העולם של יהודה א’

ילדות והשפעת אווירת השכונה בה גדל על חייו של יהודה

יהודה דובדבני, בנם של משה וחיה ואחיה של ניצה, נולד ב-15 ביולי, בשנת 1944 (בתקופת מלחמת העולם השנייה), בשכונה קטנה ופשוטה, שאינה דומה לשום שכונה שקיימת כיום – שכונת גאולה שבפתח תקווה, שנקראת כיום רחוב דובדבני על שם אביו של יהודה.

אז, פ״ת הייתה אם המושבות, כאשר שכונת גאולה הייתה שכונה קיצונית של המושבה, במרחק של כ-4 קילומטרים מיהוד, ומוקפת בכפרים ערבים. המושבה הייתה מוקפת פרדסים, ודרכי עפר ששימשו ככבישים. הם מנו 30 משפחות בשכונה, שנקראה  “הפרוור הלבן”, וששכנה בין שעריה ומחנה יהודה – שהיו שתי שכונות גדולות של עולים מתימן. בשכונת גאולה היו שתי משפחות של תמנים. הראשונה משפחת הילל, והשנייה, משפחת צעירי, הלא היא משפחתה של סבתי “נושאת הדגל”, כפי שיהודה כינה אותה. יהודה היה שכן של סבתי, צופיה הירשפלד – צעירי. יהודה וסבתי סיפרו שהוא היה ה”שומר” שלה, ואמה נהגה לאמר לו: “אתה תשמור על צופי, היא מיועדת לך”.

“הייתה אווירה מאוד מיוחדת,” יהודה סיפר עם חיוך. ראשית, כל הילדים בשכונה היו ילדי עובדים, כמעט ולא היה להם רכוש. גודלה של כל חצר בשכונה היה כ- 800 מטר מרובע, לכל משפחה היה משק עזר, שבו היו תרנגולות ועזים. הם בנו ערוגות, גידלו ירקות, וכך היו חיים. ילדי השכונה, שכללו את יהודה וצופיה, העבירו את זמנם בחוץ – שחקו משחקי כדורגל, ישבו ודברו… הכל תחת הפנס היחיד שהיה במרכז השכונה. החיים החברתיים של הילדים היו בחוץ – אחד עם השני. הם היו מדלגים ומקפצים בין חצר לחצר, מבית לבית. בית הספר שהיו הולכים אליו היה בית ספר של ילדי העובדים. מלבד בית ספר זה, היה בפתח תקווה אחד נוסף: בית ספר של “עשירים”, לילדים בעלי הממון.

יהודה סיפר שהייתה אז צניעות שהכילה כבוד רב, בין אם לעבודה, ובין אם להורים. חינכו את ילדי השכונה חינוך סוציאליסטי, ומשפט מנחה היה “כבד את אביך ואת אמך”, למרות שכלל לא היו דתיים, אלא מסורתיים. יהודה סיפר שמדי פעם היו הולכים לבתי כנסת בשבתות. האשכנזים – לבית הכנסת האשכנזי, ואילו התימנים – לבית הכנסת התימני. התפילה הייתה נגמרת מהר יותר בבית הכנסת האשכנזי משום שלא כלל סלסולים כמו בבית הכנסת התימני, ולכן יהודה היה ממהר לצאת מבית הכנסת כדי לשמוע את השירה הקסומה בדרכו למפגש של הילדים בשכונה.

“זוהי האווירה בה גדלנו. יותר באושר ולא בעושר, הייתה אהבה אמתית למולדת ולמדינה בהמשך, הייתה ציונות אמתית, וכך הילדים גדלו”. יהודה תיאר שהילדים בשכונה לא היו כמו הילדים כיום, אלא יותר תמימים ואמתיים “עם הרצון ועם כל הנשמה והלב למדינה”. הייתה נתינה, שהיוותה ערך מאוד גדול עבורם.

“המשפחה שלך, משפחת צעירי, הייתה משהו מיוחד”. אביו, משה דובדבני ז”ל, נהרג במלחמת השחרור בשנת 1948, ומאז, כפי שיהודה מספר, משפחת צעירי, ובייחוד האמא רחל, קיבלו אותו ונתנו לו תמיכה נפשית וחום, והוא תמיד הרגיש שהוא חלק מהמשפחה. הוא תיאר את בית משפחת צעירי כבית פתוח לרווחה, אליו כל הילדים תמיד נכנסים ואוכלים… הוא מאוד אהב את המשפחה הזו. יהודה היה בן גילו של האח יגאל, ואילו צופיה הייתה הצעירה ביותר, אבל הייתה “הכי יפה”, “מג’נונה”, “חייה”, “אש וגופרית”, “שדה” ו”אי אפשר היה להשתלט עליה”. “אם היא הייתה רוצה משהו זה היה אבוד”, כך יהודה קבע. “וככה גדלנו, בית משפחת צעירי היה בית שני שלי.”

יהודה שיתף שמאוחר יותר, כשהיה בקורס קצינים, הוא חלה בדלקת ריאות עם עוד עשרה חיילים, ולקחו אותם לתל השומר, כאשר כוונת הרופאים הייתה לאשפז אותם כעשרה ימים. מפקד הקורס הגיע ואמר להם שאם הם לא חוזרים תוך יומיים – שלושה, הם מודחים מהקורס. יהודה סיפר שבא לרופא וביקש ללכת הביתה, בטענה שאמה של סבתי, רחל, תרפא אותו. התוכנית הייתה שלאחר היומיים – שלושה בבית, עם הטיפול של רחל, יחזור לבית חולים, יראה לרופא שהוא בריא, והרופא יתן לו לחזור לפלוגה. לאחר שצוות הרופאים “צחק לו בפנים”, הרופא הסכים ושחרר אותו לביתו. עם הגעתו של יהודה לבית משפחת צעירי, רחל הכינה לו מרק עם חלבה, שהכיל את כל התרופות מתימן. היא מרחה בשמן את גבו וטפלה בו עם כוסות רוח. לאחר שלושה ימים הוא חזר לתל השומר כדי להשיג אישור שהוא בריא וכשיר לחזור לפלוגה. אותו רופא בדק אותו, ומצא שהריאות נקיות. הרופא חתם על אישור ושחרר אותו לדרכו, כאשר שאר החיילים שהגיעו עמו נשארו בבית החולים, והרופאים היו המומים.

סיפור נוסף שהתקשר לסבתי הוא שבתקופה בה יהודה שירת כמפקד צוות בסיירת, היה עליו לבצע משימה מיוחדת, ולכן לא נכח במדינה כשלושה חודשים. בינתיים, צופיה טסה לתקופה ללונדון ומצאה את “האביר שלה”, מרטין הירשפלד, אליו נישאה. יהודה חזר לארץ מהמשימה, וכתוצאה מכך גם לא מטופח: זקן ארוך, שיער לא מסופר, עם נשק. “נראיתי כחיית בר”, יהודה תיאר. הוא יצא מהמכונית לכיוון החתונה, בציפייה לראות למי ה”חייה שלו” נישאת, ולאחר מכן הבחין בה עומדת על המדרגות. צופיה קראה למרטין לראות את השומר שלה, עליו ספרה. יהודה תיאר את הרגע הזה בו הביט ביופיה של צופיה, וצחק על כך שמרטין פחד ממראהו. יהודה לקח את מרטין לשיחה, ואיים עליו, למקרה שלא יתנהג אליה יפה.

יהודה סיכם את נושא הילדות באמרו: “האווירה של השכונה השפיעה על כל החיים שלי.”

החיפושים אחר האב, משה דובדבני ז”ל

“אבא שלי נהרג בקרב בלטרון, הקרב הקשה ביותר שהיה לנו.”

מבחינה גאוגרפית, עמק לטרון נמצא באזור עמק אילון, ועמק זה הינו בעל ערך היסטורי לעם היהודי. זה היה העמק בו לראשונה לחם יהושע בן נון, ואחריו יהודה המכבי בקרב שמוזכר בחנוכה, קרב אמאוס. לטרון הינו מקום אסטרטגי שחובה היה על כל מי שחפץ לכבוש את ירושלים לעבור דרכו.

בתקופת הקרב בלטרון שבו לחם אביו: הבריטים עזבו את הארץ וניתנה ליהודים מדינה, כאשר מספר התושבים עמד על כ- 600,000 איש בלבד, משום שקודם לכן הבריטים לא נתנו לעולים להיכנס לארץ (החזירו את אניותיהם לים, ושלחו את המעפילים למחנות בקפריסין, לדוגמה). דוד בן גוריון החליט להלחם על ירושלים בכל מחיר, משום שירושלים היא סמל העם היהודי, והתנהלו ויכוחים רבים עם המטה הכללי, בטענה שאין מספיק כוחות כדי להשיג את היעד. לבסוף הוחלט להקים את חטיבה שבע, שבהמשך הפכה לחטיבת השיריון, שלימים החטיבה הזו עצרה את הסורים ברמת הגולן. את החטיבה הזו הקימו כחטיבת עתודה מטכ”לית, והיא כללה עולים חדשים שהגיעו כשפתחו את שערי המדינה. הפיקוד היה של מפקדים מההגנה ויוצאי הצבא הבריטי.

אביו של יהודה, משה דובדבני ז”ל, היה אחד המדריכים בקורס קצינים בבסיס ג׳וארה. לאחר שפורק מערך ההדרכה, הוא נשלח לפקד על פלוגת העולים החדשים בחטיבה שבע. במסגרת התפקיד, הוא קיבל את פניהם של העולים שהגיעו מהאנייה, הביא אותם לתל השומר, חייל אותם, אימן אותם, ולאחר חמישה ימים יצא איתם לקרב הגורלי בלטרון.

אריק שרון ז”ל, שלימים הקים את הצנחנים, כיהן כשר הביטחון וכראש הממשלה, היה אז מפקד מחלקה בפלוגה מחטיבת אלכסנדרוני באותה העת. תכנון המבצע היה לקוי. לא ידעו מבחינה מודיעינית את המתרחש. נוצר מצב שהירדנים תגברו בשני גדודים ומרגמות את מתחם לטרון, עובדה שלא היתה ידועה לכוחות התוקפים. היה זה הקרב החטיבתי הראשון של צה”ל והוא לא נוהל נכון. במקום בלילה, הם נכנסו לאזור בבוקר, היה יום שרבי , הם היו ללא ציוד וללא תחמושת. אריק שרון סיפר ליהודה שליד מנזר השתקנים בלטרון פתחו עליהם באש צולבת, היו הרבה נפגעים והוא נתן את הפקודה, שבדיעבד הייתה הפקודה הקשה בחייו: “איש איש לנפשו”. אריק נפצע בבטנו, והוא זחל חזרה עד שפגש חבר שעזר לו, ומאוחר יותר הם חולצו. “אריק שרון אמר לי ששמע את המקלע שירה חברו, יריות שיצרו מנגינה שהייתה לו מוכרת, כי היורה היה שכנו, ושלפתע המקלע נדם. כשזה התרחש – נאלץ לתת את הפקודה הנוראית הזו.”

באותה העת, משה לחם עם פלוגת המעפילים, שכאמור רק חמישה ימים קודם לכן התגייסו, ולאחר כל הזוועות שעברו באירופה וכל הבדידות שחשו כי כל משפחותיהם נספו, נאמר להם שעליהם להילחם בלטרון. המעפילים לא ידעו היכן הם נמצאים, לא דברו את שפת הארץ, ועל משה היה לארגן אותם לכדי צוות לחימה. עולים אלו תרגלו רק מטווח אחד, וכבר נאלצו לצאת לקרב.

“מי זה בכלל משה דובדבני ובן גוריון? שאומרים לי עכשיו תלכו להילחם על ירושלים?” יהודה שיער מה עלה בראשם של העולים החדשים הללו. ואלו היו החיילים שעל כתפיהם ניצב גורל הדרך לירושלים.

אביו של יהודה ופלוגת העולים החדשים שהייתה תחת פיקודו עברו את המתחם שבו נמצא כיום הישוב היהודי-ערבי “נווה שלום”, הם התחילו לספוג אש שליוותה אותם עד אזור מעיין “עין חילו”. יהודה ציין .שבהיסטוריה היהודית, 2000 שנה קודם, התרחש קרב “מופת” במעיין “עין חילו”, בין יהודה המכבי לבין אמאוס (היוונים).

הקרב הוביל להמון נפגעים, אותם אביו ניסה לחלץ עד שנפצע בשתי רגליו. הפלוגה קבלה פקודת נסיגה, האזור היה מצוי בכאוס, אנשים ברחו, צעקו ביידיש, התחננו למים. לא נותרה תחמושת, האש הארטילרית הייתה כבדה… התנאים היו קשים. מונדק, אחד מחיילי הפלוגה, סחב את משה הפצוע, אולם כשהירדנים סגרו עליהם הורה לו משה שיאסוף את הפצועים סביבו ויציל את עצמו. לאחר שנים סיפר מונדק כי סרב להשאיר את משה, אולם משה איים עליו באקדחו ומונדק עזב אותו עם הפצועים והבטיח לו לחזור כדי לחלצו.  .

כדי לתאר את האנשים איתם משה לחם בלטרון, סיפר יהודה את סיפורו של מ”מ מפתח תקווה שלחם בפלוגה מקבילה. הוא סיפר ליהודה כשנפגש עמו כי ראה ציוד זרוק ולידו דמות ששכבה על הרצפה. הוא אמר: “קום הירדנים מגיעים”, נתן לו מכה, וראה שלא זז. לאחר מכן אמר לו זאת ביידיש. החייל פתח את עיניו ואמר: “אוי, חשבתי שאני באושוויץ”.

“אבא השאיר צוואה לא כתובה שאומרת: מפקדים הולכים קדימה, ולא משאירים פצועים בשטח.”

50 שנה הוגדר אביו של יהודה כנעדר, 50 שנה של חיפושים שהחלו על-ידי הרב גורן, שהיה הרב הראשי, אחר אביו שהיה מבכירי המפקדים בקרב. תחילה, חשבו שהוא במנזר השתקנים, ולאחר מכן חשבו שהוא בירדן – ושלקחו את הקצין הבכיר בשבי. מאוחר יותר חשבו שהוא בחלקת הנעדרים בקבר אחים. “50 שנה לא ידענו איפה הוא”.


יהודה כילד במצבה בחלקת הנעדרים

אחרי 50 שנה, בשנת 1998, בעת שיהודה שימש כראש אגף הנוער והנח”ל למשימות לאומיות במשרד הביטחון, איציק מורדכי, שהיה שר הביטחון ואמנון ליפקין שחק, שהיה הרמטכ״ל, החליטו להטיל על יחידת אית”ן של צה”ל לנסות ולאתר את אביו של יהודה. היחידה איתרה אותו לבסוף בבית הקברות “נחלת יצחק” בתל אביב. כשהגיע לקבורה בתל אביב, חיל האוויר המצרי הפציץ את תל אביב ואת בית הקברות, ולכן בלחץ אותה העת נקבר אביו של יהודה דובדבני כאלמוני. מכאן, לא ידעו כל התקופה היכן משה. יהודה היה בן 3 שנים וחצי כשאביו נהרג. הרב גורן אמר ליהודה לשוחח עם אביו באמצעות האבן שבחלקת הנעדרים, והוא לא הבין, “הרי זו אבן”. עם הזמן, התחיל לדבר יותר עם האבן – עם אביו, וממנה היה מקבל כוחות נפשיים מחוזקים. היא סייעה לו להתמודד עם קשיים ובעזרתה קבע את כיוונו בחיים. “וברור היה לי שאני הולך לדרך צבאית.” יהודה אמר עם חיוך.

מוקדם יותר, בשנת 1993, יהודה חזר ארצה לאחר שסיים את תפקידו כנספח צבאי בדרום אמריקה. אריק שרון נפגש עימו וסיפר לו על הקרב בלטרון. הוא אמר לו שהערך שלא משאירים פצועים בשטח, שעליו מחנך צה”ל , מגיע מהתנהגותו של אביו של יהודה שלא מוכן היה לעזוב את הפצועים מפלוגתו ונהרג עמם. “זה בשבילי היה הצל״ש הכי גדול, זה עשה לי טוב בנשמה בהמשך.” יהודה אמר.

מאוחר יותר, קראו לרחוב בה גדל על שם אביו – “רחוב דובדבני” ויהודה זכה להכרה אותה רצה שתהיה לאביו. כילד, יהודה סיפר, הנושא העסיק אותו המון. תמיד ציפו מיהודה להרבה, משום שהיה הבן של אביו, שהשאיר אחריו צוואה לא כתובה.


יהודה מניח זר ביד לבנים בפתח תקווה

צוואת משה דובדבני ז”ל והשפעתה על יהודה בקריירה הצבאית שלו: קרב החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים.

יהודה סיפר שכדי שיהיה לחייל פרופיל קרבי, עליו לשקול לפחות 50 קילוגרמים. יהודה שקל 49 קילוגרמים בעת גיוסו לצה”ל ולכן היה לו “כושר קרבי לקוי”. הוא ערער על הקביעה הזאת וסיפר שכדי להצליח להעלות את הפרופיל אכל המון (במיוחד אוכל שמן) וניסה לפתח שרירים, ולמרות כל זה לא הצליח לעלות במשקל. לפני השקילה, בנות הגרעין שלו בקיבוץ “עמיעד”, בו התגורר בתקופה זו, הוציאו את הגומי שהיה בלבנים שלו והחליפו בעופרת, שתוסיף עוד משקל. אך עדיין, ביום השקילה שקל פחות מ- 50 קילוגרמים, וכשהרופא מדד אותו שיחק עם המשקל, וביקש ממנו להעלים עין ולרשום ברישומיו 50. עד כדי כך רצה להתגייס ולשרת כחייל לוחם.

את הקריירה הצבאית שלו התחיל בצנחנים ולאחר מכן יצא לקורס קצינים, בשנת 1964. במהלך הקריירה נפצע בבקעה שלוש פעמים, בתקופת המרדפים. הוא השתתף בחילוצו של משה פלס סטמפל ז”ל וסגנו דורון מנור ז”ל בעת מרדף בבקעה, הסתער על המבנה שבו הסתתרו המחבלים ונפצע בעת שהרימון שזרק פוצץ את המבנה.

דוגמה נוספת היא כשנהרג מפקד סיירת חרוב, צביקה עופר ז”ל, כתוצאה מירי מתוך מערה בעת מרדף. יהודה החליט שהוא מחלץ אותו, למרות הקשיים הרבים. המחבלים זרקו רימונים שהתפוצצו מכל עבר, ובכל זאת יהודה העמיס וגרר אותו, בעודו יורד לתוך הוואדי. “לימים אמרו לי: רצת בתוך הרימונים? אמרתי כן, זו הצוואה של אבא.”

“בתקופה זו הייתה לנו לחימה עם נפגעים, פצועים, חילוצים, הפקת לקחים, וכתבנו במו ידינו את תורת המרדף. הבקעה הייתה מלאה במוצבים, כמעט ללא צמחיה וחקלאות. זו הייתה תקופה קשה עבור הבקעה. מאוחר יותר התחלנו לשמר אותה, והיום, כשאני נוסע בבקעה, ורואה כל כך הרבה ירוק ויישובים משגשגים, אני חושב על כך שאני שותף לזה, וזה גם בזכותי.”

תקופת שירותו בבקעת הירדן השפיעה רבות על חייו של יהודה, כפי שאמר. צוואת אביו מומשה גם במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. “לא משארים פצועים בשטח, מפקדים הולכים קדימה ואני מסתער ראשון. זו הצוואה וזה מה שעשיתי.”  


יהודה לפני צניחה

באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים, בעודו במכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה (פו”ם), קורס שנועד להכשיר קצינים בכירים בצה”ל. פיזרו את הקורס שלו על מנת להחזיר כוחות לגדודים ולהיערך למלחמה. יהודה הגיע בחזרה לגדוד 890 בתור סגן שני למפקד הגדוד. הגדוד נשלח לחווה הסינית אזור שמצוי במערב חצי האי סיני, סמוך לתעלת סואץ ולאגם המר הגדול, והוא נחשב לאחד מהקרבות הקשים ביותר של מלחמת יום הכיפורים. המשימה הייתה לפתוח את הציר לתעלה שהייתה תפוסה על ידי כוחות אויב “ציידי טנקים”. הלחימה הייתה קשה ביותר מאחר ולא היה מודיעין נכון לגבי כמות הכוחות המצריים שעמדו למול הגדוד. עד מהרה הפכה הלחימה העיקשת למבצע מורכב של חילוץ פצועים והרוגים מהשטח. יהודה נשלח לפלוגה ג’ שאיבדה את מפקדה וחילץ את כל הפצועים עד שנותר לבדו תוך שהוא מחפה על החילוץ האחרון.

על התנהלות זו קיבל את אות המופת שהוענק לו על ידי שר הביטחון.


דף מהספר “ישראלים מתכתבים עם פרקי אבות” מאת משה ניר

“איך הפחד לא השתלט עליך?”

יהודה הסכים עם שאלתי ואף חידד אותה, והציף בעוד שאלות מוסריות דומות: איך מפקד מתגבר על הפחד? איך מפקד אומר “קדימה – הסתער!” ואכן מסתער, בעודו סומך על החיילים ויודע שהם אכן מבצעים את הפקודה ומסתערים? מי הוא המפקד, שלעתים גדול מהחיילים שתחתיו בשנה בודדת, שייתן פקודות של חיים ומוות ויקבע את גורלם?

וכתגובה לשאלות אלו הוסיף לשאול: באיזו דרך של מנהיגות מפקד בוחר כדי שהחיילים שלו יבצעו את הפקודות הקשות ביותר ויסמכו עליו לא משנה מה? איזה ערכים מנחיל? יהודה ענה שלפי דעתו, על החיילים להעריך בכל לבם את המפקד, לסמוך עליו, לדעת שהמפקד “אוטוריטה”, לדעת שדואג להם, מטפל בהם, מלמד אותם להיות מקצוענים ונותן להם את הכלים הנכונים… אך איך משיגים זאת? “אם המפקד עושה את זה נכון – אז חייליו ילכו אחריו. אבל אז נשאלת השאלה איך המפקד בעצמו מתגבר על הפחדים האלה? איך המפקד עצמו קם ומוליך אותם? הוא משמש עבורם דוגמה אישית. לכן אבא אמר – מפקדים הולכים קדימה – זו הצוואה. מי שלא יכול להתגבר על פחדיו – שלא יהיה מפקד. היו לי פחדים, השיחות עם אבא, דרך האבן, עזרו לי להתגבר עליהם. אותי הוליכה העוצמה שבמנהיגות, זה שאני צריך לשמש בפני החיילים דוגמה, החינוך מהבית ומהתנועה, המטרה למענה נלחמים, אבא שלי וצוואתו – הכל. הכל מתרכז ברגע שאתה קם ומסתער. כשיש אש מסביב ואתה מבין שאתה יכול למות מכדור אויב.”

לאחר שיהודה סיים את הקורס פיקוד ומטה (פו”ם), רצה לצאת למשימה מבצעית בחו”ל, ובקשתו נדחתה משום שלא ידע אנגלית ברמה גבוהה. יהודה התגייס לצבא בגיל 17, מבלי שסיים תיכון ומכאן לא הייתה לו תעודת בגרות. כשניגש לייעוץ אקדמאי ורצה לעשות תואר באנגלית, פרופסור יעבץ ז”ל, באוניברסיטה העברית, ניסה לדחוף אותו לעשות תעודת בגרות, משום שרק כך ניתן היה לעשות תואר. יהודה התנגד לכך משום שלא רצה להוציא תעודת בגרות וכל מה שרצה היה לדעת אנגלית – כדי שיוכל להשתתף במשימה, וביקש ממנו שידבר עם המפקד שלא אפשר לו לצאת למשימה, גנדי, שהיה אז יועץ הממשלה בנושא טרור. בכל מקרה, פרופ. יעבץ שלח אותו לדבר עם מנהל ביה”ס התיכון שלו, והתעקש משום שמצא חן בעיניו. “בלית ברירה”, כפי שיהודה סיפר, נסע לבית ספר התיכון שלו, “עמל” שבפתח תקווה, ודיבר עם המנהל. משום שהזכיר את שמו של פרופ. יעבץ, שהיה אוטוריטה אקדמאית, קיבל מיד תעודה שאומרת ששהה בבית הספר 3 שנים. ולבסוף הוחלט שבלי בגרות – אם יוציא בציונים הצבאיים 85, באקדמיים 75 ולא ייכשל באף בחינה – יקבל תואר. “וכך השגתי את התואר שלי מבלי לסיים תיכון וללא תעודת בגרות.”

עד כאן חלקו הראשון של הריאיון של יהודה. נתראה בחלק ב’!

יובל.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: רונית בר-אשר

One thought on “העולם של יהודה א’”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *