רמזור תל אביבי

קר. הכרית בדיוק במקום הנכון והראש בדיוק בזווית הנכונה. השמיכה נעימה, חלקה, יוצרת מאורה חמימה בתוכה. אצבעות הרגליים מתחככות בשמיכה. שאיפה עמוקה ביותר. פיתול עדין שגורר אחריו התמתחות שמלווה באנחה משחררת. נעים לה. עיניה נפקחות ברפרוף. גופה דומם. הנפש צלולה ונקייה.

ואז בבת אחת, מתרחש חיבור למחשבות, במהלכו היא נוחתת לקרקע ומתחברת למציאות; היא מתעוררת.

התחושה הידועה מתחילה לבעבע. שוב, כאילו מישהו הכניס את זרועו לבטנה, תפס בקרבים, כיווץ אותם, סובב אותם ונטש. תחושות המועקה, הבדידות, הזרות, הריקנות, העצב המוכרות. בחילה. היא מתחרטת על שפקחה עיניים.

והפעם פקחה את עיניה בתל אביב, לא בעיר ילדותה המצלקת.

איך בגילה הצעיר כבר חווה את המועקה הזאת? מה כבר קרה לה? ואיך עם כזאת אבן על הלב – עד עכשיו לא התדרדרה? הלא זאת המצוקה הגדולה ביותר?  

והאם באמת יש תקווה? אם כל תקופה טובה היא לא אחרת מאשליה? האם להיות נאמנה לאמת שלה ולסבול? האם להיכנע? האם בכלל קיים סיכוי שתצליח? אם אפילו לא מעלה בדעתה שעשויה להצליח – אולי האמת שלה כלל לא נכונה? או שמא החברה, ערכיה, התנהגותה והשפעתה – כל כך רחוקים מהטבע? ולכן המרחק מהאמת ומשלווה אמתית כל כך גדול? האם היא בכלל חזקה? האם בכלל קיים בה מה שדרוש כדי להצליח וכדי להשתנות?

האם היא רוצה להיות צודקת ויודעת אך ללא כל יכולת הגשמה כי הפער בלתי ניתן לגישור? או בעלת נחת ושלווה, אך חייה בשקר? והאם יש שלווה שגוברת על שלווה אחרת? והאם התחשבנות שכזאת בכלל משנה?

האם עדיף לחיות על פי שקר על לא לחיות בכלל?
האם עדיף לחיות עם כאב תמידי שכזה על לא לחיות בכלל?
האם כדאי לחיות בעולם בו רגע של כאב עולה על רגע של שמחה?
האם שאלות אלו הגיוניות בכלל?
האם היא אי פעם תדע נחת?
היא לא מוכנה לשאת את המלחמה בצלקות, שהולכות ומתחדשות ומתרבות.
היא לא מוכנה להתמודד עם גזר הדין שגזרה על עצמה.
ובראשה ממשיך להתנגן: ‘להתערבב ולא להיבלע. להתערבב ולא להיבלע. להתערבב ולא להיבלע. יומן מסע.’

***

הכל בסדר.

היא יוצאת לטייל ברחובות העיר עם שמלה מתנפנפת, איפור בעיניים ושיער מטופח היטב. נהנת מהמבטים של העוברים והשבים. נהנית מכמות הדברים שיש לעיר להציע לעיניה; חנויות מיוחדות ומקוריות, ים יפהיפה עם נמל עוצר נשימה, אזורים עתיקים, בתי קפה ומסעדות טעימות. ובמיוחד אנשים מגוונים ומיוחדים.

יש את האנשים המכובדים והיזמים שבדרך כלל מופיעים על אופניים וקורקינטים חשמליים, כשגבם מתהדר בתיק חלק, שחור ועסקי, עם משקפי שמש של Ray Ban.

יש את הרווקים שצצים בשעות החשיכה בברים, פורצים בצחוק רם וגברי כדי למשוך את תשומת לבה של הבחורה שיושבת שולחן לידם. אלה עם הזקן הקצר שתוחם את פניהם ומעניק להם לסת מרובעת וגברית, כפי שרואים בקולנוע.

יש את האמהות עם העגלות הרחבות של התאומים, שמתרוצצות להן עם תספורת נועזת, ונזם באף.

יש את הנערות שלובשות מכנס קצרצר, חולצה קרועה, צמודה וצעקנית, כששערן אסוף לכדי קוקו גבוה, על-ידי גומייה עם פפיון ורוד.

יש ויש ויש.

היא אוהבת את כל האנשים האלה. היא שמחה להביט בהם ולנסות להבין את השלב בו הם נמצאים. את האותנטיות שלהם. את הדרך שלהם, אותה מנסים לצעוק לחברה על-ידי מלבושם והתנהגותם. היא אוהבת את העובדה שהם כמהים לכך שיביטו בהם. אחד אחד. היא אוהבת את הרעיון של תל אביב – עיר של כולם. עיר בה הכל אפשרי. עיר של אנשים שונים ומיוחדים. עיר שלה. אולי תל אביב תעזור לה להחלים.

אך רמזור אחד היא לעולם לא תשכח. רמזור מספר 20. הרמזור ששוכן ליד מגדלי עזריאלי.

פעם אחת, כשחיכתה שהרמזור יאשר לה לחצות את הכביש, שני נערים, בני כשלוש-עשרה שנים, התקדמו לעברו, בעודם משתובבים ודוחפים זה את זה לכביש הסואן. הילדה שביניהם תפסה את עיניה. הייתה זאת ילדה יפהפייה עם שיער מדורג, ארוך, חלק, מלא, אדמוני וצבוע, נזם באף ושלל קעקועים. מאוד נשית, משדרת סקס, בעודה צוחקת באופן ילדותי, צווחני ומתגלגל. מראה שטני, לא הגיוני ומבלבל, מראה מבשר רעות. מדיף ניחוח של התבגרות מוקדמת מדי. עברה בה צמרמורת, וקיבתה התהפכה שוב. המראה הזה הותיר בה אימה וזעזוע.

ובפעם אחרת, כשחיכתה לאוטובוס בתחנה שנמצאת ליד אותו הרמזור, שתי ילדות, גם הן בנות כשלוש עשרה שנים, הגיעו, כשאחת מהן, לבושה בשמלה לבנה קצרה, כשחלקה העליון נראה כמחוך עם תמיכת חזה מברזל ומבד ריק ללא ריפוד שדבר לא ממלא אותו, גם היא מכוסה בקעקועים ומעוטרת בנזם, מדברת מוזר עם חברתה. היא הייתה כנראה בעלת מוגבלות מסוימת. לפתע היא החליטה להרים את שמלתה כדי להראות לעוברים את לבניה, ופרצה בצחוק משוגע.

למרגלות הרמזור, מתגורר לו כבר מספר ימים נער שחום, רזה וצנום מאוד. מרבית הזמן רכן קדימה, לא היה ברור אם ישן או אם מסניף עוד סמים, כשמסביבו עננה של עשן וצחנה.

ובהמשך, באי באמצע הכביש, ישב לו חסר-בית זקן. כל כך מכוער. כשחלפה על פניו הבחינה כי מתגרד בחוזקה בראשו, וכשהסיר את ידו, נגלתה בפניה גבעה לבנה של פטרייה ענקית.

והחברה? כבר התרגלה למראה. אנשים כבר לא מעיפים מבט, אפילו לא הקטן ביותר, באנשים האלה. אנשים כבר לא טורחים לגשת. אנשים מתביישים לשאול. אנשים מפחדים להתקרב, כי אולי רק האוויר יעביר מחלות. אנשים כבר לא מחלקים חיוכים, שמא החיוך יתפרש ככוונה הלא נכונה. כפי שרף הסיפוק והשמחה עולה ככל שהעולם מחייך אליך, כך גם רף העצב, שבשלב מסוים – הופך לאדישות.

אבל היא? הייתה רוצה להיות כמוהם ליום. להרגיש איך זה מרגיש להיות הם. הייתה רוצה להיות רק היא, ללא כל עול אחר.

היא הייתה רוצה להעלות חיוך. הייתה רוצה לשנות את כל העולם. אבל שוב, היא מרגישה כל כך חסרת כוח, וחלשה. גם היא מפחדת, כמו שאר האנשים. גם היא עסוקה בעצמה, כמו שאר האנשים. האם תכנע? או שלא? ואם לא, מה מבדיל אותה מאחרים?

השפיות האמתית בעולם הזה היא השיגעון.

יובל.

רמזור תל אביבי.jpeg

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: רונית בר-אשר

מראיון ברדיו “ארץ” ועד להכל בראש

הטקסט הבא יעסוק בריאיון שעוסק בפרויקט, שעברתי ע”י המראיינת נירית צוק ברדיו “ארץ”. תחילה מוזמנים להאזין לו.

אז אחרי שסיימנו לצחוק קצת על הבלאקאווט המטורף שהיה לי, אגש למטרת הטקסט ואספר לכם דבר שמכביד עליי הרבה זמן שמתקשר לנושא, והוא חוסר הביטחון בהתבטאות בעל-פה שנוצר לי עם השנים. כשהייתי תלמידת חטיבה, אני זוכרת שהייתי אדם מאוד מרוכז, ובלי בעיה כשהיה לי מה להגיד הייתי אומרת. אני זוכרת שאז לא היה לי אכפת מה אנשים אחרים חושבים עליי, ומכאן לא פחדתי להגיד כל דעה ולא פחדתי מביקורת כתוצאה מדבריי.

בשלב מסוים בתיכון זה השתנה. מצד אחד התחיל להיות לי אכפת מה הסובבים אותי חושבים, ומצד שני גדלתי להיות מאוד שונה מסביבתי הקרובה – בין אם בדעותיי ובין אם באופי שלי. מכאן, הרגשתי שסביבתי הקרובה לא כל כך הכילה את מי שאני והרגשתי שכל הזמן מבקרים אותי. גם בגלל היותי אדם רגיש מאוד שמתי לב למבטים השופטים השליליים הקטנים שהייתי מקבלת (שבדיעבד לאו דווקא היו מכוונים אליי), ולא הפסקתי להיזכר בהם, להריץ אותם בראשי ולהיפגע מהם. הרגשות הללו לא עזבו אותי והיה לי קשה להלחם בהשפעה שלהם עליי. כתוצאה מכך, לאט לאט השתתקתי, וכבר להביע את דעתי בפני רבים היה דבר שהיה מאוד קשה לי לעשות, ועדיין כך. כתוצאה מחוסר הביטחון שנוצר בי, בסיטואציות כאלה הייתי מאבדת ריכוז ופתאום שוכחת כל מה שהיה לי להגיד, כמו שקרה לי בראיון, דבר שיצר עוד חוויות שליליות בנושא, והוריד עוד יותר את הביטחון העצמי שלי. וכתוצאה מכך, מאוחר יותר, זה השפיע גם על חיי היומיום. גם כשרוצה לספר סתם סיפור שקרה לי, בלי קשר אפילו להבעת דעה, אני מאבדת ריכוז ושוכחת כל הזמן היכן הייתי. וכל זה מהחשש של מה העומד מולי יחשוב עליי והאם הוא מבקר אותי בראש שלו. זהו מין ניסיון חסר סיכוי לשלוט במחשבות של האחר. ובריבים ובוויכוחים, כשהייתי נאלצת לדבר ולהשמיע את קולי, בשל חוסר הריכוז, הברירה היחידה שהייתה ושיש לי היא להגיד כל מה שרגעית עולה לי בראש, וזה נאמר בצורה כל כך מתוסכלת וחסרת היגיון, כך שהאדם מהצד השני לרוב לא מבין בכלל מה אני רוצה, חושב שהתסכול והזעם מופנה כלפיו, כשהוא בכלל כתוצאה מהאכזבה שלי מעצמי. הוא חש מותקף והריב רק גדל ומתלהם.

אני יודעת באופן מודע ומושכל להגיד לעצמי שאלו הם דעותיי ושזה בסדר, ושזאת מי שאני, עובדה שאני מנהיגה פרויקט שכזה ושאני מאפשרת לעצמי להיות מאוד גלויה וכנה בחשיפת המאמרים והטקסטים שכותבת. כשאני כותבת מאמרים יש לי את כל הזמן שבעולם בלי שום לחץ, ומכאן מביעה את עצמי מעולה. אך ברגע האמת, ברגעי “לייב”, כשאני רואה פנים מול פנים מישהו אחר וברצוני לדבר ושהבמה לרגע תהיה שלי, אני מרגישה לפתע מאוימת, נתקפת בחרדה, מאבדת ריכוז ושוכחת הכל.  

אז אני נלחמת בזה ועובדת על עצמי. משתפת אתכם בריאיון ובקשיים שלי כחלק מתהליך ההתמודדות שלי עם המבוכה: רציתי להיות כנה וגלויה אתכם, כנהוג באמנות שלי, גם בדברים הקשים, וקצת לצחוק על זה, דרך שגיליתי שיעילה במקרים כאלה. רציתי על ידי החשיפה הזו לא להפוך את הריאיון לטראומטי, אלא ללמידה ולהתפתחות. אז רציתי ללמד את עצמי שיעור, ואולי גם לעורר השראה בקרביכם.
אגב, אספר לכם כדי להמשיך להתגאות בעצמי, גם בטקס סיום י”ב ניסיתי להתגבר על הפחד של הופעה מול קהל, ושרתי, דבר שהיה מאוד קשה לי לעשות. כמעט כל הזדמנות שיש לי להשתפר בנושא זה אני משתדלת לנצל, בתקווה שיום אחד הופעה מול קהל תהיה טבעית יותר עבורי.  

חשוב לי לציין מחשבה בהקשר, שלדעתי, לא על כל דבר צריך להתעכב ולא תמיד צריך להתחבט בעצמינו. יש דברים שאנחנו סובלים מהם ואם הם לא רלוונטיים לחיים שבחרנו לעצמנו – אין חובה לעבוד עליהם ולשפר אותם. אבל כשהדבר רלוונטי להצלחה שלנו, כשהוא משפיע על הדימוי העצמי שלנו וכשהתגברות עליו הכרחית להמשך חיינו – אסור לוותר! אני רואה את נושא העמידה מול קהל כמשהו שבטוח אפגוש אותו בעתיד, כי נפשי חפצה בו. יש בי רצון עז להרצות, ללמד, להשפיע על אנשים ולשתף אותם בעולם שלי. וכן, גם בשידור חיי וגם בפנים מול פנים.  

את נושא כאוב זה אקשר לכך שבתור בני אדם אנחנו מאפשרים לחוויות ולאנשים להשפיע עלינו, וכתוצאה מכך, לעתים מציבים לעצמינו מחסומים. המוח מפתח תגובה אוטומטית לחוויה טראומטית שחווה, כך שבעתיד, כשהאדם יחווה סיטואציה דומה, יגיב באותו האופן אוטומטית. מכאן, מאוד קשה ובעייתי להצליח לשנות את התגובה. מנגנון זה, הפחד והזיכרון הטראומטי, מהווים חלק ממנגנון הגנה קדמוני, כשבימינו המודרניים לעתים רק מגביל אותנו ופוגע בנו. אך בסופו של דבר,  אני מנסה להזכיר לעצמי שוב ושוב שהמחסומים הללו מצויים אך ורק בראש. הכל בראש. ומכאן השינוי הוא אפשרי. כשאנחנו מציבים את המחסומים הללו, אנחנו עושים עוול נוראי לעצמינו בכך שמונעים מעצמינו להשיג את מה שאנחנו רוצים ולהצליח. ואם חושבים על זה ברצינות, זה נגד כל ההיגיון לכבול את עצמינו בשלשלאות.

אני קוראת לכם, וגם לי, להיות מודעים לזה, וכך לנסות להיות אנשים טובים יותר לאחרים ומוצלחים יותר עבורנו.

לסיום, ציור שהכנתי שמבטא בדיוק את רעיון זה. וכרמז למשמעותו: שימו לב להשתקפות שיש בעיניים, ומאידך למצב הדלתות שמחוץ לציור.

שיהיה סוף שבוע נעים ופורץ מחסומים!

וכמובן, תודה רבה למראיינת המקסימה, נירית צוק. 

יובל.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: רונית בר-אשר

חיילי הצללים

הסערה הגורלית התחילה בקרב בין התשוקה והפחד. לבה של יובל רצה להרגיש שוב, וכשסוף סוף הצליח לאזור קמצוץ של אומץ – הפחד שם לו רגל. כל פעם מחדש. אך הכנות של יובל, כהרגלה, צידדה במה שהלב חפץ בו, יד ביד עם העקשנות, המצפון, החוזק והרצון להוכיח. ולכן כל אלו, נתנו לתשוקה דחיפות. ככל שחלף הזמן כך התשוקה איבדה את סבלנותה לפחד, והדחיפות הפכו לבעיטות. ואז לשיחות מוטיבציה. ואז לגבות מכווצות, לנשימות חטופות ולאגרופים קפוצים. ואז, סוף כל סוף, התשוקה הסתערה לעבר המטרה, והשאר – כולל הפחד, הסתערו גם הם, בפנים לבנות כסיד.  

וכך, הם הצליחו לגרום ליובל לדבר. המטרה הושגה, ושררה טיפת נחת בגזרה, במקביל ללהקת ציפורים קטנות ולוחשות, שהחליטה לנטוש את האזור. אך במקום שדגל האנחה יוצב בראש ההר החדש, הכבוש, ה”ירוק יותר” והלא מוכר – ההרגל, הנוחות והביטחון, בראשות הפחד, תקפו חזרה. פיצוץ אדיר הגיח ממרכזו של בור, אותו הפלוגה הכחישה במצח נחושה. יובל עפה אחורה מיליוני קילומטרים מהאזור, בעוד שהחיילים משתרכים אחריה. האש המשיכה להתפשט, רודפת את החיילים, והם נסים על נפשם, מתחרטים שפצחו בקרב הזה וזועפים על האומץ וקוראים בקולי קולות  – “איך הוא העז?”.

ויובל מצאה את עצמה מתחרטת, מצויה במציאות חדשה לגמרי, ללא יכולת לחזור חזרה. הדרך נהייתה כל כך מסועפת, אורכה שנות אור מחייה הקודמים. לא ניתן היה לדעת אפילו מאיפה להתחיל, ואיפה בהמשך לפנות. היא הייתה אבודה, ולכן נכפה עליה לבנות בית מלא בית. יש מאין. ותמיד הייתה קיימת האפשרות לפרוש.

תחילה, כדי לדחות את ההחלטה, יובל הייתה שוכבת תחת כיפת השמיים, בעיניים עצומות ודומעות מפלים, כשמסביבה מלחמת אזרחים, והיא האש שמלבה אותה. גשם זלעפות עקצץ בעורה והכאיב לה, קרבות מזעזעים, עקובים מדם, צרחות אימים, בכי מר. חייל התשוקה פקפק בעצמו, מנודה מהחברה. חייל המובן מאליו ממזמן כבר היה מפורק על האדמה הקרה, לאחר שחייל הכרת התודה הוציא עליו קיטור. חייל הפחד נעדר מהאזור, שריריו של חייל החוזק הנפשי רפו וחיילי הבושה והחרטה הלמו את ראשם בעצים. ויובל בכתה. כל כך הרבה. כשמסביבה כל כך הרבה רעש, שלעולם לא גווע. והיא לא הייתה מסוגלת לשאת יותר את נטל הפיקוד על חייליה. וכל מה שרצתה באותו הרגע היה להיעלם. שקט. לא להרגיש דבר. לצוף. בחילה נוראית לא עזבה אותה. וכמה שכאב לה… הלב נפל משותק, ואחריו כל השאר. וכך הם שכבו להם תקופה, ללא ניע, כאשר הכוכבים שבשמיים חגים, והשמש מופיעה ונעלמת, כהרגלה. אך תמיד היו עננים, ותמיד היה חשוך. ותמיד, גם אם לא ראו אותו, הרגישו בנוכחות הירח.  

ביום ישנו, ובלילה שכשכו בנהר הדמעות שנוצר. מלח הדמעות שרף בפצעי החיילים, אך הם התמכרו לכאב, והוא ריפא אותם מעט. ויובל התמכרה לרחמים עצמיים. ובעודה שטה בנהר, התמכרה לאשליית הזרימה. וכשאצבעותיה נהיו מרופטות, הייתה נאלצת לצאת החוצה. היא הייתה חוזרת למרכז מעגל המדורה, יושבת במרכזו, מביטה מעלה, וממטירה על הארץ. והיא לבד. לגמרי. ושררה דממה, במרכז השממה. ולראשונה, חוותה נחת. היא התייפחה ונאבקה וחיבקה את השקט. וכשהרגישה מעט טוב יותר חזרה לנהר, סיבנה את גבם של החיילים, לחשה באוזניהם מילות נחמה, חיבקה אותם, ובכתה עמם. היא התאבלה על העבר, וכבר לא נותרו בגדים אותם יכלה לקרוע. היא הייתה חשופה וגלויה, הכי אמתית שיש. הכי פגועה ופגיעה בעולם. הכי יפה בעולם. וחייל הכנות אחז בידיה והושיט אותה בנהר, יוצרים יחדיו אומנות, בעודה כנועה תחתיו.

והפחד, כל לילה, בזמן שהחיילים ישנו, התקדם והתחבא מאחורי עץ שקרוב יותר לפלוגה, בעודו נושא על גבו את חייל הבדידות, שלא הניח לו לרגע. עד שלפתע, יום אחד, אזר אומץ והתערבב בין החיילים. תחילה, החיילים קבלו אותו מבוישים. “הוא צדק מההתחלה,” הם חשבו לעצמם והרכינו את ראשם בפניו. והוא היה נואם ונואם, ויובל הייתה מביטה בו בעיניים מבועתות, וחילקה פקודות להקים חומה, שתקיף את האזור ותחנוק את הנהר. והנהר התלפף בתוך עצמו, לכדי מעגל זרימה מחזורי, ממנו אין מנוס.

הימים נהיו מחזוריים, אווירת אומללות שררה במחנה. כל פעם שיובל הייתה מרגישה את כדור האש מתחיל לגדול, הייתה מתרחקת מהכל, חוזרת למרכז מעגל המדורה ומרבה לצפות בכלום. כלום שהיה מרגיע אותה ועוזר לה לעבור הכל. היא התחילה לאהוב את הקור הזה, את הבדידות, את החושך. התחילה לאהוב את הזרות, ולהתרגל אליה. להתרגש ממנה. להתמכר אליה. לעתים הייתה ניגשת לחומה ומעיפה לבנה החוצה או סודקת את החומה במעט, ומציצה מה נמצא שם בחוץ.

לילה אחד, ראתה זוג עיניים שמציצות לה מצדה השני של החומה. יובל פתחה את שעריו של שער נסתר בחומה, ונתנה לאדם להיכנס, תולה את תקוותה בו. הם ישבו יחדיו במרכז המדורה, כאשר החיילים של שניהם אוחזים אלה בידיים של אלה. יובל וידידה נשענו זה על גבה של זאת, והסתכלו יחדיו על העננים שזזים בנועם. נהנו יחדיו מהרוח שלטפה את פניהם. ולא היה קר יותר, הילתם התחברה לכדי להבה גדולה, חמימה, בטוחה ויציבה. אך רגעית. ובעובדה זו, מאוחר יותר, יובל מצאה קורט חן.  

כשהתשוקה התוודעה לנוכחות הפחד, נאמה והסיתה את החיילים כנגדו. הם תפסו אותו ונעלוהו במגדל גבוה, כאשר אישורה של יובל הדהד ברקע. הפחד נהג לתפוס בסורגים ולזעוק לעזרה, לאיים על החיילים, ולנסות להבעית אותם בחששותיו. אך התשוקה והאומץ אמנו את החיילים נגדו, ולכן כבר לא יכל להשפיע עליהם.

בימים הבאים התחיל להישמע צחוק ברחבי החצר. יובל חילקה תפקידים לחיילים. על חלקם פקדה לכרות עצים, ולפצוח בבניית אחוזה. על חלקם צוותה ללקט ולקטוף. כשהיו מתעייפים היו נחים, לעתים יורדים לנהר וטובלים בו. וכשצברו אנרגיות – המשיכו בעבודה. האחוזה שנבנתה הייתה מפוארת. היא נישאה אל על, כאשר קצוותיה נשקו לשכבת העננים הראשונה. היא הייתה מרווחת, בעלת הרבה חפצים שהיוו כתורמים בצורה כזו או אחרת לתפארתו של הבית. אחוזה מושלמת, ואף מנקרת עיניים. ללא כל פגם או רבב.    

באחד הלילות החייל הבודד קרא בקולי קולות לפרוץ את החומה, וכתוצאה מכך הפלוגה מוטטה את החומה בקריאות ניצחון. חייל ההרפתקה היה הראשון שדרך מחוץ לשטח האחוזה, וניסה לפתות את עוברי האורח להיכנס פנימה, ואלו – הציצו לתוך האחוזה. חלקם אפילו נכנסו. והחייל ההרפתקני היה עורך נשפים ומשתים באחוזה, מושך בידה של יובל, וגורם לה להשתטות עד עלות השחר. מבין עוברי האורח הנכנסים, היו כאלה שהשתתפו בטירוף שבו יובל והחיילים היו שרויים בו, והיו כאלה שנעמדו מהצד בשיפוטיות. ולאחר שהאנשים עזבו את האחוזה – תפסו את רחבת הריקודים חיילי הריקנות והעצב. וחייל היצירתיות השתולל גם הוא, וצבע את החומה בשלל צבעים: כל יום לפי הוראותיו של חייל הלב, שפיקח על הנעשה. מזג האוויר המעורפל בתקופה זו נהג להשתולל ולהשתנות בקיצוניות. לעתים קור כלבים הקפיא את הפלוגה והיא נאלצה להתכנס בתוך עצמה ולרעוד, ולעתים חמסין הכה את האזור, וכולם היו פוצחים בשירה ובריקודים פרוצים וקולניים.

בוקר אחד סופת טורנדו הכתה את האחוזה, ויובל והחיילים מצאו את עצמם כלואים תחת חורבתה. חייל החוזק דחף מעליו לבנה ענקית, והחל לפנות פצועים, ולטפל בהם. ואלה, הביטו בו מיואשים ומתוסכלים. הוא ניסה להעניק להם קצת מכוחו, בעודו מנפנף בפניהם את המטרה הנחשקת; ליצור קמטי שמחה שיעטרו את עיניה של יובל.

לפתע קול קרא להם מלמעלה. היה זהו החייל החכם, שטיפס על החורבה ותפס פיקוד. חייל הלב הביט בו בהערצה, והשקיט בחיוך את פסימיות החיילים. לאחר זמן קצר, כולם נעמדו על רגליהם, נעזרים האחד בשני ומעודדים זה את זה. תחילה, חייל החכמה ציווה על החיילים לשחרר את חייל הפחד, שכן הוא חזה את התמוטטות האחוזה, ומכאן הפלוגה החליטה שעליה להקשיב לו מדי פעם והתנצלה בפניו שהתעלמה ממנו ושדחקה אותו למצב של חוסר אונים. ולבסוף, אפילו יובל מצאה מקום בלבה לסלוח לו. היא שחררה אותו והוא הפך להיות חייל מן המניין. ממוצע. עם קול השווה לקול האחרים. ולא היה ניתן להתעלם מכך שהוא בעל ערך.

הצעד השני של חייל החכמה היה לערוך ערב הווי לחיילים. הפלוגה התאספה במעגל המדורה, ובהנחיית יובל, השתובבו, שחקו משחקי אמון, חיזקו את חברותם וצחקו צחוק מתגלגל. כשהערב התחמם, שוחחו במעגל על מה שעבר על כל אחד מהם במהלך התקופה האחרונה. נתנו ביקורת בונה האחד לשני, דיברו על הצרכים האחד של השני. על מה להבא צריכים לאזן, למי צריך לתת יותר במה, וסך הכל – מהו המתכון לאקלים מוצלח. הם למדו להעריך את התקופה האחרונה, לאחר שהפנימו כי פיצוצים וסערות כאלו יקרו עוד הרבה, לא בשליטתם. אך בידיהם לקבוע כמה נזק ינתר.  

לאחר שהסכימו פה אחד, הצעד השלישי של חייל החכמה היה להכין את הפלוגה לנדודים, באומרו: “כשהעולם זר – יש לצאת ולהכירו. כי אין יפה יותר מלהתאחד עם זרות העולם.” החיילים נפרדו לשלום ובחיוך מחורבת האחוזה, עם פנים המופנות לצפון וידיים האוחזות זה בזה, מתרגשים להכיר את הזר. ובנדודיהם זמרו שירי דרך וחלפו על פני מבנים בכל הגדלים ובכל הצורות. כל פעם חייל אחר עמד בראש הפלוגה. חלק מהמובילים לקחו את הפלוגה להרפתקאות, ונכנסו לחלק מהמבנים, וחלקם שמעו לעצתו של הפחד ונמנעו לבינתיים. מדי פעם מצאו חלקת אדמה טובה, והחליטו להקים בה מחנה, עד שכבר לא ניתן היה להמשיך ללון באותו האזור. והמחנה היה תמיד צנוע, בו הסתפקו במועט, והתמקדו בעיקר – הם חיו בשכנות טובה זה ליד זה וטיפחו את יחסיהם האחד עם השני. ובמחנה אנשים היו הולכים ושבים. לילה אחד יובל הייתה עם אדם אחד, ולילה אחר הייתה עם אחר. היו אנשים שנשארו תקופה יותר ארוכה, והיו כאלה שחלקו עם יובל גם את לבם, והיא חלקה איתם את שלה, ובנתה איתם מחנות קצת יותר מבוססים. חייל הכרת התודה עמד ביציאה מהגינה הקטנה של המחנות השונים, בעודו מברך את ההולכים ומודה להם שבחרו להנעים את זמנם במחיצת יובל והחיילים. ויובל נופפה להם לשלום מרחוק וחזרה לרקוד עם החיילים הנאמנים שלה.

ויובל הייתה מקפצת לה בשטחי הגנים השונים, אוהבת ומעריכה את עצמה ואת חייליה. גאה בעצמה ובהם, ובדרך אותה עברו. והיא הייתה מרימה מהאדמה פרחים שנשרו ומעטרת בעזרתם את ראשה. מחייכת לנוכח העובדה שגם הם, עם הזמן, קמלים.

יובל.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: רונית בר-אשר

אי שם

טקסט יום הולדת

בדיוק ברגע זה מתחיל יום ההולדת שלי – היום ה- 26.10, וכעת אני בת 18 בדיוק. לכן, חשבתי לפרסם החודש במועד קצת אחר משהו קצת אחר…

אי שם / יובל שפר

אי שם, במקום לא נודע,
התהלכה לה ילדה, פצחה בחיפוש אחר זהותה.
נדדה בין שבילים, איבדה את דרכה,
ורגליה עייפו, נשימתה הפכה כבדה.

אי שם, בצמרות עצים,
ישבה לה ילדה, בידיה עפרונות ודפים.
אך ידה שקטה, חסרת תזוזה,
והדף נותר חלק, ללא כל אות או מילה.

אי שם, בין אבכי עננים, 
רחפה לה ילדה, חטפה מבטים למרחקי מרחקים.
הציבה רעף אחר רעף, לפני שייצבה בסיס,
ועתידה עליה הכביד והעמיס.

אי שם, במבט אל העבר, 
קפאה לה ילדה, אך נאלצה להתקדם, כבר.
התגעגעה לאיך שהחיים נהגו להיות,
אך המשיכה ללכת, כשראשה עוד ניצב בצמתי הבחירות.

אי שם – כאן, בהווה, 
עומדת ילדה, אך לאן תפנה?
ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה,
נופלת ארצה, 
שוכבת, 
ופשוט מוצאת מנוח.

את השיר הזה כתבתי לפני מספר שנים, והרעיון היה לכתוב אותו על גבי ציור גדול שציירתי. אך איבדתי את השיר, את הציור קצת הרסתי, ולכן הציור שכב בצד תקופה די ארוכה, וצבר אבק. לאחרונה לקחתי על עצמי כפרויקט לתקן את הציור ולמצוא את השיר. לפני כמה ימים סוף כל סוף מצאתי אותו, ואת הציור תיקנתי. משום שהשיר היה ישן, במשך כמה ימים התייעצתי עם מספר אנשים, על מנת להפוך אותו לרלוונטי לעכשיו, וכעת מציגה בפניכם את הגרסה הסופית. אני מניחה שגורלו של השיר הוא לא להיות כתוב בצורה יפה ומסודרת על הציור, משום שלאחר כל התיקונים, התברר שהמקומות שהשארתי לבתים של השיר מלכתחילה היו קטנים מדי, ובנוסף, הכתב יצא לא ברור בגלל הטוש העבה והמבריק. אך לפחות הפינה הזאת סגורה – סיימתי משהו שהתחלתי בעבר. וההרגשה פשוט נהדרת.

בחרתי לפרסם את השיר ביום הזה, משום שהשיר מתאר אותי, ואפשר ללמוד עליי הרבה דרכו. אין טוב יותר מלהציג בפניכם את מי שאני ביום ההולדת שלי, ולספר לכם קצת עובדות עליי

אני אדם שמסודר מאוד מבחינה ארגונית, ויחד עם זאת החדר שלי קטסטרופה. אני חושבת שזה קצת אירוני ומצחיק לראות את הלוח, שעליו כתובות כל יום רשימות של דברים שאני צריכה לעשות, תאריכים של אירועים, וכו’, לצד מיטה הפוכה, בגדים וחפצים אקראיים על הרצפה, פח שהתמלא על גדותיו, המון דפים מפוזרים והרשימה עוד ארוכה…

אני שמאלית, ועובדה זו מעניינת מכיוון שאם הייתי נולדת בעבר ביפן, בעלי היפני הדמיוני יכול היה להתגרש ממני אם גילה שאני שמאלית, שאם בעבר הייתי מוקפת באסקימואים היו חושבים שאני מכשפה, שאם בעבר בתרבויות מסוימות היו מגלים שאני שמאלית היו מכריחים אותי לכתוב ביד ימין, כורתים את היד שלי או חושבים שאני מיודדת עם השטן בצורה כזו או אחרת. ככה שממש מזל שנולדתי ב1999, ולא מספר מאות/עשורים לפני. למרות כל האפליה שהתרחשה בעבר, והסבל שהשמאליים עברו – הם נבדלים ביצירתיות והם בעלי דמיון מפותח, ככה שזה די שווה.

יש לי “פטיש” לכדורשת/כדורעף – זאת אהבה וכמיהה בלתי מוסברת, אהבה ללא תנאים. לאחרונה נרשמתי לחוג כדורשת מכספי הפרטי, עם קבוצה מדהימה ומאמנת רצינית ומוכשרת. ואין הרגשה יותר טובה מזה שאני מוציאה כסף על משהו שאני אוהבת באמת. היעד הבא הוא ליגת העל.

נדרתי למרב מיכאלי, חברת הכנסת, שאתחתן חתונה אזרחית בחול, וכמו שכולנו יודעים – הבטחות צריך לקיים. תיעוד:

יש לי שני מצבי רוח עיקריים: או שאני רצינית או שאני שיכורה טבעית. כשאני רצינית אני חושבת על מהותם של החיים, מהרהרת, מפקפקת, מתפלספת, מתרגשת, לומדת, וכו’. כשאני שיכורה טבעית, אני פשוט… מוזרה. אין מילה אחרת.

בניגוד להרבה אנשים נורמטיביים, שמרוכזים יותר אחרי שהייתה להם שנת לילה ארוכה, עמוקה ומוצלחת, אצלי היחס הוא הפוך. ככל שאני יותר עייפה – כך אני גם יותר מרוכזת. התוצאה היא שרב הזמן אני לא מרוכזת, ולזה תוסיפו זיכרון של דג, וקושי בקבלת החלטות. אני יודעת, נשמע גן עדן. אבל לפחות אני גאה.

החלטתי שבעתיד אני אהיה פסיכיאטרית, מקצוע שמשלב בין ההומניות שבי – האהבה שלי לאנשים, הצורך שלי להבין אותם, לנתח אותם, ולתת להם תמיכה נפשית, לבין הריאליות – האהבה ללמידה על האנטומיה של גוף האדם. זוהי החלטה די מצחיקה בהתחשב בכך שאני אדם שחושב לאט, ושאין לו נטייה טבעית לפתרון שאלות פסיכומטריות. התוצאה האחרונה שלי בפסיכומטרי הייתה בסביבות ה580, כך שאני צריכה מעל ל160 נקודות כדי להצליח להתקבל לרפואה. כל כך סבלתי במבחן, כך שקשה לי לדמיין את עצמי עוברת את הסבל שוב מספר פעמים עד שאצליח. אז בעוד כחמש שנים מעכשיו תמצאו אותי באיטליה סטודנטית לרפואה, בדרך להגשמת חלום.

עובדה נוספת היא שאני אפילו יודעת במה אני אעסוק על מנת לפצות על המשכורת הנמוכה של רופאים במדינתנו. אל תתפלאו אם תראו שלט בתל אביב – “Yuval Sheffer – Hair Stylist”. הרי השיחות הכמוסות ביותר מתחוללות בין קירות המספרה, כך שאביא את הפסיכיאטריה ואת הפרויקט גם לשם, בשילוב עם כשרון הפן שלי.

במקום להיות ילדה קטנה ונורמלית, שמתקשה בלהגיד ל’, לדוגמה, ולכן מחליפה לי’, אני המצאתי קושי חדש בדיבור, והוא בא לידי ביטוי כשהייתי אומרת: חבת חלום.

גיליתי לאחרונה שאני אדם שרגיש ביותר לריחות, לטעמים, לאורות, למראות, לאקלים, לתחושות וכו’… התכונה הזאת מסבירה את זה שפירות ובייחוד בננה, מגעילים אותי. אני יכולה להריח בננה מקילומטרים, וכשאריח, סביר להניח שכבר לא תראו אותי באותו החדר. אותו הדבר גם לגבי מלפפון. דוגמאות נוספות: רגישות לכאב – בגלל דימום מהציפורן לא יכולתי לקום מרצפה במשך שעתיים, ישנם רחובות רבים שאני פשוט לא אוהבת, ולכן אמנע ביותר מללכת בהם, המנורה הקבועה שלי בחדר היא מנורה קטנה צהובה וחלשה, הקיץ של ישראל מאוד בקלות יכול לגרום לי לא לצאת מהבית ועוד. למרות זאת, כשקורה משהו טוב – כשנעים בחוץ, כשטעים, כשיש ריח טוב וכו’ – אני בעננים. המון דברים מפליאים אותי, ואני חושבת שיום טוב דרך העיניים שלי זה חוויה.

אז מזמינה אתכם להסתכל על התמונות המצורפות (שצולמו הערב בחגיגת הפתעה מוקדמת) ולחגוג איתי את העובדה שעקפתי מליארדי זרעים לוזרים וניצחתי במקום הראשון את מירוץ הזרע לעבר הביצית, שכעת אני חוקית, לוקחת חיזוקית ומשלמת על שקית, ושזכיתי לחיות בעולם הקסום הזה, שהוא נס בפני עצמו.

אז מזל טוב לי!

יובל.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: טל שפר-להב

תאוריית העולמות ב’

לפני שאציג מהו לדעתי העולם השלישי, אפתח בתזכורת קצרה על “עולמות – חלק א'”.

בחודש שעבר חשפתי את הפער שהרגשתי במסע לפולין, שקיים בין הרגש שחשתי לבין ההיגיון שבו הייתי בטוחה. כלומר, בין המשמעות לבין חסרונה. לאחר מכן, בחרתי לתאר את קיום המשמעות, ואת איך היא באה לידי ביטוי. הצגתי בפניכם את אושר, ואת חייו ה”מושלמים”, שאליהם רובנו שואפים להגיע. לאחר מכן ניסיתי לשכנע אתכם שלכל פעולה שעשה – קיימת משמעות, ושמעבר לה קיימת משמעות בסיסית לכל פעולה. משמעות זו היא משמעות החיים – הרצון שלנו “להיות מאושרים”, לצבור כמה שיותר רגעי אושר, להרגיש “טוב” בהווה. הבנו שהרצון שלנו להשיג “רגעי אושר” נובע מהביולוגיה – מהחומר שמרכיב אותנו – שיוצר רגשות, רצונות ואת מי שאנחנו. ואז, התחלתי לתאר את התאוריה – הצגתי בפניכם את עולם המשחק:

  • המציאות בה אנו חיים.
  • עולם עם זמן – מכאן קיימת משמעות בשני מובנים: השלכה (חיובית, שלילית או ניטרלית) ומשמעות חיים.
  • מציאות בה אנחנו לא צבר חומר, אלא יצור, אדם! עם חושים, ועם רגשות…
  • מציאות בה מתקיים משחק תפקידים אחד גדול פרי ידינו.

​את הרצונות המובילים לאושר חילקנו לשניים: רצונות שמתבססים על השונות שקיימת בין פרטים בחברה, ורצונות שנובעים מערכי החברה.

לאחר מכן הצגתי את מצב הביניים – העולם הבסיסי החומרי, ע”י משחק החיים של קונווי. הסברתי את המושג רמת הבנה, שהיא הרמה בה אנחנו תופסים מציאות מסוימת. העולם הבסיסי החומרי הוא:

  • מצב ביניים, מאחר וייתכן שיש רמות הבנה גבוהות ממנו.
  • העולם הבסיסי ביותר שאותו הצלחנו לקלוט ע”י החושים שלנו ולהוכיח את קיומו ע”י אמצעים שקיימים בעולם המשחק.
  • עולם בו חומר בצורתו הבסיסית אותו אנו מסוגלים להבין – אטומים…
  • קיים זמן בעולם זה, ולכן קיימת משמעות במובן של השלכה, וההשלכה תהיה ניטרלית.
  • עולם בו אין חושים וישויות.

לאחר שהוכחתי לעצמי שקיימת משמעות, ומאחר שהייתי בטוחה שגם לא קיימת משמעות – שאלתי את עצמי: באיזה עולם לא קיימת משמעות?

וכעת, נתקדם ל”חלק ב'”.

תחילה, עולם זה, בו אין משמעות, היה מאוד מופשט במוחי, אבל ידעתי שהוא מתקיים בצורה מסוימת. גם אם הוא קיים בצורה מטאפורית – מבחינה פילוסופית זוהי גם דרך קיום. לפי דעתי, לא ניתן לתאר את העולם הזה במדויק משום שאנחנו מצויים בעולם המשחק ולא יכולים לדעת מה בדיוק “יש שם”. לכן אשתמש במטאפורות ובמילים הקרובות ביותר שאוכל למצוא על מנת לתאר את העולם הזה במידה והייתי שם.

בכל מקרה, אני לא יודעת באיזו צורה עולם זה מתקיים, אך אני יודעת שהוא מתקיים, ואפילו בטוחה בכך. במסע לפולין הרגשתי שהעולם המדובר הוא עולם ללא משמעות, כלומר עולם ללא השלכות והתפתחויות, ומכאן עולם ללא זמן – עולם נצחי. מאחר וזה עולם ללא זמן ועולם בו קיימים דברים – הבנתי שזהו עולם בו קיים הכל. דמיינתי זאת ע”י מידע שמרחף בריק. ערכים, מושגים מופשטים (כמו אהבה)… לדוגמה, זהו עולם בו אם איבדתי את המפתחות בעולם המשחק, מצויה התשובה להיכן הם. אך התשובה “מוחבאת” בתוך ים אפשרויות להיכן המפתחות שלי.

מאוחר יותר, לאחר המסע לפולין, חשבתי על התאוריה וניסיתי להבין יותר את תחושת הבטן הזאת, ולנסות להפוך אותה לרצף גלגולי מחשבה. רציתי לנסות להפוך את תחושת הבטן להגיונית, ולפתח אותה לכדי תאוריה מוצקה. “עולם בו קיים הכל” הדהד בראשי, ולאחר שהתעמקתי במשפט זה הבנתי את ההיגיון, והחלטתי לכנות את העולם כ”העולם האמתי”. זה עולם בו מצויים בצורה מסוימת כל “חומרי הגלם” לרעיונות, לפני הפיכתם לרעיונות, כלומר לפני שבאים לידי ביטוי בעולם המשחק. הבנתי שמתרחש תהליך מסוים, שיתכן שלעולם לא נוכל להבין מה הוא בדיוק, שלוקח מידע מסוים מהעולם האמתי, ובשילוב עם זמן יוצר שרשרת “החלטות”. מוכר לכם? שרשרת זו היא עולם המשחק. כדי להסביר זאת טוב יותר, אתן דוגמה. בעולם המשחק הנוכחי קיימת המילה “חתול”, מילה בעלת ארבע אותיות. לאות נקרא “תבנית”. בעולם האמתי, “ירחפו בריק” כל תבניות הארבע אותיות שיכולות להיווצר. כלומר יתקיימו לאותו המקרה 22 (=מספר האותיות שבשפה העברית) בחזקת 4 (=מספר האותיות) אפשרויות, כלומר, 234,256 אפשרויות (נתעלם מחמש האותיות הסופיות מטעמי נוחות), שאחת מהן היא המילה חתול. דוגמות לאפשרויות שאינן המילה “חתול” הן: קוצס, מודי, פסרל… “אלוהים עשה הוקוס פוקוס”, וגרם לכך שהאפשרות שתבחר באקראי תהיה המילה “חתול”, וכך נוצר “רעיון”, כלומר אפשרות יחידה מתוך ים אפשרויות שקיימות בעולם האמתי, שבאה לידי ביטוי בעולם המשחק. הרגעים בהם בחר את האפשרות ואילך, מצויים כבר בעולם המשחק. החידה בעיניי היא מהו ה”אלוהים” הזה, מהו התהליך ששיגר אפשרות מהעולם האמתי לעולם המשחק?

מכאן מתעוררת שאלה – האם “אלוהים” מוציא לפועל מספר אפשרויות מהעולם האמתי, ולא רק אפשרות אחת? וקושי שמתעורר משאלה זו היא איך יכול להיות שיש זמן – כשאין? איך “אלוהים” יכול לבצע פעולה בעולם שבו אין זמן? ומכאן, האם “אלוהים” באמת מבצע פעולה בעולם האמתי? או שקיים עולם נוסף אחר? ואפילו אשאל, מה אם התפיסה שאין בעולם האמתי זמן – שגויה? מה אם התנהלות העולם האמתי אינה מוחלטת בעולם המשחק? מה אם בחלק מהזמן יש זמן, ובחלקו אין? מבינים את הסתירה שבמשפט זה?

נניח ו”אלוהים” מוציא לפועל מספר אפשרויות מהעולם האמתי, שאלה נוספת היא האם ההחלטות של “אלוהים” הן החלטות שיוצרות/משפיעות על עולם משחק אחד שיצר, או שמשפיעות/יוצרות אינסוף עולמות משחק שונים – עולמות מקבילים? ועוד שאלה היא האם נחוצות מספר החלטות ביחד על מנת שיווצר רצף מתמשך? או שניתן להסתפק ב”חוק”/מצב התחלתי אחד שבזכותו בלבד עולם המשחק מתקיים וממשיך להתקיים לנצח? כלומר, אם נחזור לדוגמת המילה “חתול”, האם באמת “אלוהים” בחר את אפשרות זו (האם כל החלטה בעולם משחק אחד הוא “בוחר”)?, או האם המילה נבחרה לאחר אינטראקציה עם ההחלטה שקדמה לה, כחלק מגלגול עולם המשחק?

בעולם האמתי מצויות כל האפשרויות לכל הרעיונות, כאשר כל אפשרות היא “אידאלית”, מושלמת ומוחלטת. ולכן הסקתי, שבעולם האמתי קיימים העולמות האידאליים שאליהם אנחנו שואפים. בעולם זה מצויות כל ההגדרות הקיימות. חשוב לציין שהגדרת ה”הגדרה” היא תיאור מושלם של דבר, כלומר, תיאור אידאלי. בהקשר זה, אשלב את אפלטון, שלפני מספר שבועות הבנתי שהעולם שגיליתי דומה לעולם שהוא גילה (דבר שמאוד החמיא לי). את העולמות הללו גילינו באמצעות “טריגרים” קצת שונים, אך אלו הובילו למסקנה מאוד דומה. בשורה התחתונה, ה”טריגר” שהיה משותף לנו הוא הרצון לצאת נגד חלק מהניהיליזם של הסופיסטים, שמשמעותה שלילת הכל. גישת הסופיסטים בהקשר זה היא הכחשת כל מציאות, הכחשת כל משמעות בעולם שאנו חיים בו (ומכאן “מעודדת” התאבדות), שלילת ערכי מוסר מקובלים ושכל דבר שאנו יודעים על עולם זה הוא חסר וודאות משום שאנו תמיד מתבססים על הנחה.

בדומה לאפלטון, גם אני טוענת שקיים עולם בו יש משמעות (עולם המשחק, שהוא עולם החושים של אפלטון), ושקיים עולם נצחי ולא משתנה של ערכים אידאלים, שבו ערכים מושלמים שנכונים תמיד (העולם האמתי, שהוא עולם האידאות של אפלטון). לפי התאוריה של אפלטון, עולם האידיאות הוא עולם ממשי, שלם וטוב ולכל אובייקט ולכל תכונה בעולם החומרי/משחק יש מקביל אליו בעולם האידיאות. אין הכרח שכל האידיאות יתממשו בעולם החומרי אך כל דבר בעולם החומרי הוא נגזרת של אידיאות מושלמות. זהו ניסוח אחר ומושלם למה שאליו אני מתכוונת. בעולם האמתי קיימות כל האפשרויות המושלמות בעולם, אך רק חלקן באות לידי ביטוי בעולם המשחק.


דוגמה להמחשת עולם האידאות של אפלטון, לפי הספר “עולמה של סופי” (ספר מומלץ, שחובר על ידי יוסטיין גורדר), היא שקיים מפעל לייצור עוגיות בצורת אנשים. את העוגיות עובדי המפעל מייצרים ע”י תבנית קבועה של עוגיות, אך כל עוגייה שונה קצת משכנותיה. לאחת נשברה יד, לשנייה אין אף וכו’… האידאה היא תבנית העוגיות, שהיא קיימת בעולם האידאות, בעולם האמתי. אך העוגיות עצמן קיימות בעולם המשחק.

העוגיות החומריות שואפות לייצג את התבנית האידאלית (עובדי המפעל רוצים שהעוגיות יצאו בעלות צורה מושלמת). אבל בגלל ההגבלה החומרית, זה לא מתאפשר. גורם חיצוני, שהוא עובדי המפעל, יצר את האינטראקציה בין תבנית העוגייה לבין הבצק, ויצר את העוגייה, ולכן הוא מייצג את ה”אלוהים”, בעולם שלנו.

בנוסף, אפלטון טוען שאל עולם האידאות לא ניתן להגיע ע”י חומר, אלא רק על ידי השכל שלנו – ע”י מחשבה פילוסופית. נוסף לזה מתעוררת אצלי המחשבה שאנחנו הם אלה שהוגים רעיונות ושמביאים אותם לידי ביטוי בעולם המשחק שלנו. בשילוב שתי טענות אלו אעלה רעיון בהקשר למושג “אלוהים”. אולי התהליך הזה שמקשר בין העולם האמתי לבין עולם המשחק תוך התקיימות עולם המשחק – הוא המחשבה שלנו? כלומר, אולי אנחנו ה”אלוהים” של עצמנו? מכאן, אענה על השאלה שנשאלה כמה פסקאות קודם – המחשבה והשכל שלנו הם התהליכים שמגלגלים את עולם המשחק. אך עדיין, מה מגלגל את העולם החומרי? מה מעביר אפשרות מהעולם האמתי לעולם המשחק/החומרי? המחשבה שלנו? אבל אנחנו לא קיימים בלי עולם משחק… או שכן קיימים? אולי זאת הכוונה ברוחניות? אולי אלה הן הנשמות שמדברים עליהן? או שקיים “אלוהים” אחר בלי קשר אלינו ולתודעה ולמחשבות שלנו? אולי המחשבות והתודעה הן חלק קטן מהאלוהים הגדול? אולי לזה הכוונה ב”וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת- הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ”? (בראשית, פרק א, פסוק כז). אולי התנ”ך היא מטאפורה פשוטה למה שבאמת מתקיים? אולי התנ”ך הוא בעצם ספר פילוסופי גאוני אחד גדול?

בהקשר זה, זוכרים שמוקדם יותר הזכרתי את המושג “עולמות מקבילים”? יקומים מקבילים היא גישה פיזיקלית שאותה תורת מכניקת הקוונטים, תורת היחסות הכללית ותורת המיתרים, מנסות להוכיח מדעית. שימו לב עד כמה רחוק חשיבה פילוסופית בלבד מסוגלת להגיע… אולי באמת התשובות הן בשכל שלנו, ולא במדע?
 

כעת אשלב בין מושג “רמות ההבנה” אותן הגדרנו בחלק א’ של המאמר לבין התובנות שכתובות בחלק ב’ (לעולם האמתי). רמת הבנה היא הרמה בה “דבר” נתפס. ההבדל בין רמת הבנה אחת לאחרת היא יחס התפיסה. לפי דעתי, רמת ההבנה הגבוהה ביותר (אם מספר רמות ההבנה סופי), היא העולם האמתי. ה”אלוהים” ש”יצר” את החוקיות גם של העולם האמתי, לפי דעתי, מעבר להבנתנו ולכן לא אכליל אותו ברמות הבנה. ככל שיורדים ברמה כך מתקרבים לעולמנו – לדבר שאותו אנו מסוגלים ממש לחוש ולהוכיח.


בחזרה לדוגמת משחק החיים, שנכתבה בחלק א’ של המאמר, העולם האמתי הוא ה”חלל” שמכיל את כל האפשרויות שהיו יכולות להיווצר בעולם המשחק. כלומר, כל הווריאציות של תאים דולקים ונכבים, השפעתם על הסובבים להם, הצורות, החוקים (הערכים של משחק החיים) וכו’… העולם האמתי לאו דווקא מכיל אותם בצורה פיזית. אלא, הם “מתקיימים” בו בדרך כזו או אחרת. ה”אלוהים” של משחק החיים הוא התהליך שיצר את ארבעת החוקים שצוינו ושמוציא אותם לפועל. חוקים שבאמצעותם חלק מאפשרויות שמצויות בעולם האמתי של משחק החיים, באות לידי ביטוי בעולם המשחק של משחק החיים של קונווי.


העולם הבסיסי הוא העולם שמרכיב את עולם המשחק, והוא מכיל את היחידות הבסיסיות, התאים הדולקים והכבים), האיטראקציות ביניהם, והחלל שבתוכו המערכת פועלת. הם מצויים ברמת הבנה גבוהה באופן יחסי.


עולם המשחק, הוא העולם ב”זום אווט”, זהו העולם שמכיל יחידות גדולות שמתפקדות בפני עצמן, כאשר מרכיבה אותם כמות גדולה של יחידות בסיסיות. עולם המשחק מורכב מהעולם הבסיסי, כאשר אותם החוקים פועלים ברמות הבנה שונות. 


בשורה התחתונה, לפי דעתי, הקשר בין העולמות הוא ש”אלוהים עושה הוקוס פוקוס” ומביא לידי ביטוי אפשרות/רעיון מהעולם האמתי. כך נוצר זמן וחלקיקים התחלתיים, ומכאן נברא העולם הבסיסי (נקודת התחלת העולם החומרי). מנקודה זו והלאה, העולם יתפתח בזכות החוקים הבסיסיים (לדעתי) ועם הזמן יווצר עולם המשחק.

חשוב לי לציין שבהגדרה, עולם המשחק הוא עולם מסובך ואילו העולם האמתי הוא עולם מוחלט. משום שאנו מצויים בעולם המשחק ומצויים על רמת ההבנה המכילה אותו, אנו מרגישים כי עולם המשחק הוא העולם הפשוט ואילו העולם האמתי הוא העולם המופשט, אך לפי דעתי זוהי שגיאה. בהגדרה, העולם האמתי הוא מן הסתם – אמתי, עם ערכים שכאמור הם מוחלטים ו”נכונים” תמיד, משום שכך הם מצויים בו. אולם לנו, מתוך עולם המשחק, קשה להבין את חוקי העולם האמתי, ולכן הם נתפסים בעינינו כמופשטים ומסובכים.

כעת, ברצוני להסביר לכם מאין נובעים השמות באמצעותם כיניתי את העולמות. את עולם המשחק כיניתי כך משום שהגדרת “משחק” על פי ויקיפדיה: “משחק הוא פעילות המנותקת מצרכי הקיום המידיים וגורמת להנאה”. זוהי מילה המתארת בצורה מטאפורית יפה את העולם בו אנו חיים. במקום שחלקיקים יתקיימו ושתהיה להם משמעות שטחית במובן של השלכה – הם “יצרו” מערכת המסוגלת לחוש, ושמטרתה העיקרית היא לחוש הנאה. עולמנו הוא כאילו משחק של חלקיקים דוממים. 


את העולם האמתי כיניתי כך משום שלדעתי, העולם האמתי מכיל אמת מוחלטת, עובדות שתמיד נכונות, משום שלא קיימת שום הנחה שעומדת בבסיסם. בבסיס קיימת עובדה, חוקים מוחלטים, ומכאן הכל אמת. בעולם המשחק, לעומת זאת, הדבר היחיד שיהיה אמת היא במידה ונאמרת טאוטולוגיה. לפי ויקיפדיה, טאוטולוגיה היא פסוק שתמיד דובר אמת (תמיד נכון) ללא תלות בערכי האמת של תת פסוקיו. לדוגמה, המשפט “או שכל הבתים לבנים או שיש לפחות בית אחד שאינו לבן” הוא טאוטולוגיה לוגית, שכן הוא אמיתי תמיד, בלי תלות בצבע הבתים.

עובדה נחמדה היא שלודוויג ויטגנשטיין, בספרו “מאמר לוגי פילוסופי”, מציג את המשפטים המתארים טאוטולוגיות וסתירות כמשפטים “ללא-מובן”, המייצגות את גבול הטענות שעל אודותיהן, לדעתו, ניתן לדבר. מעבר להן, נמצאות הטענות “חסרות המובן” (שלא ניתן להצמיד להן ערך אמת או שקר כלל, מאחר שאינן מייצגות תמונה לוגית בעולמנו) שעל אודותיהן, לפי לודוויג ויטגנשטיין, עדיף לשתוק. מצחיק להבין שבדיוק על נושאים אלה, אנחנו מדברים כעת. הערכים שעליהם עדיף לשתוק הם הערכים המצויים בעולם האמתי. אלו הם הערכים המוחלטים שבגלל קיומינו בעולם המשחק, לא נוכל לתפוס אותם לעולם (לדעתי). תהייה מעניינת: אולי זוהי הסיבה שאנשים דתיים טוענים שאי אפשר להבין את השיקולים של “אלוהים” ולכן הם מקבלים כל דבר, ואפילו את האסון הגדול ביותר, כמובן מאליו: “אלוהים נתן, אלוהים לקח, יהי של אלוהים מבורך”.

אם כך, אז מדוע לחשוב ולהעמיק בדבר שלא נוכל לתפוס אותו? מדוע לא להיות כמו לודוויג ויטגנשטיין?

אני סוברת שטבוע ברוב האנשים הרצון לחיים “משמעותיים”, כלומר, לחיים שמרגישים שיש להם ערך. לדעתי, הרבה מתמודדים עם ההרגשה שאין משמעות, או שמחפשים אחר המשמעות שלהם, ולעתים גם עד גיל מבוגר לא מוצאים אותה. לפי הגישה שלי, כל עוד יש הווה – קיימת משמעות. בסופו של דבר לא קיימת משמעות, אבל חוסר המשמעות לא רלוונטי כל עוד קיימת משמעות.


בעיניי רגע משמעותי הוא רגע אושר, רגע בו קיים סיפוק, שמחה, צחוק, הנאה. בשביל מה אנחנו חיים אם לא בשביל הרגעים הקטנים? הרי להכל אין באמת משמעות, אז מה זה משנה אם נשקיע ברגשות שלנו – במה שעושה לנו “טוב” באופן וודאי? מה משמעותי יותר מהרגשות שלנו בהווה? מכאן, אם אתם מסכימים איתי שהמשמעות הבסיסית של כולנו היא הרגשות, ומשום שקיימת אצלנו אמפתיה כחלק מזה שאנחנו יצורים חברותיים – למה שלא נעזור אחד לשני להשיג את המטרה? לא כבן אדם לבן אדם, אלא כיצור ליצור (כן, גם חיות – הן גם מרגישות! בעיניי אנחנו לא שווים יותר מהן כי גם לנו בסופו של דבר אין משמעות).


בעזרת התאוריה שלי תוכלו לבחור בכל צומת דרכים שניצבת בפניכם בחיים לאיזה עולם נוח לכם להשתייך באותו הרגע. לעולם המשחק או לעולם האמתי? האם עדיף ברגע מסוים לחשוב שכולנו כל כך קטנים ולא חשובים ולכן מה זה משנה אם נפשל בהופעה, לדוגמה? ובכך להתעודד ולדחוף את עצמינו להיות אמיצים וחסרי פחד? ואולי ברגע אחר עדיף לחשוב שלהכל יש משמעות ושכל אדם הוא עולם ומלואו ומכאן להקים פרויקט למען השגת רגעי אושר?
בעזרת התאוריה הזאת ניתן לנסות לגעת בלבם של אנשים אבדניים, לעודד אותם, להעניק להם תקווה ולנסות להוציא אותם מתהום חוסר המשמעות בה הם שרויים ומהניהיליזם בו הם שקועים. להגיד להם שהעובדה שהם לא חשים רגעי אושר בהווה, ושאין בחייהם ערך עכשיו, לא מחייב שלא יהיה להם בעתיד. 


בעזרת התאוריה הזו ניתן לעודד אנשים לכנות עצמית, שהיא לדעתי מרכיב הכרחי לקיומם של רגעי אושר. בנוסף לכך, ניתן לעודד את ערך העזרה לזולת. להכיר בכך שהמטרה של כולנו היא משותפת, כולנו רוצים “להיות מאושרים”, ולכן אין סיבה שלא נשתף פעולה.

כעת אני כחודשיים לאחר ביקור שני בפולין (ורשה), בזכות אמי, כותבת את המאמר הזה ומשיגה סגירת מעגל בשביל עצמי. המסע שפתח דלת למחשבות מסעירות ומבלבלות מסתכם בבהירות, בביטחון ובפרויקט מקסים. תודה לאדם שהבין אותי מהרגע הראשון ושעזר לי לפתח את המחשבות המסובכות הללו לכדי מאמר שמתאר בדיוק מה אני, וגם מה הוא, חושבים, ומודה ל”אלוהים” הזה, לתהליך הזה, שנתן לי אפשרות לבוא לידי ביטוי מאפשרות בעולם האמתי לרעיון בעולם המשחק, ובכך לקבל את החיים המדהימים האלה, ומלא רגעי אושר.

יובל.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: טל שפר-להב