התשובה

מחברת: יובל שפר

תמונה ראשית בדף זה: גל טוויג

הוא שוכב במיטתו, לוטש עיניו בחלונו ובצל המפוספס שנוצר על הקיר הסמוך לחלון, כשתאורת מכוניות חולפות פוגעת בתריסים המוגפים למחצה. הוא מתעצבן ומתהפך לצד השני. עיניו כבדות מדי, עייפות מדי, והוא מנסה לעצום אותן, אך הן מסרבות להיעצם בעקשנות שלא נצפתה. הן מתרוצצות מתחת לעפעפיו, מגבירות פעילותן ככל שרעש המכונית החולפת חזק יותר.

הוא מתהפך על משכבו כל הלילה כל לילה בשבוע האחרון. הוא מתפלל שהלילה ישן טוב, סוף כל סוף. הוא פשוט מותש, וכואב כל כך… הוא מתהפך על גבו בהפגנתיות, ומעסה את רקותיו, בתנועות סיבוביות. לבסוף הוא מניח את כף ידו על מצחו, מחמם אותו, מנסה להשקיט את מחשבותיו ולהרגיע את עצמו. 

הפחדים כמו שדים מתרוצצים להם בחדר, כאילו הם, ולא המאוורר, אלה שמבדרים את שיערו. הם נוגעים בו, מציקים לו, מכבידים עליו, לועגים לו… והוא מוצא את מחשבותיו נודדות בין פנטזיות לבין תחושות קשות, בין סדר לבין כאוס, בין שקר לבין אמת, בין נשימות עמוקות לבין מחנק גרון ונימול גפיים.

ולפתע הוא מוקף בעלטה מוחלטת, כשמסביבו דמויות השדים נהיות גדולות יותר, מאיימות יותר ומפחידות יותר. הן מתקרבות אליו ומקיפות אותו, והוא מבועת. רגע לפני שהם מרימים עליו את ידיהם, הקרקע מתנפצת ונשמטת מתחת לרגליו והוא וכל השדים צונחים מטה, צוללים לתוך השאול, אט אט, בנפילה אינסופית, מתמשכת ואיטית, שהופכת את קיבתו ומעוררת בגופו צמרמורת צורמת. הוא צורח ובועט, צועק ומתפתל, מביט בקרקע, מביט למעלה, מביט בשדים, מביט בפחדם, במבטם שזועק לעזרה… 

דמעה מצטברת בעינו, נובעת ממנו, צוללת עמו לתוך האבדון. 
למדו אותו שבחיים אנחנו מתפתחים תמיד קדימה. אך לא לימדו אותו, מה קורה אם לא.

הוא עוצם את עיניו, 
נותן לדמעתו להתנתק ממנו, 
נושם עמוק, 
ותאמינו או לא,
מוצא את התשובה,
התשובה לה חיכה כל חייו.

לפתע גופו מתנתק מעצמו, והוא אינו עוד הנופל. הוא פוקח את עיניו, מביט על עצמו מבחוץ, חוזה בנפילתו מלמטה, מקרקע השאול. והוא הנופל מתקרב אל עצמו הניצב, במהירות אדירה. כמה הוא חסר אונים, תלותי, שברירי וכל כך חלוש וקטן…

הוא הניצב מכין את ידיו לתפוס את עצמו הנופל. 

ולבסוף,
בהרמוניה מושלמת, 
הם מתחברים, וניצלים.

הם אוחזים אחד בשני חזק, 
מתאחים לאחד, 
ומתמזגים לשלם. 

העלטה מתפוגגת,
עיניו נפקחות, לתוך התחלה של חיים חדשים.
אנחת רווחה ממלאת את החדר,
מבריחה את הדממה המשתקת. 

לא עוד.

לעדכוני פוסטים חדשים מלאי תוכן ומעוררי מחשבה למייל, הרשמו כמנויים בעמוד הראשי
על מנת להגיב ולצפות בתגובות, גלגלו מטה.
לקהילת “כתיבה יוצרת קהילה” בפייסבוק לחצו כאן.
מקווה שנהנתם!

יובל שפר,
יוצרת תוכן ומנהלת האתר.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: גל טוויג.

כל תוכן האתר נכתב מנקודת מבטי האישית ואין לו כל ביסוס אלא אם כן צוין אחרת.

כל תוכן האתר פונה לנשים ולגברים כאחד. 

אנשים קטנים

מעשה שכך היה.

אב ובנו, לבשו מסכות וירדו יחדיו לשחק בגן השכונתי בשעת בין-ערביים. גן-אחו יפהפה, המרוצף חלקו בדשא בצבע ירוק עז וחלקו בחולות, המתפרש לשטח של כדונם, כשברקע שלו ניצבת שורת עצי ברוש איתנים הנישאים אל על, ומסביבו בניינים על גבי בניינים. במרכזו של הגן שלושה עצי אלון, עצים גדולים ואיתנים, שענפיהם מסועפים ומושלכים לכל עבר, כשהתחתונים מביניהם מספיק נמוכים על מנת לספק מושב ובית לילדי השכונה. לאלון אחד קשורה נדנדה, על השני בית-עץ והאלון השלישי מהווה גם את ביתם של כל ציפורי השיר של השכונה. גן זה, עצים אלו, שימשו את ילדי השכונה לדורות, והיוו מקום מפגש חם בין כולם… “גן קסם”, כך נכתב על גבי שלט הכניסה לגן. כך קראו לגן הקסום הזה, גן של בית. ולאחריו התפתל לו שביל חלוקי נחל שהכינו ילדי השכונה, שהוביל לעצי האלון. 

בצידו של הגן, הונח לו לראשונה טרקטור צהוב, כנראה של חקלאי מהאזור. הבן עקף את הטרקטור, הסתובב תוך כדי ריצה ומסר בחוזקה את הכדור לאביו. אביו רדף אחריו, זייף כאילו הוא הולך למסור בחוזקה בחזרה, וילדו ברח במהירות בצחוק מתגלגל. כשהגיע לעץ ציפורי השיר, עננה של ציפורים ברחה ועברה לשבת על עץ הנדנדה. הוא טיפס על העץ במהירות והתחבא בין העלווה. האב הגיע מתנשף לעץ, התיישב באפיסת כוחות ונשען על גזעו של עץ בית-העץ, בעודו מביט על עץ המחבוא, מנסה למצוא את בנו. כך עברו להן מספר שעות, במהלכן האב נרדם והילד טיפס וירד וטיפס וירד. כשהאב התעורר מצא את בנו משחק כדורגל עם חברו הטוב מהשכונה, והחל לדבר עם אמו של החבר, שנשענה גם היא על העץ שממול והתעסקה עם ה-Iphone שלה. “איך הולך בעבודה?”, “מה שלום בעלך?”, דברי מחאה על התנהלות הממשל עם הקורונה ועל התנהלות מערכת החינוך בפרט… אולי ייפגשו בקרוב לעל-האש משותף, באיזו שבת אחה”צ אחרת…

למחרת בבוקר, בוקר יום ראשון, נשמעו רעשי קידוחים רמים, שהקימו את האב משנתו. הוא יצא למרפסת ביתו, להבין את פשר הרעש המחריד הזה, ונדהם ממראות עיניו. שיירות של משאיות ניצבות כשורת עצי הברוש, מכשירי קידוח קודחים בקרבת עצי האלון וטרקטורים משטחים את האזור. הוא היה נסער, התחיל לחפש במכשירו מתי ניתנה הוראה לבנות באזור, בגן הקסם שלו, ולא מצא אף לא כתבה אחת בעניין. הוא הלך להציץ בחדרו של בנו, והתפלל שלא קם מרעשי הקידוחים הנוראיים, בעודו חושב איך הוא הולך בכלל לספר לו את שמתרחש. מאוחר יותר באותו היום, הוא כתב בקבוצת השכנים מה חושבים על העניין והאם היו מודעים לכך. שאר השכנים היו נסערים גם הם, הופתעו גם הם, ולכלכו על ראש העיר, שבכל מקרה ובלי קשר היה ידוע לשמצה. “עוד מקרה של שוחד לאוסף”, כך אחת מהשכנות כתבה. מה עושים מכאן? היש טעם אפילו לנסות? קבוצת הוואטספ שתקה.  

מאוחר יותר בנו ביקש ממנו ללכת לחברו הטוב מהשכונה. אביו הסכים והזכיר לו לחבוש מסכה ולהקפיד לשטוף ידיים, בעודו יושב מול הטלוויזיה, ממתין בסבלנות להצהרת ראש הממשלה בדבר הקורונה, שהייתה אמורה כבר להתרחש. לאחר כרבע שעה בנו חזר בדמעות, צווח שלא נתנו לו להיכנס. אביו קם לעברו, ירד על ברכיו, אחז בפניו וניגב את דמעותיו. “מי לא נתן לך להיכנס?” שאל, מנסה להבין.  

“הם, הפועלים, בגן קסם. הם בונים שם. אמרו שזה שטח פרטי. שאין כניסה.” אמר בשקט בעודו מתייפח. אביו הרגיש אשמה על כך שלא העלה בדעתו שילכו לשחק בגן קסם, ועל כך שילדו לא שמע את הידיעה הנוראית הזאת ממנו, ושגילה אותה ככה. “מה נעשה אבא? חייבים לעשות משהו. אסור לתת להם לקחת את הגן הזה מאיתנו. צריך לעמוד שם… לטפס על העצים. להגיד להם שאם הם רוצים לגזום אותם, הם חייבים לעבור דרכינו. נעשה את זה אבא? תדבר עם ההורים? נלך לשם מחר?”

אביו הביט בו, בלב קרוע. מה הוא יכול להגיד? איך יסביר לבנו התמים שלא כך החיים מתנהלים? שבמציאות יש חוקים, ויש מסמכים, ויש חתימות, ויש הסכמים, ויש בתי משפט ויש פרוצדורות שלוקחות שנים. שבמציאות יש כסף, ויש שוחד ויש הפרת אמונים. שבמציאות יש אנשים גדולים, ואנשים קטנים. 

“אי אפשר לצערי. לא ככה הדברים עובדים. אני מצטער.” אמר בביטול וילדו נעץ בו את מבטו, מאוכזב ממנו עד עמקי נשמתו. הוא השתחרר מאחיזתו וברח לחדרו. 

“אתה פחדן!” הוא צעק וטרק את הדלת. 

אביו נשאר דומם, פגוע. ולפתע, בקע קולו של ראש הממשלה, שהועיל בטובו להתייצב באיחור של שעה ולשאת את ההצהרה, לה חיכה עם ישראל כל היום. שורה של תקנות חדשות ואיסורים. ובמקביל הודעות בפייסבוק של אנשים זועמים. “להפגין מותר?”, “מסכות = סתימת פיות”… ופרסום באתר החדשות ששר הבריאות, בכבודו ובעצמו, המטיף ברגע זה בטלוויזיה לשמור על ההנחיות, נמצא לפני כמה ימים מפר את התקנות הקודמות, ולמרבה ההפתעה אפילו לא נענש.

האב החל להרגיש איך הדמעות חונקות את גרונו, והכעס שלו מציף אותו ועולה על גדותיו, עתיד להתפוצץ. הוא פסע במהירות לחדרו, סגר את הדלת, בעט בכרית שנפלה על הרצפה ומירר בבכי. ‘איך הגענו למצב הזה?’… 

הקידוחים נמשכו ברקע, הציפו זכרונות ילדות שהתרחשו בגן. הוא נזכר באמו שכל שישי בצהריים פרשה עמו מחצלת על הדשא, בצלו של אחד מעצי האלון, חיבקה וליטפה אותו בעודה מזמרת את שירו האהוב, עד שנרדם. כמה היה רוצה שהגן ימשיך להוות עבור בנו ועבור כלל ילדי דור העתיד את מה שהיווה עבורו. כמה חוסר אונים. כמה אובדן. כמה החלטות קטנות של אנשים גדולים, הן החלטות גדולות עבור אנשים קטנים.

ובעודו מדמיין את הגן, המשיך לשמוע את הקידוחים כמנגינה מצמררת. כמה שלא הגיוני ככה לא מפתיע, שכל המדינה מושבתת, אך הבנייה ממשיכה.

כשנרגע, הוא יצא מחדרו, הבחין בבנו שוכב במרפסת, על מיטת השיזוף, רואה סרטון ביוטיוב במכשירו ומתגלגל מצחוק. אביו, אשר הופנט מהצחוק שלו, ניגש אליו ונשכב במיטה השנייה על ידו, והביט בפניו בחיוך. כשבנו הבחין בו, הוא כיבה את מסך הטלפון והרצין, לא הישיר אליו את מבטו במכוון ובהפגנתיות. 

“ילד שלי… הלוואי והייתי יכול להסביר לך. הייתי רוצה לתת לך את השמים. הייתי עושה הכל. אבל העולם הזה, לפעמים גדול מאיתנו. אנחנו לא יכולים לעשות הכל, כמה שנרצה…” בנו הישיר אליו מבט, בעיניים עצובות ונוצצות.

“אבל יש דבר שאני כן יכול לתת לך. תביט בשמים. תראה אותם. כמה הם יפים. אף אחד לא יוכל לקחת מאתנו את היופי של השמים. אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו את איך שנבחר להסתכל על העולם ועל החיים. אף אחד לא יוכל לקחת מאתנו את חופש המחשבה. את הכעס שלנו, את הדעות האמתיות והכנות שלנו. את האדם שאנחנו. את השמחה הפנימית שלנו. זהו תמיד היה ויהיה נצחוננו האמיתי… “

“אבא אתה צודק. אבל לא לגמרי. שכחת שאף אחד לא יוכל לקחת מאיתנו גם את החופש לעשות… את החופש לפעול ולהתנגד. את החופש לבחור, שתמיד קיים. למה אתה לא משתמש בו? לאן האמונה שלך נעלמה?” נאם בסערת רגשות. 

“אבא… איפה אתה?”

וכך בן עורר באביו אש פנימית, אש שלצערנו נוהגת להיעלם לה לאורך הדרך. 

הלוואי ואש זו לא תכבה בנו לעולם. 

לעדכוני פוסטים חדשים מלאי תוכן ומעוררי מחשבה למייל, הרשמו כמנויים בסרגל הצדדי (שבצד ימין)! 
על מנת להגיב ולצפות בתגובות, גלגלו מטה.
מקווה שנהנתם!


יובל שפר
,

יוצרת תוכן ומנהלת האתר.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: רונית בר-אשר.

כל תוכן האתר נכתב מנקודת מבטי האישית ואין לו כל ביסוס אלא אם כן צוין אחרת.

כל תוכן האתר פונה לנשים ולגברים כאחד. 

גיליון של מחשבות

כך נראה ניסיונה של נפש צעירה להיות אמנית משל עצמה.  

חדרה המסודר עמום באור צהוב של השראה כהרגלו, וסוף כל סוף, לאחר סיום תקופת מסגרת תובענית, ולאחר מספר שבועות של פנאי וצבירת כוחות מחודשים – היא מוכנה ואף נואשת לכתוב שוב. היא מתיישבת על מיטתה בנקודה הקבועה. גבה המתעקל מכאיב לה אך היא מעדיפה לדבוק בהרגלה, שכן יש מחיר לקטע כתיבה מספק. קטע שכזה יגרום לה להבין שתקופת הכתיבה שלה לא תמה, וייתן לה סוף סוף נחת. 

היא יושבת ובוהה במסך דקות ארוכות, גיליון הכתיבה במחשב הנייד שלה ריק, ממתין לבואה של פתיחה מוצלחת שתגרום לה לפצוח בפרץ שיגעון לא פוסק ומתגלגל שייצור אמנות בעצמו, מבלי שיהיה לה כל כך קשה – פרץ שלעולם לא קרה. היא גאה בעצמה בכך שהבינה שכתיבה תשחק בחייה כתחביב ולא כמקצוע, כתוצר של השראה מהקריירה וכביטוי לקריירה ולא כעצם הקריירה, שכן היא הבינה שהיא נהנית לשאוב השראה ממקור מסוים, ולא ליצור השראה מהדימיון בלבד. 

היא יושבת וחושבת מה לכתוב, וככל שמנסה לנבור עמוק יותר בשרעפי ליבה, כך היא מוצאת את עצמה יותר אובדת עצות.

הרעיונות הראשונים שצצים בראשה מבטאים את הרצון שלה לשתף את שעבר עליה כל תקופה זו. תקופה גדושה בשינויים קטנטנים רבים שהתחברו והתגבשו לכדי אחד גדול ומשנה חיים. חוויות שלימדו אותה להכיל את סובביה במלואם, ולגלות כלפיהם חמלה. היא הופתעה לגלות כמה חמלה יש בה, כלפי כל אדם, גם אם פגע ורמס והותיר אותה מפוחדת לתקופה. ויתרה מכך, היא הופתעה לגלות כמה כוחות יש בה על מנת לבטא כלפיהם את החמלה הזו, לקבל את התנהגותם הצרה ולהכיל אותה תוך כדי שמירת כבודה במקומו. היא הוכיחה לעצמה שאימצה את דרך החיים לפיה גם אם אותם האנשים יפרשו את מעשיה המכילים ככניעה להם, היא לא תתן לדעותיהם להשפיע עליה ולגרום לה לרצות להוכיח להם אחרת. היא תדע שהכלתם היא התגלמות הענווה ושהעיקר שהיא עצמה תאמין בצדקת דרכה, תכיר בערכה האמתי ותהיה נאמנה לעצמה, גם אם סובביה מזלזלים בה. היא למדה שזהו ניצחונה האמתי, וזוהי גדולתה. לעומת זאת, היא למדה להבדיל בין מערכות יחסים שיש לשמר גם אם הן מורכבות, לבין מערכות יחסים רעילות, שמהן צריך פשוט להתרחק, והיא למדה שלכל מטבע יש שני צדדים.
חוויות שלימדו אותה שכמה שחשבה שאין בה כוחות, היו בה בדיוק כמה שהייתה צריכה. חוויות שלימדו אותה להיות תלויה בעצמה, ולא לפחד להרגיש רע. כי על הסבל הנוראי שעברה, על שיא הקושי, היא התגברה כמו גדולה. חוויות שגרמו לה להתמודד עם מחשבותיה האפלות ביותר, ושאפשרו לה לראשונה בחייה לנשום לרווחה, לשמוח בחלקה ולאהוב את עצמה.
בנוסף, היא מרגישה צורך לכעוס ולהתעצבן על מספר אנשים בחייה שציינו בפניה שהיא התבגרה לאחרונה. היא רואה באמירה זו מין התנשאות, שכן הם לא ידעו על הקשיים שהתמודדה עמם, על המחשבות הרבות והחרדה הבלתי פוסקת שהעסיקו אותה על בסיס יום יומי שפגעו בתפקודה. והם מעולם לא טרחו לשאול לשלומה. והם לא ידעו על הכעסים ועל האכזבה מהם וממספר אנשים הקרובים לה, והם הרשו לעצמם לבקר אותה, מבלי שחשבו האם להם היה יד בדבר.
וכל מה שביכולתה לעשות הוא לתאר את השפעת השינוי שחל עליה, אך לא לספר מה גרם לו ומה שקרה, שכן הוא מערב חשיפת סיפורי חיים שמוטב שיישארו במקומם, ואנשים שבסופו של דבר יגערו בה. כמה אבסורד שהיא מפחדת יותר לחשוף אחרים מאשר את עצמה.   

ואם לא על חוויותה, אזי על ההחלטות הפנימיות שלה, על חלומותיה וחייה העתידיים כפי שמתכננת אותם כעת. על תחושת החופש ועל תחושת ההקלה שמציפים אותה בימים אלו, כתוצאה מהתפוגגות המועקה שליוותה אותה שנים רבות. בימים אלה היא מפנימה ומבינה שמעכשיו – היא לעצמה. בעוד שרבים האנשים אשר מפחדים מחופש זה, היא חיכתה לו כל חייה, וכל כך חבל לה שהבינה רק עכשיו שאחת מסיבות הקושי הרב שחוותה בילדותה – מקורה בזה, בחוסר התאמה למוסכמות החברה. היא מיוחדת במינה, ועתידה צופן לה הצלחה רבה, כפי שעמלה כל כך קשה להגדיר. לצערה היא מתחילה להנות באמת מחייה רק עכשיו אך מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. והיא כל כך גאה בעצמה, בהחלטותיה ובדרך שעברה. והיא לא מתחרטת על דבר. 

אך כתיבה על עולמה הפנימי ועל תכנון עתידה כנראה ולא יעוררו שום עניין, כל עוד אין בהם אלמנט יוצא דופן מסוים. ולכן אם לא על כך, היא תנסה לכתוב קטעים מושכים וקצרים, על נושאים מדוברים מעוררי עניין, כלומר, על דברי חנופה לקהל הרחב – תוכן שהספיקה לראות בכל כך הרבה בלוגים בעבר. קריאות מצוקה, סקס, רכילויות… ה”אהובים” עליה אלו הם הקטעים הנדושים, הגדושים ב”פוזה” ונטולי המקוריות. וזאת ייתכן ותעשה, שכן החשיפה חשובה לה כל כך. היא חפצה לחברה. לצערה, אלא אם כן בידה מסר מקורי ויוצא מגדרו, כמעט ולא תוכל להשיג זאת על ידי הימנעות מנושאים נדושים אלה.
אך לאחר כמה שניות היא מבינה שזהו לא מה שהיא חפצה בו באמת. היא מעוניינת בחברה עמוקה, בחברה מאתגרת. היא חפצה שחברה זו תראה אותה, שתכיר מי היא באמת, שתדבר איתה על כך, שתהיה רגישה ואכפתית כלפיה, וזאת היא לא תשיג על ידי קטעים קצרים ונדושים. היא מבינה שהיא לא באמת כמהה לחשיפה בפני כולם, אלא לחשיפה בפני קבוצה איכותית זו. והרצון בחשיפה מקורו ברצון לקבל השראה, להתפתח, לעורר השראה, לדון בכתוב, ואכן, ברצון לחברות טובה ואמתית. וזאת היא תשיג רק על ידי התמדה בחשיפת תכנים איכותיים ואותנטיים, חיפוש אחר האנשים הבודדים הללו ויצירת קהילה שכזו אט אט. 

וכעת, לאחר חשיבה מעייפת ומתסכלת זו, גליונה עוד נותר ריק. היא מכבה את מסך המחשב, מניחה אותו לצדה ונשכבת במיטה.

היא מבינה שמה שנותר לה הוא לכתוב משלים על מצולות לבה. 

לעדכוני פוסטים חדשים מלאי תוכן ומעוררי מחשבה למייל, הרשמו כמנויים (בעמוד הראשי)! 
על מנת להגיב ולצפות בתגובות, גלגלו מטה.
מקווה שנהנתם!

יובל שפר,
יוצרת תוכן ומנהלת האתר.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: רונית בר-אשר.

כל תוכן האתר נכתב מנקודת מבטי האישית ואין לו כל ביסוס אלא אם כן צוין אחרת.

כל תוכן האתר פונה לנשים ולגברים כאחד.