העולם של יהודה א’

ילדות והשפעת אווירת השכונה בה גדל על חייו של יהודה

יהודה דובדבני, בנם של משה וחיה ואחיה של ניצה, נולד ב-15 ביולי, בשנת 1944 (בתקופת מלחמת העולם השנייה), בשכונה קטנה ופשוטה, שאינה דומה לשום שכונה שקיימת כיום – שכונת גאולה שבפתח תקווה, שנקראת כיום רחוב דובדבני על שם אביו של יהודה.

אז, פ״ת הייתה אם המושבות, כאשר שכונת גאולה הייתה שכונה קיצונית של המושבה, במרחק של כ-4 קילומטרים מיהוד, ומוקפת בכפרים ערבים. המושבה הייתה מוקפת פרדסים, ודרכי עפר ששימשו ככבישים. הם מנו 30 משפחות בשכונה, שנקראה  “הפרוור הלבן”, וששכנה בין שעריה ומחנה יהודה – שהיו שתי שכונות גדולות של עולים מתימן. בשכונת גאולה היו שתי משפחות של תמנים. הראשונה משפחת הילל, והשנייה, משפחת צעירי, הלא היא משפחתה של סבתי “נושאת הדגל”, כפי שיהודה כינה אותה. יהודה היה שכן של סבתי, צופיה הירשפלד – צעירי. יהודה וסבתי סיפרו שהוא היה ה”שומר” שלה, ואמה נהגה לאמר לו: “אתה תשמור על צופי, היא מיועדת לך”.

“הייתה אווירה מאוד מיוחדת,” יהודה סיפר עם חיוך. ראשית, כל הילדים בשכונה היו ילדי עובדים, כמעט ולא היה להם רכוש. גודלה של כל חצר בשכונה היה כ- 800 מטר מרובע, לכל משפחה היה משק עזר, שבו היו תרנגולות ועזים. הם בנו ערוגות, גידלו ירקות, וכך היו חיים. ילדי השכונה, שכללו את יהודה וצופיה, העבירו את זמנם בחוץ – שחקו משחקי כדורגל, ישבו ודברו… הכל תחת הפנס היחיד שהיה במרכז השכונה. החיים החברתיים של הילדים היו בחוץ – אחד עם השני. הם היו מדלגים ומקפצים בין חצר לחצר, מבית לבית. בית הספר שהיו הולכים אליו היה בית ספר של ילדי העובדים. מלבד בית ספר זה, היה בפתח תקווה אחד נוסף: בית ספר של “עשירים”, לילדים בעלי הממון.

יהודה סיפר שהייתה אז צניעות שהכילה כבוד רב, בין אם לעבודה, ובין אם להורים. חינכו את ילדי השכונה חינוך סוציאליסטי, ומשפט מנחה היה “כבד את אביך ואת אמך”, למרות שכלל לא היו דתיים, אלא מסורתיים. יהודה סיפר שמדי פעם היו הולכים לבתי כנסת בשבתות. האשכנזים – לבית הכנסת האשכנזי, ואילו התימנים – לבית הכנסת התימני. התפילה הייתה נגמרת מהר יותר בבית הכנסת האשכנזי משום שלא כלל סלסולים כמו בבית הכנסת התימני, ולכן יהודה היה ממהר לצאת מבית הכנסת כדי לשמוע את השירה הקסומה בדרכו למפגש של הילדים בשכונה.

“זוהי האווירה בה גדלנו. יותר באושר ולא בעושר, הייתה אהבה אמתית למולדת ולמדינה בהמשך, הייתה ציונות אמתית, וכך הילדים גדלו”. יהודה תיאר שהילדים בשכונה לא היו כמו הילדים כיום, אלא יותר תמימים ואמתיים “עם הרצון ועם כל הנשמה והלב למדינה”. הייתה נתינה, שהיוותה ערך מאוד גדול עבורם.

“המשפחה שלך, משפחת צעירי, הייתה משהו מיוחד”. אביו, משה דובדבני ז”ל, נהרג במלחמת השחרור בשנת 1948, ומאז, כפי שיהודה מספר, משפחת צעירי, ובייחוד האמא רחל, קיבלו אותו ונתנו לו תמיכה נפשית וחום, והוא תמיד הרגיש שהוא חלק מהמשפחה. הוא תיאר את בית משפחת צעירי כבית פתוח לרווחה, אליו כל הילדים תמיד נכנסים ואוכלים… הוא מאוד אהב את המשפחה הזו. יהודה היה בן גילו של האח יגאל, ואילו צופיה הייתה הצעירה ביותר, אבל הייתה “הכי יפה”, “מג’נונה”, “חייה”, “אש וגופרית”, “שדה” ו”אי אפשר היה להשתלט עליה”. “אם היא הייתה רוצה משהו זה היה אבוד”, כך יהודה קבע. “וככה גדלנו, בית משפחת צעירי היה בית שני שלי.”

יהודה שיתף שמאוחר יותר, כשהיה בקורס קצינים, הוא חלה בדלקת ריאות עם עוד עשרה חיילים, ולקחו אותם לתל השומר, כאשר כוונת הרופאים הייתה לאשפז אותם כעשרה ימים. מפקד הקורס הגיע ואמר להם שאם הם לא חוזרים תוך יומיים – שלושה, הם מודחים מהקורס. יהודה סיפר שבא לרופא וביקש ללכת הביתה, בטענה שאמה של סבתי, רחל, תרפא אותו. התוכנית הייתה שלאחר היומיים – שלושה בבית, עם הטיפול של רחל, יחזור לבית חולים, יראה לרופא שהוא בריא, והרופא יתן לו לחזור לפלוגה. לאחר שצוות הרופאים “צחק לו בפנים”, הרופא הסכים ושחרר אותו לביתו. עם הגעתו של יהודה לבית משפחת צעירי, רחל הכינה לו מרק עם חלבה, שהכיל את כל התרופות מתימן. היא מרחה בשמן את גבו וטפלה בו עם כוסות רוח. לאחר שלושה ימים הוא חזר לתל השומר כדי להשיג אישור שהוא בריא וכשיר לחזור לפלוגה. אותו רופא בדק אותו, ומצא שהריאות נקיות. הרופא חתם על אישור ושחרר אותו לדרכו, כאשר שאר החיילים שהגיעו עמו נשארו בבית החולים, והרופאים היו המומים.

סיפור נוסף שהתקשר לסבתי הוא שבתקופה בה יהודה שירת כמפקד צוות בסיירת, היה עליו לבצע משימה מיוחדת, ולכן לא נכח במדינה כשלושה חודשים. בינתיים, צופיה טסה לתקופה ללונדון ומצאה את “האביר שלה”, מרטין הירשפלד, אליו נישאה. יהודה חזר לארץ מהמשימה, וכתוצאה מכך גם לא מטופח: זקן ארוך, שיער לא מסופר, עם נשק. “נראיתי כחיית בר”, יהודה תיאר. הוא יצא מהמכונית לכיוון החתונה, בציפייה לראות למי ה”חייה שלו” נישאת, ולאחר מכן הבחין בה עומדת על המדרגות. צופיה קראה למרטין לראות את השומר שלה, עליו ספרה. יהודה תיאר את הרגע הזה בו הביט ביופיה של צופיה, וצחק על כך שמרטין פחד ממראהו. יהודה לקח את מרטין לשיחה, ואיים עליו, למקרה שלא יתנהג אליה יפה.

יהודה סיכם את נושא הילדות באמרו: “האווירה של השכונה השפיעה על כל החיים שלי.”

החיפושים אחר האב, משה דובדבני ז”ל

“אבא שלי נהרג בקרב בלטרון, הקרב הקשה ביותר שהיה לנו.”

מבחינה גאוגרפית, עמק לטרון נמצא באזור עמק אילון, ועמק זה הינו בעל ערך היסטורי לעם היהודי. זה היה העמק בו לראשונה לחם יהושע בן נון, ואחריו יהודה המכבי בקרב שמוזכר בחנוכה, קרב אמאוס. לטרון הינו מקום אסטרטגי שחובה היה על כל מי שחפץ לכבוש את ירושלים לעבור דרכו.

בתקופת הקרב בלטרון שבו לחם אביו: הבריטים עזבו את הארץ וניתנה ליהודים מדינה, כאשר מספר התושבים עמד על כ- 600,000 איש בלבד, משום שקודם לכן הבריטים לא נתנו לעולים להיכנס לארץ (החזירו את אניותיהם לים, ושלחו את המעפילים למחנות בקפריסין, לדוגמה). דוד בן גוריון החליט להלחם על ירושלים בכל מחיר, משום שירושלים היא סמל העם היהודי, והתנהלו ויכוחים רבים עם המטה הכללי, בטענה שאין מספיק כוחות כדי להשיג את היעד. לבסוף הוחלט להקים את חטיבה שבע, שבהמשך הפכה לחטיבת השיריון, שלימים החטיבה הזו עצרה את הסורים ברמת הגולן. את החטיבה הזו הקימו כחטיבת עתודה מטכ”לית, והיא כללה עולים חדשים שהגיעו כשפתחו את שערי המדינה. הפיקוד היה של מפקדים מההגנה ויוצאי הצבא הבריטי.

אביו של יהודה, משה דובדבני ז”ל, היה אחד המדריכים בקורס קצינים בבסיס ג׳וארה. לאחר שפורק מערך ההדרכה, הוא נשלח לפקד על פלוגת העולים החדשים בחטיבה שבע. במסגרת התפקיד, הוא קיבל את פניהם של העולים שהגיעו מהאנייה, הביא אותם לתל השומר, חייל אותם, אימן אותם, ולאחר חמישה ימים יצא איתם לקרב הגורלי בלטרון.

אריק שרון ז”ל, שלימים הקים את הצנחנים, כיהן כשר הביטחון וכראש הממשלה, היה אז מפקד מחלקה בפלוגה מחטיבת אלכסנדרוני באותה העת. תכנון המבצע היה לקוי. לא ידעו מבחינה מודיעינית את המתרחש. נוצר מצב שהירדנים תגברו בשני גדודים ומרגמות את מתחם לטרון, עובדה שלא היתה ידועה לכוחות התוקפים. היה זה הקרב החטיבתי הראשון של צה”ל והוא לא נוהל נכון. במקום בלילה, הם נכנסו לאזור בבוקר, היה יום שרבי , הם היו ללא ציוד וללא תחמושת. אריק שרון סיפר ליהודה שליד מנזר השתקנים בלטרון פתחו עליהם באש צולבת, היו הרבה נפגעים והוא נתן את הפקודה, שבדיעבד הייתה הפקודה הקשה בחייו: “איש איש לנפשו”. אריק נפצע בבטנו, והוא זחל חזרה עד שפגש חבר שעזר לו, ומאוחר יותר הם חולצו. “אריק שרון אמר לי ששמע את המקלע שירה חברו, יריות שיצרו מנגינה שהייתה לו מוכרת, כי היורה היה שכנו, ושלפתע המקלע נדם. כשזה התרחש – נאלץ לתת את הפקודה הנוראית הזו.”

באותה העת, משה לחם עם פלוגת המעפילים, שכאמור רק חמישה ימים קודם לכן התגייסו, ולאחר כל הזוועות שעברו באירופה וכל הבדידות שחשו כי כל משפחותיהם נספו, נאמר להם שעליהם להילחם בלטרון. המעפילים לא ידעו היכן הם נמצאים, לא דברו את שפת הארץ, ועל משה היה לארגן אותם לכדי צוות לחימה. עולים אלו תרגלו רק מטווח אחד, וכבר נאלצו לצאת לקרב.

“מי זה בכלל משה דובדבני ובן גוריון? שאומרים לי עכשיו תלכו להילחם על ירושלים?” יהודה שיער מה עלה בראשם של העולים החדשים הללו. ואלו היו החיילים שעל כתפיהם ניצב גורל הדרך לירושלים.

אביו של יהודה ופלוגת העולים החדשים שהייתה תחת פיקודו עברו את המתחם שבו נמצא כיום הישוב היהודי-ערבי “נווה שלום”, הם התחילו לספוג אש שליוותה אותם עד אזור מעיין “עין חילו”. יהודה ציין .שבהיסטוריה היהודית, 2000 שנה קודם, התרחש קרב “מופת” במעיין “עין חילו”, בין יהודה המכבי לבין אמאוס (היוונים).

הקרב הוביל להמון נפגעים, אותם אביו ניסה לחלץ עד שנפצע בשתי רגליו. הפלוגה קבלה פקודת נסיגה, האזור היה מצוי בכאוס, אנשים ברחו, צעקו ביידיש, התחננו למים. לא נותרה תחמושת, האש הארטילרית הייתה כבדה… התנאים היו קשים. מונדק, אחד מחיילי הפלוגה, סחב את משה הפצוע, אולם כשהירדנים סגרו עליהם הורה לו משה שיאסוף את הפצועים סביבו ויציל את עצמו. לאחר שנים סיפר מונדק כי סרב להשאיר את משה, אולם משה איים עליו באקדחו ומונדק עזב אותו עם הפצועים והבטיח לו לחזור כדי לחלצו.  .

כדי לתאר את האנשים איתם משה לחם בלטרון, סיפר יהודה את סיפורו של מ”מ מפתח תקווה שלחם בפלוגה מקבילה. הוא סיפר ליהודה כשנפגש עמו כי ראה ציוד זרוק ולידו דמות ששכבה על הרצפה. הוא אמר: “קום הירדנים מגיעים”, נתן לו מכה, וראה שלא זז. לאחר מכן אמר לו זאת ביידיש. החייל פתח את עיניו ואמר: “אוי, חשבתי שאני באושוויץ”.

“אבא השאיר צוואה לא כתובה שאומרת: מפקדים הולכים קדימה, ולא משאירים פצועים בשטח.”

50 שנה הוגדר אביו של יהודה כנעדר, 50 שנה של חיפושים שהחלו על-ידי הרב גורן, שהיה הרב הראשי, אחר אביו שהיה מבכירי המפקדים בקרב. תחילה, חשבו שהוא במנזר השתקנים, ולאחר מכן חשבו שהוא בירדן – ושלקחו את הקצין הבכיר בשבי. מאוחר יותר חשבו שהוא בחלקת הנעדרים בקבר אחים. “50 שנה לא ידענו איפה הוא”.


יהודה כילד במצבה בחלקת הנעדרים

אחרי 50 שנה, בשנת 1998, בעת שיהודה שימש כראש אגף הנוער והנח”ל למשימות לאומיות במשרד הביטחון, איציק מורדכי, שהיה שר הביטחון ואמנון ליפקין שחק, שהיה הרמטכ״ל, החליטו להטיל על יחידת אית”ן של צה”ל לנסות ולאתר את אביו של יהודה. היחידה איתרה אותו לבסוף בבית הקברות “נחלת יצחק” בתל אביב. כשהגיע לקבורה בתל אביב, חיל האוויר המצרי הפציץ את תל אביב ואת בית הקברות, ולכן בלחץ אותה העת נקבר אביו של יהודה דובדבני כאלמוני. מכאן, לא ידעו כל התקופה היכן משה. יהודה היה בן 3 שנים וחצי כשאביו נהרג. הרב גורן אמר ליהודה לשוחח עם אביו באמצעות האבן שבחלקת הנעדרים, והוא לא הבין, “הרי זו אבן”. עם הזמן, התחיל לדבר יותר עם האבן – עם אביו, וממנה היה מקבל כוחות נפשיים מחוזקים. היא סייעה לו להתמודד עם קשיים ובעזרתה קבע את כיוונו בחיים. “וברור היה לי שאני הולך לדרך צבאית.” יהודה אמר עם חיוך.

מוקדם יותר, בשנת 1993, יהודה חזר ארצה לאחר שסיים את תפקידו כנספח צבאי בדרום אמריקה. אריק שרון נפגש עימו וסיפר לו על הקרב בלטרון. הוא אמר לו שהערך שלא משאירים פצועים בשטח, שעליו מחנך צה”ל , מגיע מהתנהגותו של אביו של יהודה שלא מוכן היה לעזוב את הפצועים מפלוגתו ונהרג עמם. “זה בשבילי היה הצל״ש הכי גדול, זה עשה לי טוב בנשמה בהמשך.” יהודה אמר.

מאוחר יותר, קראו לרחוב בה גדל על שם אביו – “רחוב דובדבני” ויהודה זכה להכרה אותה רצה שתהיה לאביו. כילד, יהודה סיפר, הנושא העסיק אותו המון. תמיד ציפו מיהודה להרבה, משום שהיה הבן של אביו, שהשאיר אחריו צוואה לא כתובה.


יהודה מניח זר ביד לבנים בפתח תקווה

צוואת משה דובדבני ז”ל והשפעתה על יהודה בקריירה הצבאית שלו: קרב החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים.

יהודה סיפר שכדי שיהיה לחייל פרופיל קרבי, עליו לשקול לפחות 50 קילוגרמים. יהודה שקל 49 קילוגרמים בעת גיוסו לצה”ל ולכן היה לו “כושר קרבי לקוי”. הוא ערער על הקביעה הזאת וסיפר שכדי להצליח להעלות את הפרופיל אכל המון (במיוחד אוכל שמן) וניסה לפתח שרירים, ולמרות כל זה לא הצליח לעלות במשקל. לפני השקילה, בנות הגרעין שלו בקיבוץ “עמיעד”, בו התגורר בתקופה זו, הוציאו את הגומי שהיה בלבנים שלו והחליפו בעופרת, שתוסיף עוד משקל. אך עדיין, ביום השקילה שקל פחות מ- 50 קילוגרמים, וכשהרופא מדד אותו שיחק עם המשקל, וביקש ממנו להעלים עין ולרשום ברישומיו 50. עד כדי כך רצה להתגייס ולשרת כחייל לוחם.

את הקריירה הצבאית שלו התחיל בצנחנים ולאחר מכן יצא לקורס קצינים, בשנת 1964. במהלך הקריירה נפצע בבקעה שלוש פעמים, בתקופת המרדפים. הוא השתתף בחילוצו של משה פלס סטמפל ז”ל וסגנו דורון מנור ז”ל בעת מרדף בבקעה, הסתער על המבנה שבו הסתתרו המחבלים ונפצע בעת שהרימון שזרק פוצץ את המבנה.

דוגמה נוספת היא כשנהרג מפקד סיירת חרוב, צביקה עופר ז”ל, כתוצאה מירי מתוך מערה בעת מרדף. יהודה החליט שהוא מחלץ אותו, למרות הקשיים הרבים. המחבלים זרקו רימונים שהתפוצצו מכל עבר, ובכל זאת יהודה העמיס וגרר אותו, בעודו יורד לתוך הוואדי. “לימים אמרו לי: רצת בתוך הרימונים? אמרתי כן, זו הצוואה של אבא.”

“בתקופה זו הייתה לנו לחימה עם נפגעים, פצועים, חילוצים, הפקת לקחים, וכתבנו במו ידינו את תורת המרדף. הבקעה הייתה מלאה במוצבים, כמעט ללא צמחיה וחקלאות. זו הייתה תקופה קשה עבור הבקעה. מאוחר יותר התחלנו לשמר אותה, והיום, כשאני נוסע בבקעה, ורואה כל כך הרבה ירוק ויישובים משגשגים, אני חושב על כך שאני שותף לזה, וזה גם בזכותי.”

תקופת שירותו בבקעת הירדן השפיעה רבות על חייו של יהודה, כפי שאמר. צוואת אביו מומשה גם במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. “לא משארים פצועים בשטח, מפקדים הולכים קדימה ואני מסתער ראשון. זו הצוואה וזה מה שעשיתי.”  


יהודה לפני צניחה

באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים, בעודו במכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה (פו”ם), קורס שנועד להכשיר קצינים בכירים בצה”ל. פיזרו את הקורס שלו על מנת להחזיר כוחות לגדודים ולהיערך למלחמה. יהודה הגיע בחזרה לגדוד 890 בתור סגן שני למפקד הגדוד. הגדוד נשלח לחווה הסינית אזור שמצוי במערב חצי האי סיני, סמוך לתעלת סואץ ולאגם המר הגדול, והוא נחשב לאחד מהקרבות הקשים ביותר של מלחמת יום הכיפורים. המשימה הייתה לפתוח את הציר לתעלה שהייתה תפוסה על ידי כוחות אויב “ציידי טנקים”. הלחימה הייתה קשה ביותר מאחר ולא היה מודיעין נכון לגבי כמות הכוחות המצריים שעמדו למול הגדוד. עד מהרה הפכה הלחימה העיקשת למבצע מורכב של חילוץ פצועים והרוגים מהשטח. יהודה נשלח לפלוגה ג’ שאיבדה את מפקדה וחילץ את כל הפצועים עד שנותר לבדו תוך שהוא מחפה על החילוץ האחרון.

על התנהלות זו קיבל את אות המופת שהוענק לו על ידי שר הביטחון.


דף מהספר “ישראלים מתכתבים עם פרקי אבות” מאת משה ניר

“איך הפחד לא השתלט עליך?”

יהודה הסכים עם שאלתי ואף חידד אותה, והציף בעוד שאלות מוסריות דומות: איך מפקד מתגבר על הפחד? איך מפקד אומר “קדימה – הסתער!” ואכן מסתער, בעודו סומך על החיילים ויודע שהם אכן מבצעים את הפקודה ומסתערים? מי הוא המפקד, שלעתים גדול מהחיילים שתחתיו בשנה בודדת, שייתן פקודות של חיים ומוות ויקבע את גורלם?

וכתגובה לשאלות אלו הוסיף לשאול: באיזו דרך של מנהיגות מפקד בוחר כדי שהחיילים שלו יבצעו את הפקודות הקשות ביותר ויסמכו עליו לא משנה מה? איזה ערכים מנחיל? יהודה ענה שלפי דעתו, על החיילים להעריך בכל לבם את המפקד, לסמוך עליו, לדעת שהמפקד “אוטוריטה”, לדעת שדואג להם, מטפל בהם, מלמד אותם להיות מקצוענים ונותן להם את הכלים הנכונים… אך איך משיגים זאת? “אם המפקד עושה את זה נכון – אז חייליו ילכו אחריו. אבל אז נשאלת השאלה איך המפקד בעצמו מתגבר על הפחדים האלה? איך המפקד עצמו קם ומוליך אותם? הוא משמש עבורם דוגמה אישית. לכן אבא אמר – מפקדים הולכים קדימה – זו הצוואה. מי שלא יכול להתגבר על פחדיו – שלא יהיה מפקד. היו לי פחדים, השיחות עם אבא, דרך האבן, עזרו לי להתגבר עליהם. אותי הוליכה העוצמה שבמנהיגות, זה שאני צריך לשמש בפני החיילים דוגמה, החינוך מהבית ומהתנועה, המטרה למענה נלחמים, אבא שלי וצוואתו – הכל. הכל מתרכז ברגע שאתה קם ומסתער. כשיש אש מסביב ואתה מבין שאתה יכול למות מכדור אויב.”

לאחר שיהודה סיים את הקורס פיקוד ומטה (פו”ם), רצה לצאת למשימה מבצעית בחו”ל, ובקשתו נדחתה משום שלא ידע אנגלית ברמה גבוהה. יהודה התגייס לצבא בגיל 17, מבלי שסיים תיכון ומכאן לא הייתה לו תעודת בגרות. כשניגש לייעוץ אקדמאי ורצה לעשות תואר באנגלית, פרופסור יעבץ ז”ל, באוניברסיטה העברית, ניסה לדחוף אותו לעשות תעודת בגרות, משום שרק כך ניתן היה לעשות תואר. יהודה התנגד לכך משום שלא רצה להוציא תעודת בגרות וכל מה שרצה היה לדעת אנגלית – כדי שיוכל להשתתף במשימה, וביקש ממנו שידבר עם המפקד שלא אפשר לו לצאת למשימה, גנדי, שהיה אז יועץ הממשלה בנושא טרור. בכל מקרה, פרופ. יעבץ שלח אותו לדבר עם מנהל ביה”ס התיכון שלו, והתעקש משום שמצא חן בעיניו. “בלית ברירה”, כפי שיהודה סיפר, נסע לבית ספר התיכון שלו, “עמל” שבפתח תקווה, ודיבר עם המנהל. משום שהזכיר את שמו של פרופ. יעבץ, שהיה אוטוריטה אקדמאית, קיבל מיד תעודה שאומרת ששהה בבית הספר 3 שנים. ולבסוף הוחלט שבלי בגרות – אם יוציא בציונים הצבאיים 85, באקדמיים 75 ולא ייכשל באף בחינה – יקבל תואר. “וכך השגתי את התואר שלי מבלי לסיים תיכון וללא תעודת בגרות.”

עד כאן חלקו הראשון של הריאיון של יהודה. נתראה בחלק ב’!

יובל.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: רונית בר-אשר

מראיון ברדיו “ארץ” ועד להכל בראש

הטקסט הבא יעסוק בריאיון שעוסק בפרויקט, שעברתי ע”י המראיינת נירית צוק ברדיו “ארץ”. תחילה מוזמנים להאזין לו.

אז אחרי שסיימנו לצחוק קצת על הבלאקאווט המטורף שהיה לי, אגש למטרת הטקסט ואספר לכם דבר שמכביד עליי הרבה זמן שמתקשר לנושא, והוא חוסר הביטחון בהתבטאות בעל-פה שנוצר לי עם השנים. כשהייתי תלמידת חטיבה, אני זוכרת שהייתי אדם מאוד מרוכז, ובלי בעיה כשהיה לי מה להגיד הייתי אומרת. אני זוכרת שאז לא היה לי אכפת מה אנשים אחרים חושבים עליי, ומכאן לא פחדתי להגיד כל דעה ולא פחדתי מביקורת כתוצאה מדבריי.

בשלב מסוים בתיכון זה השתנה. מצד אחד התחיל להיות לי אכפת מה הסובבים אותי חושבים, ומצד שני גדלתי להיות מאוד שונה מסביבתי הקרובה – בין אם בדעותיי ובין אם באופי שלי. מכאן, הרגשתי שסביבתי הקרובה לא כל כך הכילה את מי שאני והרגשתי שכל הזמן מבקרים אותי. גם בגלל היותי אדם רגיש מאוד שמתי לב למבטים השופטים השליליים הקטנים שהייתי מקבלת (שבדיעבד לאו דווקא היו מכוונים אליי), ולא הפסקתי להיזכר בהם, להריץ אותם בראשי ולהיפגע מהם. הרגשות הללו לא עזבו אותי והיה לי קשה להלחם בהשפעה שלהם עליי. כתוצאה מכך, לאט לאט השתתקתי, וכבר להביע את דעתי בפני רבים היה דבר שהיה מאוד קשה לי לעשות, ועדיין כך. כתוצאה מחוסר הביטחון שנוצר בי, בסיטואציות כאלה הייתי מאבדת ריכוז ופתאום שוכחת כל מה שהיה לי להגיד, כמו שקרה לי בראיון, דבר שיצר עוד חוויות שליליות בנושא, והוריד עוד יותר את הביטחון העצמי שלי. וכתוצאה מכך, מאוחר יותר, זה השפיע גם על חיי היומיום. גם כשרוצה לספר סתם סיפור שקרה לי, בלי קשר אפילו להבעת דעה, אני מאבדת ריכוז ושוכחת כל הזמן היכן הייתי. וכל זה מהחשש של מה העומד מולי יחשוב עליי והאם הוא מבקר אותי בראש שלו. זהו מין ניסיון חסר סיכוי לשלוט במחשבות של האחר. ובריבים ובוויכוחים, כשהייתי נאלצת לדבר ולהשמיע את קולי, בשל חוסר הריכוז, הברירה היחידה שהייתה ושיש לי היא להגיד כל מה שרגעית עולה לי בראש, וזה נאמר בצורה כל כך מתוסכלת וחסרת היגיון, כך שהאדם מהצד השני לרוב לא מבין בכלל מה אני רוצה, חושב שהתסכול והזעם מופנה כלפיו, כשהוא בכלל כתוצאה מהאכזבה שלי מעצמי. הוא חש מותקף והריב רק גדל ומתלהם.

אני יודעת באופן מודע ומושכל להגיד לעצמי שאלו הם דעותיי ושזה בסדר, ושזאת מי שאני, עובדה שאני מנהיגה פרויקט שכזה ושאני מאפשרת לעצמי להיות מאוד גלויה וכנה בחשיפת המאמרים והטקסטים שכותבת. כשאני כותבת מאמרים יש לי את כל הזמן שבעולם בלי שום לחץ, ומכאן מביעה את עצמי מעולה. אך ברגע האמת, ברגעי “לייב”, כשאני רואה פנים מול פנים מישהו אחר וברצוני לדבר ושהבמה לרגע תהיה שלי, אני מרגישה לפתע מאוימת, נתקפת בחרדה, מאבדת ריכוז ושוכחת הכל.  

אז אני נלחמת בזה ועובדת על עצמי. משתפת אתכם בריאיון ובקשיים שלי כחלק מתהליך ההתמודדות שלי עם המבוכה: רציתי להיות כנה וגלויה אתכם, כנהוג באמנות שלי, גם בדברים הקשים, וקצת לצחוק על זה, דרך שגיליתי שיעילה במקרים כאלה. רציתי על ידי החשיפה הזו לא להפוך את הריאיון לטראומטי, אלא ללמידה ולהתפתחות. אז רציתי ללמד את עצמי שיעור, ואולי גם לעורר השראה בקרביכם.
אגב, אספר לכם כדי להמשיך להתגאות בעצמי, גם בטקס סיום י”ב ניסיתי להתגבר על הפחד של הופעה מול קהל, ושרתי, דבר שהיה מאוד קשה לי לעשות. כמעט כל הזדמנות שיש לי להשתפר בנושא זה אני משתדלת לנצל, בתקווה שיום אחד הופעה מול קהל תהיה טבעית יותר עבורי.  

חשוב לי לציין מחשבה בהקשר, שלדעתי, לא על כל דבר צריך להתעכב ולא תמיד צריך להתחבט בעצמינו. יש דברים שאנחנו סובלים מהם ואם הם לא רלוונטיים לחיים שבחרנו לעצמנו – אין חובה לעבוד עליהם ולשפר אותם. אבל כשהדבר רלוונטי להצלחה שלנו, כשהוא משפיע על הדימוי העצמי שלנו וכשהתגברות עליו הכרחית להמשך חיינו – אסור לוותר! אני רואה את נושא העמידה מול קהל כמשהו שבטוח אפגוש אותו בעתיד, כי נפשי חפצה בו. יש בי רצון עז להרצות, ללמד, להשפיע על אנשים ולשתף אותם בעולם שלי. וכן, גם בשידור חיי וגם בפנים מול פנים.  

את נושא כאוב זה אקשר לכך שבתור בני אדם אנחנו מאפשרים לחוויות ולאנשים להשפיע עלינו, וכתוצאה מכך, לעתים מציבים לעצמינו מחסומים. המוח מפתח תגובה אוטומטית לחוויה טראומטית שחווה, כך שבעתיד, כשהאדם יחווה סיטואציה דומה, יגיב באותו האופן אוטומטית. מכאן, מאוד קשה ובעייתי להצליח לשנות את התגובה. מנגנון זה, הפחד והזיכרון הטראומטי, מהווים חלק ממנגנון הגנה קדמוני, כשבימינו המודרניים לעתים רק מגביל אותנו ופוגע בנו. אך בסופו של דבר,  אני מנסה להזכיר לעצמי שוב ושוב שהמחסומים הללו מצויים אך ורק בראש. הכל בראש. ומכאן השינוי הוא אפשרי. כשאנחנו מציבים את המחסומים הללו, אנחנו עושים עוול נוראי לעצמינו בכך שמונעים מעצמינו להשיג את מה שאנחנו רוצים ולהצליח. ואם חושבים על זה ברצינות, זה נגד כל ההיגיון לכבול את עצמינו בשלשלאות.

אני קוראת לכם, וגם לי, להיות מודעים לזה, וכך לנסות להיות אנשים טובים יותר לאחרים ומוצלחים יותר עבורנו.

לסיום, ציור שהכנתי שמבטא בדיוק את רעיון זה. וכרמז למשמעותו: שימו לב להשתקפות שיש בעיניים, ומאידך למצב הדלתות שמחוץ לציור.

שיהיה סוף שבוע נעים ופורץ מחסומים!

וכמובן, תודה רבה למראיינת המקסימה, נירית צוק. 

יובל.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: רונית בר-אשר

חיילי הצללים

הסערה הגורלית התחילה בקרב בין התשוקה והפחד. לבה של יובל רצה להרגיש שוב, וכשסוף סוף הצליח לאזור קמצוץ של אומץ – הפחד שם לו רגל. כל פעם מחדש. אך הכנות של יובל, כהרגלה, צידדה במה שהלב חפץ בו, יד ביד עם העקשנות, המצפון, החוזק והרצון להוכיח. ולכן כל אלו, נתנו לתשוקה דחיפות. ככל שחלף הזמן כך התשוקה איבדה את סבלנותה לפחד, והדחיפות הפכו לבעיטות. ואז לשיחות מוטיבציה. ואז לגבות מכווצות, לנשימות חטופות ולאגרופים קפוצים. ואז, סוף כל סוף, התשוקה הסתערה לעבר המטרה, והשאר – כולל הפחד, הסתערו גם הם, בפנים לבנות כסיד.  

וכך, הם הצליחו לגרום ליובל לדבר. המטרה הושגה, ושררה טיפת נחת בגזרה, במקביל ללהקת ציפורים קטנות ולוחשות, שהחליטה לנטוש את האזור. אך במקום שדגל האנחה יוצב בראש ההר החדש, הכבוש, ה”ירוק יותר” והלא מוכר – ההרגל, הנוחות והביטחון, בראשות הפחד, תקפו חזרה. פיצוץ אדיר הגיח ממרכזו של בור, אותו הפלוגה הכחישה במצח נחושה. יובל עפה אחורה מיליוני קילומטרים מהאזור, בעוד שהחיילים משתרכים אחריה. האש המשיכה להתפשט, רודפת את החיילים, והם נסים על נפשם, מתחרטים שפצחו בקרב הזה וזועפים על האומץ וקוראים בקולי קולות  – “איך הוא העז?”.

ויובל מצאה את עצמה מתחרטת, מצויה במציאות חדשה לגמרי, ללא יכולת לחזור חזרה. הדרך נהייתה כל כך מסועפת, אורכה שנות אור מחייה הקודמים. לא ניתן היה לדעת אפילו מאיפה להתחיל, ואיפה בהמשך לפנות. היא הייתה אבודה, ולכן נכפה עליה לבנות בית מלא בית. יש מאין. ותמיד הייתה קיימת האפשרות לפרוש.

תחילה, כדי לדחות את ההחלטה, יובל הייתה שוכבת תחת כיפת השמיים, בעיניים עצומות ודומעות מפלים, כשמסביבה מלחמת אזרחים, והיא האש שמלבה אותה. גשם זלעפות עקצץ בעורה והכאיב לה, קרבות מזעזעים, עקובים מדם, צרחות אימים, בכי מר. חייל התשוקה פקפק בעצמו, מנודה מהחברה. חייל המובן מאליו ממזמן כבר היה מפורק על האדמה הקרה, לאחר שחייל הכרת התודה הוציא עליו קיטור. חייל הפחד נעדר מהאזור, שריריו של חייל החוזק הנפשי רפו וחיילי הבושה והחרטה הלמו את ראשם בעצים. ויובל בכתה. כל כך הרבה. כשמסביבה כל כך הרבה רעש, שלעולם לא גווע. והיא לא הייתה מסוגלת לשאת יותר את נטל הפיקוד על חייליה. וכל מה שרצתה באותו הרגע היה להיעלם. שקט. לא להרגיש דבר. לצוף. בחילה נוראית לא עזבה אותה. וכמה שכאב לה… הלב נפל משותק, ואחריו כל השאר. וכך הם שכבו להם תקופה, ללא ניע, כאשר הכוכבים שבשמיים חגים, והשמש מופיעה ונעלמת, כהרגלה. אך תמיד היו עננים, ותמיד היה חשוך. ותמיד, גם אם לא ראו אותו, הרגישו בנוכחות הירח.  

ביום ישנו, ובלילה שכשכו בנהר הדמעות שנוצר. מלח הדמעות שרף בפצעי החיילים, אך הם התמכרו לכאב, והוא ריפא אותם מעט. ויובל התמכרה לרחמים עצמיים. ובעודה שטה בנהר, התמכרה לאשליית הזרימה. וכשאצבעותיה נהיו מרופטות, הייתה נאלצת לצאת החוצה. היא הייתה חוזרת למרכז מעגל המדורה, יושבת במרכזו, מביטה מעלה, וממטירה על הארץ. והיא לבד. לגמרי. ושררה דממה, במרכז השממה. ולראשונה, חוותה נחת. היא התייפחה ונאבקה וחיבקה את השקט. וכשהרגישה מעט טוב יותר חזרה לנהר, סיבנה את גבם של החיילים, לחשה באוזניהם מילות נחמה, חיבקה אותם, ובכתה עמם. היא התאבלה על העבר, וכבר לא נותרו בגדים אותם יכלה לקרוע. היא הייתה חשופה וגלויה, הכי אמתית שיש. הכי פגועה ופגיעה בעולם. הכי יפה בעולם. וחייל הכנות אחז בידיה והושיט אותה בנהר, יוצרים יחדיו אומנות, בעודה כנועה תחתיו.

והפחד, כל לילה, בזמן שהחיילים ישנו, התקדם והתחבא מאחורי עץ שקרוב יותר לפלוגה, בעודו נושא על גבו את חייל הבדידות, שלא הניח לו לרגע. עד שלפתע, יום אחד, אזר אומץ והתערבב בין החיילים. תחילה, החיילים קבלו אותו מבוישים. “הוא צדק מההתחלה,” הם חשבו לעצמם והרכינו את ראשם בפניו. והוא היה נואם ונואם, ויובל הייתה מביטה בו בעיניים מבועתות, וחילקה פקודות להקים חומה, שתקיף את האזור ותחנוק את הנהר. והנהר התלפף בתוך עצמו, לכדי מעגל זרימה מחזורי, ממנו אין מנוס.

הימים נהיו מחזוריים, אווירת אומללות שררה במחנה. כל פעם שיובל הייתה מרגישה את כדור האש מתחיל לגדול, הייתה מתרחקת מהכל, חוזרת למרכז מעגל המדורה ומרבה לצפות בכלום. כלום שהיה מרגיע אותה ועוזר לה לעבור הכל. היא התחילה לאהוב את הקור הזה, את הבדידות, את החושך. התחילה לאהוב את הזרות, ולהתרגל אליה. להתרגש ממנה. להתמכר אליה. לעתים הייתה ניגשת לחומה ומעיפה לבנה החוצה או סודקת את החומה במעט, ומציצה מה נמצא שם בחוץ.

לילה אחד, ראתה זוג עיניים שמציצות לה מצדה השני של החומה. יובל פתחה את שעריו של שער נסתר בחומה, ונתנה לאדם להיכנס, תולה את תקוותה בו. הם ישבו יחדיו במרכז המדורה, כאשר החיילים של שניהם אוחזים אלה בידיים של אלה. יובל וידידה נשענו זה על גבה של זאת, והסתכלו יחדיו על העננים שזזים בנועם. נהנו יחדיו מהרוח שלטפה את פניהם. ולא היה קר יותר, הילתם התחברה לכדי להבה גדולה, חמימה, בטוחה ויציבה. אך רגעית. ובעובדה זו, מאוחר יותר, יובל מצאה קורט חן.  

כשהתשוקה התוודעה לנוכחות הפחד, נאמה והסיתה את החיילים כנגדו. הם תפסו אותו ונעלוהו במגדל גבוה, כאשר אישורה של יובל הדהד ברקע. הפחד נהג לתפוס בסורגים ולזעוק לעזרה, לאיים על החיילים, ולנסות להבעית אותם בחששותיו. אך התשוקה והאומץ אמנו את החיילים נגדו, ולכן כבר לא יכל להשפיע עליהם.

בימים הבאים התחיל להישמע צחוק ברחבי החצר. יובל חילקה תפקידים לחיילים. על חלקם פקדה לכרות עצים, ולפצוח בבניית אחוזה. על חלקם צוותה ללקט ולקטוף. כשהיו מתעייפים היו נחים, לעתים יורדים לנהר וטובלים בו. וכשצברו אנרגיות – המשיכו בעבודה. האחוזה שנבנתה הייתה מפוארת. היא נישאה אל על, כאשר קצוותיה נשקו לשכבת העננים הראשונה. היא הייתה מרווחת, בעלת הרבה חפצים שהיוו כתורמים בצורה כזו או אחרת לתפארתו של הבית. אחוזה מושלמת, ואף מנקרת עיניים. ללא כל פגם או רבב.    

באחד הלילות החייל הבודד קרא בקולי קולות לפרוץ את החומה, וכתוצאה מכך הפלוגה מוטטה את החומה בקריאות ניצחון. חייל ההרפתקה היה הראשון שדרך מחוץ לשטח האחוזה, וניסה לפתות את עוברי האורח להיכנס פנימה, ואלו – הציצו לתוך האחוזה. חלקם אפילו נכנסו. והחייל ההרפתקני היה עורך נשפים ומשתים באחוזה, מושך בידה של יובל, וגורם לה להשתטות עד עלות השחר. מבין עוברי האורח הנכנסים, היו כאלה שהשתתפו בטירוף שבו יובל והחיילים היו שרויים בו, והיו כאלה שנעמדו מהצד בשיפוטיות. ולאחר שהאנשים עזבו את האחוזה – תפסו את רחבת הריקודים חיילי הריקנות והעצב. וחייל היצירתיות השתולל גם הוא, וצבע את החומה בשלל צבעים: כל יום לפי הוראותיו של חייל הלב, שפיקח על הנעשה. מזג האוויר המעורפל בתקופה זו נהג להשתולל ולהשתנות בקיצוניות. לעתים קור כלבים הקפיא את הפלוגה והיא נאלצה להתכנס בתוך עצמה ולרעוד, ולעתים חמסין הכה את האזור, וכולם היו פוצחים בשירה ובריקודים פרוצים וקולניים.

בוקר אחד סופת טורנדו הכתה את האחוזה, ויובל והחיילים מצאו את עצמם כלואים תחת חורבתה. חייל החוזק דחף מעליו לבנה ענקית, והחל לפנות פצועים, ולטפל בהם. ואלה, הביטו בו מיואשים ומתוסכלים. הוא ניסה להעניק להם קצת מכוחו, בעודו מנפנף בפניהם את המטרה הנחשקת; ליצור קמטי שמחה שיעטרו את עיניה של יובל.

לפתע קול קרא להם מלמעלה. היה זהו החייל החכם, שטיפס על החורבה ותפס פיקוד. חייל הלב הביט בו בהערצה, והשקיט בחיוך את פסימיות החיילים. לאחר זמן קצר, כולם נעמדו על רגליהם, נעזרים האחד בשני ומעודדים זה את זה. תחילה, חייל החכמה ציווה על החיילים לשחרר את חייל הפחד, שכן הוא חזה את התמוטטות האחוזה, ומכאן הפלוגה החליטה שעליה להקשיב לו מדי פעם והתנצלה בפניו שהתעלמה ממנו ושדחקה אותו למצב של חוסר אונים. ולבסוף, אפילו יובל מצאה מקום בלבה לסלוח לו. היא שחררה אותו והוא הפך להיות חייל מן המניין. ממוצע. עם קול השווה לקול האחרים. ולא היה ניתן להתעלם מכך שהוא בעל ערך.

הצעד השני של חייל החכמה היה לערוך ערב הווי לחיילים. הפלוגה התאספה במעגל המדורה, ובהנחיית יובל, השתובבו, שחקו משחקי אמון, חיזקו את חברותם וצחקו צחוק מתגלגל. כשהערב התחמם, שוחחו במעגל על מה שעבר על כל אחד מהם במהלך התקופה האחרונה. נתנו ביקורת בונה האחד לשני, דיברו על הצרכים האחד של השני. על מה להבא צריכים לאזן, למי צריך לתת יותר במה, וסך הכל – מהו המתכון לאקלים מוצלח. הם למדו להעריך את התקופה האחרונה, לאחר שהפנימו כי פיצוצים וסערות כאלו יקרו עוד הרבה, לא בשליטתם. אך בידיהם לקבוע כמה נזק ינתר.  

לאחר שהסכימו פה אחד, הצעד השלישי של חייל החכמה היה להכין את הפלוגה לנדודים, באומרו: “כשהעולם זר – יש לצאת ולהכירו. כי אין יפה יותר מלהתאחד עם זרות העולם.” החיילים נפרדו לשלום ובחיוך מחורבת האחוזה, עם פנים המופנות לצפון וידיים האוחזות זה בזה, מתרגשים להכיר את הזר. ובנדודיהם זמרו שירי דרך וחלפו על פני מבנים בכל הגדלים ובכל הצורות. כל פעם חייל אחר עמד בראש הפלוגה. חלק מהמובילים לקחו את הפלוגה להרפתקאות, ונכנסו לחלק מהמבנים, וחלקם שמעו לעצתו של הפחד ונמנעו לבינתיים. מדי פעם מצאו חלקת אדמה טובה, והחליטו להקים בה מחנה, עד שכבר לא ניתן היה להמשיך ללון באותו האזור. והמחנה היה תמיד צנוע, בו הסתפקו במועט, והתמקדו בעיקר – הם חיו בשכנות טובה זה ליד זה וטיפחו את יחסיהם האחד עם השני. ובמחנה אנשים היו הולכים ושבים. לילה אחד יובל הייתה עם אדם אחד, ולילה אחר הייתה עם אחר. היו אנשים שנשארו תקופה יותר ארוכה, והיו כאלה שחלקו עם יובל גם את לבם, והיא חלקה איתם את שלה, ובנתה איתם מחנות קצת יותר מבוססים. חייל הכרת התודה עמד ביציאה מהגינה הקטנה של המחנות השונים, בעודו מברך את ההולכים ומודה להם שבחרו להנעים את זמנם במחיצת יובל והחיילים. ויובל נופפה להם לשלום מרחוק וחזרה לרקוד עם החיילים הנאמנים שלה.

ויובל הייתה מקפצת לה בשטחי הגנים השונים, אוהבת ומעריכה את עצמה ואת חייליה. גאה בעצמה ובהם, ובדרך אותה עברו. והיא הייתה מרימה מהאדמה פרחים שנשרו ומעטרת בעזרתם את ראשה. מחייכת לנוכח העובדה שגם הם, עם הזמן, קמלים.

יובל.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: רונית בר-אשר

סרטון יום הולדת לפרויקט ב’

מה שאעלה החודש, כחלק מהעולם שלי, הוא חלק ההמשך של “קעקוע יום הולדת“, שהועלה ביום ההולדת של הפרויקט. הפעם במקום טקסט, מעלה סרטון, שמכיל את ההפתעה שהבטחתי בחלק א’…

סיכום השנה הראשונה לפרויקט

אז אני אתחיל מלספר לכם קצת, למי שלא מכיר, על מהו פרויקט העולמות, על הרעיון שעומד מאחוריו, על איך הוא מתנהל וגם על מה שהספקנו לעשות בשנה הראשונה לחייו.

פרויקט העולמות, הוא קודם כל אתר אינטרנטי, שנולד ברגע השראה אחד באיזו ארוחת שישי אקראית. הוא נבע מכל מיני חוויות שעברתי בשילוב עם אידאולוגיות שפיתחתי, ומתבסס על ערכים ושאיפות שהייתי רוצה שיבואו לידי ביטוי יותר בעולם.

במסגרת הפרויקט, אני מראיינת כל אדם שרוצה לקחת בו חלק, לגבי מי שהוא, האמונות שלו, דעות בכל נושא שהוא ועוד… ובכך מביאה על הכתב את ה”עולם שלו”, בעצם את הפנימיות שלו, ואוגרת אותו בפינה בפרויקט. הפרויקט מאפשר לכל עולם – מקום! וכל עולם מתקבל בברכה, כל עוד לא מושתת על ערכים שבאופן גלוי ובולט יכולים לפגוע באיזושהי צורה באדם.

עד עכשיו ראיינתי ארבעה אנשים מדהימים: ורה, ברוך, נוה וחיים, כאשר כל אחד מהם יחיד ומיוחד, וכל אחד מהם סיפר על דברים שבעיניי הם מרתקים.

העולם של ורה – עוסק באנרגיות, בטקסים, בשירים שכתבה, בעוצמה נשית וכו’…

העולם של ברוך – עוסק בעיקר בפנימיות האדם, בניפוץ הרגלים ישנים, יש בו הרבה מהבודהיזם. לדוגמה.

העולם של נוה – עוסק בהיסטוריה של נוה, המון במנהיגות ובגישה מנהיגותית חדשה ומודרנית…

העולם של חיים – עוסק בגורם מרכזי שמשפיע על ילד בשנותיו הראשונים בבית הספר, בשאיפותיו לכשיהיה ראש עיר, באנשים שחיים לוקח מהם דוגמה, ומלווה בתמונות של ביתו שעוצב במו ידיו…

בנוסף לעולמות הללו, קיימת פינה נפרדת שמכילה את העולם שלי, אליה מדי חודש אני מעלה איזשהו טקסט בנושאים מגוונים, בעיקר פילוסופיים, ובכל מיני גישות שלי ומחשבות והרהורים ולפעמים אפילו טקסטים יותר אישיים… פרסמתי טקסט שבו סיפרתי על כל מה שעבר עליי במסע לפוליןמאמר על הקונספט שמילים מגרדות את קצה הקשקש של הכוונה שלנועל ההבדל המכריע בין אדם שמכונה ע”י החברה כמוזר לבין אדם שמכונה כמיוחד, על תאוריית העולמות שעומדת בבסיס הפרויקט, טקסט יום הולדת אישי עליי, וספיישל יום הולדת לפרויקט (קעקוע), שמורכב משני חלקים, שמכיל הסבר על קעקוע העולמות שעשיתי בחודש האחרון ואת הסרטון הזה.

השנה מלבד לעולמות שהזכרתי, הפרויקט גם הספיק להתראיין לידיעות השרוןלפרוגי, למקור ראשון, וגם ליצור טריילר מדהים, שמופיע בעמוד הראשי.

אז התכנסנו כאן היום בסרטון הזה לחגוג את יום ההולדת של הפרויקט, להרים כוסית, ולהראות לכם מה לחלק מהמרואיינים הראשונים של הפרויקט יש לספר על החוויה שעברו בזכות הפרויקט…

אז יאללה, הנה ההפתעה שהבטחתי 🙂

אז למרואיינים – תודה רבה! חיממתם לי את הלב, כיף לקבל כזה פידבק חיובי, ולהרגיש שהצליח לפרויקט ושהצלחתי לממש את המטרה העיקרית: ליצור חוויות טובות ורגעי אושר. אני שמחה כל כך שהחיים שלנו בכמה רגעי הווה יכלו להצטלב ולהשתלב ביחד, ושזכיתי להיות בחלק קטן משרשרת הזמן של החיים שלכם.

אז נרים כוסית: לחיי הפרויקט, לחיי השנה השנייה בחייו של הפרויקט, לחיי גדילתו, צמיחתו והתפתחותו של הפרויקט בעתיד, לחיי 2018, לחיי כולנו – הקוראים, המתראיינים והלא קשורים – שאר בני האדם ובאופן כללי לחיי כל היצורים וכדור הארץ, ולחיי עולם מגוון, מיוחד, אמפתי, שמכיל את כולם ומקבל כל אדם וכל יצור באשר הוא. לחיים.

יובל

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: טל שפר-להב

העולם של חיים

את חיים ברוידא הכרתי דרך סבתי, מאחר והיו בעבר שכנים. סבתא סיפרה לי עליו, ואמרה שהוא אדם מעניין שמאוד כדאי לי לראיין, ומאוחר יותר התברר שגם הוא, בדומה לנוה גור, מתמודד לראשות עירייה, אך בעיר רעננה. לאחר שחיים גילה עניין והסכים להתראיין, קבענו להיפגש ב-25.10.2017, בשעה 18:00, בביתו. כשנכנסתי לביתו, לאחר היכרות חמימה ונרגשת, מיד החמאתי על הבית היפה, שמאוחר יותר התברר שאת כל רהיטיו – חיים תכנן, עיצב ובנה, כחלק מהיותו בעל עסק נגרות. כדי להכניס אתכם לאווירה שאפפה אותנו, מצורפת תמונה של הפינה בה ישבנו, ולאורך הריאיון אפזר תמונות של ביתו המעוצב.

בפתח הריאיון ציין חיים חלק מרכזי בעולמו: שאיפתו להיות ראש עיר ובכך להגשים את הצורך שהיה קיים בו מגיל קטן, להוכיח שבכל ילד ואדם קיים אלמנט שחזק בו יותר או פחות בהשוואה לאחר.

חיים ניגש לכיתה א׳, כשעוד לא היה בן 6, כתוצאה מהחלטת הוריו. החלטה זו השפיעה עליו רבות, משום שהרגיש שלא היה בשל מספיק ושהיה פער גדול מאוד בין הסביבה לבינו. הוא התחיל את תהליך הקליטה לבית הספר “ברגל שמאל”, בתחושה שאחרים יותר “טובים” ממנו. דוגמה אחת שהשפיעה עליו בהקשר זה היא שאת בר המצווה חגג אחרון, וכתוצאה מכך, ההתרגשות וההתלהבות מצד הנערים האחרים הייתה פחותה בהשוואה להתלהבות שהייתה באירועי בר המצווה הקודמים. בדיעבד, הוא טוען שהגיל בו ילד נכנס למערכת החינוך ורמת המוכנות שלו מאוד משפיעים עליו – על אופיו, תחושותיו, עתידו וכו’, ולכן יש להיזהר מאוד בתחום זה ולהקדיש לו יותר מחשבה.
דרך שעזרה לו להתמודד עם חוסר הביטחון העצמי הייתה חיזוק יכולותיו מול הילדים שהיו חזקים יותר ממנו בתחומים אחרים. לדוגמה, היו תלמידים בכיתתו שהיו חזקים מאוד בתחום הלימודים. הוא שיחזר שהיה רואה בזווית העין שהם צוחקים עליו כאשר התקשה בפתרון משימה שהמורה ביקשה. התמודדותו עם הסיטואציה המתסכלת הזו הייתה שכאשר היו יוצאים לשחק כדורגל בהפסקה, היה מראה להם שהוא חזק יותר מהם בתחום זה. היה בו צורך תמידי להראות לילדים שלכל אחד יש את חוזקותיו – הם טובים בלימודים, הוא טוב בכדורגל, ושאין סיבה ללגלוג ולצחוק.

תופעה מאוד מוכרת היא שבילדות ילדים לעתים ישירים, שיפוטיים וחסרי טאקט יתר על המידה. לעתים החברה סובלת מתופעות מאוד “מכוערות”, במהלכן ילדים לועגים לאחרים בשל נכות מסוימת, לדוגמה. הוא טוען שכשאנחנו גדלים אנו מישירים קו עם כולם – ילדים שבבית ספרו היו לועגים להם התגברו, התבססו, הפכו להיות כאדם מן המניין, ויתרה מכך, לעתים מאוד הצליחו. בפגישות מחזור הוא הפנה את תשומת לבו לכך שכל ילד שלמד אתו בימיו במערכת החינוך – התפתח לכיוון שונה בתחום שונה והביא לידי ביטוי את חוזקותיו. הוא היה רוצה לצמצם למינימום את התופעה הקשה המדוברת, ולאפשר לילדים בגיל צעיר לטפס למעלה ולהצליח.

השאיפה שלו היא שיצליח בתור ראש עיר לטפח אצל כל ילד את ההערכה העצמית שלו, ושמערכת החינוך תעלה את המודעות אצל ילדים שלכל אחד יש את חוזקותיו ואת חולשותיו, ובכך תמנע המון קשיי הסתגלות, קנאה, הערכה עצמית ובטחון עצמי נמוכים. הוא היה דואג לכך שמהגן – הגננות יקדישו תשומת לב רבה לילדים, ושידווחו להורים על יתרונותיו ועל חסרונותיו של כל ילד. הוא היה מעביר את המסר שכל אחד תורם לחברה על ידי שימוש בתכונות הטובות אצלו, ושכך כל פרט לא מתנגש עם האחר, כי כל אחד יחיד ומיוחד, ולכל אחד יש דרך אחרת, מיוחדת ובלעדית לתרום לחברה ולעצמו. כאמור, השאיפה של העלאת המודעות הזו אצל כל ילד נובעת מכך שמודעות זו הייתה הדבר שחיזק את חיים בילדותו, שהוביל אותו להיות הדמות החזקה שהוא כיום.

בתיכון, ההבנה לכך שהוא לא פחות “שווה” מאחרים התחילה לחלחל. “לקח לי זמן לעשות את התנופה הזאת.” אמר, וציין שהוא חושב שהמקום שאיפשר לו להבין זאת עד הסוף היה בצבא. דבר שמאוד הפתיע אותו בתקופה זאת היה שנאמר לו שעליו להתייצב למבדקי טייס, תפקיד שהיה, ועד היום הוא מאוד נחשב. לאחר מכן שירת ביחידת הצנחנים, בגדוד 50 של הנחל, סיים קורס קצינים והגיע לדרגת סגן אלוף במסגרת שירות מילואים. הוא הגיע להישגים מאוד מרשימים ביחס למה שחשב שהוא מסוגל – בהתאם להערכה העצמית הנמוכה שהייתה לו בילדותו.

מודעות נוספת שהיה מטפח היא החשיבות של אמונה בילד ושל חיזוקים מצד ההורים. “הסביבה שבה גדלתי אפשרה לי להיות מי שאני.” אמר בגאווה. חיים סיפר שבכיתה ד׳ אמו “זרקה לו” שכשיהיה גדול יהיה רופא. אז, הוא לא האמין בעצמו, ולכן לא הבין מדוע אמו אמרה לו זאת, אך בהחלט זה עודד אותו. “עצם העובדה שההורה מאמין בך זה דבר מדהים.”

חיים סיפר דוגמה שבעיניו מהווה הוכחה לכך שעל החברה להיות מודעת להשפעה שחלה על ילד בשלב קריטי זה של חייו, כאשר נאמרת בפניו אמירה פוגענית עליו, או קביעה שלילית לגביו.
“למד איתי בחור בשם איציק סטולק שהיה חבר טוב שלי. לא היינו תלמידים טובים ועובדה זו תסכלה את הוריו מאוד. המנהל זימן את הוריו וקבע בפניהם ששום דבר לא “יצא” ממנו, ושעדיף שיעזוב את הלימודים וילך לעבודה, כך הוא יפיק יותר תועלת מעצמו. בבגרותו, איציק החל לעבוד בחברת “סאייטקס”, חברה מתקדמת מאוד, ויום אחד, הגיע סיור בו המנהל שלו מהתיכון נכח. לאחר הרצאה מרתקת, שאותה איציק העביר, הוא פנה למנהל בשאלה האם הוא זוכר אותו. הוא הציג את עצמו בפניו, הזכיר לו מה אמר להוריו בילדותו, ובכך השיג ניצחון. כיום איציק התקדם, גר בלונדון ומייצג את חברת hp. מוסר ההשכל שאני לקחתי הוא שאף פעם אל תקבע מה ילד מסוגל או לא מסוגל לעשות. לא ניתן לחזות את העתיד ולצפות לאן בסוף יגיע, ואיך אולי יפתיע.”


כאן ניתן לראות את מטבחו של חיים, שאת רהיטיו הוא עיצב ובנה במו ידיו.

חיים סיפר דוגמה נוספת, שבעיניו מהווה הוכחה לכך שעל החברה להיות פתוחה יותר לשונות, ולטפח מודעות לחזקות של ילדים מקטנות ולהשפעה שחלה על ילד בשלב קריטי של חייו, כאשר נאמרת לו אמירה פוגענית.
מדובר על אדם מרעננה שחיים פגש, שלאחר שהתוודה בפניו שהוא מגמגם, סיפר לו את סיפור חייו. חיים סיפר בגאווה שאדם זה היה מצוי בתחתית, ביצע מהפך, והפך להיות שווה בין שווים, ואפילו יותר – “מלך העולם”. דוגמה זו מצויה בטקסט שחיים כתב:

“הצעיר שנולד 4 פעמים.
קשה לדעת מה עובר במוחו של ילד, הלוקה בכבדות פה, (גמגום) ובוחר מרצונו בשתיקה כפויה כדי שהחברה והסביבה לא ילגלגו עליו. 
עדות ממקור ראשון אנחנו מקבלים מאמציה פנסטרהיים. בן רעננה. צעיר בעל חיוך כובש. בריא גוף. כריזמטי. אחד שהוכיח ומוכיח כי מתן הזדמנות, רוח גבית ואמונה בעצמך, הם בבחינת – השמיים הם הגבול.
השבוע חל יום המודעות הבינלאומי לכבדי פה ולשון. מנקודת מבטי האישית, ניתוח קורותיו של אמציה, למרות היותו בן 24, מעידים על מעין ארבעה תהליכי “לידה” דרמטיים שחווה בחייו. 
ראשון זו של מילה בגיל שבוע. השניה בגיל 16, עת החל להתאמן במכון לקרב מגע. שלישית כאשר שרד יחיד בחיים מתוך חמשת חברי חולייתו, ממטען צד במבצע “צוק-איתן”. הלידה הרביעית היא מינויו פורמלית, למדריד ראשי בבית הספר לחימה ישראלית לקרב מגע ברעננה, שבו התאמן מנערות. 
אמציה נולד ברעננה. בגיל 4 החל לפתח לקות דיבור. הפנמת הגימגום שלו בגיל הילדות, תחושת העלבון והיותו חריג, יצרו בו חומת שתיקה מרצון למשך שנים “פשוט לא דיברתי עם מי שלא הכיר אותי. אפילו להזמין פיצה בטלפון לא הייתי מוכן”. 
אמציה למד ברעננה במסגרות של בתי ספר דתיים – “בילו” ו”מיתרים”. בגיל 15, רווי מוטיבציה אישית להתגייס לצה”ל, פנה להתאמן במכון לקרב מגע. זה השיב לו את הביטחון העצמי והחסם, להתייצב ללא חשש בפני כל. בשנת 2014 שירת בפלחה”ן – פלוגת חבלה והנדסה בצנחנים. ביום השישי לכניסה הקרקעית במבצע “צוק-איתן” בחאן-יונס, הופעל מטען צד לעבר חמשת חברי החולייה שלו, שהיו בחוד הכוח. ארבעה מחבריו: פז אליהו, לי מט, שחר (דובר) דאובר ושחר שלו נהרגו. אמציה נפצע בינוני עד קשה.
חודשים ארוכים עבר הליכי שיקום. עד ששב לעמוד על רגליו. מי שנתן בו אמונו ומבטחו היה בעל בית הספר לקרב מגע לחימה ישראלית ברעננה אביעד סגל: “הוא ראה בי את כל מה שאני יכול מעבר למה שהייתי. אני גאה על כך. כל חיי אודה לאביעד. הוא זה שנתן לי את הכלים להתמודד בחיים האישיים שלי”.
אמציה פנסטרהיים, מדריך ראשי של בבית הספר לקרב מגע. בין השאר מאמן את לין נחמד מרעננה. שבגיל 63 החלה להתאמן אצל אמציה. בזכותו כבר מתהדרת בחגורה צהובה. 
המלצה ואזהרה אישית: לא כדאי להסתכסך עם לין. אגב גם לא עם אמציה.”

“ילד שהתחיל לגמגם כשהיה בן ארבע, הבין שהוא חריג בגלל הגמגום בגיל תשע, ועשה מהפך גדול בחייו ע”י השלמה עם הגמגום והפיכתו לחלק ממנו – גורם לי להיות מלא הערצה וגאווה. כיום הוא לא מפחד לדבר על זה, משום שכנראה הבין שכשאתה חושף את הפגם שלך ומראה לחברה שאתה לא מתבייש בו ושאתה בעל בטחון – גורם למי שמולך לחשוב שאתה שווה בין שווים, וכך אתה לא מביך אותו.”

דוגמה נוספת של אדם ש”לימד את חיים שיעור” הוא דני סטולר, נכה בדרגת מאה אחוז, שהיה מאוד יקר ללבו. דני נולד עם בעיות מוטוריות, כך שללכת, לדוגמה, התחיל רק בגיל 6. דני, בן יחיד להוריו, למד במסגרת בית ספר רגיל משום שאמו לא הסכימה להכניס אותו למוסדות מיוחדים בשל היותו ילד מאוד חכם מבחינה קוגנטיבית. הסביבה תמיד מאוד תמכה בו, לדוגמה ילדי כיתתו, כך חיים סיפר, התקבצו סביבו כדי לעזור לו עם התיק, וכל נושא ועניין. דני לא התגייס לצבא בשל מגבלותיו, ודבר שמאוד אפיין אותו הוא שתמיד רצה להיות כמו כל אחד ושיתייחסו אליו ככזה. מאוחר יותר בחייו, דני התחתן ונולד לו בן, והכיר את חיים דרך עבודתם. חיים עבד בידיעות אחרונות בתפקיד ראש הכתבים של העיתון, ודני עבד במעריב, ולעתים נעזר בחיים כנהג, משום שלא יכול היה להתנייד. זמן מה לאחר מכן, דני התמוטט ולא יכל יותר לנוע. כתוצאה מכך, התגורר במוסד בהוד השרון, ויום אחד התקשר לחיים בבקשה שיבוא לבקר אותו. מאז, חיים ליווה אותו במשך 22 שנים, ונוצרה ביניהם חברות מדהימה שבמסגרתה היה מפנה לו חיים בכל יום שעה וחצי מתוך השגרה העמוסה, מבקר אותו, משוחח, מאכיל אותו ומטפל בו במוסד.

חיים טוען שהסיפור של דני גרם לו להבין עד כמה מצויים באנשים כוחות מדהימים, שבחיים לא היו חושבים שמצויים בהם. דני היה משותק ולא יכל להניע אף איבר בגופו, אך בכל זאת, הכמיהה לחיים, לדעת, והסקרנות היו קיימים בו בעוצמה. חיים לפתע הבין כמה ערך יש לחיים, כמה הם חזקים ועצמתיים… הוא נותר פעור פה ומוקסם מהרצון לחיות, רצון שהגיע מאדם שהיה מאוד מוגבל בפעילויות שהיה יכול לבצע, ומיכולתם של אנשים להעריך כל שנייה ורגע בחיים הללו ולא לקחת אותם כמובנים מאליהם.


הסלון של חיים, שאת רהיטיו הוא עיצב ובנה בעצמו.

לפי דברי חיים, הוא מתאפיין באמביציה גבוהה, והוא עקשן מאוד שלא מוותר. אלה, לטענתו, כתוצאה משני גורמים. האחד, מה שעבר בילדותו: שתמיד הרגיש שעליו להוכיח את עצמו, וזאת אגב, בשביל עצמו. הוא רצה להוכיח לעצמו שאדם בסופו של דבר, יכול להגיע ליעדיו, אם מספיק רוצה, וזהו עיקרון שמטפח אצל ילדיו מקטנות. דוגמה להחלטה כזו היא שבשנת 2003 חיים החליט שהוא מתמודד לראשות עיריית רעננה. אז, לטענתו, הוא לא התכוון לנצח בבחירות משום שזאב בילסקי היה “ראש עירייה מיתולוגי”, אך היה מעוניין להיכנס למועצת העיר. חיים מספר שמכל מקום דיכאו אותו ואמרו לו ש”אין לו סיכוי”, אך תוך חודשיים, לאחר עבודה מרובה ב”חדר קטן עם עובש ומזכירה אחת”, הוא הצליח להשיג שני מנדטים, הישג שנחשב כמפתיע.

שנתיים לאחר מכן, ראש העירייה, זאב בילסקי, פרש, וחיים מצא את עצמו מתמודד לראשות העיר מול ראש אגף החינוך, נחום חופרי. חיים סיפר, שעל פי כל הסקרים הוא היה אמור לנצח. ביום האחרון הוא הפסיד בפער קטן מאוד של קולות בגלל “תרגיל” שהסית את דעת הציבור נגדו. חיים החליט שהוא לא נשבר לרגע, והבטיח לעצמו שיבוא יום והוא יגיע ליעד הזה. באותה התקופה הוא חולל את שינוי חייו ואמר לעצמו שהגיע הזמן להסב את הקריירה – מעיתונאות, תחום בו עסק כל חייו, לנגרות – תחום שהייתה לו כלפיו כמיהה בלתי מוסברת. הוא פנה לחבר, בעל נגרייה, והציע לו להיכנס בתור שותף לעסק. וכך היה. חיים מאוד הצליח בתחום זה, חלק גדול מכך הוא בזכות האמביציה הגבוהה שלו. הוא בנה ריהוט בבתים בהרצליה פיתוח, את ביתו עיצב במו ידיו… כבר שמונה שנים הוא נהנה מהעסק הזה, משום שכך הצורך שלו ליצור מתממש. בנוסף, אמר: “תמיד רציתי להרגיש מה זה להזיע, ומה זה גם הצד השני של החיים, של בעלי הצווארון הכחול.”
כעת, הודיע שהוא מפסיק עם הנגרות ומתמקד באותו היעד והמטרה שהציב לעצמו בעבר, להיות ראש עיר ולהיבחר בבחירות. “אני יודע שזה לא תהליך קל, אגב, גם עבור המשפחה. התהליך מביא אתו המון מתח וחשיפה. זה לא פשוט האמונה בדרך ובעצמך ושאתה מסוגל לעשות את הדברים שאתה מאמין בהם, אבל אני מאמין, וכתוצאה מכך אני גם רואה שהסביבה נותנת לי קרדיט, מעצם העובדה שאני לא מוותר, שאני נחוש ולא נשבר.”

חיים מתאפיין באמביציה גבוהה ועקשן מאוד גם כתוצאה מאופיים של הוריו, שהיו ניצולי שואה, שמאוחר יותר עלו לארץ מחוסרי כל. אביו זלמן ז”ל, היה בן יחיד להוריו וגודל על ידי אמו בלבד משום שאביו נפטר בגיל צעיר. כשמלאו לו 17 שנים, הגרמנים נכנסו לליטא ולקחו אותו ואת אמו לגטו שאוולי. בהגיעם לגטו הופרדו, וזוהי הייתה הפעם האחרונה שראה את אמו. משפחתו של חיים לא ידעה אם אמו של אביו הועברה לאושוויץ או לטרבלינקה, אך הם ידעו בוודאות שנספתה בשואה. אביו כל חייו ניסה להשיג תמונה שלה, חיים סיפר, משום שחלומו היה להראות למשפחה איך נראתה אמו, ועד כמה הייתה יפה.

בגטו שאוולי אביו של חיים פגש את חנה שילנסקי שהפכה לימים להיות אשתו ומאוחר יותר גם אימו של חיים. מאחר וזלמן היה בודד בגיטו הוא אומץ כמו בן חמישי על ידי אימה של חנה. משפחתה של אימו של חיים נחשבה לאמידה, הגיעה מבית מאוד עשיר. המשפחה כללה את הסבתא של חיים לאה, ואת ארבעת ילדיה, ללא אביה של אמו של חיים, שנפטר ברכבת בדרכו חזרה מניתוח אפנדיציט, שכנראה הסתבך. לאחר שנפטר, סבתו של חיים נשארה עם ארבעת ילדיה, כאשר אימו הייתה הגדולה מביניהם, אחריה, האח דוב שלנסקי, שלימים היה יושב ראש הכנסת, האחות השלישית, חיה בלוטמן, והאח הקטן אריה שלנסקי, היחיד שבין החיים כיום.

“אני ספגתי המון סיפורים בבית על מה שהיה בשואה,” חיים מספר. אימו היתה מספרת הרבה את מה שחוותה והייתה אומרת “במילא אתה לא תבין”, משום שלטענתה, אדם שלא חווה זאת לא יכול להבין איך אדם נכנס לביתו, מוציא אותו מהבית שלו בטענה שזה בבעלותו. חיים שיתף מקרה שתמיד זעזע אותו: כאמור, הוריו שרדו את השואה, עלו לארץ והתגוררו ברעננה כאשר חיים נולד לבית ברחוב רבוצקי 49. כשהלך לצבא, אמו, כפי שצויין, הייתה משתפת אותו בהרבה סיפורים מהשואה, אך אביו, מנגד, מעולם לא שיתף. הוא היה מופנם בנושא זה, והוא מאוד השפיע עליו במהלך השנים. לדוגמה, הוא חווה סיוטי לילה – ״סיוטי נאצים״. הוא חלם שתוקפים אותו, שהוא נלחם איתם והיה מדבר מתוך השינה. כשחיים סיים את קורס הקצינים, הגיעו כל המשפחה לטקס, וכשקיבל את הדרגה, חיים ראה לראשונה בחייו את אביו מזיל דמעה. אביו חיבק אותו ואמר לו: ״אתה לא מבין איזה ניצחון ואושר זה בשבילי, שאתה חייל, קצין בצבא ההגנה לישראל, קצין בצנחנים, שאתה חופשי״. את משפט זה הוא זוכר עד היום.


חיים ציין שאצלם במשפחה היה נהוג, לא לנסוע לגרמניה, לא לקנות מוצרים גרמניים ועוד. במהלך תפקידו כעיתונאי בידיעות אחרונות, חיים נקרא לשיחה ע״י משה ורדי, עורך ידיעות אחרונות, שאמר לו שיש סיור עיתונאים בגרמניה, ושהוא מעוניין שיצטרף. בתגובה, חיים אמר לו שזה נושא לא פשוט בשבילו, וורדי נתן לו מספר ימים לחשוב על זה ולהחזיר לו תשובה. למחרת בבוקר חיים ישב בארוחת בוקר עם הוריו, שאגב, אמו הייתה מארחת מדהימה, הבית היה פתוח לכולם, גם אם לא היה אוכל במקרר. במהלך הארוחה סיפר להם על ההצעה לנסוע לגרמניה לסיור עיתונאים. אביו שאל: ״מה זאת אומרת? מדוע שלא תיסע? אתה תיסע בהחלט לגרמניה! בגללנו לא תסע?״ חיים מספר שלאחר מכן, אכן נסע לגרמניה וכשחזר אביו בשדה התעופה דמע, בפעם השנייה שחיים ראה בחייו, ואמר: ״אתה בן חורין מסתובב באדמת גרמניה כישראלי לכל דבר. הייתי שם פחות מג׳וק, חיי לא היו שווים, והנה, תראה איך העולם התהפך, מהצד הזה הפכנו לצד אחר.״.
“אלו הם דברים שנחרטו לי בזיכרון”, חיים אמר בהתרגשות.


פינת הישיבה בה חיים ואני ישבנו וקיימנו את הריאיון. גם היא מורכבת מרהיטים מעשה ידיו.

דבר אחד שמאוד מפריע לחיים הוא הקוטביות שיש במדינה. הוא הרבה פעמים שומע אנשים שמדברים על המוצא שלהם, על ספרדים ועל אשכנזים, והוא רואה בזה עניין חסר חשיבות. הוא מעוניין באחדות, וטוען שהקוטביות שיש במדינה תוביל, ובהווה מובילה, לתוצאות לא טובות. ובאופן כללי, חיים מתקשה לקבל פערים גדולים בין אנשים. לדוגמה, הוא טוען שברעננה “מכסים את הפערים מתחת לשטיח”. קיימות משפחות מאוד עניות למול משפחות מאוד עשירות, וטוען שעלינו להיות מאוחדים, משום שאם לא נהיה, “יעשו בנו שפטים”, לדבריו. “מכל רחבי תבל התאחדנו והגענו לכאן, יצרנו מדינה. ואם זה כוח אלוהי, ואולי אף כוח אחר, לא ברור איך, בכל מקרה, אני מאמין שהציווי שלנו הוא לדעת שכל אחד מאלה שיושבים כאן יש לו משמעות לגורל העם היהודי, ולכן המוצא לא רלוונטי.” 
“יש לנו היום מדינה שאנו צריכים לחשוב טוב איך לקיים אותה, למען הדורות הבאים,” חיים אמר וסיפר שבהקשר זה הוא “איש מאוד ירוק”. הוא מתקשה לקבל את איכות הסביבה הירודה בארץ, וציין שכעת יש לווינים שמסתובבים מסביב לכדור הארץ, רואים את המתרחש ומתעדים הכל. קיים שינוי אקלים קיצוני, חור באוזון, זיהום נחלים ואדמות, ושאנחנו גורמים לאלו, בעיקר בשל אינטרסים כלכליים ונוחות, בשביל הרווח הרגעי ללא מחשבה לטווח הרחוק. חיים טען שאם המנהיגים לא ישפרו את היחס הירוק לסביבה, כדור הארץ לא יהיה קיים לעוד הרבה זמן.

כשיהיה ראש עיר, חיים יקדם את נושא זה וישפר את איכות הסביבה ברעננה, ובתקווה גם בערים אחרות. הוא חושב שכדי להשיג את המטרה, יש להתמקד קודם כל בחינוך – כבר מהגיל הרך, ולהעביר את המידע להורים דרך הילדים. עיקרון לדוגמה שהגננות יכולות להעביר הוא שכמו שבבית נמנעים מללכלך ושאם מלכלכים – מנקים אחרי, כך צריך להיות גם בכדור הארץ. חיים טוען שכך יווצר מצב שאם ילד יראה את אביו משליך סיגריה למשל, והגננת הסבירה לו שזהו מעשה אסור, הילד יגיד לאבא, וכך גם האבא “יתחנך”, משום שחיים חושב שההשפעה של ילד על הוריו היא ההשפעה הגדולה ביותר. לגננות קיימת השפעה מאוד גדולה על הילדים, ועל ידי עיסוק רב בנושא איכות הסביבה ובמשמעות שלה – ילדי הדור הקרוב יתמצאו בנושא זה ביחס לדור שלנו. דוגמה נוספת בתחום זה שחיים היה מקדם במידה והיה ראש עיר: הוא היה מפחית במדורות בל”ג בעומר, ואולי אפילו מאחד אותן לכדי אחת עירונית. חיים טוען שלמרות שזוהי מסורת יפה, זוהי פגיעה בסביבה.

תחום נוסף שמאוד קרוב ללבו של חיים הוא בעלי חיים. “אני מנסה נואשות להיגמל מלאכול בשר,” חיים סיפר, והוסיף שניסיונות אלו מאוד קשים לו משום שגדל לתוך הרגל זה, אך בשנים האחרונות תחום זה מדבר אליו יותר, וכתוצאה מכך מנסה לצמצם את האכילה. “אני מקווה שלדורות הבאים תהיה יותר מודעות בנושא הזה”, חיים גיחך וסיפר שלו, לדוגמה, יש כלב בבית, והכלב שולט בחייו, ולא ההפך.

בנוסף, חתול שחיים הציל נמצא כיום אצל בנו. “לפני 6 שנים, היה יום גשום.” חיים החל לספר. במושב אלישמע, מתוך מצבור של פסולת בצבץ קולו של “חתלתול” קטןֿ. הוא התלבט בין ללכת להוציא אותו, ולסכן את הקשר שלו עם אמו, לבין להשאיר אותו שם ובכך אמו, במידה ותחזור תחלץ אותו ותדאג לו. בסוף החליט שבינתיים ישאיר אותו שם. כעבור שעתיים חיים חזר לאזור, והגור עדיין יילל. בערב, כששוב בא לבדוק לשלומו, חיים שמע את הגור עדיין מיילל, כשבקושי נותר לו קול. הוא החליט שהוא מתערב ושם את החתול בתוך ארגז קרטון, עדיין מקווה שהאמא תחזור ותמצא אותו, אך ידע שהוריד את הסיכוי בכך שנגע בו והעביר אותו למקום אחר. 
זה היה יום חמישי, לאחר בילוי עם חברים, בחצות הלילה החליט שוב לנסוע לבדוק לשלומו של החתול הקטן. אחרת, הוא סיפר שלא יכול היה להירדם. “ראיתי שהוא באפיסת כוחות.”, סיפר, והחליט שהוא לוקח אותו לביתו. הוא השכיב אותו על סדין חימום חשמלי, בירר באינטרנט כיצד מטפלים בחתול כזה קטן, “חתול שלפתע הופכים להיות אביו ואמו”. לאחר חצות, הוא נסע להביא מזרק מהמוסד בו שכן חברו דני סטולר באמצעותו האכיל את הגור. “ביקשתי את המזרק הקטן ביותר, באמצעותו האכלתי את החתול הקטן במשך שלושה חודשים”. בגיל חצי שנה חיים העביר את החתול לבנו, והחתול השאיר בחיים כזה חותם, עד שאפילו מופיע בתמונת הנושא שלו בפייסבוק!


החתול שם טוב אותו חיים הציל ומסר לבנו.

חיים מאמין מאוד בשיתוף ילדים עם בעלי חיים. “אני חושב שילד שיודע כאבו של בעל חיים הוא ילד ממושמע ומבין. החזון שלי ברעננה, שיתממש ביום מן הימים, הוא להקים חווה לבעלי חיים נטושים, שתכיל ווטרינר ובני נוער שלוקחים בה חלק.” חיים הצהיר. “זו תהיה חווה במתכונת אחרת. אני רוצה לשחרר בעלי חיים כלואים לטבע, למקום שבו הם אמורים להיות. מהפכה לא עושים בדקה, אלא היא תוצאה של תהליך ארוך. אבל אני מאמין שהיא תחול, אם אתמיד בדרך שלי.”


כאן ניתן לראות את המטבחון שבמרפסת, שאת רהיטיה חיים עיצב ובנה במו ידיו.

במסגרת השירות הצבאי הייתה תקופה בה התנדב בבסיס שנקרא דותן, והיא, לדבריו, בין התקופות החווייתית והמרגשות ביותר שעבר. הרמטכ”ל באותם ימים רפאל רפול, החליט שעל הצבא לשקם נערים שלא יודעים קרוא וכתוב, אלימים ולא ממושמעים. חיים היה בחור בן 21, קצין, שקיבל לפקד על חיילים שהם “על גבול האנאלפביתיות, ילדים שהיו מאוד אלימים, בלי מסגרות, חיו ברחוב, ממשפחות הרוסות.” הוא לקח על עצמו פלוגה של 120 חיילים, תחתיו היו מורות חיילות, והוא העביר אותם טירונות של חצי שנה. הוא סיפר שלא את כולם הם הצליחו להציל. מאוחר יותר, כשהיה עיתונאי, על חלקם, לצערו, הוא כתב במדור הפלילי. אך את חלקם הצליחו לכוון לדרך הישר, והם הפכו ל”נורמטיביים”, במסגרות. מה שהדהים אותו אז, לפי דבריו, היה הפער העצום שהיה קיים בינו לבין בחור שהיה קטן ממנו רק בשנתיים. לאחר הטירונות והשינוי העצום שחוללו בהם הצוות, לפני מסיבת הסיום הם פנו אליו בבקשה להביא שני זמרים לטקס הסיום שלהם, ואמרו שיצטרכו רכב טרנזיט משום שאחד הזמרים הוא נכה. בערב שני הזמרים הגיעו, אורחו בלשכתו. במסיבת הסיום הם עלו לבמה, בחדר אוכל. “נהייתה אקסטזה, מוזיקה מזרחית מאוד כבדה שלא הכרתי. שני החברה האלה הצביעו על הזמרים, ואמרו לי ‘אתה עוד תשמע עליהם’. “הנכה ג׳קי מקייטן והגבוה זהר ארגוב.” חיים סיפר בהתלהבות. “לימים אח״כ אכן שמענו עליהם. זוהי עוד חוויה מרגשת שחוותי במסגרת 60 שנותיי.”

דוגמה מהתחום החברתי בו חיים פעיל הוא מקרה של אישה בדואית חולה שמתגוררת בשדות רעננה עם עזים. חיים סיפר שבשנים האחרונות התחילו להתנכל אליה, ניתקו לה את המים ואת החשמל, ובעקבות זאת הוא התקומם ומחא נגד התנהגות זו. להגנתם הם טענו שהיא פלשה לשטח שלא שלה, ובתגובה, חיים טען שזה לא רלוונטי לוויכוח. מה שהוא מחא עליו היה: מאיין הם חשבו שיש להם את הזכות לנתק מים וחשמל לאישה חולה? לטענתו, אין להם את הזכות לעשות זאת מבחינה מוסרית. למרות שמבחינה חוקית הקרקעות לא שלה, אך אין למנוע ממנה לקבל את הצרכים הבסיסיים שלה, במיוחד לא למנוע זאת מבחורה חולה. חיים טען שהנושא הרחב של עזרה לזולת ולחלש, בעיקר, הוא נושא בעדיפות עליונה אצלו.

כיום, מטריד אותו שכשאדם נמצא בתוך העולם הפוליטי, הוא יריב של מישהו. לטענת חיים, אופיו הוא כזה שהוא עומד על שלו, ולא מעלים עין ממקרים שלא מוצאי חן בעיניו, לדוגמה, מקרה בו קיים חוסר מוסריות. “לא כולם אוהבים את זה.” חיים סיפר מניסיון שבשנים מסוימות ניסו ליצור לו תדמית של אדם שהוא איננו כזה. לפני כחצי שנה פגש בחורה בשם אנה שהייתה במטה של המתחרים שלו בפוליטיקה, שכתוצאה מאינטראקציה איתה הבין שהתדמית שלו, שנוצרה אצלה דרך מטה המתחרים, הייתה של אדם אלים, צועק המתעצבן בקלות – תדמית שקרית שהומצאה משום שהמתחרים ניסו להעלות את הדימוי שלהם בעיניי החברה על ידי הורדת התדמית שלו, וכך הם גם יוצרים פחד מפני המתחרה, כמו שקרה במקרה של אנה.

“הקלות הבלתי נסבלת שאדם יכול לקחת בן אדם אחר ולהפוך אותו לאפר ועפר, היא נוראית. התדמית הזאת לא מפריעה לי, כל עוד חברים שלי יודעים בדיוק מי אני. אך היא בעייתית ו”מציקה” כאשר אני מתמודד לראשות העיר, משום שצריך להסביר לאנשים ולשכנע אותם שיתעלמו ממה ששמעו עליי כי זוהי תדמית שקרית שהומצאה על ידי מתחרים. עצוב לאיזו רמה אנשים מסוגלים להגיע בפוליטיקה.”

לסיום, חיים סיפר שהוא אדם מאוד מסור, שליו ורגוע. חייו סובבים הרבה סביב אשתו – דוריס, ילדיו – בן, עטר וליעד ושאר המשפחה, וכשזה נוגע אליהם, לדבריו, הוא מאוד לחוץ ודאגן.

ואני? נהנתי מאוד לראיין את חיים, הייתי מרותקת והקשבתי לכל מילה ומילה, בציפייה לדעת מה עוד יש לאדם הזה להגיד ולהציע לעולם.

מוזמנים לעקוב אחרי עמוד הפייסבוק הפוליטי של חיים ברוידא, ואם אתם תושבי רעננה, אפילו תוכלו להיות חלק מ “רעננה המושבה”, דף פייסבוק שחיים הקים, המכיל סיפורי נוסטלגיה על רעננה.

מקווים שנהנתם…
יובל וחיים.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: טל שפר-להב