ארוחת מלכים

היא כל כך יפה.

גופה מצטנע בפיסת בד מתנפנפת, שצבעה הורוד כצבעם של השמיים בעת שקיעה ביום מיוחד. עורה, חלק כקטיפה, מדיף ניחוח נעורים, ועגיליה, מתכות כסופות ארוכות הנושקות לכתפיה, מותירות אחריה שובל של צלצולים עדינים כפעמונים. עיניה גדולות ומכשפות, לוכדות כל עיניים תועות, וטוב ליבה כהילה, משרה נחת וחיוכים בכל אדם שרק נקלע לדרכה. וחיוכה, הו, חיוכה… הוא קורן, מדבק ומהפנט. פסיעותיה עדינות, מהססות, אצבעותיה נעות בעצבנות, מאיצות תנועתן ככל שמתקרבת לדלת המועדון.

היא פותחת דלת חרישית, נרתעת לשמע המוזיקה הקולנית, נבלעת בהמון הרוקד ונדחפת מצד לצד. וכעבור מספר דקות של מאבק, נכנעת, ונותנת להמון הפראי להוביל אותה לעבר מקום מרווח יותר, בו תוכל להגשים את המטרה לשמה באה היום. ידיה משוכות מטה, אוחזות זו בזו ומלטפות, בעודה מנסה להניע את כתפיה וברכיה בהתאם לקצב המוזיקה שצרמה באוזניה. ועיניה חסרות נחת – מביטות בסקרנות בגברים שמסביב, ובמקביל בורחות ממבטים הדדיים. מביטות באופן ריקודן החושני של נערות אחרות, ובמקביל מושפלות לקרקע. וכעבור מספר דקות, כאבים צורמים זורמים במעלה כתפיה, והיא נעמדת ללא ניע. משוכנעת שמישהו מסתכל ומבקר אותה ואת גופה.

לבה החל דופק בחוזקה, ולפתע היא מסתובבת אחורה באגרסיוביות, בורחת מההמון הנוגע לעבר חדר הנוחות. וכשמגיעה, נתמכת בכיור, מרכינה ראשה, עוצמת עיניה ומתרגלת נשימות. וכעת, לאחר שנרגעה, היא נושאת את עיניה לעבר המראה שמשכה את מבטה מהרגע שהגיעה. בוחנת את עצמה, מטה את ראשה ומכווצת גבותיה. מסיטה את ראשה בחטף, דוחפת את עצמה לחזור לרחבת הריקודים.

כשמגיעה לרחבה, היא מתחרטת באלגנטיות, מפלסת דרכה אל הבר ומתיישבת על אחד מהכיסאות הגבוהים. שאר היושבים מביטים בה, והברמן ניגש, מציע לה ואן גוך והיא מהנהנת במהירות. גונבת את שני הצ’ייסרים שזה עתה מולאו, ושותה אותם בבאת אחת. הברמן, מחייך לעברה, ומוזג לה עוד צ’ייסר על חשבונו, והיא מבקשת שיוסיף עוד אחד. 

היא שותה ושותה. ידיה רפות, וראשה מסוחרר. לפתע, הכל נהיה נעים יותר. הצבעים נהיים הרמונים ומעורפלים יותר. והיא מחייכת ונעה לפי קצב המוזיקה, בעוד הבס מרטיט את לבה, והיא מתמסרת לתחושה. היא סורקת את המועדון, ומבחינה בשתי נערות מספר מטרים לידה, משתעשעות ורוקדות לא חינני במכוון, והיא צוחקת והן קורצות לה בחזרה.

לפתע, מתיישב לידה בחור, שמסתיר את הנערות. הוא מזמין לה עוד צ’ייסר, והיא מרימה אותו בשקיקה. הם מפלרטטים, והוא שולח ידיו בהדרגתיות. בהתחלה על כתפה, כשנעמדים, על מותניה, ובהמשך, לאחר ריקוד צמוד, מושך את ידה, והם מתקדמים לעבר היציאה. הוא פותח את דלת המועדון, ונותן לה לצאת ראשונה. לאחר מכן, מניח ידו על גבה ומוביל אותה לעבר רחוב צדדי. והם מדברים, והיא מצחקקת, והוא מלטף את גבה ומותניה. לאחר מספר דקות הוא דוחק בה לקיר. כפות ידיה דוחקות בחזהו, ולבה דופק במהירות. והיא שותקת… שתיקה ארוכה, ומבטה ארוך. עיניה מבועתות, ושלו מעוררות ומכווצות. הוא אוחז בעורפה, ובעזרת אגודלו מרים את סנטרה לנשיקה.

כך ראיתי אותה בחלומי.

וכיום, אני מביט בה, בקמטיה העדינים ובשיערה הלבן הריחני, שאסוף ברישול, והיא מגישה לי ארוחת מלכים. וכשהתיישבה, עיניה הושפלו לצלחתה. היא טעמה מעט, עיוותה פניה בחוסר שביעות רצון והשיבה את המזלג לצלחתה. היא שחקה באוכל, גלגלה אותו מצד לצד. הרימה קצת על המזלג, לעסה עוד פחות והחזירה לצלחת את מה שנשאר.

וכל מה שיכולתי לחשוב באותו הרגע היה:

הלוואי אמי הייתה יודעת

כמה היא יפה.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: רונית בר-אשר

ההרצאה “נצחונות קטנים”

בבוקר יום בהיר נסעתי עם אבי ואחותי לעבר ביתו. מי היה מאמין שנסיעה זו תוליד השראה להרצאה ששינתה לי את החיים, ושאולי גם תשנה את החיים שלכם…

ההרצאה “נצחונות קטנים” עוסקת בגלובליזציה בתקשורת, במציאות הנוכחית ובהשלכותיה על הדור הצעיר. נדון בציפיות שלנו מהחיים, נדבר על מהם “הצלחה”, “תהילה” ו”משמעות החיים” והכל תוך הבנת חשיבות האושר האישי שלנו. ההרצאה מתאימה לכל הגילאים ולכל המסגרות: משפחות, בתי ספר, עבודה וכו’, ומלווה בסרטונים ששומרים על עניין.

מומלץ מומלץ מומלץ!

לפרטים ולתיאום:
יובל שפר
yuvalsheffer4@gmail.com
0535316833

תמונה שלי לאחר ההרצאה הראשונה בחטיבת "אלון" שבכפר סבא

לעדכוני פוסטים חדשים מלאי תוכן ומעוררי מחשבה למייל, הרשמו כמנויים בסרגל הצדדי (שבצד ימין)! 
על מנת להגיב ולצפות בתגובות, גלגלו מטה.
מקווה שנהנתם!

יובל שפר,
יוצרת תוכן ומנהלת האתר.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.

כל תוכן האתר נכתב מנקודת מבטי האישית ואין לו כל ביסוס אלא אם כן צוין אחרת.

כל תוכן האתר פונה לנשים ולגברים כאחד. 

רמזור תל אביבי

קר. הכרית בדיוק במקום הנכון והראש בדיוק בזווית הנכונה. השמיכה נעימה, חלקה, יוצרת מאורה חמימה בתוכה. אצבעות הרגליים מתחככות בשמיכה. שאיפה עמוקה ביותר. פיתול עדין שגורר אחריו התמתחות שמלווה באנחה משחררת. נעים לה. עיניה נפקחות ברפרוף. גופה דומם. הנפש צלולה ונקייה.

ואז בבת אחת, מתרחש חיבור למחשבות, במהלכו היא נוחתת לקרקע ומתחברת למציאות; היא מתעוררת.

התחושה הידועה מתחילה לבעבע. שוב, כאילו מישהו הכניס את זרועו לבטנה, תפס בקרבים, כיווץ אותם, סובב אותם ונטש. תחושות המועקה, הבדידות, הזרות, הריקנות, העצב המוכרות. בחילה. היא מתחרטת על שפקחה עיניים.

והפעם פקחה את עיניה בתל אביב, לא בעיר ילדותה המצלקת.

איך בגילה הצעיר כבר חווה את המועקה הזאת? מה כבר קרה לה? ואיך עם כזאת אבן על הלב – עד עכשיו לא התדרדרה? הלא זאת המצוקה הגדולה ביותר?  

והאם באמת יש תקווה? אם כל תקופה טובה היא לא אחרת מאשליה? האם להיות נאמנה לאמת שלה ולסבול? האם להיכנע? האם בכלל קיים סיכוי שתצליח? אם אפילו לא מעלה בדעתה שעשויה להצליח – אולי האמת שלה כלל לא נכונה? או שמא החברה, ערכיה, התנהגותה והשפעתה – כל כך רחוקים מהטבע? ולכן המרחק מהאמת ומשלווה אמתית כל כך גדול? האם היא בכלל חזקה? האם בכלל קיים בה מה שדרוש כדי להצליח וכדי להשתנות?

האם היא רוצה להיות צודקת ויודעת אך ללא כל יכולת הגשמה כי הפער בלתי ניתן לגישור? או בעלת נחת ושלווה, אך חייה בשקר? והאם יש שלווה שגוברת על שלווה אחרת? והאם התחשבנות שכזאת בכלל משנה?

האם עדיף לחיות על פי שקר על לא לחיות בכלל?
האם עדיף לחיות עם כאב תמידי שכזה על לא לחיות בכלל?
האם כדאי לחיות בעולם בו רגע של כאב עולה על רגע של שמחה?
האם שאלות אלו הגיוניות בכלל?
האם היא אי פעם תדע נחת?
היא לא מוכנה לשאת את המלחמה בצלקות, שהולכות ומתחדשות ומתרבות.
היא לא מוכנה להתמודד עם גזר הדין שגזרה על עצמה.
ובראשה ממשיך להתנגן: ‘להתערבב ולא להיבלע. להתערבב ולא להיבלע. להתערבב ולא להיבלע. יומן מסע.’

***

הכל בסדר.

היא יוצאת לטייל ברחובות העיר עם שמלה מתנפנפת, איפור בעיניים ושיער מטופח היטב. נהנת מהמבטים של העוברים והשבים. נהנית מכמות הדברים שיש לעיר להציע לעיניה; חנויות מיוחדות ומקוריות, ים יפהיפה עם נמל עוצר נשימה, אזורים עתיקים, בתי קפה ומסעדות טעימות. ובמיוחד אנשים מגוונים ומיוחדים.

יש את האנשים המכובדים והיזמים שבדרך כלל מופיעים על אופניים וקורקינטים חשמליים, כשגבם מתהדר בתיק חלק, שחור ועסקי, עם משקפי שמש של Ray Ban.

יש את הרווקים שצצים בשעות החשיכה בברים, פורצים בצחוק רם וגברי כדי למשוך את תשומת לבה של הבחורה שיושבת שולחן לידם. אלה עם הזקן הקצר שתוחם את פניהם ומעניק להם לסת מרובעת וגברית, כפי שרואים בקולנוע.

יש את האמהות עם העגלות הרחבות של התאומים, שמתרוצצות להן עם תספורת נועזת, ונזם באף.

יש את הנערות שלובשות מכנס קצרצר, חולצה קרועה, צמודה וצעקנית, כששערן אסוף לכדי קוקו גבוה, על-ידי גומייה עם פפיון ורוד.

יש ויש ויש.

היא אוהבת את כל האנשים האלה. היא שמחה להביט בהם ולנסות להבין את השלב בו הם נמצאים. את האותנטיות שלהם. את הדרך שלהם, אותה מנסים לצעוק לחברה על-ידי מלבושם והתנהגותם. היא אוהבת את העובדה שהם כמהים לכך שיביטו בהם. אחד אחד. היא אוהבת את הרעיון של תל אביב – עיר של כולם. עיר בה הכל אפשרי. עיר של אנשים שונים ומיוחדים. עיר שלה. אולי תל אביב תעזור לה להחלים.

אך רמזור אחד היא לעולם לא תשכח. רמזור מספר 20. הרמזור ששוכן ליד מגדלי עזריאלי.

פעם אחת, כשחיכתה שהרמזור יאשר לה לחצות את הכביש, שני נערים, בני כשלוש-עשרה שנים, התקדמו לעברו, בעודם משתובבים ודוחפים זה את זה לכביש הסואן. הילדה שביניהם תפסה את עיניה. הייתה זאת ילדה יפהפייה עם שיער מדורג, ארוך, חלק, מלא, אדמוני וצבוע, נזם באף ושלל קעקועים. מאוד נשית, משדרת סקס, בעודה צוחקת באופן ילדותי, צווחני ומתגלגל. מראה שטני, לא הגיוני ומבלבל, מראה מבשר רעות. מדיף ניחוח של התבגרות מוקדמת מדי. עברה בה צמרמורת, וקיבתה התהפכה שוב. המראה הזה הותיר בה אימה וזעזוע.

ובפעם אחרת, כשחיכתה לאוטובוס בתחנה שנמצאת ליד אותו הרמזור, שתי ילדות, גם הן בנות כשלוש עשרה שנים, הגיעו, כשאחת מהן, לבושה בשמלה לבנה קצרה, כשחלקה העליון נראה כמחוך עם תמיכת חזה מברזל ומבד ריק ללא ריפוד שדבר לא ממלא אותו, גם היא מכוסה בקעקועים ומעוטרת בנזם, מדברת מוזר עם חברתה. היא הייתה כנראה בעלת מוגבלות מסוימת. לפתע היא החליטה להרים את שמלתה כדי להראות לעוברים את לבניה, ופרצה בצחוק משוגע.

למרגלות הרמזור, מתגורר לו כבר מספר ימים נער שחום, רזה וצנום מאוד. מרבית הזמן רכן קדימה, לא היה ברור אם ישן או אם מסניף עוד סמים, כשמסביבו עננה של עשן וצחנה.

ובהמשך, באי באמצע הכביש, ישב לו חסר-בית זקן. כל כך מכוער. כשחלפה על פניו הבחינה כי מתגרד בחוזקה בראשו, וכשהסיר את ידו, נגלתה בפניה גבעה לבנה של פטרייה ענקית.

והחברה? כבר התרגלה למראה. אנשים כבר לא מעיפים מבט, אפילו לא הקטן ביותר, באנשים האלה. אנשים כבר לא טורחים לגשת. אנשים מתביישים לשאול. אנשים מפחדים להתקרב, כי אולי רק האוויר יעביר מחלות. אנשים כבר לא מחלקים חיוכים, שמא החיוך יתפרש ככוונה הלא נכונה. כפי שרף הסיפוק והשמחה עולה ככל שהעולם מחייך אליך, כך גם רף העצב, שבשלב מסוים – הופך לאדישות.

אבל היא? הייתה רוצה להיות כמוהם ליום. להרגיש איך זה מרגיש להיות הם. הייתה רוצה להיות רק היא, ללא כל עול אחר.

היא הייתה רוצה להעלות חיוך. הייתה רוצה לשנות את כל העולם. אבל שוב, היא מרגישה כל כך חסרת כוח, וחלשה. גם היא מפחדת, כמו שאר האנשים. גם היא עסוקה בעצמה, כמו שאר האנשים. האם תכנע? או שלא? ואם לא, מה מבדיל אותה מאחרים?

השפיות האמתית בעולם הזה היא השיגעון.

יובל.

רמזור תל אביבי.jpeg

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: רונית בר-אשר

העולם של יהודה ב’

יהודה כמפקד בסיס טירונים של הצנחנים ושהותו בארצות הברית

קישור לחלק א’

בשנת 1975 יהודה התמנה להיות מפקד בסיס הטירונים של הצנחנים. “לקחתי בבקו״ם ילדים, שרק יצאו מתחת לסינור אמם, ובמהלך שמונה חודשים הפכתי אותם לגברים לוחמים – צנחנים!” גם בתחום זה מתעוררות המון שאלות: איך הופכים ילד ללוחם? מסינור האם לגבר העומד בלחצים?… יהודה תיאר שהשתדל להיות מפקד מאוד קשוב. בחן בקפידה את חייליו, ניסה לעזור בכל דבר שיכל. יחד עם זאת היה גם מפקד קשוח. הוא סיפר שהיו לוקחים ממנו מרחק, אבל ידעו שאם קיימת בעיה – יהודה הוא הכתובת.

יהודה ציין שאחד האתגרים הגדולים ביותר בתפקיד מפקד בסיס טירונים הוא לאחד בין כל הטיפוסים השונים שמגיעים ממקומות שונים לגמרי בארץ, ליצור מהם חיילים שוויוניים עם חוקים מסוימים וזכויות מסוימות ולאגד אותם לכדי צוות לחימה. אתגר נוסף הוא לקרוא בין השורות: חייל אתיופי שמבקש להישאר בבסיס בסוף השבוע – ניתן להעלים עין, אך אולי אין לו מה לאכול בבית? אולי אין לו קורת גג? לפי יהודה, ניתן להקטין ראש, להתעלם ולהגיד “מה כבר ניתן לעשות?”. אך מצד שני ניתן להתערב, ולהראות לחייל שהמפקד מבין ורוצה לעזור לו. “ואחר כך כשאתן את הפקודה ‘קדימה – להסתער!’ אותו החייל יסתער ויחלץ אותי מהסמטה בה יורים מכל הכיוונים” .

בשנת 1976 יהודה התמנה למג”ד (מפקד גדוד) בגדוד הנחל המוצנח, ובשנת 1978 לסמח״ט (סגן מפקד חטיבה) הצנחנים. לאחר מכן, יצא ללימודים בבית הספר של ה”מארינס” האמריקני. יהודה סיפר שזאת הייתה שנה מאוד חשובה עבורו ועבור משפחתו, משום שהייתה רגועה ביחס לחמש השנים שעברו כשהיה בחטיבה. במהלך שנה זו לאט לאט למד לדבר אנגלית, ואפילו הרצה בפנטגון. “כל הזמן צוחקים על זה ושואלים איך הרצית שם אם לא ידעת אנגלית?” יהודה סיפר בחיוך. “אך על הרצאה זו עבדתי 1000 פעמים, אם לא יותר, והכנתי את עצמי לשאלות.”


יהודה בחיל הנחתים האמריקני

הקמת חטיבת גבעתי

בשנים 1980 עד 1982 יהודה שירת כמפקד חטיבת הבקעה.


יהודה כמח”ט (מפקד חטיבה) הבקעה

לאחר מכן, כיהן כסגן מפקד אוגדת הצנחנים במלחמת שלום הגליל. אחד הלקחים מהמבצע הזה היה שיש להקים עוד חטיבת חיל רגלים, ורפאל איתן (רפול) ז”ל, שכיהן כרמטכ”ל באותה התקופה, הורה ליהודה להקים את חטיבת גבעתי, משימה שע”פ יהודה, לא הייתה פשוטה בכלל. הגיעו 150 חיילים, ושוב, שאל את עצמו על מה הוא מחנך את החטיבה? למה שיתן פקודה ושיקשיבו לו? איך יסמכו עליו? הוא קבע סמלים, תגים והמנון של החטיבה. ההמנון נבחר לפי רצון החיילים, צבע הכומתה שנבחר היה סגול, התג שנבחר הכיל מספר מרכיבים: את שועלי שמשון, השועלים שלחמו לצד שמשון נגד הפלשתים באותם המיקומים כמו שחטיבת גבעתי תלחם בעתיד. מרכיב שני, ים, משום שחטיבת גבעתי הוקמה בראשית דרכה כחטיבת חי”ר שמשימתה הייחודית היא נחיתה מהים. והשאר: גבעות של הנגב, צבר וסכין.


תג חטיבת גבעתי

תמונה שצילמתי בביתו של יהודה, שמתארת באופן קומי את התג של גבעתי ואת יהודה כמייסד החטיבה.

נאומו של יהודה בעצרת 30 שנה לגבעתי:

“גבעתי –לראות את כל החטיבה כך – אני ממש מתרגש. חלום שהתגשם.

משפחות שכולות, אלוף הפיקוד, ר’ עיריית אשדוד, המח”ט, עופר לוי,  מח”טים, מג”דים, מפקדים, לוחמים. מכובדי כולם.

גד’ שקד, גד’ צבר, גד’ רותם, גד’ הסיור, גד’ רימון – לראות אתכם ולשמוע אתכם זה פשוט תענוג.

“לפני שלושים שנה קרא לי הרמטכ”ל דאז, רפול, והטיל עלי את המשימה של הקמת חטיבת חי”ר מעולה כלקח עיקרי של מלחמת שלום הגליל.  ההקמה הייתה אתגר קשה מאד.

אנחנו, בגבעתי המתחדשת ממשיכים את ההיסטוריה והמורשת של שמשון הגיבור שנלחם בפלשתים, את ההיסטוריה של חטיבת גבעתי במלחמת השחרור שנלחמה בכל רחבי הדרום. ואתם, כיום, עומדים מול עזה, באותו השטח עצמו, על אותן הגבעות ואותן הדרכים, כשהשועל מימי קדם ממשיך להיות הסמל החרוט על תג החטיבה. כמובן, עם הזנב למעלה, וכולכם יודעים למה.

כאשר הקמנו את החטיבה, היה חשוב לנו מאד להטמיע את הערכים שעליהם נחנך את המפקדים והלוחמים בעתיד. מפקדים הולכים בראש, לא משאירים פצועים בשטח, היוזמה, החתירה למגע ולניצחון, ועוד דבר קטן –   אהבת עם ישראל וארץ ישראל.   

ואכן, במהלך שלושים השנים, מיישמת החטיבה את אותם ערכים עצמם.

מג’ד שקד, מרקובסקי,  מסתער על המחבלים בבקעת הלבנון וכשנפצע, מחזירים אותו הלוחמים הביתה בחילוץ מסובך וקשה שארך כעשר שעות.

מג”ד צבר, שמוליק אדיב ז”ל, מסתער בראש הכוח ונהרג בגזרת הר דוב.

מפקדים ולוחמים מגדוד צבר נפגעים במבצע קריסטופאני בגזרת לבנון, תוך שהם מתפקדים בצורה מעולה ומהווים דוגמה ומופת ללחימה בשטח.

מפקד הסיירת, אייל שליין, לימים המח”ט, מוליך את הסיירת לביצועים בלבנון בנחישות, במקצועיות ובחתירה לניצחון.

המח”ט עימאד פארס נכנס לג’יבליה, בראש החטיבה, מבצע את המשימה ויוצא ללא נפגעים.

המח”ט אייל אייזנברג, מוליך את החטיבה למבצעים רבים בעזה, ובמבצע “ימי תשובה” מנקה את השטח מרקטות וטילים.

הגדס”ר, בפיקודו של עופר וינטר, מקבל את אות המופת מידי הרמטכ”ל על פעילות היחידה במרחב עזה.

המח”ט, יואל סטרוק, מוליך את החטיבה במלחמת לבנון השנייה.

אילן מלכה, המח”ט, מוביל את החטיבה במספר מבצעים ובמבצע  “עופרת יצוקה”, והחטיבה מקבלת שבחים רבים.

סרן זיו שילון, מ”פ בגדוד צבר נפצע קשה בגבול עזה, מעשיו ודבריו הם מופת ודוגמה לחטיבה ולצה”ל. הרבה הערכה, הרבה כבוד, הרבה אהבה מכולנו.    אשרי העם שיש לו בנים כאלה.

במהלך השנים הופכת החטיבה לחטיבה מובילה, המוליכה את תורת הלחימה ברצועת עזה תוך שהיא תופסת את מקומה ב”שפיץ” של צה”ל.

עבורנו, המפקדים בעבר ובהווה, יש הרבה נחת וגאווה. ולך, אלוף דרום, יש חטיבה אדירה שתבצע כל משימה שתטיל עליה.

לוחמים ומפקדים, המשיכו בדרך זו. מכם יצאו המ”פים, המג”דים והמח”טים הבאים.

מפקדים! זכרו, אתם מקבלים מהאימהות את היקר מכל, את הבנים. האדם הלוחם הוא הערך החשוב שיש לנו.  עליכם לטפח את כבוד האדם, את הרעות ואת אחוות הלוחמים. בצעו אימונים קשים שיכינו את הלוחמים להתמודד ברגעים קשים, ובתוך כך היו אוזן קשבת ללוחמים לבעיות ולמצוקות. המשיכו לטפח את רוח החטיבה על מנת שתהייה מוכנה ביום פקודה לבצע את המשימות הקשות ביותר.

ואתם המפקדים, תהיו ראויים לתת את הפקודה “קדימה הסתער”. שמרו על מורשת הקרב. לקחיה נלמדו בדם לוחמינו.

מי שחלם גבעתי, מי שנשם גבעתי,     מי שהלך עמנו בדרכים,

שב וחוזר גבעתי, שב ואומר גבעתי,    עם גבעתי הלאה ממשיכים.

הרבה הצלחה,     חיזרו הביתה בשלום.”

יהודה פיקד על חטיבת גבעתי עד שנת 1984, ולאחר מכן התמנה למספר תפקידים נוספים במסגרת הצבאית: מפקד עוצבת אדום, ראש מטה פיקוד הדרום ונספח צה”ל בדרום אמריקה.


יהודה בקבלת הפיקוד על אוגדת אילת

יהודה סיפר שבתקופת שירותו כנספח צה”ל בדרום אמריקה, התרחש פיגוע בשגרירות ישראל בבירת ארגנטינה, בואנוס איירס, וענת, אשתו, יצאה מהבניין כחמש דקות לפני שהפיגוע התרחש. הפקידה המקומית של יהודה, לאה, נפגעה, והוא, למזלו, היה במדינה אחרת. .

בשנת 1993 יהודה השתחרר מצה”ל בדרגת תת-אלוף, והמשיך את פועלו “על אזרחי”.


יהודה כמפקד אוגדת אילת

לאחר שחרורו: כהונתו כראש אגף הנוער והנח”ל

בשנת 1996, שר הביטחון יצחק מרדכי והרמטכ”ל אמנון ליפקין-שחק מינו את יהודה לראשות אגף הנוער והנחל. “זאת אחת המשימות החשובות ביותר שעשיתי בחיים הלא-צבאיים. פעלתי בתחום החברה במדינה!” יהודה אמר בחיוך. כיום, אגף זה מכונה האגף החברתי, והוא כולל את הגדנ”ע (גדודי נוער עברי), ובאופן כללי, את כל הפעילויות הטרום צבאיות. אחת מהבעיות שיהודה שם לב אליהן בקרב הנוער של אותה התקופה, החיילים לעתיד של המדינה, הוא שזהו נוער ציוני הרבה פחות בהשוואה לנוער העבר, וזיהה בעיית מוטיבציה בנוער. הוא הפנה את הנח״ל מקיבוצים למשימות חברה וקהילה. יהודה הוסיף תחום חברתי לנח”ל, ובעיניו, השיא היה לראות את המורות ה”נחלאוויות” יושבות בבקרים בישובים, ומלמדות עברית את בני העדה הקווקזית ואחה”צ את הוריהם. “זאת ציונות אמתית בעיניי – קליטת עליה. אני ממש התרגשתי. הייתה ביקורת סביב מעשה זה, אך לא עניין אותי מה אמרו משום שאני החלטתי את זה מתוקף תפקידי. לממשלה ולכנסת לא הייתה יד בדבר. עזרה לשכבות החלשות והרצון להעלות את הרמה שלהם, היו שווים את הביקורת שהייתה מסביב.”

נוסף לזה, יהודה הקים את המכינות הקדם-צבאיות החילוניות, ובהמשך תגבר, פיתח והקים מכינות נוספות, משום שראה את הפוטנציאל הרב הגלום במעשה זה. יהודה סיפר שהיו המון דילמות בתקופה שהקים את המכינות: מה מלמדים ילד שגמר שמינית? איזה ערכים? יהדות? אהבת ארץ ישראל? מה היחס ביניהם? מה מטרות המסלול? הם דנו בסוגיות שהעליתי קודם לכן: איך מתגברים על הפחד? מה מוליך את החייל מבחינה חינוכית וערכית? “זה היה פשוט אדיר.” יחד עם יהודה, פעל הושע פרידמן מראשוני ראשי המכינות הצבאיות.  

“אני חושב שהמכינות קובעות את העתיד שלנו. לא רק בצבא, אלא גם בחיים האזרחיים.” יהודה סיכם.

הקמת הנח”ל החרדי

בהמשך,  עלה בראשו רעיון – לגייס חלק מהחרדים לצה”ל, ובכך לסייע להם להפוך לחלק מהחברה הישראלית. בפגישה בנושא זה שכינס עם חברי הכנסת ושר הביטחון בתקופה זו, איציק מרדכי, סיפר יהודה בחיוך שחלק מהנוכחים צחקו לו בפנים. אך יהודה האמין ברעיון וחבר לחרדים ולרבנים על מנת שילמדו אותו על עולמם, והוא הבין שבציבור החרדי קיימת מעין פירמידה. בראשה – “אברכים”, חרדים שלאחר שנישאו משקיעים את עיקר זמנם בלימוד תורה. ולמרגלות הפירמידה – “שבבניקים”, נערי שוליים חרדיים שנפלטו ממסגרות החינוך וחדלו בחלקם להתנהג על פי נורמות החברה החרדית. יהודה התחייב לרבנים שסייעו לו כי החיילים שיתגייסו ישמרו על נורמות אלו.

יהודה מספר שליווה את פרויקט גיוס החרדים ועמד לצדם כשעברו תקופה לא קלה בכלל. לדוגמה, משפחות מסוימות נידו את החרדים, ויהודה היה צריך לשכנע את ההורים לקבל את הגיוס שלהם ואותם בחזרה למשפחה. ושוב, השאלה החוזרת, איך מאגדים אותם לכדי צוות לחימה? עם הזמן, החיילים החרדים הפכו גאים בהשתייכותם לצבא, וביקשו לצאת לביתם עם מדים ונשק, למרות שלא אפשרו להם בעבר מחשש לביטחונם. “צריך להיות חדור מוטיבציה במילוי המשימה.” אמר יהודה. “להיות בטוח שזה מה שאתה רוצה, להאמין בדרך, ולא להיות קונבנציונלי, משום שהקונבנציונליים לא יכולים להוביל דברים משמעותיים או לגרום להתחדשות ולשינויים גדולים.”

הקמת עמותת “לב לנוער”: יהודה מעלה חיוך על פני ילדי קו העימות

אחרי התפקיד כראש אגף הנוער והנחל, יהודה נקרא ע”י לייב לבייב להקים עמותה שתתמוך בילדי קו העימות הביטחוני, עמותה המכונה כיום “לב לנוער”. יהודה התמסר למשימה והגדיר שמטרת העמותה תהיה להעלות על פני ילדים אלה חיוך. “החיוך זה החוזק שאתה נותן לילד להתמודד עם בעיותיו. אם אתה מעלה בפניו של ילד חיוך – העלת חיוך גם בפני הוריו, וכך אתה מחזק גם אותם. המצב שם היה מאוד קשה.” יהודה קבע. במשך חמש שנים יהודה וצוותו עבדו, ו”הרימו” אירועים נפלאים עבור הנוער והילדים בכל ישובי קו העימות.

כיום, יהודה מתנדב בפעילויות חינוכיות בחטיבת גבעתי ובחטיבות נוספות ומסייע לחרדים המעוניינים להתגייס ונתקלים בבעיות שונות ועוד.


יהודה מרצה בכנס מתגייסים ברמת גן

ולסיום, יהודה מבקש רק דבר אחד מכולם: לעשות הכל למען אחדות עם ישראל, כי זהו הכוח של העם. לפי דעתו, עם ישראל הוא עם סגולה, ועל פרטיו להבין זה את זה, לכבד זה את זה, לפתור וויכוחים בנועם ולא בהתלהמות, להבין שאין צדק השורר במקום אחד בלבד. רק כך, לפי דעתו, עם ישראל יגיע להישגים ויחיה בביטחון.

“ואהבת לרעך כמוך.” (ויקרא, פרק י”ט, פסוק 18)

יובל. 

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: רונית בר-אשר