד לא יוכל לקחת מאתנו את היופי של השמים. אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו את איך שנבחר להסתכל על העולם ועל החיים. אף אחד לא יוכל לקחת מאתנו את חופש המחשבה. את הכעס שלנו, את הדעות האמתיות והכנות שלנו. את האדם שאנחנו. את השמחה הפנימית שלנו. זהו תמיד היה ויהיה נצחוננו האמיתי… “

“אבא אתה צודק. אבל לא לגמרי. שכחת שאף אחד לא יוכל לקחת מאיתנו גם את החופש לעשות… את החופש לפעול ולהתנגד. את החופש לבחור, שתמיד קיים. למה אתה לא משתמש בו? לאן האמונה שלך נעלמה?” נאם בסערת רגשות. 

“אבא… איפה אתה?”

וכך בן עורר באביו אש פנימית, אש שלצערנו נוהגת להיעלם לה לאורך הדרך. 

הלוואי ואש זו לא תכבה בנו לעולם. 

לעדכוני פוסטים חדשים מלאי תוכן ומעוררי מחשבה למייל, הרשמו כמנויים בסרגל הצדדי (שבצד ימין)! 
על מנת להגיב ולצפות בתגובות, גלגלו מטה.
מקווה שנהנתם!


יובל שפר
,

יוצרת תוכן ומנהלת האתר.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: רונית בר-אשר.

כל תוכן האתר נכתב מנקודת מבטי האישית ואין לו כל ביסוס אלא אם כן צוין אחרת.

כל תוכן האתר פונה לנשים ולגברים כאחד. 

ארוחת מלכים

היא כל כך יפה.

גופה מצטנע בפיסת בד מתנפנפת, שצבעה הורוד כצבעם של השמיים בעת שקיעה ביום מיוחד. עורה, חלק כקטיפה, מדיף ניחוח נעורים, ועגיליה, מתכות כסופות ארוכות הנושקות לכתפיה, מותירות אחריה שובל של צלצולים עדינים כפעמונים. עיניה גדולות ומכשפות, לוכדות כל עיניים תועות, וטוב ליבה כהילה, משרה נחת וחיוכים בכל אדם שרק נקלע לדרכה. וחיוכה, הו, חיוכה… הוא קורן, מדבק ומהפנט. פסיעותיה עדינות, מהססות, אצבעותיה נעות בעצבנות, מאיצות תנועתן ככל שמתקרבת לדלת המועדון.

היא פותחת דלת חרישית, נרתעת לשמע המוזיקה הקולנית, נבלעת בהמון הרוקד ונדחפת מצד לצד. וכעבור מספר דקות של מאבק, נכנעת, ונותנת להמון הפראי להוביל אותה לעבר מקום מרווח יותר, בו תוכל להגשים את המטרה לשמה באה היום. ידיה משוכות מטה, אוחזות זו בזו ומלטפות, בעודה מנסה להניע את כתפיה וברכיה בהתאם לקצב המוזיקה שצרמה באוזניה. ועיניה חסרות נחת – מביטות בסקרנות בגברים שמסביב, ובמקביל בורחות ממבטים הדדיים. מביטות באופן ריקודן החושני של נערות אחרות, ובמקביל מושפלות לקרקע. וכעבור מספר דקות, כאבים צורמים זורמים במעלה כתפיה, והיא נעמדת ללא ניע. משוכנעת שמישהו מסתכל ומבקר אותה ואת גופה.

לבה החל דופק בחוזקה, ולפתע היא מסתובבת אחורה באגרסיוביות, בורחת מההמון הנוגע לעבר חדר הנוחות. וכשמגיעה, נתמכת בכיור, מרכינה ראשה, עוצמת עיניה ומתרגלת נשימות. וכעת, לאחר שנרגעה, היא נושאת את עיניה לעבר המראה שמשכה את מבטה מהרגע שהגיעה. בוחנת את עצמה, מטה את ראשה ומכווצת גבותיה. מסיטה את ראשה בחטף, דוחפת את עצמה לחזור לרחבת הריקודים.

כשמגיעה לרחבה, היא מתחרטת באלגנטיות, מפלסת דרכה אל הבר ומתיישבת על אחד מהכיסאות הגבוהים. שאר היושבים מביטים בה, והברמן ניגש, מציע לה ואן גוך והיא מהנהנת במהירות. גונבת את שני הצ’ייסרים שזה עתה מולאו, ושותה אותם בבאת אחת. הברמן, מחייך לעברה, ומוזג לה עוד צ’ייסר על חשבונו, והיא מבקשת שיוסיף עוד אחד. 

היא שותה ושותה. ידיה רפות, וראשה מסוחרר. לפתע, הכל נהיה נעים יותר. הצבעים נהיים הרמונים ומעורפלים יותר. והיא מחייכת ונעה לפי קצב המוזיקה, בעוד הבס מרטיט את לבה, והיא מתמסרת לתחושה. היא סורקת את המועדון, ומבחינה בשתי נערות מספר מטרים לידה, משתעשעות ורוקדות לא חינני במכוון, והיא צוחקת והן קורצות לה בחזרה.

לפתע, מתיישב לידה בחור, שמסתיר את הנערות. הוא מזמין לה עוד צ’ייסר, והיא מרימה אותו בשקיקה. הם מפלרטטים, והוא שולח ידיו בהדרגתיות. בהתחלה על כתפה, כשנעמדים, על מותניה, ובהמשך, לאחר ריקוד צמוד, מושך את ידה, והם מתקדמים לעבר היציאה. הוא פותח את דלת המועדון, ונותן לה לצאת ראשונה. לאחר מכן, מניח ידו על גבה ומוביל אותה לעבר רחוב צדדי. והם מדברים, והיא מצחקקת, והוא מלטף את גבה ומותניה. לאחר מספר דקות הוא דוחק בה לקיר. כפות ידיה דוחקות בחזהו, ולבה דופק במהירות. והיא שותקת… שתיקה ארוכה, ומבטה ארוך. עיניה מבועתות, ושלו מעוררות ומכווצות. הוא אוחז בעורפה, ובעזרת אגודלו מרים את סנטרה לנשיקה.

כך ראיתי אותה בחלומי.

וכיום, אני מביט בה, בקמטיה העדינים ובשיערה הלבן הריחני, שאסוף ברישול, והיא מגישה לי ארוחת מלכים. וכשהתיישבה, עיניה הושפלו לצלחתה. היא טעמה מעט, עיוותה פניה בחוסר שביעות רצון והשיבה את המזלג לצלחתה. היא שחקה באוכל, גלגלה אותו מצד לצד. הרימה קצת על המזלג, לעסה עוד פחות והחזירה לצלחת את מה שנשאר.

וכל מה שיכולתי לחשוב באותו הרגע היה:

הלוואי אמי הייתה יודעת

כמה היא יפה.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: רונית בר-אשר

רמזור תל אביבי

קר. הכרית בדיוק במקום הנכון והראש בדיוק בזווית הנכונה. השמיכה נעימה, חלקה, יוצרת מאורה חמימה בתוכה. אצבעות הרגליים מתחככות בשמיכה. שאיפה עמוקה ביותר. פיתול עדין שגורר אחריו התמתחות שמלווה באנחה משחררת. נעים לה. עיניה נפקחות ברפרוף. גופה דומם. הנפש צלולה ונקייה.

ואז בבת אחת, מתרחש חיבור למחשבות, במהלכו היא נוחתת לקרקע ומתחברת למציאות; היא מתעוררת.

התחושה הידועה מתחילה לבעבע. שוב, כאילו מישהו הכניס את זרועו לבטנה, תפס בקרבים, כיווץ אותם, סובב אותם ונטש. תחושות המועקה, הבדידות, הזרות, הריקנות, העצב המוכרות. בחילה. היא מתחרטת על שפקחה עיניים.

והפעם פקחה את עיניה בתל אביב, לא בעיר ילדותה המצלקת.

איך בגילה הצעיר כבר חווה את המועקה הזאת? מה כבר קרה לה? ואיך עם כזאת אבן על הלב – עד עכשיו לא התדרדרה? הלא זאת המצוקה הגדולה ביותר?  

והאם באמת יש תקווה? אם כל תקופה טובה היא לא אחרת מאשליה? האם להיות נאמנה לאמת שלה ולסבול? האם להיכנע? האם בכלל קיים סיכוי שתצליח? אם אפילו לא מעלה בדעתה שעשויה להצליח – אולי האמת שלה כלל לא נכונה? או שמא החברה, ערכיה, התנהגותה והשפעתה – כל כך רחוקים מהטבע? ולכן המרחק מהאמת ומשלווה אמתית כל כך גדול? האם היא בכלל חזקה? האם בכלל קיים בה מה שדרוש כדי להצליח וכדי להשתנות?

האם היא רוצה להיות צודקת ויודעת אך ללא כל יכולת הגשמה כי הפער בלתי ניתן לגישור? או בעלת נחת ושלווה, אך חייה בשקר? והאם יש שלווה שגוברת על שלווה אחרת? והאם התחשבנות שכזאת בכלל משנה?

האם עדיף לחיות על פי שקר על לא לחיות בכלל?
האם עדיף לחיות עם כאב תמידי שכזה על לא לחיות בכלל?
האם כדאי לחיות בעולם בו רגע של כאב עולה על רגע של שמחה?
האם שאלות אלו הגיוניות בכלל?
האם היא אי פעם תדע נחת?
היא לא מוכנה לשאת את המלחמה בצלקות, שהולכות ומתחדשות ומתרבות.
היא לא מוכנה להתמודד עם גזר הדין שגזרה על עצמה.
ובראשה ממשיך להתנגן: ‘להתערבב ולא להיבלע. להתערבב ולא להיבלע. להתערבב ולא להיבלע. יומן מסע.’

***

הכל בסדר.

היא יוצאת לטייל ברחובות העיר עם שמלה מתנפנפת, איפור בעיניים ושיער מטופח היטב. נהנת מהמבטים של העוברים והשבים. נהנית מכמות הדברים שיש לעיר להציע לעיניה; חנויות מיוחדות ומקוריות, ים יפהיפה עם נמל עוצר נשימה, אזורים עתיקים, בתי קפה ומסעדות טעימות. ובמיוחד אנשים מגוונים ומיוחדים.

יש את האנשים המכובדים והיזמים שבדרך כלל מופיעים על אופניים וקורקינטים חשמליים, כשגבם מתהדר בתיק חלק, שחור ועסקי, עם משקפי שמש של Ray Ban.

יש את הרווקים שצצים בשעות החשיכה בברים, פורצים בצחוק רם וגברי כדי למשוך את תשומת לבה של הבחורה שיושבת שולחן לידם. אלה עם הזקן הקצר שתוחם את פניהם ומעניק להם לסת מרובעת וגברית, כפי שרואים בקולנוע.

יש את האמהות עם העגלות הרחבות של התאומים, שמתרוצצות להן עם תספורת נועזת, ונזם באף.

יש את הנערות שלובשות מכנס קצרצר, חולצה קרועה, צמודה וצעקנית, כששערן אסוף לכדי קוקו גבוה, על-ידי גומייה עם פפיון ורוד.

יש ויש ויש.

היא אוהבת את כל האנשים האלה. היא שמחה להביט בהם ולנסות להבין את השלב בו הם נמצאים. את האותנטיות שלהם. את הדרך שלהם, אותה מנסים לצעוק לחברה על-ידי מלבושם והתנהגותם. היא אוהבת את העובדה שהם כמהים לכך שיביטו בהם. אחד אחד. היא אוהבת את הרעיון של תל אביב – עיר של כולם. עיר בה הכל אפשרי. עיר של אנשים שונים ומיוחדים. עיר שלה. אולי תל אביב תעזור לה להחלים.

אך רמזור אחד היא לעולם לא תשכח. רמזור מספר 20. הרמזור ששוכן ליד מגדלי עזריאלי.

פעם אחת, כשחיכתה שהרמזור יאשר לה לחצות את הכביש, שני נערים, בני כשלוש-עשרה שנים, התקדמו לעברו, בעודם משתובבים ודוחפים זה את זה לכביש הסואן. הילדה שביניהם תפסה את עיניה. הייתה זאת ילדה יפהפייה עם שיער מדורג, ארוך, חלק, מלא, אדמוני וצבוע, נזם באף ושלל קעקועים. מאוד נשית, משדרת סקס, בעודה צוחקת באופן ילדותי, צווחני ומתגלגל. מראה שטני, לא הגיוני ומבלבל, מראה מבשר רעות. מדיף ניחוח של התבגרות מוקדמת מדי. עברה בה צמרמורת, וקיבתה התהפכה שוב. המראה הזה הותיר בה אימה וזעזוע.

ובפעם אחרת, כשחיכתה לאוטובוס בתחנה שנמצאת ליד אותו הרמזור, שתי ילדות, גם הן בנות כשלוש עשרה שנים, הגיעו, כשאחת מהן, לבושה בשמלה לבנה קצרה, כשחלקה העליון נראה כמחוך עם תמיכת חזה מברזל ומבד ריק ללא ריפוד שדבר לא ממלא אותו, גם היא מכוסה בקעקועים ומעוטרת בנזם, מדברת מוזר עם חברתה. היא הייתה כנראה בעלת מוגבלות מסוימת. לפתע היא החליטה להרים את שמלתה כדי להראות לעוברים את לבניה, ופרצה בצחוק משוגע.

למרגלות הרמזור, מתגורר לו כבר מספר ימים נער שחום, רזה וצנום מאוד. מרבית הזמן רכן קדימה, לא היה ברור אם ישן או אם מסניף עוד סמים, כשמסביבו עננה של עשן וצחנה.

ובהמשך, באי באמצע הכביש, ישב לו חסר-בית זקן. כל כך מכוער. כשחלפה על פניו הבחינה כי מתגרד בחוזקה בראשו, וכשהסיר את ידו, נגלתה בפניה גבעה לבנה של פטרייה ענקית.

והחברה? כבר התרגלה למראה. אנשים כבר לא מעיפים מבט, אפילו לא הקטן ביותר, באנשים האלה. אנשים כבר לא טורחים לגשת. אנשים מתביישים לשאול. אנשים מפחדים להתקרב, כי אולי רק האוויר יעביר מחלות. אנשים כבר לא מחלקים חיוכים, שמא החיוך יתפרש ככוונה הלא נכונה. כפי שרף הסיפוק והשמחה עולה ככל שהעולם מחייך אליך, כך גם רף העצב, שבשלב מסוים – הופך לאדישות.

אבל היא? הייתה רוצה להיות כמוהם ליום. להרגיש איך זה מרגיש להיות הם. הייתה רוצה להיות רק היא, ללא כל עול אחר.

היא הייתה רוצה להעלות חיוך. הייתה רוצה לשנות את כל העולם. אבל שוב, היא מרגישה כל כך חסרת כוח, וחלשה. גם היא מפחדת, כמו שאר האנשים. גם היא עסוקה בעצמה, כמו שאר האנשים. האם תכנע? או שלא? ואם לא, מה מבדיל אותה מאחרים?

השפיות האמתית בעולם הזה היא השיגעון.

יובל.

רמזור תל אביבי.jpeg

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: רונית בר-אשר

חיילי הצללים

הסערה הגורלית התחילה בקרב בין התשוקה והפחד. לבה של יובל רצה להרגיש שוב, וכשסוף סוף הצליח לאזור קמצוץ של אומץ – הפחד שם לו רגל. כל פעם מחדש. אך הכנות של יובל, כהרגלה, צידדה במה שהלב חפץ בו, יד ביד עם העקשנות, המצפון, החוזק והרצון להוכיח. ולכן כל אלו, נתנו לתשוקה דחיפות. ככל שחלף הזמן כך התשוקה איבדה את סבלנותה לפחד, והדחיפות הפכו לבעיטות. ואז לשיחות מוטיבציה. ואז לגבות מכווצות, לנשימות חטופות ולאגרופים קפוצים. ואז, סוף כל סוף, התשוקה הסתערה לעבר המטרה, והשאר – כולל הפחד, הסתערו גם הם, בפנים לבנות כסיד.  

וכך, הם הצליחו לגרום ליובל לדבר. המטרה הושגה, ושררה טיפת נחת בגזרה, במקביל ללהקת ציפורים קטנות ולוחשות, שהחליטה לנטוש את האזור. אך במקום שדגל האנחה יוצב בראש ההר החדש, הכבוש, ה”ירוק יותר” והלא מוכר – ההרגל, הנוחות והביטחון, בראשות הפחד, תקפו חזרה. פיצוץ אדיר הגיח ממרכזו של בור, אותו הפלוגה הכחישה במצח נחושה. יובל עפה אחורה מיליוני קילומטרים מהאזור, בעוד שהחיילים משתרכים אחריה. האש המשיכה להתפשט, רודפת את החיילים, והם נסים על נפשם, מתחרטים שפצחו בקרב הזה וזועפים על האומץ וקוראים בקולי קולות  – “איך הוא העז?”.

ויובל מצאה את עצמה מתחרטת, מצויה במציאות חדשה לגמרי, ללא יכולת לחזור חזרה. הדרך נהייתה כל כך מסועפת, אורכה שנות אור מחייה הקודמים. לא ניתן היה לדעת אפילו מאיפה להתחיל, ואיפה בהמשך לפנות. היא הייתה אבודה, ולכן נכפה עליה לבנות בית מלא בית. יש מאין. ותמיד הייתה קיימת האפשרות לפרוש.

תחילה, כדי לדחות את ההחלטה, יובל הייתה שוכבת תחת כיפת השמיים, בעיניים עצומות ודומעות מפלים, כשמסביבה מלחמת אזרחים, והיא האש שמלבה אותה. גשם זלעפות עקצץ בעורה והכאיב לה, קרבות מזעזעים, עקובים מדם, צרחות אימים, בכי מר. חייל התשוקה פקפק בעצמו, מנודה מהחברה. חייל המובן מאליו ממזמן כבר היה מפורק על האדמה הקרה, לאחר שחייל הכרת התודה הוציא עליו קיטור. חייל הפחד נעדר מהאזור, שריריו של חייל החוזק הנפשי רפו וחיילי הבושה והחרטה הלמו את ראשם בעצים. ויובל בכתה. כל כך הרבה. כשמסביבה כל כך הרבה רעש, שלעולם לא גווע. והיא לא הייתה מסוגלת לשאת יותר את נטל הפיקוד על חייליה. וכל מה שרצתה באותו הרגע היה להיעלם. שקט. לא להרגיש דבר. לצוף. בחילה נוראית לא עזבה אותה. וכמה שכאב לה… הלב נפל משותק, ואחריו כל השאר. וכך הם שכבו להם תקופה, ללא ניע, כאשר הכוכבים שבשמיים חגים, והשמש מופיעה ונעלמת, כהרגלה. אך תמיד היו עננים, ותמיד היה חשוך. ותמיד, גם אם לא ראו אותו, הרגישו בנוכחות הירח.  

ביום ישנו, ובלילה שכשכו בנהר הדמעות שנוצר. מלח הדמעות שרף בפצעי החיילים, אך הם התמכרו לכאב, והוא ריפא אותם מעט. ויובל התמכרה לרחמים עצמיים. ובעודה שטה בנהר, התמכרה לאשליית הזרימה. וכשאצבעותיה נהיו מרופטות, הייתה נאלצת לצאת החוצה. היא הייתה חוזרת למרכז מעגל המדורה, יושבת במרכזו, מביטה מעלה, וממטירה על הארץ. והיא לבד. לגמרי. ושררה דממה, במרכז השממה. ולראשונה, חוותה נחת. היא התייפחה ונאבקה וחיבקה את השקט. וכשהרגישה מעט טוב יותר חזרה לנהר, סיבנה את גבם של החיילים, לחשה באוזניהם מילות נחמה, חיבקה אותם, ובכתה עמם. היא התאבלה על העבר, וכבר לא נותרו בגדים אותם יכלה לקרוע. היא הייתה חשופה וגלויה, הכי אמתית שיש. הכי פגועה ופגיעה בעולם. הכי יפה בעולם. וחייל הכנות אחז בידיה והושיט אותה בנהר, יוצרים יחדיו אומנות, בעודה כנועה תחתיו.

והפחד, כל לילה, בזמן שהחיילים ישנו, התקדם והתחבא מאחורי עץ שקרוב יותר לפלוגה, בעודו נושא על גבו את חייל הבדידות, שלא הניח לו לרגע. עד שלפתע, יום אחד, אזר אומץ והתערבב בין החיילים. תחילה, החיילים קבלו אותו מבוישים. “הוא צדק מההתחלה,” הם חשבו לעצמם והרכינו את ראשם בפניו. והוא היה נואם ונואם, ויובל הייתה מביטה בו בעיניים מבועתות, וחילקה פקודות להקים חומה, שתקיף את האזור ותחנוק את הנהר. והנהר התלפף בתוך עצמו, לכדי מעגל זרימה מחזורי, ממנו אין מנוס.

הימים נהיו מחזוריים, אווירת אומללות שררה במחנה. כל פעם שיובל הייתה מרגישה את כדור האש מתחיל לגדול, הייתה מתרחקת מהכל, חוזרת למרכז מעגל המדורה ומרבה לצפות בכלום. כלום שהיה מרגיע אותה ועוזר לה לעבור הכל. היא התחילה לאהוב את הקור הזה, את הבדידות, את החושך. התחילה לאהוב את הזרות, ולהתרגל אליה. להתרגש ממנה. להתמכר אליה. לעתים הייתה ניגשת לחומה ומעיפה לבנה החוצה או סודקת את החומה במעט, ומציצה מה נמצא שם בחוץ.

לילה אחד, ראתה זוג עיניים שמציצות לה מצדה השני של החומה. יובל פתחה את שעריו של שער נסתר בחומה, ונתנה לאדם להיכנס, תולה את תקוותה בו. הם ישבו יחדיו במרכז המדורה, כאשר החיילים של שניהם אוחזים אלה בידיים של אלה. יובל וידידה נשענו זה על גבה של זאת, והסתכלו יחדיו על העננים שזזים בנועם. נהנו יחדיו מהרוח שלטפה את פניהם. ולא היה קר יותר, הילתם התחברה לכדי להבה גדולה, חמימה, בטוחה ויציבה. אך רגעית. ובעובדה זו, מאוחר יותר, יובל מצאה קורט חן.  

כשהתשוקה התוודעה לנוכחות הפחד, נאמה והסיתה את החיילים כנגדו. הם תפסו אותו ונעלוהו במגדל גבוה, כאשר אישורה של יובל הדהד ברקע. הפחד נהג לתפוס בסורגים ולזעוק לעזרה, לאיים על החיילים, ולנסות להבעית אותם בחששותיו. אך התשוקה והאומץ אמנו את החיילים נגדו, ולכן כבר לא יכל להשפיע עליהם.

בימים הבאים התחיל להישמע צחוק ברחבי החצר. יובל חילקה תפקידים לחיילים. על חלקם פקדה לכרות עצים, ולפצוח בבניית אחוזה. על חלקם צוותה ללקט ולקטוף. כשהיו מתעייפים היו נחים, לעתים יורדים לנהר וטובלים בו. וכשצברו אנרגיות – המשיכו בעבודה. האחוזה שנבנתה הייתה מפוארת. היא נישאה אל על, כאשר קצוותיה נשקו לשכבת העננים הראשונה. היא הייתה מרווחת, בעלת הרבה חפצים שהיוו כתורמים בצורה כזו או אחרת לתפארתו של הבית. אחוזה מושלמת, ואף מנקרת עיניים. ללא כל פגם או רבב.    

באחד הלילות החייל הבודד קרא בקולי קולות לפרוץ את החומה, וכתוצאה מכך הפלוגה מוטטה את החומה בקריאות ניצחון. חייל ההרפתקה היה הראשון שדרך מחוץ לשטח האחוזה, וניסה לפתות את עוברי האורח להיכנס פנימה, ואלו – הציצו לתוך האחוזה. חלקם אפילו נכנסו. והחייל ההרפתקני היה עורך נשפים ומשתים באחוזה, מושך בידה של יובל, וגורם לה להשתטות עד עלות השחר. מבין עוברי האורח הנכנסים, היו כאלה שהשתתפו בטירוף שבו יובל והחיילים היו שרויים בו, והיו כאלה שנעמדו מהצד בשיפוטיות. ולאחר שהאנשים עזבו את האחוזה – תפסו את רחבת הריקודים חיילי הריקנות והעצב. וחייל היצירתיות השתולל גם הוא, וצבע את החומה בשלל צבעים: כל יום לפי הוראותיו של חייל הלב, שפיקח על הנעשה. מזג האוויר המעורפל בתקופה זו נהג להשתולל ולהשתנות בקיצוניות. לעתים קור כלבים הקפיא את הפלוגה והיא נאלצה להתכנס בתוך עצמה ולרעוד, ולעתים חמסין הכה את האזור, וכולם היו פוצחים בשירה ובריקודים פרוצים וקולניים.

בוקר אחד סופת טורנדו הכתה את האחוזה, ויובל והחיילים מצאו את עצמם כלואים תחת חורבתה. חייל החוזק דחף מעליו לבנה ענקית, והחל לפנות פצועים, ולטפל בהם. ואלה, הביטו בו מיואשים ומתוסכלים. הוא ניסה להעניק להם קצת מכוחו, בעודו מנפנף בפניהם את המטרה הנחשקת; ליצור קמטי שמחה שיעטרו את עיניה של יובל.

לפתע קול קרא להם מלמעלה. היה זהו החייל החכם, שטיפס על החורבה ותפס פיקוד. חייל הלב הביט בו בהערצה, והשקיט בחיוך את פסימיות החיילים. לאחר זמן קצר, כולם נעמדו על רגליהם, נעזרים האחד בשני ומעודדים זה את זה. תחילה, חייל החכמה ציווה על החיילים לשחרר את חייל הפחד, שכן הוא חזה את התמוטטות האחוזה, ומכאן הפלוגה החליטה שעליה להקשיב לו מדי פעם והתנצלה בפניו שהתעלמה ממנו ושדחקה אותו למצב של חוסר אונים. ולבסוף, אפילו יובל מצאה מקום בלבה לסלוח לו. היא שחררה אותו והוא הפך להיות חייל מן המניין. ממוצע. עם קול השווה לקול האחרים. ולא היה ניתן להתעלם מכך שהוא בעל ערך.

הצעד השני של חייל החכמה היה לערוך ערב הווי לחיילים. הפלוגה התאספה במעגל המדורה, ובהנחיית יובל, השתובבו, שחקו משחקי אמון, חיזקו את חברותם וצחקו צחוק מתגלגל. כשהערב התחמם, שוחחו במעגל על מה שעבר על כל אחד מהם במהלך התקופה האחרונה. נתנו ביקורת בונה האחד לשני, דיברו על הצרכים האחד של השני. על מה להבא צריכים לאזן, למי צריך לתת יותר במה, וסך הכל – מהו המתכון לאקלים מוצלח. הם למדו להעריך את התקופה האחרונה, לאחר שהפנימו כי פיצוצים וסערות כאלו יקרו עוד הרבה, לא בשליטתם. אך בידיהם לקבוע כמה נזק ינתר.  

לאחר שהסכימו פה אחד, הצעד השלישי של חייל החכמה היה להכין את הפלוגה לנדודים, באומרו: “כשהעולם זר – יש לצאת ולהכירו. כי אין יפה יותר מלהתאחד עם זרות העולם.” החיילים נפרדו לשלום ובחיוך מחורבת האחוזה, עם פנים המופנות לצפון וידיים האוחזות זה בזה, מתרגשים להכיר את הזר. ובנדודיהם זמרו שירי דרך וחלפו על פני מבנים בכל הגדלים ובכל הצורות. כל פעם חייל אחר עמד בראש הפלוגה. חלק מהמובילים לקחו את הפלוגה להרפתקאות, ונכנסו לחלק מהמבנים, וחלקם שמעו לעצתו של הפחד ונמנעו לבינתיים. מדי פעם מצאו חלקת אדמה טובה, והחליטו להקים בה מחנה, עד שכבר לא ניתן היה להמשיך ללון באותו האזור. והמחנה היה תמיד צנוע, בו הסתפקו במועט, והתמקדו בעיקר – הם חיו בשכנות טובה זה ליד זה וטיפחו את יחסיהם האחד עם השני. ובמחנה אנשים היו הולכים ושבים. לילה אחד יובל הייתה עם אדם אחד, ולילה אחר הייתה עם אחר. היו אנשים שנשארו תקופה יותר ארוכה, והיו כאלה שחלקו עם יובל גם את לבם, והיא חלקה איתם את שלה, ובנתה איתם מחנות קצת יותר מבוססים. חייל הכרת התודה עמד ביציאה מהגינה הקטנה של המחנות השונים, בעודו מברך את ההולכים ומודה להם שבחרו להנעים את זמנם במחיצת יובל והחיילים. ויובל נופפה להם לשלום מרחוק וחזרה לרקוד עם החיילים הנאמנים שלה.

ויובל הייתה מקפצת לה בשטחי הגנים השונים, אוהבת ומעריכה את עצמה ואת חייליה. גאה בעצמה ובהם, ובדרך אותה עברו. והיא הייתה מרימה מהאדמה פרחים שנשרו ומעטרת בעזרתם את ראשה. מחייכת לנוכח העובדה שגם הם, עם הזמן, קמלים.

יובל.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: רונית בר-אשר