חיילי הצללים

הסערה הגורלית התחילה בקרב בין התשוקה והפחד. לבה של יובל רצה להרגיש שוב, וכשסוף סוף הצליח לאזור קמצוץ של אומץ – הפחד שם לו רגל. כל פעם מחדש. אך הכנות של יובל, כהרגלה, צידדה במה שהלב חפץ בו, יד ביד עם העקשנות, המצפון, החוזק והרצון להוכיח. ולכן כל אלו, נתנו לתשוקה דחיפות. ככל שחלף הזמן כך התשוקה איבדה את סבלנותה לפחד, והדחיפות הפכו לבעיטות. ואז לשיחות מוטיבציה. ואז לגבות מכווצות, לנשימות חטופות ולאגרופים קפוצים. ואז, סוף כל סוף, התשוקה הסתערה לעבר המטרה, והשאר – כולל הפחד, הסתערו גם הם, בפנים לבנות כסיד.  

וכך, הם הצליחו לגרום ליובל לדבר. המטרה הושגה, ושררה טיפת נחת בגזרה, במקביל ללהקת ציפורים קטנות ולוחשות, שהחליטה לנטוש את האזור. אך במקום שדגל האנחה יוצב בראש ההר החדש, הכבוש, ה”ירוק יותר” והלא מוכר – ההרגל, הנוחות והביטחון, בראשות הפחד, תקפו חזרה. פיצוץ אדיר הגיח ממרכזו של בור, אותו הפלוגה הכחישה במצח נחושה. יובל עפה אחורה מיליוני קילומטרים מהאזור, בעוד שהחיילים משתרכים אחריה. האש המשיכה להתפשט, רודפת את החיילים, והם נסים על נפשם, מתחרטים שפצחו בקרב הזה וזועפים על האומץ וקוראים בקולי קולות  – “איך הוא העז?”.

ויובל מצאה את עצמה מתחרטת, מצויה במציאות חדשה לגמרי, ללא יכולת לחזור חזרה. הדרך נהייתה כל כך מסועפת, אורכה שנות אור מחייה הקודמים. לא ניתן היה לדעת אפילו מאיפה להתחיל, ואיפה בהמשך לפנות. היא הייתה אבודה, ולכן נכפה עליה לבנות בית מלא בית. יש מאין. ותמיד הייתה קיימת האפשרות לפרוש.

תחילה, כדי לדחות את ההחלטה, יובל הייתה שוכבת תחת כיפת השמיים, בעיניים עצומות ודומעות מפלים, כשמסביבה מלחמת אזרחים, והיא האש שמלבה אותה. גשם זלעפות עקצץ בעורה והכאיב לה, קרבות מזעזעים, עקובים מדם, צרחות אימים, בכי מר. חייל התשוקה פקפק בעצמו, מנודה מהחברה. חייל המובן מאליו ממזמן כבר היה מפורק על האדמה הקרה, לאחר שחייל הכרת התודה הוציא עליו קיטור. חייל הפחד נעדר מהאזור, שריריו של חייל החוזק הנפשי רפו וחיילי הבושה והחרטה הלמו את ראשם בעצים. ויובל בכתה. כל כך הרבה. כשמסביבה כל כך הרבה רעש, שלעולם לא גווע. והיא לא הייתה מסוגלת לשאת יותר את נטל הפיקוד על חייליה. וכל מה שרצתה באותו הרגע היה להיעלם. שקט. לא להרגיש דבר. לצוף. בחילה נוראית לא עזבה אותה. וכמה שכאב לה… הלב נפל משותק, ואחריו כל השאר. וכך הם שכבו להם תקופה, ללא ניע, כאשר הכוכבים שבשמיים חגים, והשמש מופיעה ונעלמת, כהרגלה. אך תמיד היו עננים, ותמיד היה חשוך. ותמיד, גם אם לא ראו אותו, הרגישו בנוכחות הירח.  

ביום ישנו, ובלילה שכשכו בנהר הדמעות שנוצר. מלח הדמעות שרף בפצעי החיילים, אך הם התמכרו לכאב, והוא ריפא אותם מעט. ויובל התמכרה לרחמים עצמיים. ובעודה שטה בנהר, התמכרה לאשליית הזרימה. וכשאצבעותיה נהיו מרופטות, הייתה נאלצת לצאת החוצה. היא הייתה חוזרת למרכז מעגל המדורה, יושבת במרכזו, מביטה מעלה, וממטירה על הארץ. והיא לבד. לגמרי. ושררה דממה, במרכז השממה. ולראשונה, חוותה נחת. היא התייפחה ונאבקה וחיבקה את השקט. וכשהרגישה מעט טוב יותר חזרה לנהר, סיבנה את גבם של החיילים, לחשה באוזניהם מילות נחמה, חיבקה אותם, ובכתה עמם. היא התאבלה על העבר, וכבר לא נותרו בגדים אותם יכלה לקרוע. היא הייתה חשופה וגלויה, הכי אמתית שיש. הכי פגועה ופגיעה בעולם. הכי יפה בעולם. וחייל הכנות אחז בידיה והושיט אותה בנהר, יוצרים יחדיו אומנות, בעודה כנועה תחתיו.

והפחד, כל לילה, בזמן שהחיילים ישנו, התקדם והתחבא מאחורי עץ שקרוב יותר לפלוגה, בעודו נושא על גבו את חייל הבדידות, שלא הניח לו לרגע. עד שלפתע, יום אחד, אזר אומץ והתערבב בין החיילים. תחילה, החיילים קבלו אותו מבוישים. “הוא צדק מההתחלה,” הם חשבו לעצמם והרכינו את ראשם בפניו. והוא היה נואם ונואם, ויובל הייתה מביטה בו בעיניים מבועתות, וחילקה פקודות להקים חומה, שתקיף את האזור ותחנוק את הנהר. והנהר התלפף בתוך עצמו, לכדי מעגל זרימה מחזורי, ממנו אין מנוס.

הימים נהיו מחזוריים, אווירת אומללות שררה במחנה. כל פעם שיובל הייתה מרגישה את כדור האש מתחיל לגדול, הייתה מתרחקת מהכל, חוזרת למרכז מעגל המדורה ומרבה לצפות בכלום. כלום שהיה מרגיע אותה ועוזר לה לעבור הכל. היא התחילה לאהוב את הקור הזה, את הבדידות, את החושך. התחילה לאהוב את הזרות, ולהתרגל אליה. להתרגש ממנה. להתמכר אליה. לעתים הייתה ניגשת לחומה ומעיפה לבנה החוצה או סודקת את החומה במעט, ומציצה מה נמצא שם בחוץ.

לילה אחד, ראתה זוג עיניים שמציצות לה מצדה השני של החומה. יובל פתחה את שעריו של שער נסתר בחומה, ונתנה לאדם להיכנס, תולה את תקוותה בו. הם ישבו יחדיו במרכז המדורה, כאשר החיילים של שניהם אוחזים אלה בידיים של אלה. יובל וידידה נשענו זה על גבה של זאת, והסתכלו יחדיו על העננים שזזים בנועם. נהנו יחדיו מהרוח שלטפה את פניהם. ולא היה קר יותר, הילתם התחברה לכדי להבה גדולה, חמימה, בטוחה ויציבה. אך רגעית. ובעובדה זו, מאוחר יותר, יובל מצאה קורט חן.  

כשהתשוקה התוודעה לנוכחות הפחד, נאמה והסיתה את החיילים כנגדו. הם תפסו אותו ונעלוהו במגדל גבוה, כאשר אישורה של יובל הדהד ברקע. הפחד נהג לתפוס בסורגים ולזעוק לעזרה, לאיים על החיילים, ולנסות להבעית אותם בחששותיו. אך התשוקה והאומץ אמנו את החיילים נגדו, ולכן כבר לא יכל להשפיע עליהם.

בימים הבאים התחיל להישמע צחוק ברחבי החצר. יובל חילקה תפקידים לחיילים. על חלקם פקדה לכרות עצים, ולפצוח בבניית אחוזה. על חלקם צוותה ללקט ולקטוף. כשהיו מתעייפים היו נחים, לעתים יורדים לנהר וטובלים בו. וכשצברו אנרגיות – המשיכו בעבודה. האחוזה שנבנתה הייתה מפוארת. היא נישאה אל על, כאשר קצוותיה נשקו לשכבת העננים הראשונה. היא הייתה מרווחת, בעלת הרבה חפצים שהיוו כתורמים בצורה כזו או אחרת לתפארתו של הבית. אחוזה מושלמת, ואף מנקרת עיניים. ללא כל פגם או רבב.    

באחד הלילות החייל הבודד קרא בקולי קולות לפרוץ את החומה, וכתוצאה מכך הפלוגה מוטטה את החומה בקריאות ניצחון. חייל ההרפתקה היה הראשון שדרך מחוץ לשטח האחוזה, וניסה לפתות את עוברי האורח להיכנס פנימה, ואלו – הציצו לתוך האחוזה. חלקם אפילו נכנסו. והחייל ההרפתקני היה עורך נשפים ומשתים באחוזה, מושך בידה של יובל, וגורם לה להשתטות עד עלות השחר. מבין עוברי האורח הנכנסים, היו כאלה שהשתתפו בטירוף שבו יובל והחיילים היו שרויים בו, והיו כאלה שנעמדו מהצד בשיפוטיות. ולאחר שהאנשים עזבו את האחוזה – תפסו את רחבת הריקודים חיילי הריקנות והעצב. וחייל היצירתיות השתולל גם הוא, וצבע את החומה בשלל צבעים: כל יום לפי הוראותיו של חייל הלב, שפיקח על הנעשה. מזג האוויר המעורפל בתקופה זו נהג להשתולל ולהשתנות בקיצוניות. לעתים קור כלבים הקפיא את הפלוגה והיא נאלצה להתכנס בתוך עצמה ולרעוד, ולעתים חמסין הכה את האזור, וכולם היו פוצחים בשירה ובריקודים פרוצים וקולניים.

בוקר אחד סופת טורנדו הכתה את האחוזה, ויובל והחיילים מצאו את עצמם כלואים תחת חורבתה. חייל החוזק דחף מעליו לבנה ענקית, והחל לפנות פצועים, ולטפל בהם. ואלה, הביטו בו מיואשים ומתוסכלים. הוא ניסה להעניק להם קצת מכוחו, בעודו מנפנף בפניהם את המטרה הנחשקת; ליצור קמטי שמחה שיעטרו את עיניה של יובל.

לפתע קול קרא להם מלמעלה. היה זהו החייל החכם, שטיפס על החורבה ותפס פיקוד. חייל הלב הביט בו בהערצה, והשקיט בחיוך את פסימיות החיילים. לאחר זמן קצר, כולם נעמדו על רגליהם, נעזרים האחד בשני ומעודדים זה את זה. תחילה, חייל החכמה ציווה על החיילים לשחרר את חייל הפחד, שכן הוא חזה את התמוטטות האחוזה, ומכאן הפלוגה החליטה שעליה להקשיב לו מדי פעם והתנצלה בפניו שהתעלמה ממנו ושדחקה אותו למצב של חוסר אונים. ולבסוף, אפילו יובל מצאה מקום בלבה לסלוח לו. היא שחררה אותו והוא הפך להיות חייל מן המניין. ממוצע. עם קול השווה לקול האחרים. ולא היה ניתן להתעלם מכך שהוא בעל ערך.

הצעד השני של חייל החכמה היה לערוך ערב הווי לחיילים. הפלוגה התאספה במעגל המדורה, ובהנחיית יובל, השתובבו, שחקו משחקי אמון, חיזקו את חברותם וצחקו צחוק מתגלגל. כשהערב התחמם, שוחחו במעגל על מה שעבר על כל אחד מהם במהלך התקופה האחרונה. נתנו ביקורת בונה האחד לשני, דיברו על הצרכים האחד של השני. על מה להבא צריכים לאזן, למי צריך לתת יותר במה, וסך הכל – מהו המתכון לאקלים מוצלח. הם למדו להעריך את התקופה האחרונה, לאחר שהפנימו כי פיצוצים וסערות כאלו יקרו עוד הרבה, לא בשליטתם. אך בידיהם לקבוע כמה נזק ינתר.  

לאחר שהסכימו פה אחד, הצעד השלישי של חייל החכמה היה להכין את הפלוגה לנדודים, באומרו: “כשהעולם זר – יש לצאת ולהכירו. כי אין יפה יותר מלהתאחד עם זרות העולם.” החיילים נפרדו לשלום ובחיוך מחורבת האחוזה, עם פנים המופנות לצפון וידיים האוחזות זה בזה, מתרגשים להכיר את הזר. ובנדודיהם זמרו שירי דרך וחלפו על פני מבנים בכל הגדלים ובכל הצורות. כל פעם חייל אחר עמד בראש הפלוגה. חלק מהמובילים לקחו את הפלוגה להרפתקאות, ונכנסו לחלק מהמבנים, וחלקם שמעו לעצתו של הפחד ונמנעו לבינתיים. מדי פעם מצאו חלקת אדמה טובה, והחליטו להקים בה מחנה, עד שכבר לא ניתן היה להמשיך ללון באותו האזור. והמחנה היה תמיד צנוע, בו הסתפקו במועט, והתמקדו בעיקר – הם חיו בשכנות טובה זה ליד זה וטיפחו את יחסיהם האחד עם השני. ובמחנה אנשים היו הולכים ושבים. לילה אחד יובל הייתה עם אדם אחד, ולילה אחר הייתה עם אחר. היו אנשים שנשארו תקופה יותר ארוכה, והיו כאלה שחלקו עם יובל גם את לבם, והיא חלקה איתם את שלה, ובנתה איתם מחנות קצת יותר מבוססים. חייל הכרת התודה עמד ביציאה מהגינה הקטנה של המחנות השונים, בעודו מברך את ההולכים ומודה להם שבחרו להנעים את זמנם במחיצת יובל והחיילים. ויובל נופפה להם לשלום מרחוק וחזרה לרקוד עם החיילים הנאמנים שלה.

ויובל הייתה מקפצת לה בשטחי הגנים השונים, אוהבת ומעריכה את עצמה ואת חייליה. גאה בעצמה ובהם, ובדרך אותה עברו. והיא הייתה מרימה מהאדמה פרחים שנשרו ומעטרת בעזרתם את ראשה. מחייכת לנוכח העובדה שגם הם, עם הזמן, קמלים.

יובל.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: רונית בר-אשר

One thought on “חיילי הצללים”

  1. היי יובלי שלי
    האמת שלסיפור ״ חיילי הצללים ״ התחברתי פחות, הוא כתוב בצורה יפה וסיפרותית אבל הייתה לי מעט לא מובנת .אשמח לשוחח איתך על זה כשניפגש 🙋‍♀️

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *