קעקוע יום הולדת א’

אז עברה שנה מיום השישי הזה בו נחתה עליי ההשראה להקים את פרויקט העולמות, שנה מה – 16.12.2016. לקח זמן עד שזה נהיה ממש “פרויקט העולמות”, ועד שנבנה האתר, אך הרעיון הכללי הועבר ברגע קסום מהעולם האמתי לעולם המשחק (תאוריית העולמות), ונוצר. הפרויקט שינה את החיים שלי מהקצה אל הקצה ואני כל כך מוקירה את רגע ההשראה הזה. הוא גרם לי להרגיש מהו סיפוק ורגע אושר אמתי, לראות ניצוצות בעיניים, להעשיר את עצמי ולממש את המיוחדות שבי.

באופן מקרי הצטלב יום ההולדת לפרויקט עם קעקוע ה”עולמות” החדש שלי.

הקעקוע נולד לאחר השקעת מחשבה מרובה וניסיונות לדמיין רגשות אפשריים שיכולים להתעורר בי במהלך החיים לגביו. אבל משהו שאני יודעת הוא שלפעמים בחיים, כדי לעשות דברים שאוהבים וכדי למצות את עצמינו, צריך לקחת סיכונים – לא?

אחרי שעשיתי את הקעקוע אני יכולה להגיד בוודאות שאני ממש ממש שמחה ומרוצה מכך שעשיתי אותו, משום שמבטא רעיון כל כך גדול שהיווה מפתח לאדם שאני היום, ושמאוד עיצב את עצמי כאישה בתחילת דרכה בחיים. אני נותנת לעצמי מקום לשנות דעות, אידאולוגיות ותפיסות, אבל דבר אחד שלא ישתנה הוא העבר, והוא העובדה שהתחלתי את דרכי בתור אדם פילוסוף, עם תאוריה שהצילה אותי ופרויקט קסום. ואת העבר הזה, ואת התחושות שהוא מעורר בי, אני רוצה לחרוט על גופי לכל ימי חיי. וכך עשיתי.

אז כפי שאמרתי, הקעקוע הוא סמל שמגדיר אותי, ואת תפיסת “תאוריית העולמות” שלי. צורתו הכללית של הקעקוע היא שעון חול. בחלקו העליון מופיעה אישה שעם הזמן הופכת לעפר, שמצטבר בחלקו התחתון. חלקו העליון מהווה את עולם המשחק שבתאוריה, ואילו חלקו התחתון מהווה את מצב הביניים הבסיסי – החומרי. העולם האמתי הוא צורתו המחזורית והסגורה של שעון החול, והלאה, אל “המרחב שבחוץ”.

האישה שמככבת כלואה בתוך הזמן, אך שלמה עם כך שזוהי מגבלתה, ונראית אפילו כרקדנית, שרוקדת (חייה ושמחה) גם כאשר יודעת שבסופו של דבר תעלם. הקעקוע מסמל בעיניי השלמה, זרימה, צניעות, שבאה לידי ביטוי בעמידתה המורכנת, ואופטימיות. 
תכונה נוספת של שעון חול היא שניתן להפוך אותו, ולכן, ניתן גם להסתכל על הקעקוע הפוך, כאשר העפר, החומר, יוצר חיים, אישה, הן מבחינה חומרית, והן מבחינה אישיותית / חווייתית. כשהאישה תסתיים להבנות (כשהעפר ייגמר), יגיע המוות שלה, משום שכל עוד אדם חיי – הוא ממשיך להבנות, להתפתח וללמוד. אני אוהבת להסתכל על הקעקוע כתהליך בו זמני – של בנייה ושל קרבה לסוף ביחד.

כמובן שהקעקוע תואם לאמונה שלי, אך אני מזמינה אתכם לראות אותו כסמל שמבטא כל מה שתרצו, כי זהו היופי באמנות – קיימות אינסוף פרשנויות.

אז תודה ממש לתום המקעקע, ותודה לשותפים לתהליך 🙂

יובל.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: רונית בר-אשר

העולם של נוה

ההיכרות ביני ובין נוה גור, מתמודד לראשות עיריית הוד השרון, התרחשה מספר שבועות בודדים לפני הריאיון. כחלק מניסיון פרסום דף הפייסבוק של הפרויקט, הצעתי לנוה חברות בפייסבוק ושלחתי לו הזמנה לעקוב אחרי הדף. בעקבות החברות, הופיע בחדשות הפייסבוק שלי טקסט דעה שפרסם נוה, בנוגע להחלטת העירייה לבטל את הופעתו של הראל סקעת ביום העצמאות הבא, ותמיכתו של נוה באוכלוסיית הלהט”בים. הטקסט כל כך “דיבר אליי” והפתיע אותי, כך שממש הייתי חייבת לשלוח לו מכתב, בו החמאתי לו על המנהיגות הבלתי רגילה שמצאתי בפוסט הזה. בנוסף, שאלתי את נוה, אם יהיה מעוניין לקחת חלק בפרויקט שלי. נוה התלהב ונענה בחיוב להצעתי, דבר שהחמיא לי מאוד, וכתכונה שבעיניי מאפיינת אותו מאוד (כך למדתי בהמשך היכרותנו): מיד היה מוכן “לגלגל את התהליך”, ולצאת לדרך.

נפגשנו ב-16.8.2017 בשעה 19:30 בחדר הישיבות שבמשרדו בכפר סבא. השילוב בין המראה המכובד שלי – השיער האסוף והמסודר, העקבים, הג’ינס הארוך, החולצה החלקה המגוהצת והשרשרת הארוכה הזהובה שהתנדנדה על צווארי, לבין שולחן חדר הישיבות הארוך והפורמלי, גרם לי להיות נרגשת ולהתלהב כל כך. עד כמה רציתי להצליח בריאיון הזה… לייצג את הפרויקט בצורה הטובה ביותר, להקשיב, לתת מעצמי, להחכים ממנו, וללמוד על המנהיגות שלו ועל דרכו יוצאת הדופן.

כעת מזמינה אתכם להתפעל מעולמו של נוה, בדיוק כמו שאני נפעמתי, ואולי אפילו עוד יותר, אם בכלל אפשרי…

נוה נולד בשנת 1975 במצפה רמון – עיירה קטנה ומבודדת, שנותרה כזו מאז ועד היום. הוריו הם שני אנשי חינוך, שהחלו דרכם כמורים, ובמרוצת השנים הפכו להיות שליחי “הסוכנות היהודית” בגולה ומנהלי בתי ספר. כאב לילדים בעצמו, הבין נוה בשנים האחרונות, שהוריו גידלו אותו כילד לתוך מציאות מרתקת, מציאות – בה חווה עולמות רבים ושונים.
נוה עבר למעלה מ-30 דירות מאז שנולד. הוא נוהג לצחוק ולומר, שאם היו אומרים לו ולמשפחתו לעבור דירה באמצע הלילה – הם ידעו לארוז ולעשות זאת מתוך שינה. ממצפה רמון עברו לבאר שבע, לקולומביה, לבאר שבע, לניגריה, לבאר שבע, למדרשת שדה בוקר… ואז, שם – בשדה בוקר (או כמו שנוה מכנה את המקום הזה: “הבית שלי”) – עיצב נוה את עולמו, ועד היום מרגיש שהשהות שם השפיעה עליו רבות.
משחר ילדותו, נוה היה ילד מעורב, חברותי ואכפתי ש”מזיז עולמות”. האנשים שמסביבו ידעו שאם הם רצו להוציא לפועל פרויקט כלשהו – נוה היה האדם הנכון לפנות אליו. הוא היה פעיל בתחומים רבים: יו”ר מועצת התלמידים, פעיל ומעורב באירועי תרבות, חינוך, תיאטרון ומוזיקה ועוד, יזם באופן שוטף פעילויות בקהילה, אחראי על פרויקטים גדולים (לדוגמה: היה האחראי על מסיבת הסיום וביים אותה), ועוד ועוד…
האכפתיות והמעורבות הללו לא באו משום מקום – הבית שגדל בו היה מאוד פתוח, מרכזי, רוחש פעילות תמידית ואנשים ההולכים ושבים.

נוה נשוי לעינת, שהכיר אותה בדרך מיוחדת דרך “מכתב תועה”. הוא אבא לשלושה בנים: תאומים בני 13 וחצי, איתמר ואיל, ואיתן, שבן 10. הוא נוהג להתלוצץ על כך שתכנן בכלל בת בכורה, ואחריה עוד כמה בנות – ובסוף קיבל 3 בנים. אבל הוא מאוהב בהם, כך הוא מודה. כששאלתי למה, ענה שתמיד היו לו יותר “חברות” מ”חברים”. עוד מילדותו, ראה בבנות המין הנשי שותפות טובות יותר לשיחות, מאתגרות יותר, עמוקות יותר ורגישות יותר. זאת, כך נדמה לי, משום שתכונה מרכזית אצל נוה היא רגישות גבוהה. הוא רצה בת כדי שיוכל “לחבק, לשוחח איתה עמוקות, לנשק אותה ולצחוק איתה”. יחד עם זאת, לשמחתו קיבל “ילדים מקסימים”, שבהחלט מעניקים לו את כל אלה.

כשהתגייס ועזב את מדרשת שדה בוקר, התגייס לחיל השריון וסיים את שירותו הצבאי כמ”פ (מפקד פלוגה) בחיל השריון (הוא כיום בדרגת רס”ן). הוא מתאר את החוויה שלו בצבא, כמי שעבר שנה קשה בהתחלה, ומאדם שהיה רגיל להוביל ולהנהיג, הכי מעורב ובעל דעה משלו – הפך להיות “עוד מספר אישי” במערכת. עם הזמן, הוא הבין שזה חלק חשוב מן הדרך ומהתפתחותו, התקדם בצורה מרשימה, ואפילו מעט קשוחה לגילו הצעיר. הוא הפך להיות מ”פ על כ- 200 חיילים ומפקדים, בהיותו בן 22. תפקיד המ”פ – היווה עבורו אחד התפקידים המשמעותיים, המרתקים והמלמדים בחייו. התפקיד הזה טמן בחובו שני סוגים שונים של אתגר ועניין: האחד – אינטראקציות עם המון אנשים שעליהם היה יכול להשפיע. היכולת להנהיג, לטפח ולהוביל את דור החיילים הצעיר, ולהיות מעין “אבא” עבורם, ולהתמודד יחד איתם עם כל תנאי השטח. השני – עבודה במטה עם מפקדים בכירים, עבודה ניהולית שבמסגרתה היה ניתן להשפיע רבות.
משום שהיה מפקד של הרבה חיילים, כיום לעתים הוא פוגש אותם ברחוב ומקבל סיפוק גדול מכך שמספרים לו שהם זוכרים אותו ואת החוויות שהיו להם בזכותו. עצם זה שהוא השפיע עליהם לטובה מראה לו שהוא עשה דברים חשובים ו”טובים”.
לאחר שהשתחרר, נסע עם עינת ל”טיול שאחרי הצבא בארה”ב ובדרום אמריקה”, והחל אותו בבית ילדותו בבאראנקייה, קולומביה, שם היה עם הוריו, במסגרת שליחותם מן “הסוכנות היהודית”. למד ב”מרכז הבינתחומי” בהרצליה תואר ראשון במשפטים ובמנהל עסקים, וכשהחליט שהוא נכנס לפוליטיקה, בשנת 2011, סיים בהצטיינות תואר שני ב”ממשל ומדיניות ציבורית”.

למה החלטת שאתה נכנס לפוליטיקה?

נוה השיב שכל חייו היה מעורב, אך למרות זאת לא “ידע” פוליטיקה. בשנת 2002 עבר להתגורר עם אשתו בהוד השרון, ובשנת 2003 נולדו התאומים, איתמר ואיל. עם הזמן כשילדיו נכנסו לגנים, מצא את עצמו הורה מעורב מאוד ואכפתי למציאות בעיר. כך, לאט לאט, עם השנים, הקים את “פורום 200” וכיהן כיו”ר הפורום, שהיה אחראי על כ- 1000 משפחות בשכונת “מתחם 200” הגדולה בעיר. הוא רצה “להביא לשכונה הזו את שדה בוקר”, כך אמר, מקום שתמיד נתפס בעיניו כבעל קהילה פורחת, שהתחנך בו ושהשפיע עליו כל כך, להוד השרון. הוא רצה להקים קהילה בהוד השרון, כי הוא מאוד מאמין בחשיבות שלה. במסגרת הפורום, המשפחות הקימו מעין “קיבוץ עירוני”: חגגו חגים ואירועים ביחד, פעלו בנושאי חינוך וניהלו מאבק להקמת בית הספר היסודי לשכונה, יזמו מפגשי נטוורקינג והרצאות למבוגרים, יצרו עשרות אירועי קהילה לילדים בשכונה, ותמכו זה בזה.

מלבד “פורום 200”, נוה הקים בעצמו את “הנהגת הגנים העירונית”. “עברתי גננת גננת, גן גן”, כך הוא מספר, כדי שתהיה בעיר שלנו נציגות של ההורים גם בגני הילדים ולא רק בבתי הספר. “מאיר חלוואני, חברי הטוב וחברי לסיעה במועצת העיר כיום – היה אז יו”ר ההנהגה העירונית, והוא פתח לי את הדלת, למרות שטען שאני “משוגע”,”” כך סיפר. לאחר מכן, הקימו יחד שניהם ארגון שנקרא “דרך העיר”. מטרתו של הארגון הייתה לשנות את פניה של העיר, ולהביא דרך אחרת עבור התושבים: דרך, שדוגלת בחשיבות של קשר בין אנשים, בקהילה ובאחדות. הוא מרגיש שבעולם של היום התנתקנו וברחנו אחד מהשני. בשלב כלשהו, הבינו מאיר ונוה, שהדרך הנכונה לשנות, היא לעשות מעשה אמיץ ולהיכנס לפוליטיקה.

ככל שהיה יותר מעורב, כך הרגיש שבפוליטיקה יש מעט מידיי אנשים “טובים”. יש כאלה שבעיניו לא מתאימים, ישנם כאלה שאין להם היכולות, יש כאלה עם תפיסות עולם וערכים שבעיניו לא מתאימות לאנשים, שמעוניינים להנהיג. ויש גם כאלה, בעלי אינטרסים הפוגעים בציבור עצמו. ככל שהיה מעורב יותר – כך גם הבין עד כמה הוא צודק. “לפני ארבע שנים לא היו לי שיערות לבנות. כולן היום בגלל הפוליטיקה.” הוא צוחק.

נוה גאה מאוד בשותפיו ובחבריו ל”דרך העיר”. “הם כולם עובדים קשה מאוד”, הוא אומר, ומציין, שקבוצה זו לא מובנת מאליה היות והיא מורכבת מאנשים אכפתיים, טובים ונאמנים שחוו ועברו יחד כברת דרך. הוא ציין שהייתה להם תקופה לא קלה בגלל הבחירות האחרונות משתי בחינות: הראשונה היא שהם פספסו ניצחון בשל פער של כ- 400 קולות בלבד. לקח להם זמן להחליף את תחושת הפספוס בהבנה, שהם עשו הישג עצום בכל קנה מידה. השנייה היא הקושי שעברו בהסתגלות לתחום הפוליטיקה. בהתחלה, בישיבות מועצה הרגיש נוה בעיקר בדידות נורא גדולה. הוא נכנס לעולם שבו משתמשים בשפה מאוד זרה, שלא תואמת את תפיסות העולם שלו, שנובעות מערכים כמו כנות, יושרה, מקצוענות ומרצון והצורך לשפר את מה שקיים. הוא הבין שבעולם הפוליטיקה לא קיימים הערכים הללו. הרבה פעמים הוא מדמה את הקושי בהסתגלות לפוליטיקה לתחושה שחווה בשדה התעופה בניגריה שבאפריקה, כשנחת שם עם משפחתו בגיל 9. “דמייני לעצמך סיטואציה שבה תמונת העולם שלך משתנה לתמונה בה כולם אנשים כהי עור לידך, דוברים שפה לא מוכרת, ומחנק נורא גדול של שדה תעופה ללא מיזוג אוויר. כל מה שאת מרגישה, בתור ילדה קטנה, זה תחושה של מחנק, קולות לא מוכרים ושמישהו פה בעיקר רוצה להרוג אותך. ככה הרגשתי כשנכנסתי לפוליטיקה”, הוא אומר. “הפוליטיקאים דוברים שפה זרה ולא מוכרת, לא נעימה, עם המון אינטרסים”. כל מה שהרגיש בתור פוליטיקאי מתחיל זה, שהאנשים רוצים בעיקר “להרוג אותו” ולהיפטר ממנו.
בעקבות התקופה הקשה, הוא גם התמודד עם השאלה הקשה ביותר – האם הוא באמת רוצה להישאר במקום כזה? במקום שמרגיש שכל מה שמאמין בו לא מצוי?

הייתה לך נקודת שבר שדרבנה אותך? חוויה שגרמה לך פתאום להבין שיש דרך חדשה שמחובתך להילחם עליה, לבנות ולפתח אותה?

היה רגע מכונן, שבעקבותיו החליט שהוא נשאר בפוליטיקה.
בנוסף לכל העצבות וההתמודדות עם האכזבה וההפסד, באחת מן השבתות, מעט אחרי הבחירות, קיבל נוה שיחת טלפון מבעל פרדס, בו תלו שלטים שלו. בעל הפרדס הודיעו לנוה, שיתבע אותו אם לא יבואו אנשיו לאסוף את השלטים שנותרו אחרי הבחירות. נוה מספר שלקח את הרכב שלו, נסע לבדו לפרדס ומצא עשרות שלטים של עצמו, מועמד לראשות העיר עד לפני מספר שבועות, זרוקים, קרועים ומלוכלכים בצואת אדם ובעלי חיים. הוא מצא את עצמו אוסף שלט אחר שלט לתוך הרכב שלו, ולא עוצר מלדמוע. ממקום שחלם עליו – להיות ראש עיר, להביא שינוי, להשפיע על חיי התושבים בעיר – מצא את עצמו במקום נורא נמוך.
זה היה הרגע. זה היה הרגע, בו הבין שהוא מסרב לוותר. הוא הבין שזה שהוא לא הצליח אז – לא אומר שנכשל. זה שלא הצליחו אז – זה איננו אומר שלא יצליחו בפעם הבאה. כי הם ראויים, וזה חלק מהשיעור שצריכים היו לעבור. הוא החליט שהוא לא מוותר, כי יש לו ילדים שהיה רוצה שיגדלו במקום טוב יותר. כי הוא רוצה לחנך אותם שבסוף הטובים מנצחים, ושאם נכשלים, מנסים שוב ושוב עד שמצליחים. ושגם “כישלון”, אם בכלל היה כזה – הוא צעד חשוב בדרך להצלחה.

עם הזמן, נוה למד את שפת הפוליטיקה. “אתה חייב להכיר אותה, אבל אינך חייב להשתמש בה”, הוא אומר. “כמו שבניגריה, ידעה משפחתי שחובה לנסוע ברכב רק עם נהג כך גם בפוליטיקה – חשוב להכיר את החוקים וכיצד לשמור על עצמינו בתוכה”. בנוסף, נוה הוא אדם עם המון הומור. “לאנשים יהיה קשה להתנגד לך, כשאתה מדבר אליהם בחוש הומור בריא או בהיגיון בריא או בשניהם”, הוא אומר. נוה מתייחס להומור ולהיגיון ככלים לחיים וטוען שכשמנסים לתקוף אותך ואתה משיב בהומור ובהיגיון, המתקפה נכשלת.

אם נוה לא היה בוחר בתחום הפוליטיקה, הוא מספר שהיה שמח להיות מוזיקאי, או אדם שעוסק בתאטרון… הוא אומר שכשהגיע להחלטה לעסוק בפוליטיקה, החליט שלא יוותר על הצד הזה שבו, ושעדיין יקפיד לכתוב בשביל הנפש, בשביל הנשמה, וגם… בשביל להמשיך ולהשפיע ממקום של כתיבה. החלטה זו באה לידי ביטוי בכתיבת טור דעה בעיתון בעיקר לנשים, שנקרא “פאוזה”. לדוגמה, בין הכתבות הרבות כתב את: “על פילים ופערים”, ו”ילדי המובן מאליו”.

מהו ה”טוב” שהיה חסר לך בפוליטיקה?

הוא מסכים שהמילים “טוב” ו”רע” הן מילים גדולות. לדעתו, אדם מגבש טוב ורע לאחר שחווה סיטואציות שמרגיש בפנים שחלקן טובות וחלקן רעות. כתוצאה מהחוויות שהוא חווה, הוא הבין שאדישות, לדוגמה, היא ערך שמאוד לא מתחבר אליו. הוא חושב ש”רוע” היא מילה קשה אך היא קיימת, והיא מצויה בחוסר היכולת לראות את האחר, בחוסר היכולת לקבל ביקורת, בציניות, בערמומיות וכו’… לטענתו אלו הן תכונות שפוליטיקאים רבים לכודים בהן. כתוצאה מכך פוליטיקאים אלו עסוקים לא במהות, אלא בשוליים.

מה הפוליטיקאים שהם “לא טובים” בעיניך מחפשים בפוליטיקה?

לדעתו, חלקם מגיעים בגלל אינטרסים שגויים. לדוגמה, אינטרסים כלכליים. דוגמה נוספת היא אהדת הקהל, ורדיפה אחר הסמכות והתהילה. נוה הסכים עם מה שכתבתי לו במכתב ההיכרות שלנו, וחוזר ואומר שלדעתו אכן יש הבדל גדול בין מנהיג לפוליטיקאי:
“פולטיקאי” הוא אדם ששומע את הקהל ומחליט בהתאם לדעת הקהל כיצד להתנהג – זאת על מנת לזכות באהדתם. נוה סולד מההתנהגות הזאת, וחושב שמנהיג אמיתי לוקח את תפיסות העולם שלו ומנסה באמצעותן להוביל את דעת הקהל. רק ככה, בעיניו, ניתן להצליח, ואיתה גם לקבל את אהדת הקהל, משום שילכו אחריו אנשים שבאמת מאמינים בדרך שלו ושבאמת חושבים שהיא “נכונה” ו”טובה”. הוא מציין שכשכתב על העליהום שעשו כנגד הראל סקעת בפוסט ההיכרות בינינו, הוא התכוון ליצור דרך חדשה שמתאימה לאופי ההנהגה שלו, ליצור תודעה, להשפיע, וליצור תובנות שלא היו קודם לכן. “צריך אומץ במקומות האלה.” לטענתו, ואומר שלכן הוא משתדל לפעול ברגישות. צריך, לטעמו, למצוא את הדרך לתקשר עם אלה המאמינים בדרך שלו. דרך אמיתית, ללא כפייה, לא ע”י צביעות וסיסמאות ולא ע”י אלימות. בשביל הנהגה “נכונה”, לטעמו, נחוצה היכולת להקשיב, להודות בטעויות, ונחוצה היכולת ללכת צעד לאחור או הצידה, לעשות חשבון נפש, להסתכל מלמעלה ולהחליט האם הדרך שהוא סולל – היא נכונה? היא מביאה לידי ביטוי את מה שמאמין בו?

לעתים, נוה שואל את עצמו האם אנחנו מחפשים את האהבה של הקהל. הוא חושב שאומן יכול לכתוב שיר ולפרסם אותו, אך אם הקהל לא יאהב אותו – האומן ירגיש שמשהו שם חסר. נוה מרגיש את אותו הדבר בעולם הפוליטיקה. הוא חושב שלא צריך להיבהל מהמחשבה שעושים משהו כדי שיאהבו, משום שממילא, אדם שעושה רק מהמניע הזה – לא ידבוק בעיסוקו זמן רב. בנוסף לזה אהבת הקהל היא לא דבר שקל להשיג, היא דבר שנובע לרוב מהליכה בדרך נכונה. אהבת הקהל היא “בונוס” שמקבלים אם עוסקים במשהו אותנטי, שבפני עצמו מספק.

חלק מהפוליטיקאים “התגלגלו” לשם אבל הם לאו דווקא מתאימים לתפקיד. פעמים רבות, תוך כדי ישיבות מועצה הוא מסתכל על אנשים ועל הדרך בה הם מתנהלים. הוא מרגיש שזה רחוק “שנות אור” מהדרך בה חברות עסקיות טובות מתנהלות. הוא מאמין בצורך בשקיפות כלפי הציבור. “הכסף והמידע איננו שלי – הוא של הציבור, וכך גם יהיה אם אהיה ראש העיר.” כראש עיר ירצה שכל אחת ואחד ידעו כל צעד כלכלי שבוצע על ידי העירייה. הוא חושב שיש פער מאוד גדול בין ההתנהלות הכלכלית היום לבין ההתנהלות הכלכלית שצריכה להיות במדינה, ויש לו חלום שידברו על הוד השרון בעוד כמה שנים כעיר, שעברה שינויים גדולים ובלתי נתפסים, ושיקחו ממנה דוגמה, גם בערים אחרות. הוא לא מסתכל על הפוליטיקה בהוד השרון כעל משהו מקומי. הוא חושב שלהוד השרון ולהתנהלות בה יש השפעה גם על הסביבה, על רשויות אחרות ועל הפוליטיקה בכלל.

לדעת נוה, להיות ראש עיר זו אחת השליחויות והזכויות הגדולות ביותר שיכולות להיות לבן אדם. לראש עיר יש השפעה מאוד גדולה על חיי התושב באופן ישיר, הרבה יותר מאשר לראש ממשלה, כי יש לו מגע יומיומי עם הציבור, וכך הוא יכול להפוך את חייהם ממשהו אחד למשהו אחר “טוב” יותר. ראש עיר משפיע על הרבה החלטות קטנות ובסיסיות בחייו של אדם: על הכביש שנוסע דרכו, על התרבות שבעיר, על חינוך ילדי העיר ל”טוב”. בתחום החינוך היה מקדם את התפיסה שהישגים אקדמיים הם לא הכול, ושניתן לגעת בהרבה עולמות ותחומים אחרים, כמו בתרבות. ללמד את הילדים שאמנות, שירה, מוזיקה, יצירה, ספורט וכו’, הם דברים שחשובים לא פחות.

נוה סיפר שבעבר המנהיגים שהנהיגו את המדינה היו בעיקר אנשי צבא, שבאופן הכללתי היו מנהיגים שמתביישים לבכות או לחייך, ושמרגישים שהם צריכים לשדר חוזק וגבריות באופן תמידי. בעיניו, חלקם לא מספיק רגישים להנהיג את המדינה. השתנו הדברים, ואנחנו זקוקים לדברים אחרים היום. הוא חושב שהגיע הזמן למנהיגים רגישים, שיכולים (ושצריכים מתוקף תפקידם) בכל רגע נתון לחשוב על מי שבחר אותם ולהעמיד את עצמם במקומם. בתור מ”פ בצבא, היה לו חשוב לפני כל פעולה לקחת בחשבון את תחושת החייל, ולנסות להעמיד את עצמו בנעליו. לדעתו רק על-ידי רגישות ניתן להצמיח אנשים, ולצערו, הוא לא רואה זאת בפוליטיקה.

כחלק מהשינוי שהיה רוצה להוביל, נוה תוהה איך יגרום לראשי עיר אחרים להבין שקדנציה של ראש עיר צריכה להימשך לא יותר מ- 10 שנים, בעוד שכיום ניתן להיות ראש עיר בלי הגבלה של זמן. הוא טוען שצריך לתת הזדמנות לדורות הבאים, לחדש אנרגיות וגישות ולמנוע שחיתויות שדובקת באנשים שמצויים במעמד זה זמן רב.

משפחתו של נוה חזרה בתשובה כשהיה בכיתה ג’/ד’. בכיתה ד’ החליט שהוא שם כיפה, ומגיל צעיר היה קורא הפטרות ופרשות, ואפילו היה חזן בבתי הכנסת. יחד עם זאת גדל תמיד בישובים חילוניים, ועם השנים הוא הבין שהוא לא רוצה להיות דתי. היו לו לא מעט מאבקים בנושא עם אביו: על אמונה, על אלוהים, האם יש או אין אלוהים, והרבה שאלות שהוא לא יודע אם יש לנו תשובה עליהן בתור בני אדם. הוא טוען שהוא יכול להאמין, או לא להאמין, אבל על אמונה אי אפשר להתווכח. ההתמודדות עם אביו הייתה משמעותית ביותר מבחינתו וזאת משום שהוא הרגיש שהוא נלחם על זכותו של אדם להיות מה ומי שהוא – על חופש הבחירה שלו, על הזכות להאמין במה שרוצה להאמין, על הזכות להוציא לפועל מה שאדם מאמין בו ולהביא את עצמו ואת מי שהוא לידי ביטוי…

הסיפור שקרה לאחרונה עם הראל סקעת שדרכו הכרנו, דומה מאוד. הוא חושב שלמדינה אין זכות להכתיב לאדם האם מותר לו לגדל ילדים או לא, רק בגלל הנטייה המינית שלו, לדוגמה. זאת הזכות הבסיסית של אדם. היא דורשת מאותו אדם חובות, אבל שוללת ממנו זכויות בסיסיות. כשהוא נתקל במנהיגים בעלי שטחיות, רדידות, חוסר העמקה, חסרי רגישות ומניפולטיביים – זה רק גורם לו לרצות יותר, להצליח יותר ולשנות ולתקן את המצב. נוה מתמודד לראשות העיר מתוך רצון גדול מאוד לשנות, ומתוך אמונה גדולה מאוד ביכולת שלו לשנות ושל העיר להשתנות.

את שנת הבחירות שחווה עבר בהיותו בן 39, ומשום שהשנה הייתה מאוד לחוצה ועמוסה עבורו, החליט שלכבוד גיל 40 יזום משהו מיוחד שהוא אוהב. הוא יזם שלושה ערבי מופע יחד עם הזמרים האהובים עליו: דויד ברוזה, מאיר בנאי ורונית שחר, ויחד עם להקת “טררם” הופיע בכל ערב, כשהוא שר ומקריא מונולוגים שכתב על חייו, על המדינה שלנו ועל דברים שנוגעים בכולנו.

הדבר היפה שקרה בערבים הללו הוא ששילב מספר דברים שהוא אוהב: הביא לידי ביטוי טקסטים שכתב, שר שירים יחד עם הזמרים וחלק מן ההכנסות שהיו בערב הזה – תרמו לטובת פרויקט מוזיקלי עבור בני נוער בסיכון בהוד השרון. “היה לי מרגש לראות את בני הנוער פורחים בפרויקט הזה,” אמר. “היה לי איזשהו צורך בגיל 40 לא רק לקבל, אלא גם לתת. וגם היה בי צורך להראות לציבור, שאתה יכול להיות גם ראש עיר וגם לשיר. משהו אחר”. הוא טוען שהגישה שלו במנהיגות היא קודם כל להיות בן אדם. תמיד להקרין שהוא לא מתייחס לעצמו כנעלה יותר, בגלל שהוא מתמודד לראשות עיר או בתפקיד ראש עיר. “אני אחד כמו כולם”, הוא תמיד אומר, ומאמין בכך בכל ליבו. הוא תמיד מדבר וידבר לאנשים בגובה העיניים. “אני אעשה כל מה שאני יכול כדי לנצח, אני אעשה כל מה שאני יכול גם ביום אחרי שננצח, ואני אעשה הכול כדי לתת לאנשים את התחושה שניתן לדבר איתי מתי שהם רוצים”.

המונולוג הראשון שכתב ושאתו פתח את הערב הוא “מונולוג רגעי ילדות”.

מונולוג “רגעי ילדות” – נוה גור

“לא יודע אם חשבתם על זה פעם, אבל יש בשנים הראשונות האלה שלנו, מן שפה כזו בין הורים שלנו לבינינו – שפה בלי מילים. רק אנחנו, והם, מבינים את מה שהם אומרים – בלי מילים.
בשנה האחרונה קרה לי משהו מוזר – חזרו לי אותן מילים.
והצלחתי לזכור.
הצלחתי לזכור את הילד הזה, שבגיל 3 היה שר לאבא שלו “אל תגידי כן ואל תגידי לא”, כשהוא היה לוקח אותו כל בוקר, קילומטרים שלמים, על הכתפיים לגן. אבא מספר, שהיה מתהלך ברחובות כמו טווס. אבל אני… אני זוכר היום דווקא את הנוצות שלי אז מתרחבות, כשאבא שלי החזק, מרים אותי גבוה מעל כולם.
אני זוכר את אמא שלי רצה בבהלה, עוטפת אותי במגבת ספוגת דם ומפלסת דרך, בין המון אנשים, לקופת חולים. כן, שוב פעם פתחתי את הראש. זה היה מנהג קבוע לבקר אחת לכמה חודשים בקופת חולים. אבל אני? אני זוכר היום דווקא את אמא שלי נותנת לי להרגיש, שלילד בגילי מותר לפתוח את הראש, כי זה התפקיד שלי. והתפקיד שלה – הוא לשבור את הראש, מה עושים עם ילד כמוני.
השנים האלה של הילדות, שאבא שלך משחק עם כולם מחבואים, וכשצריך להגיד “על כולם”, הוא קופץ מהקומה השנייה מדירת השיכון בצפון ד’ בבאר שבע. אבא שלי אולי קפץ מהקומה השנייה, אבל אני חושב שזה היום הראשון בחיי, שבו הבנתי את הדרך הבטוחה לניצחון.
אני זוכר את סבא שלי יושב בבלקון, שותה “קפה’ליטו” לפני הגילוח, ומסביר לי, שאם עוד פעם אחת הכלב ב”חארדין” ינסה לנשוך אותי – יהיה לו, ולבעלים שלו, עסק עם אותו פועל בניין, שזה עתה עלה ממרוקו, וקורץ לי בחיבה עמוקה הישר לתוך העיניים. ואני, אני הבנתי אז, שביטחון גדול אפשר לקבל גם באמצעות קריצה קטנה של איש גדול, קטן-קומה.
אני זוכר את סבתא שלי שולחת אותי לקנות במכולת חצי כיכר לחם שחור, ומבקשת שבדרך אני אאסוף לה כמה שיותר אטבי כביסה שנפלו לה לתעלה החשוכה. הפאסטל האהוב עליי, שחיכה לי במטבח, לא באמת היה הפרס. הוא… הוא היה מוסר ההשכל, בשיעור מס’ 2, על נחישות ודבקות במטרה.
אני זוכר אותנו נוסעים בחופש הגדול לבת-ים (שזה ממש לא רחוק מת”א), לשינה אצל בני דודים של בני דודים של בני דודים, של אמא שלי. אני זוכר אותה מכוונת אליי מאוורר לפנים, בחום הזה של תל אביב. לילות, שבהם אתה סופג לא רק לחות, אלא גם תובנות על חום של משפחה ועל יחד ואחדות, שקצת הלכו לנו לאיבוד.
אני זוכר אותנו טסים לשליחות (כי, פעם, אתם יודעים – לא היה דבר כזה “רילוקיישן” – הייתה רק… שליחות). ואני זוכר נחיתה מחניקה בשדה תעופה צפוף בניגריה, בין מאות שחורים שמסתכלים על הלבן שלך בעיניים, ואת אמא שלך מנסה להסיח את הדעת בסיפורים מרתקים על מוגלי, ילד הג’ונגל. אם מוגלי הסתדר בג’ונגל – ברור שגם אני.
אני זוכר את עצמי סופר 3 חודשים ו- 7 ימים ו- 12 שעות, עד שהגיע הביתה המחשב הראשון, “קומודור 64”. ומשום מה אינני זוכר את אבא שלי, כמי שצריך היה, מעכשיו, לעבוד עבורו 6 חודשים ושעות נוספות ועוד 8 ימים ו- 24 שעות.
אני זוכר אותי ואת אמא מחייגים מהר בטלפון חוגה, כדי לזכות ראשונים בחולצה ותקליט של “זהו זה” ביום שישי. אמא לא גילתה לי מעולם, שאי אפשר לזכות בשידור החוזר, כי היא? היא אמא שלי. ואם הילד ירצה – הוא יזכה. אני זוכר אותי צועד בלילה עם אבא לסליחות, או ישן איתו במאה שערים – “אנחנו מתפללים, אנחנו מתפללים”, הוא היה אומר, “כדי שתמיד, יהיו לנו חיים טובים”.
ואני? אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה, שבה למדתי – שלא משנה היכן הוא נמצא – אפשר להתפלל, ואפילו להצליח להאמין.
אני זוכר אותנו ישנים בבעקה אל-גרביה, מתארחים בחתונה של חבר ערבי (כן, פעם היו לנו במדינה חברים ערבים), ואת אמא מחזיקה אותי ביד, כי אני…. אני מרגיש קצת מחנק, במקומות שיש בהם שפה זרה של אנשים אחרים. וכמה הקלה יש, כשאבא מסביר לך את הפירוש של כל אותן מילים.
אני זוכר את אבא מצביע גבוה, כדי להראות לי מטס מטוסים, כשסעדאת הגיע לארץ, ואת אמא מסבירה לי, כשבגין נאם, שעכשיו כבר לא צריך לפחד יותר מערבים. ובכלל, באופן כללי אין סיבה לפחד, כי… אבא ואמא שלך, הם…. אבא ואמא שלך.
יש משהו בתקופת הילדות הזו, שבה….
אנחנו לא רק משחקים איתם מחבואים, אלא יש לנו איתם מן שפה כזו, שהיא רק שלנו, מתחבאת, בלי מילים.
ואין איש בעולם שיכול להבין אותה מלבדם, ומלבדנו – כשאנחנו ילדים,
או בני 40.”

כיום, בדיעבד, הוא מבין שהילדות עם משפחתו מאוד השפיעה עליו. הוא מספר שיש לו רגישות מאוד גבוהה, וזיכרון רגשי מאוד חזק. הוא זוכר דברים מגיל 3: ריחות, חלומות, תחושות, מקומות, הרגשות, צלילים וכו’, שבאמצעותם יכול לשרטט רגעים רבים מחייו. הוא טוען שייתכן ורגישות זו נובעת מכך, שבילדותו נדד במקומות רבים, ושההתרחשויות בהם השאירו בו חותם עמוק. ואולי חלק מאישיותו. ואולי גם וגם.
נוה טוען, שבעיניו רגישות היא כלי חשוב ביותר לחיים, אך יחד עם זאת יש לה גם מחיר… לדעתו, רק אנשים חזקים בוכים, משום שהם אלו שמאפשרים לעצמם להרגיש ולחוות. הוא טוען, שהרי אין אדם שאין לו פחדים, ושאין אדם שאין לו גם יתרונות וגם חסרונות. “כולנו נכשלים מידי פעם, והכישלונות הם הרגעים המעצימים והחשובים ביותר בחיינו”. הוא מספר שחייו תמיד היו טובים, ויחד עם זאת היו לו רגעים קשים. מבחור שתמיד היו לו חברות ובנות זוג, ושהיה תמיד מלך הכיתה ואהוב הבנות, לפתע, בכיתה יא’, חווה את השבר של מישהי שעזבה אותו בפעם הראשונה.”כן זאת הייתה אחת התקופות החשובות שלי ללמוד על החיים”. כך גם בצבא ובפוליטיקה. המנהיגים או היזמים הגדולים והמצליחים ביותר, לא רק בפוליטיקה, הם אלה שהצליחו לתעל חוויות של כישלון, ללמידה ולהצלחה בהמשך – אלו הם האנשים הגדולים, שהצליחו לשנות את חיינו.

נוה הזכיר שהרצונות שלנו דומים – ששנינו, הוא ואני, מנסים להפוך את העולם לטוב יותר. הוא מאמין באמונה שלימה, ש”פרויקט העולמות” שלי – הוא גם מנהיגות, וחלק מהשאלות שהופיעו באתר הפרויקט כהכנה לריאיון היו חלק משאלות ששאל עצמו עוד טרם פגישתנו, כמו למשל: מה קורה בעולם הבא? הוא חושב שאין ביכולתנו לדעת, אבל השאלה הזאת גרמה לו לחשוב מה אנחנו עושים בעולם הזה, ומה תפקידנו בו.
אם אדם בא לעולם, גדל, הוליד ילדים, עבד אך לא עשה דברים שחשובים עבורו ועבור סביבתו – אז הוא סתם היה וחלף עם הרוח. הוא חושב שאנחנו לא צריכים להתייחס ככה לחיים שלנו, ושיש לנו חובה להפוך את חיינו לבעלי משמעות, ובשביל להשאיר אחרינו חותם ו”טוב” יותר לדורות הבאים. הוא מספר שהיה לפני שלושה שבועות בהצגה “עלובי החיים” עם אשתו. כשההצגה נגמרה דיבר עם אשתו על כך שויקטור הוגו, כתב את המחזה הזה לפני 200 שנה, ואנחנו, 200 שנה אחרי, עדיין הולכים עם ילדינו לראות את המחזה שהוא כתב – זה לא להשאיר חותם? “ההפקה היא כמו עולם שלם: שחקנים, מוזיקה, רגשות… והכול, בזכות אדם שהשאיר אחריו משהו משמעותי.” זוהי דוגמה מתחום התרבות להשפעה שאדם יצר. הוא מספר שגם לו יש את הרצון להשאיר אחריו, אך לא, חלילה, ממקום יהיר. קיים בו רצון נורא גדול להשפיע ולשנות גם עבור אחרים.

מה היא מבחינתך “משמעות”? מה הכוונה ב”לעשות דבר משמעותי”?

נוה התחיל לספר שבשנת 2000 ערך טיול עם אישתו, טיול שהתחיל בביתו בקולומביה, שם גדל. כשהגיע, באו אנשים רבים לפגוש אותו: מורים, מחנכים, אנשי הקהילה… הם באו כביכול לראות את הילד שכבר נהיה משמעותי, שמח, פורח ומנהיג במדינה זרה, כמו שהוריו היו משמעותיים בקולומביה. הם השפיעו ויצרו בתחומי התאטרון, ריקודי עם, חגים, קהילה… הם בנו קהילה פורחת. אז הבין כמה הוריו היו משמעותיים בקהילה, משמעותיים עבור בני אדם.
בנוסף, נוה שיתף שלפני שנה קיבל מסרון מאדם שנכח באיזה דיון. שם נדרשו המשתתפים לציין אדם כלשהו שהשפיע עליהם במידה הרבה ביותר, כשהיו תלמידים. אחת מן הנוכחות שם הייתה תלמידה של אביו של נוה, וענתה: “שלמה גור” (אביו של נוה). נוה התרגש כל כך לשמוע, שזו התחושה שמלווה את התלמידה הזו.
סמל שהיה תחת פיקודו של נוה בתקופת השירות, פגש אותו במקרה בבאר שבע לפני מספר שנים. “אתה אחת הדמויות שהשפיעה עליי ועזרה לי הכי הרבה בתקופת הצבא ובחיים”, אמר לו. בתקופת השירות, אותו סמל ביקש מנוה שלא להישאר בתפקיד בו היה בשל קשיים מסוימים. נוה לא נתן לו לוותר, עודד אותו, הציב בפניו מטרות, ואמר לו: “אתה תראה איפה נהיה בעוד כמה חודשים”. ואכן כך היה.

לאחר שדיברנו על השואה ועל המסע לפולין שלקחתי בו חלק, נוה סיפר שבעבר היה כותב בטור בעיתון “מילה של גבר”. זהו טור שבעיקר נשים היו קוראות, שפורסם בימי ראשון. נוה היה כותב בכל התחומים – טורים מצחיקים, עצובים… דוגמה לטור אחד הוא טור שנקרא “ילדי המובן מאליו”. הוא כתב שבעבר החומריות לא הייתה מובנת מאליה, והיום היא כן. הוא מספר, שהוא זוכר את עצמו מחכה כל כך לאורגנית שאביו קנה. הוא היה סופר את הימים והדקות עד שהגיע הביתה המחשב הראשון. כיום, לילדים אין משמעות לכסף. הכול מובן מאליו. אביו לא מזמן סיפר לנכדיו, ילדיו של נוה, על קשיי העלייה שלו ממרוקו לארץ, ועל הקושי של משפחה בת 7 נפשות במעברה, רעבים ללחם, ומחליפים כריכים בעד ספרים. הטור שכתב בנושא היה מאוד אישי, בו השתמש בסיטואציות מאוד קשות בחיים שלנו כבני אדם. הוא טוען שהשואה היא סיטואציה מאוד קשה לעולם, לא רק לעם היהודי, ומספר שבדרום אמריקה לראות ילדים רעבים ללחם תמיד היה עושה לו מחנק בגרון. הוא מודה על כל הדברים שזכינו בהם, מנסה להעריך אותם כמה שיותר ולא לקחת אותם כמובנים מאליהם. הוא אומר שחייבים לזכור להיות צנועים, לזכור את אלה שאין להם ולתת להם מה שאפשר. הוא טוען שזה בסדר לרצות יותר ולשאוף להשיג, אבל במידה. אם כסף זה הדבר היחיד שמוביל אותנו – זה חסר משמעות, כי בסופו של דבר כולנו נכנסים ערומים לקבר. “יהיה יותר או פחות כסף בחשבון זו לא השאלה. השאלה אם נעשה דבר משמעותי בחיינו. אם השפעת על אנשים, אם היית הורה טוב, איזו דמות היית בחייך…”

נוה מתלוצץ על זה ומקווה שבעולם הבא יוכל לשבת עם גרעינים וקלטת, להסתכל על כל מיני תחנות בחיים, ולעשות חשבון נפש – לחשוב ולהגיד מתי עשה נכון ומתי שגה. הוא אומר שאכן יש הרבה שאלות בנושא, במיוחד עכשיו, שמטעם תפקידו מוצא את עצמו בהמון לוויות. הלוויות הללו מעלות אצלו שאלות על המוות, על פחדים על הסובבים אותו. הוא שמח שאין בידינו את התשובות להכל. נוה לא עסוק בלנסות למצוא תשובה.”כל אחד מאיתנו מדבר עם האלוהים שלו”, הוא מחייך.

בימים אלה, נוה עסוק מאוד במערכת הבחירות הקריבה, שתתקיים באוקטובר, 2018. “אני מלא תשוקה לנצח, אני נלחם בכל הכוח לנצח, יחד עם חבורה מופלאה של אנשים”, הוא אומר בהתרגשות רבה.

ואני? אני מזמינה אתכם לעזור למנהיג הרגיש, המיוחד ופורץ הדרך הזה – לקבל הזדמנות להשפיע ולהראות כיצד הוא ו”דרך העיר” יכולים להביא לפה דרך חדשה. את הקול שלי, הוא כבר הרוויח.

שתהיה שבת שלום,
יובל.

קישור לדף הפייסבוק “נוה גור לראשות עיריית הוד השרון”

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: יובל שפר

אי שם

טקסט יום הולדת

בדיוק ברגע זה מתחיל יום ההולדת שלי – היום ה- 26.10, וכעת אני בת 18 בדיוק. לכן, חשבתי לפרסם החודש במועד קצת אחר משהו קצת אחר…

אי שם / יובל שפר

אי שם, במקום לא נודע,
התהלכה לה ילדה, פצחה בחיפוש אחר זהותה.
נדדה בין שבילים, איבדה את דרכה,
ורגליה עייפו, נשימתה הפכה כבדה.

אי שם, בצמרות עצים,
ישבה לה ילדה, בידיה עפרונות ודפים.
אך ידה שקטה, חסרת תזוזה,
והדף נותר חלק, ללא כל אות או מילה.

אי שם, בין אבכי עננים, 
רחפה לה ילדה, חטפה מבטים למרחקי מרחקים.
הציבה רעף אחר רעף, לפני שייצבה בסיס,
ועתידה עליה הכביד והעמיס.

אי שם, במבט אל העבר, 
קפאה לה ילדה, אך נאלצה להתקדם, כבר.
התגעגעה לאיך שהחיים נהגו להיות,
אך המשיכה ללכת, כשראשה עוד ניצב בצמתי הבחירות.

אי שם – כאן, בהווה, 
עומדת ילדה, אך לאן תפנה?
ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה,
נופלת ארצה, 
שוכבת, 
ופשוט מוצאת מנוח.

את השיר הזה כתבתי לפני מספר שנים, והרעיון היה לכתוב אותו על גבי ציור גדול שציירתי. אך איבדתי את השיר, את הציור קצת הרסתי, ולכן הציור שכב בצד תקופה די ארוכה, וצבר אבק. לאחרונה לקחתי על עצמי כפרויקט לתקן את הציור ולמצוא את השיר. לפני כמה ימים סוף כל סוף מצאתי אותו, ואת הציור תיקנתי. משום שהשיר היה ישן, במשך כמה ימים התייעצתי עם מספר אנשים, על מנת להפוך אותו לרלוונטי לעכשיו, וכעת מציגה בפניכם את הגרסה הסופית. אני מניחה שגורלו של השיר הוא לא להיות כתוב בצורה יפה ומסודרת על הציור, משום שלאחר כל התיקונים, התברר שהמקומות שהשארתי לבתים של השיר מלכתחילה היו קטנים מדי, ובנוסף, הכתב יצא לא ברור בגלל הטוש העבה והמבריק. אך לפחות הפינה הזאת סגורה – סיימתי משהו שהתחלתי בעבר. וההרגשה פשוט נהדרת.

בחרתי לפרסם את השיר ביום הזה, משום שהשיר מתאר אותי, ואפשר ללמוד עליי הרבה דרכו. אין טוב יותר מלהציג בפניכם את מי שאני ביום ההולדת שלי, ולספר לכם קצת עובדות עליי

אני אדם שמסודר מאוד מבחינה ארגונית, ויחד עם זאת החדר שלי קטסטרופה. אני חושבת שזה קצת אירוני ומצחיק לראות את הלוח, שעליו כתובות כל יום רשימות של דברים שאני צריכה לעשות, תאריכים של אירועים, וכו’, לצד מיטה הפוכה, בגדים וחפצים אקראיים על הרצפה, פח שהתמלא על גדותיו, המון דפים מפוזרים והרשימה עוד ארוכה…

אני שמאלית, ועובדה זו מעניינת מכיוון שאם הייתי נולדת בעבר ביפן, בעלי היפני הדמיוני יכול היה להתגרש ממני אם גילה שאני שמאלית, שאם בעבר הייתי מוקפת באסקימואים היו חושבים שאני מכשפה, שאם בעבר בתרבויות מסוימות היו מגלים שאני שמאלית היו מכריחים אותי לכתוב ביד ימין, כורתים את היד שלי או חושבים שאני מיודדת עם השטן בצורה כזו או אחרת. ככה שממש מזל שנולדתי ב1999, ולא מספר מאות/עשורים לפני. למרות כל האפליה שהתרחשה בעבר, והסבל שהשמאליים עברו – הם נבדלים ביצירתיות והם בעלי דמיון מפותח, ככה שזה די שווה.

יש לי “פטיש” לכדורשת/כדורעף – זאת אהבה וכמיהה בלתי מוסברת, אהבה ללא תנאים. לאחרונה נרשמתי לחוג כדורשת מכספי הפרטי, עם קבוצה מדהימה ומאמנת רצינית ומוכשרת. ואין הרגשה יותר טובה מזה שאני מוציאה כסף על משהו שאני אוהבת באמת. היעד הבא הוא ליגת העל.

נדרתי למרב מיכאלי, חברת הכנסת, שאתחתן חתונה אזרחית בחול, וכמו שכולנו יודעים – הבטחות צריך לקיים. תיעוד:

יש לי שני מצבי רוח עיקריים: או שאני רצינית או שאני שיכורה טבעית. כשאני רצינית אני חושבת על מהותם של החיים, מהרהרת, מפקפקת, מתפלספת, מתרגשת, לומדת, וכו’. כשאני שיכורה טבעית, אני פשוט… מוזרה. אין מילה אחרת.

בניגוד להרבה אנשים נורמטיביים, שמרוכזים יותר אחרי שהייתה להם שנת לילה ארוכה, עמוקה ומוצלחת, אצלי היחס הוא הפוך. ככל שאני יותר עייפה – כך אני גם יותר מרוכזת. התוצאה היא שרב הזמן אני לא מרוכזת, ולזה תוסיפו זיכרון של דג, וקושי בקבלת החלטות. אני יודעת, נשמע גן עדן. אבל לפחות אני גאה.

החלטתי שבעתיד אני אהיה פסיכיאטרית, מקצוע שמשלב בין ההומניות שבי – האהבה שלי לאנשים, הצורך שלי להבין אותם, לנתח אותם, ולתת להם תמיכה נפשית, לבין הריאליות – האהבה ללמידה על האנטומיה של גוף האדם. זוהי החלטה די מצחיקה בהתחשב בכך שאני אדם שחושב לאט, ושאין לו נטייה טבעית לפתרון שאלות פסיכומטריות. התוצאה האחרונה שלי בפסיכומטרי הייתה בסביבות ה580, כך שאני צריכה מעל ל160 נקודות כדי להצליח להתקבל לרפואה. כל כך סבלתי במבחן, כך שקשה לי לדמיין את עצמי עוברת את הסבל שוב מספר פעמים עד שאצליח. אז בעוד כחמש שנים מעכשיו תמצאו אותי באיטליה סטודנטית לרפואה, בדרך להגשמת חלום.

עובדה נוספת היא שאני אפילו יודעת במה אני אעסוק על מנת לפצות על המשכורת הנמוכה של רופאים במדינתנו. אל תתפלאו אם תראו שלט בתל אביב – “Yuval Sheffer – Hair Stylist”. הרי השיחות הכמוסות ביותר מתחוללות בין קירות המספרה, כך שאביא את הפסיכיאטריה ואת הפרויקט גם לשם, בשילוב עם כשרון הפן שלי.

במקום להיות ילדה קטנה ונורמלית, שמתקשה בלהגיד ל’, לדוגמה, ולכן מחליפה לי’, אני המצאתי קושי חדש בדיבור, והוא בא לידי ביטוי כשהייתי אומרת: חבת חלום.

גיליתי לאחרונה שאני אדם שרגיש ביותר לריחות, לטעמים, לאורות, למראות, לאקלים, לתחושות וכו’… התכונה הזאת מסבירה את זה שפירות ובייחוד בננה, מגעילים אותי. אני יכולה להריח בננה מקילומטרים, וכשאריח, סביר להניח שכבר לא תראו אותי באותו החדר. אותו הדבר גם לגבי מלפפון. דוגמאות נוספות: רגישות לכאב – בגלל דימום מהציפורן לא יכולתי לקום מרצפה במשך שעתיים, ישנם רחובות רבים שאני פשוט לא אוהבת, ולכן אמנע ביותר מללכת בהם, המנורה הקבועה שלי בחדר היא מנורה קטנה צהובה וחלשה, הקיץ של ישראל מאוד בקלות יכול לגרום לי לא לצאת מהבית ועוד. למרות זאת, כשקורה משהו טוב – כשנעים בחוץ, כשטעים, כשיש ריח טוב וכו’ – אני בעננים. המון דברים מפליאים אותי, ואני חושבת שיום טוב דרך העיניים שלי זה חוויה.

אז מזמינה אתכם להסתכל על התמונות המצורפות (שצולמו הערב בחגיגת הפתעה מוקדמת) ולחגוג איתי את העובדה שעקפתי מליארדי זרעים לוזרים וניצחתי במקום הראשון את מירוץ הזרע לעבר הביצית, שכעת אני חוקית, לוקחת חיזוקית ומשלמת על שקית, ושזכיתי לחיות בעולם הקסום הזה, שהוא נס בפני עצמו.

אז מזל טוב לי!

יובל.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: טל שפר-להב

תאוריית העולמות ב’

לפני שאציג מהו לדעתי העולם השלישי, אפתח בתזכורת קצרה על “עולמות – חלק א'”.

בחודש שעבר חשפתי את הפער שהרגשתי במסע לפולין, שקיים בין הרגש שחשתי לבין ההיגיון שבו הייתי בטוחה. כלומר, בין המשמעות לבין חסרונה. לאחר מכן, בחרתי לתאר את קיום המשמעות, ואת איך היא באה לידי ביטוי. הצגתי בפניכם את אושר, ואת חייו ה”מושלמים”, שאליהם רובנו שואפים להגיע. לאחר מכן ניסיתי לשכנע אתכם שלכל פעולה שעשה – קיימת משמעות, ושמעבר לה קיימת משמעות בסיסית לכל פעולה. משמעות זו היא משמעות החיים – הרצון שלנו “להיות מאושרים”, לצבור כמה שיותר רגעי אושר, להרגיש “טוב” בהווה. הבנו שהרצון שלנו להשיג “רגעי אושר” נובע מהביולוגיה – מהחומר שמרכיב אותנו – שיוצר רגשות, רצונות ואת מי שאנחנו. ואז, התחלתי לתאר את התאוריה – הצגתי בפניכם את עולם המשחק:

  • המציאות בה אנו חיים.
  • עולם עם זמן – מכאן קיימת משמעות בשני מובנים: השלכה (חיובית, שלילית או ניטרלית) ומשמעות חיים.
  • מציאות בה אנחנו לא צבר חומר, אלא יצור, אדם! עם חושים, ועם רגשות…
  • מציאות בה מתקיים משחק תפקידים אחד גדול פרי ידינו.

​את הרצונות המובילים לאושר חילקנו לשניים: רצונות שמתבססים על השונות שקיימת בין פרטים בחברה, ורצונות שנובעים מערכי החברה.

לאחר מכן הצגתי את מצב הביניים – העולם הבסיסי החומרי, ע”י משחק החיים של קונווי. הסברתי את המושג רמת הבנה, שהיא הרמה בה אנחנו תופסים מציאות מסוימת. העולם הבסיסי החומרי הוא:

  • מצב ביניים, מאחר וייתכן שיש רמות הבנה גבוהות ממנו.
  • העולם הבסיסי ביותר שאותו הצלחנו לקלוט ע”י החושים שלנו ולהוכיח את קיומו ע”י אמצעים שקיימים בעולם המשחק.
  • עולם בו חומר בצורתו הבסיסית אותו אנו מסוגלים להבין – אטומים…
  • קיים זמן בעולם זה, ולכן קיימת משמעות במובן של השלכה, וההשלכה תהיה ניטרלית.
  • עולם בו אין חושים וישויות.

לאחר שהוכחתי לעצמי שקיימת משמעות, ומאחר שהייתי בטוחה שגם לא קיימת משמעות – שאלתי את עצמי: באיזה עולם לא קיימת משמעות?

וכעת, נתקדם ל”חלק ב'”.

תחילה, עולם זה, בו אין משמעות, היה מאוד מופשט במוחי, אבל ידעתי שהוא מתקיים בצורה מסוימת. גם אם הוא קיים בצורה מטאפורית – מבחינה פילוסופית זוהי גם דרך קיום. לפי דעתי, לא ניתן לתאר את העולם הזה במדויק משום שאנחנו מצויים בעולם המשחק ולא יכולים לדעת מה בדיוק “יש שם”. לכן אשתמש במטאפורות ובמילים הקרובות ביותר שאוכל למצוא על מנת לתאר את העולם הזה במידה והייתי שם.

בכל מקרה, אני לא יודעת באיזו צורה עולם זה מתקיים, אך אני יודעת שהוא מתקיים, ואפילו בטוחה בכך. במסע לפולין הרגשתי שהעולם המדובר הוא עולם ללא משמעות, כלומר עולם ללא השלכות והתפתחויות, ומכאן עולם ללא זמן – עולם נצחי. מאחר וזה עולם ללא זמן ועולם בו קיימים דברים – הבנתי שזהו עולם בו קיים הכל. דמיינתי זאת ע”י מידע שמרחף בריק. ערכים, מושגים מופשטים (כמו אהבה)… לדוגמה, זהו עולם בו אם איבדתי את המפתחות בעולם המשחק, מצויה התשובה להיכן הם. אך התשובה “מוחבאת” בתוך ים אפשרויות להיכן המפתחות שלי.

מאוחר יותר, לאחר המסע לפולין, חשבתי על התאוריה וניסיתי להבין יותר את תחושת הבטן הזאת, ולנסות להפוך אותה לרצף גלגולי מחשבה. רציתי לנסות להפוך את תחושת הבטן להגיונית, ולפתח אותה לכדי תאוריה מוצקה. “עולם בו קיים הכל” הדהד בראשי, ולאחר שהתעמקתי במשפט זה הבנתי את ההיגיון, והחלטתי לכנות את העולם כ”העולם האמתי”. זה עולם בו מצויים בצורה מסוימת כל “חומרי הגלם” לרעיונות, לפני הפיכתם לרעיונות, כלומר לפני שבאים לידי ביטוי בעולם המשחק. הבנתי שמתרחש תהליך מסוים, שיתכן שלעולם לא נוכל להבין מה הוא בדיוק, שלוקח מידע מסוים מהעולם האמתי, ובשילוב עם זמן יוצר שרשרת “החלטות”. מוכר לכם? שרשרת זו היא עולם המשחק. כדי להסביר זאת טוב יותר, אתן דוגמה. בעולם המשחק הנוכחי קיימת המילה “חתול”, מילה בעלת ארבע אותיות. לאות נקרא “תבנית”. בעולם האמתי, “ירחפו בריק” כל תבניות הארבע אותיות שיכולות להיווצר. כלומר יתקיימו לאותו המקרה 22 (=מספר האותיות שבשפה העברית) בחזקת 4 (=מספר האותיות) אפשרויות, כלומר, 234,256 אפשרויות (נתעלם מחמש האותיות הסופיות מטעמי נוחות), שאחת מהן היא המילה חתול. דוגמות לאפשרויות שאינן המילה “חתול” הן: קוצס, מודי, פסרל… “אלוהים עשה הוקוס פוקוס”, וגרם לכך שהאפשרות שתבחר באקראי תהיה המילה “חתול”, וכך נוצר “רעיון”, כלומר אפשרות יחידה מתוך ים אפשרויות שקיימות בעולם האמתי, שבאה לידי ביטוי בעולם המשחק. הרגעים בהם בחר את האפשרות ואילך, מצויים כבר בעולם המשחק. החידה בעיניי היא מהו ה”אלוהים” הזה, מהו התהליך ששיגר אפשרות מהעולם האמתי לעולם המשחק?

מכאן מתעוררת שאלה – האם “אלוהים” מוציא לפועל מספר אפשרויות מהעולם האמתי, ולא רק אפשרות אחת? וקושי שמתעורר משאלה זו היא איך יכול להיות שיש זמן – כשאין? איך “אלוהים” יכול לבצע פעולה בעולם שבו אין זמן? ומכאן, האם “אלוהים” באמת מבצע פעולה בעולם האמתי? או שקיים עולם נוסף אחר? ואפילו אשאל, מה אם התפיסה שאין בעולם האמתי זמן – שגויה? מה אם התנהלות העולם האמתי אינה מוחלטת בעולם המשחק? מה אם בחלק מהזמן יש זמן, ובחלקו אין? מבינים את הסתירה שבמשפט זה?

נניח ו”אלוהים” מוציא לפועל מספר אפשרויות מהעולם האמתי, שאלה נוספת היא האם ההחלטות של “אלוהים” הן החלטות שיוצרות/משפיעות על עולם משחק אחד שיצר, או שמשפיעות/יוצרות אינסוף עולמות משחק שונים – עולמות מקבילים? ועוד שאלה היא האם נחוצות מספר החלטות ביחד על מנת שיווצר רצף מתמשך? או שניתן להסתפק ב”חוק”/מצב התחלתי אחד שבזכותו בלבד עולם המשחק מתקיים וממשיך להתקיים לנצח? כלומר, אם נחזור לדוגמת המילה “חתול”, האם באמת “אלוהים” בחר את אפשרות זו (האם כל החלטה בעולם משחק אחד הוא “בוחר”)?, או האם המילה נבחרה לאחר אינטראקציה עם ההחלטה שקדמה לה, כחלק מגלגול עולם המשחק?

בעולם האמתי מצויות כל האפשרויות לכל הרעיונות, כאשר כל אפשרות היא “אידאלית”, מושלמת ומוחלטת. ולכן הסקתי, שבעולם האמתי קיימים העולמות האידאליים שאליהם אנחנו שואפים. בעולם זה מצויות כל ההגדרות הקיימות. חשוב לציין שהגדרת ה”הגדרה” היא תיאור מושלם של דבר, כלומר, תיאור אידאלי. בהקשר זה, אשלב את אפלטון, שלפני מספר שבועות הבנתי שהעולם שגיליתי דומה לעולם שהוא גילה (דבר שמאוד החמיא לי). את העולמות הללו גילינו באמצעות “טריגרים” קצת שונים, אך אלו הובילו למסקנה מאוד דומה. בשורה התחתונה, ה”טריגר” שהיה משותף לנו הוא הרצון לצאת נגד חלק מהניהיליזם של הסופיסטים, שמשמעותה שלילת הכל. גישת הסופיסטים בהקשר זה היא הכחשת כל מציאות, הכחשת כל משמעות בעולם שאנו חיים בו (ומכאן “מעודדת” התאבדות), שלילת ערכי מוסר מקובלים ושכל דבר שאנו יודעים על עולם זה הוא חסר וודאות משום שאנו תמיד מתבססים על הנחה.

בדומה לאפלטון, גם אני טוענת שקיים עולם בו יש משמעות (עולם המשחק, שהוא עולם החושים של אפלטון), ושקיים עולם נצחי ולא משתנה של ערכים אידאלים, שבו ערכים מושלמים שנכונים תמיד (העולם האמתי, שהוא עולם האידאות של אפלטון). לפי התאוריה של אפלטון, עולם האידיאות הוא עולם ממשי, שלם וטוב ולכל אובייקט ולכל תכונה בעולם החומרי/משחק יש מקביל אליו בעולם האידיאות. אין הכרח שכל האידיאות יתממשו בעולם החומרי אך כל דבר בעולם החומרי הוא נגזרת של אידיאות מושלמות. זהו ניסוח אחר ומושלם למה שאליו אני מתכוונת. בעולם האמתי קיימות כל האפשרויות המושלמות בעולם, אך רק חלקן באות לידי ביטוי בעולם המשחק.


דוגמה להמחשת עולם האידאות של אפלטון, לפי הספר “עולמה של סופי” (ספר מומלץ, שחובר על ידי יוסטיין גורדר), היא שקיים מפעל לייצור עוגיות בצורת אנשים. את העוגיות עובדי המפעל מייצרים ע”י תבנית קבועה של עוגיות, אך כל עוגייה שונה קצת משכנותיה. לאחת נשברה יד, לשנייה אין אף וכו’… האידאה היא תבנית העוגיות, שהיא קיימת בעולם האידאות, בעולם האמתי. אך העוגיות עצמן קיימות בעולם המשחק.

העוגיות החומריות שואפות לייצג את התבנית האידאלית (עובדי המפעל רוצים שהעוגיות יצאו בעלות צורה מושלמת). אבל בגלל ההגבלה החומרית, זה לא מתאפשר. גורם חיצוני, שהוא עובדי המפעל, יצר את האינטראקציה בין תבנית העוגייה לבין הבצק, ויצר את העוגייה, ולכן הוא מייצג את ה”אלוהים”, בעולם שלנו.

בנוסף, אפלטון טוען שאל עולם האידאות לא ניתן להגיע ע”י חומר, אלא רק על ידי השכל שלנו – ע”י מחשבה פילוסופית. נוסף לזה מתעוררת אצלי המחשבה שאנחנו הם אלה שהוגים רעיונות ושמביאים אותם לידי ביטוי בעולם המשחק שלנו. בשילוב שתי טענות אלו אעלה רעיון בהקשר למושג “אלוהים”. אולי התהליך הזה שמקשר בין העולם האמתי לבין עולם המשחק תוך התקיימות עולם המשחק – הוא המחשבה שלנו? כלומר, אולי אנחנו ה”אלוהים” של עצמנו? מכאן, אענה על השאלה שנשאלה כמה פסקאות קודם – המחשבה והשכל שלנו הם התהליכים שמגלגלים את עולם המשחק. אך עדיין, מה מגלגל את העולם החומרי? מה מעביר אפשרות מהעולם האמתי לעולם המשחק/החומרי? המחשבה שלנו? אבל אנחנו לא קיימים בלי עולם משחק… או שכן קיימים? אולי זאת הכוונה ברוחניות? אולי אלה הן הנשמות שמדברים עליהן? או שקיים “אלוהים” אחר בלי קשר אלינו ולתודעה ולמחשבות שלנו? אולי המחשבות והתודעה הן חלק קטן מהאלוהים הגדול? אולי לזה הכוונה ב”וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת- הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ”? (בראשית, פרק א, פסוק כז). אולי התנ”ך היא מטאפורה פשוטה למה שבאמת מתקיים? אולי התנ”ך הוא בעצם ספר פילוסופי גאוני אחד גדול?

בהקשר זה, זוכרים שמוקדם יותר הזכרתי את המושג “עולמות מקבילים”? יקומים מקבילים היא גישה פיזיקלית שאותה תורת מכניקת הקוונטים, תורת היחסות הכללית ותורת המיתרים, מנסות להוכיח מדעית. שימו לב עד כמה רחוק חשיבה פילוסופית בלבד מסוגלת להגיע… אולי באמת התשובות הן בשכל שלנו, ולא במדע?
 

כעת אשלב בין מושג “רמות ההבנה” אותן הגדרנו בחלק א’ של המאמר לבין התובנות שכתובות בחלק ב’ (לעולם האמתי). רמת הבנה היא הרמה בה “דבר” נתפס. ההבדל בין רמת הבנה אחת לאחרת היא יחס התפיסה. לפי דעתי, רמת ההבנה הגבוהה ביותר (אם מספר רמות ההבנה סופי), היא העולם האמתי. ה”אלוהים” ש”יצר” את החוקיות גם של העולם האמתי, לפי דעתי, מעבר להבנתנו ולכן לא אכליל אותו ברמות הבנה. ככל שיורדים ברמה כך מתקרבים לעולמנו – לדבר שאותו אנו מסוגלים ממש לחוש ולהוכיח.


בחזרה לדוגמת משחק החיים, שנכתבה בחלק א’ של המאמר, העולם האמתי הוא ה”חלל” שמכיל את כל האפשרויות שהיו יכולות להיווצר בעולם המשחק. כלומר, כל הווריאציות של תאים דולקים ונכבים, השפעתם על הסובבים להם, הצורות, החוקים (הערכים של משחק החיים) וכו’… העולם האמתי לאו דווקא מכיל אותם בצורה פיזית. אלא, הם “מתקיימים” בו בדרך כזו או אחרת. ה”אלוהים” של משחק החיים הוא התהליך שיצר את ארבעת החוקים שצוינו ושמוציא אותם לפועל. חוקים שבאמצעותם חלק מאפשרויות שמצויות בעולם האמתי של משחק החיים, באות לידי ביטוי בעולם המשחק של משחק החיים של קונווי.


העולם הבסיסי הוא העולם שמרכיב את עולם המשחק, והוא מכיל את היחידות הבסיסיות, התאים הדולקים והכבים), האיטראקציות ביניהם, והחלל שבתוכו המערכת פועלת. הם מצויים ברמת הבנה גבוהה באופן יחסי.


עולם המשחק, הוא העולם ב”זום אווט”, זהו העולם שמכיל יחידות גדולות שמתפקדות בפני עצמן, כאשר מרכיבה אותם כמות גדולה של יחידות בסיסיות. עולם המשחק מורכב מהעולם הבסיסי, כאשר אותם החוקים פועלים ברמות הבנה שונות. 


בשורה התחתונה, לפי דעתי, הקשר בין העולמות הוא ש”אלוהים עושה הוקוס פוקוס” ומביא לידי ביטוי אפשרות/רעיון מהעולם האמתי. כך נוצר זמן וחלקיקים התחלתיים, ומכאן נברא העולם הבסיסי (נקודת התחלת העולם החומרי). מנקודה זו והלאה, העולם יתפתח בזכות החוקים הבסיסיים (לדעתי) ועם הזמן יווצר עולם המשחק.

חשוב לי לציין שבהגדרה, עולם המשחק הוא עולם מסובך ואילו העולם האמתי הוא עולם מוחלט. משום שאנו מצויים בעולם המשחק ומצויים על רמת ההבנה המכילה אותו, אנו מרגישים כי עולם המשחק הוא העולם הפשוט ואילו העולם האמתי הוא העולם המופשט, אך לפי דעתי זוהי שגיאה. בהגדרה, העולם האמתי הוא מן הסתם – אמתי, עם ערכים שכאמור הם מוחלטים ו”נכונים” תמיד, משום שכך הם מצויים בו. אולם לנו, מתוך עולם המשחק, קשה להבין את חוקי העולם האמתי, ולכן הם נתפסים בעינינו כמופשטים ומסובכים.

כעת, ברצוני להסביר לכם מאין נובעים השמות באמצעותם כיניתי את העולמות. את עולם המשחק כיניתי כך משום שהגדרת “משחק” על פי ויקיפדיה: “משחק הוא פעילות המנותקת מצרכי הקיום המידיים וגורמת להנאה”. זוהי מילה המתארת בצורה מטאפורית יפה את העולם בו אנו חיים. במקום שחלקיקים יתקיימו ושתהיה להם משמעות שטחית במובן של השלכה – הם “יצרו” מערכת המסוגלת לחוש, ושמטרתה העיקרית היא לחוש הנאה. עולמנו הוא כאילו משחק של חלקיקים דוממים. 


את העולם האמתי כיניתי כך משום שלדעתי, העולם האמתי מכיל אמת מוחלטת, עובדות שתמיד נכונות, משום שלא קיימת שום הנחה שעומדת בבסיסם. בבסיס קיימת עובדה, חוקים מוחלטים, ומכאן הכל אמת. בעולם המשחק, לעומת זאת, הדבר היחיד שיהיה אמת היא במידה ונאמרת טאוטולוגיה. לפי ויקיפדיה, טאוטולוגיה היא פסוק שתמיד דובר אמת (תמיד נכון) ללא תלות בערכי האמת של תת פסוקיו. לדוגמה, המשפט “או שכל הבתים לבנים או שיש לפחות בית אחד שאינו לבן” הוא טאוטולוגיה לוגית, שכן הוא אמיתי תמיד, בלי תלות בצבע הבתים.

עובדה נחמדה היא שלודוויג ויטגנשטיין, בספרו “מאמר לוגי פילוסופי”, מציג את המשפטים המתארים טאוטולוגיות וסתירות כמשפטים “ללא-מובן”, המייצגות את גבול הטענות שעל אודותיהן, לדעתו, ניתן לדבר. מעבר להן, נמצאות הטענות “חסרות המובן” (שלא ניתן להצמיד להן ערך אמת או שקר כלל, מאחר שאינן מייצגות תמונה לוגית בעולמנו) שעל אודותיהן, לפי לודוויג ויטגנשטיין, עדיף לשתוק. מצחיק להבין שבדיוק על נושאים אלה, אנחנו מדברים כעת. הערכים שעליהם עדיף לשתוק הם הערכים המצויים בעולם האמתי. אלו הם הערכים המוחלטים שבגלל קיומינו בעולם המשחק, לא נוכל לתפוס אותם לעולם (לדעתי). תהייה מעניינת: אולי זוהי הסיבה שאנשים דתיים טוענים שאי אפשר להבין את השיקולים של “אלוהים” ולכן הם מקבלים כל דבר, ואפילו את האסון הגדול ביותר, כמובן מאליו: “אלוהים נתן, אלוהים לקח, יהי של אלוהים מבורך”.

אם כך, אז מדוע לחשוב ולהעמיק בדבר שלא נוכל לתפוס אותו? מדוע לא להיות כמו לודוויג ויטגנשטיין?

אני סוברת שטבוע ברוב האנשים הרצון לחיים “משמעותיים”, כלומר, לחיים שמרגישים שיש להם ערך. לדעתי, הרבה מתמודדים עם ההרגשה שאין משמעות, או שמחפשים אחר המשמעות שלהם, ולעתים גם עד גיל מבוגר לא מוצאים אותה. לפי הגישה שלי, כל עוד יש הווה – קיימת משמעות. בסופו של דבר לא קיימת משמעות, אבל חוסר המשמעות לא רלוונטי כל עוד קיימת משמעות.


בעיניי רגע משמעותי הוא רגע אושר, רגע בו קיים סיפוק, שמחה, צחוק, הנאה. בשביל מה אנחנו חיים אם לא בשביל הרגעים הקטנים? הרי להכל אין באמת משמעות, אז מה זה משנה אם נשקיע ברגשות שלנו – במה שעושה לנו “טוב” באופן וודאי? מה משמעותי יותר מהרגשות שלנו בהווה? מכאן, אם אתם מסכימים איתי שהמשמעות הבסיסית של כולנו היא הרגשות, ומשום שקיימת אצלנו אמפתיה כחלק מזה שאנחנו יצורים חברותיים – למה שלא נעזור אחד לשני להשיג את המטרה? לא כבן אדם לבן אדם, אלא כיצור ליצור (כן, גם חיות – הן גם מרגישות! בעיניי אנחנו לא שווים יותר מהן כי גם לנו בסופו של דבר אין משמעות).


בעזרת התאוריה שלי תוכלו לבחור בכל צומת דרכים שניצבת בפניכם בחיים לאיזה עולם נוח לכם להשתייך באותו הרגע. לעולם המשחק או לעולם האמתי? האם עדיף ברגע מסוים לחשוב שכולנו כל כך קטנים ולא חשובים ולכן מה זה משנה אם נפשל בהופעה, לדוגמה? ובכך להתעודד ולדחוף את עצמינו להיות אמיצים וחסרי פחד? ואולי ברגע אחר עדיף לחשוב שלהכל יש משמעות ושכל אדם הוא עולם ומלואו ומכאן להקים פרויקט למען השגת רגעי אושר?
בעזרת התאוריה הזאת ניתן לנסות לגעת בלבם של אנשים אבדניים, לעודד אותם, להעניק להם תקווה ולנסות להוציא אותם מתהום חוסר המשמעות בה הם שרויים ומהניהיליזם בו הם שקועים. להגיד להם שהעובדה שהם לא חשים רגעי אושר בהווה, ושאין בחייהם ערך עכשיו, לא מחייב שלא יהיה להם בעתיד. 


בעזרת התאוריה הזו ניתן לעודד אנשים לכנות עצמית, שהיא לדעתי מרכיב הכרחי לקיומם של רגעי אושר. בנוסף לכך, ניתן לעודד את ערך העזרה לזולת. להכיר בכך שהמטרה של כולנו היא משותפת, כולנו רוצים “להיות מאושרים”, ולכן אין סיבה שלא נשתף פעולה.

כעת אני כחודשיים לאחר ביקור שני בפולין (ורשה), בזכות אמי, כותבת את המאמר הזה ומשיגה סגירת מעגל בשביל עצמי. המסע שפתח דלת למחשבות מסעירות ומבלבלות מסתכם בבהירות, בביטחון ובפרויקט מקסים. תודה לאדם שהבין אותי מהרגע הראשון ושעזר לי לפתח את המחשבות המסובכות הללו לכדי מאמר שמתאר בדיוק מה אני, וגם מה הוא, חושבים, ומודה ל”אלוהים” הזה, לתהליך הזה, שנתן לי אפשרות לבוא לידי ביטוי מאפשרות בעולם האמתי לרעיון בעולם המשחק, ובכך לקבל את החיים המדהימים האלה, ומלא רגעי אושר.

יובל.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: טל שפר-להב

תאוריית העולמות א’

שני חלקי המאמר (חלק א’ וחלק ב’ שיועלה בחודש הבא) עוסקים בנושא שהוזכר ב”מסע”. זוהי תובנה שרכשתי במהלך המסע לפולין, תוך חיפוש אחר משמעות, נאחזת בתקווה שהיא באמת קיימת. עד אז, במשך תקופה, חשבתי שהכל חסר משמעות, ולכן חוויתי קושי במסע בפולין. כל הזמן צצו רגשות חזקים ובלתי מוסברים שזועקים “מה זה משנה?”. מצד שני, סתרתי את עצמי באופן תמידי. לא יכולתי להסכים עם המחשבה שמה שאני מרגישה – חסר משמעות, שהאנשים שאני אוהבת – חסרי משמעות, שהרצונות ושהשאיפות שלי – חסרי משמעות, ושאני ושעצם קיומי בעולם הזה – חסר משמעות. היה בי “אגו” גדול מדי בשביל פשוט להסכים עם חוסר המשמעות שאני שרויה בו. הרגשתי שחייב היה להיות הסבר לסתירה הענקית הזאת, ולאורך שבעה ימים חשבתי על הסתירה ללא מנוח, מנסה למצוא את התשובה באמצעות שכלי בלבד, ללא כל אמצעי מוחשי – כי ידעתי שהתשובה אינה פיזית.

המחשבות הללו העסיקו אותי ובלבלו אותי לאורך כל המסע משום שלאורכו עסקנו בדברים שנדמו לי חסרי משמעות מבחינה הגיונית, אך מבחינה רגשית כלל לא, ואת הפער העצום הזה, שבין ההיגיון לבין הרגש, הרגשתי שמחובתי לחקור. כעת, לאחר חשיבה מעמיקה של מספר חודשים, ולאחר עזרה מחבר לגיבוש דעתי, הגעתי (הגענו) למסקנה, שאגב תמשיך להיות בפיתוח עד סוף ימי חיי. את המסקנה הזו אציג במאמר זה, ואדון בה. חשוב לי לציין שנושא זה מופשט ביותר, וקשה לדעתי להמחשה ולהבנה מדויקת. מכאן, כתיבת מאמר זה מהווה אתגר גדול ביותר עבורי, ומקווה שאעמוד בו בהצלחה.

תחילה, ניסיתי לחשוב מהו בסיס הטענה ש”להכל יש משמעות”. איזה חלק בי מאמין בטענה זו? האם יש פעולה שאני מבצעת שאני יודעת שאין לה כל מטרה? מדוע שאבצע פעולה ללא כל משמעות?

היה היתה פעם אישה צעירה שילדה את בנה הראשון. בפה אחד, היא ואביו, זוג צעיר ומאוהב, החליטו לכנות אותו בשם אושר. עברו להם הימים, וההורים לימדו את הפעוט ללכת, וכששמעו לראשונה את המילים: “אמא” ו”אבא”, התרגשו עד כדי דמעות.

אושר הגיע ליומו הראשון בכיתה א’, וחשב על כך שמעולם לא צלמו אותו כל כך הרבה. ליד שער בית הספר, ליד הכניסה הראשית, ליד השולחן, ליד הלוח, ליד המגירות ואפילו ליד השרותים. “עוד כמה שנים נסתכל על התמונות ונזכר ביום המקסים הזה.” אמו אמרה והמשיכה לצלם אותו בהתרגשות שאין כמותה.

אושר סיים יסודי וחטיבה, אהוד ומוקף במלא חברים טובים, ונחשו מה – אפילו הייתה לו החברה “השווה” בכל העיר. בתיכון הוא התקבל למגמה טכנולוגית, עמד בהצלחה בכל המטלות והמבחנים, ואחה”צ היה בנבחרת הכדורגל העירונית. הוא סיים תיכון כשבידיו תעודת בגרות עם ממוצע שאף מוסד לא היה יכול לעמוד בפניו. ואפילו השיג את כל התעודות הקיימות – הצטיינות לימודית, חברתית, השתתפות במועצת התלמידים, קפטן נבחרת הכדורגל העירונית… לא שכחו לתת לו דבר.


בצבא שירת בתפקיד נחשב, עד כדי כך שאמו נהגה לאמר: “כשתשתחרר – יחטפו אותך!”. לאחר שהשתחרר יצא לטיול מסביב לעולם, וכשחזר, לאחר פסיכומטרי, באמת חטפו אותו. קודם האוניברסיטה, בה למד את המקצוע האהוב עליו. תוך כדי המשיך להתמיד בנבחרת העירונית, שכבר הפכה לטובה במחוז. לאחר מכן, כששני תארים היו בידיו, הוא “נחטף” לעבודה נחמדה, שבה טיפס וטיפס עד הפסגה.


תוך כדי הלימודים, פגש את אהבת חייו, ושניהם החליטו שברצונם להתחתן, להקים בית ומשפחה, ופרט חשוב – היא הייתה יותר מעמידה. הוא לא היה צריך לעבוד בלילות, ויכל להתרכז רק בתואר שלו ובקידום המקצוע שלו, ללא טרדות הפרנסה. הוא הקים חברה, ובדיוק כשהצליחה, יחד עם התהילה, נולדה לו ולאשתו בתם הראשונה. ולאחר מכן, תאומים. וכמה שנים אחר כך, בן. פעמיים בשנה טסו לחו”ל לחופשה משפחתית, פעם בשבועיים יצאו למסעדה בערב לארוחה משפחתית, פעם בשבוע יצאו לדייט, כדי לשמר את היחסים – שדרך אגב, היו מדהימים. בסופו של יום, היה חוזר הביתה מסופק מיום העבודה, נרגש לראות את אשתו ואת משפחתו, ולאחר השכבת ילדיו – אפילו היה לו זמן לעצמו. לקרוא ספרים, לראות טלוויזיה, לחשוב על היום שעבר ולספר על כך לאשתו.


חלפו להם השנים, והזוג מצא את עצמו כבר עם נכדים. הילדים עזבו את הקן מזמן, ומה שנשאר זה לעשות כל מה שחפץ לבם. מספר המקומות בהם ביקרו כבר לא נספר, אהבתם לא כלתה והקיפה אותם קהילה אוהבת גדולה. הם הזדקנו, כאב פה, כאב שם, אך תמיד חשבו שהכאב שווה את כל מה שחוו עד אז (ואת מה שעוד מצפה להם). האישה נפטרה בשנתה, והוא אחריה, עם חיוך רחב, שאם תחפרו את הקבר, תמצאו שעדיין שם. ולאחר מכן, שרוי במחלוקת. 

כעת הצגתי לכם את תבנית חייו של אדם שמהווה המודל האידאלי לאדם מצליח ע”פ החברה. שמו אושר, כשם התחושה שעורר בהוריו מרגע היוולדו. אושר במשך כל חייו רדף אחר משהו שנגלה בהמשך. כעת נדון מה הוא או סובביו הפיקו מכל צעד בחייו.

עבור ההורים, אושר הוא תוצר אהבתם האינסופית, השילוב המושלם של שניהם. במשך תקופה כל כך ארוכה רצו אדם שימשיך את אהבתם ושייצור אילן משפחתי שרק ישתבח עם השנים. מניע זה הינו יצר החיים, האינטרס הביולוגי להתרבות ולהמשיך את האנושות. כדי שאושר ימשיך את השושלת בהצלחה, היה עליהם לחנך ולטפח אותו.


יומו הראשון בכיתה א’, יום בו נכנס למסגרת המשמעותית הראשונה בחייו שאם יעמוד בה בהצלחה, היא תפתח בפניו דלתות רבות. אמו רצתה להנציח כל רגע, כדי שבעתיד יוכלו לצפות בתמונות ולהיזכר בזיכרונות הטובים.


אושר עמד בהצלחה יתרה ביסודי, בחטיבה ובתיכון, כדי שיוכל לצאת משם עם תעודות רבות שבהן יוכל “להשוויץ” למסגרות הבאות אליהן ירצה להתקבל. בשל מניע זה והרצון “להצליח” הוא למד והשקיע. הוא רצה שבבוא היום, כשירצה להחליט מהו המקצוע האהוב עליו, שיחד עם זאת גם יכניס לו כסף לכיס, הוא יוכל בלי בעיה. בשל אותו המניע גם רצה להתקבל לתפקיד הנחשב בצבא.
הטיול שביצע לאחר הצבא למען הכיף ולמען היצר הסקרני שלו – הוא רצה לגלות עולם וליהנות מהנופים, מהתרבויות השונות ומהלבד… הוא רצה לזכור זאת אחרי שיחזור, ולשתף את הסובבים לו במה שראה (ומכאן האלבום הרחב שהעלה לפייסבוק אחרי). 


באוניברסיטה למד מקצוע שהתחבר אליו, ולאחר מכן התפתח בעבודה והקים חברה. כל זאת למען ערך המימוש העצמי, ובשביל להרוויח כסף כדי שיוכל לקנות צרכים בסיסיים ומותרות ולהכין את ביתו לקראת הילדים שיצוצו עם השנים – לספק להם בית יציב.

 
אהבת חייו ענתה על הצורך באדם שיעבור איתו יד ביד את חייו (“טובים השניים מן האחד”), סיפקה את היצר המיני שלו ואפשרה לו להביא ילדים לעולם – יצר החיים. האינטרס הביולוגי להתרבות ולהמשיך את האנושות. שניהם ביחד יכלו ליצור בית יציב ו”נורמלי” בו שני הורים מפרנסים, הדואגים לילדיהם ואוהבים אותם. 


לאחר שסימנו ב-V הבאת ילדים לעולם, ולאחר שילדיהם העניקו להם נכדים, בעוד הם מרגישים כי לא נותר להם עוד הרבה זמן בעולמם, החלו לעשות כל מה שחפצו בו ושמעולם לא הספיקו בשל מירוץ החיים: לטעום ממקומות רבים בעולם, לרכוש חברים, להתרגש מהמשפחה, לעשות חשבון נפש, לפתח את עצמם וכו’… 

מכאן, הוכחתי שלפעולותיו ושלהישגיו של אושר יש משמעות. לכל פעולה או הישג, משמעות אישית ומיוחדת. אך מה קיים מעבר לאינטרסים השטחיים הללו? חייב להיות להם בסיס משותף – משמעות לחיים. משמעות זו היא האינטרס הבסיסי שבכל פעולה. הרי, למה אנו חושקים בשפע? למה ברצוננו לטייל בעולם? למה אנו שואפים להמשיך את האנושות? מדוע כל אחת ממשמעויות הביניים האלה משמעותית?

לפי דעתי, כל פעולה שאנחנו עושים היא בסופו של דבר בשביל להרוויח רגעי אושר – זוהי משמעות החיים, המשמעות הבסיסית ביותר עבורנו. אנחנו רוצים בהווה להרגיש “טוב”, ופועלים על מנת שברגעי עתיד גם נרגיש “טוב”. זכרון החוויות מהן הפקנו רגעי אושר בעבר ייתכן ויביאו לנו רגעי אושר בעתיד, ומכאן משמעות הזיכרון. אנחנו מנסים להעניק לחיים שלנו משמעות, כדי שנרגיש שאנחנו בעלי ערך, שאנחנו לא פה בשביל להיוולד ולמות, ושאנחנו לא פה רק כדי לקחת חלק בתהליכים הגדולים מאיתנו ומהבנתנו. אנחנו פועלים למען מה שאנחנו מאמינים בו כדי שבהווה נחווה רגעי אושר שבאים בעקבות סיפוק מהצורה בה אנחנו חיים את חיינו, כלומר, נותנים בנו תחושה של שליטה, וכדי שלאחר שכבר נחדול מלהתקיים, נהיה עדיין משמעותיים עבור מישהו. המחשבה בהווה על כך שבעתיד לאחר המוות תהיה לנו תהילה מסוימת, מספקת אותנו. את רובנו, לדעתי, מניע הרצון לתהילה שמשחק תפקיד מרכזי בחיינו. התהילה מפיגה את בדידותנו, באמצעותה אנחנו זוכים לחום ולאהבה שמעניקים לנו רגעי אושר.

נקודה שחשוב להבין היא שבבסיס כל הרצונות שלנו עומדת הביולוגיה שבאמצעותה אנחנו יכולים לחוש אושר. כלומר מנגנון יצר החיים שבגוף שלנו גורם לכך שנרצה להביא צאצאים לעולם, ואלה לכשיוולדו – נרצה לטפח אותם, לדאוג להם ולאהוב אותם. כשהצאצא שלנו יצליח – אנחנו נחוש רגעי אושר, ואפילו נקריב כמה רגעי אושר בהווה על מנת להצליח לגדל את הצאצא לצאצא בוגר עם ערכים בהם אנו מאמינים – ולהשיג רגעי אושר גדולים ומספקים אף יותר.


כשנהיה חלק מקהילה שבעקרונותיה אנחנו מאמינים – אנחנו נחוש רגעי אושר כי מבחינה ביולוגית אנחנו יצורים שמתוכנתים לחיות כקבוצה, זהו יצר הישרדותי. בקבוצה אנחנו הרבה יותר חזקים וסיכויי ההישרדות שלנו גבוהים יותר. כשאנחנו חשים אמפתיה ועוזרים לאחר וכתוצאה מכך מפיקים רגעי אושר – מבחינה ביולוגית עזרנו לקבוצת השיוך שלנו, מכאן הקבוצה חזקה יותר וסיכויינו לשרוד – גבוהים יותר. העובדה הזאת הגיונית, כי תחשבו כמה קשה לנו לפרגן ולעזור לאויב – למישהו שמאיים עלינו. 


כשנהפוך להיות מנהיגים בקהילה בה אנחנו חיים (וכשמקבלים תהילה), אנחנו חשים רגעי אושר כי אנחנו “זכר האלפא” שבשבט. סיכויי ההישרדות שלנו גבוהים אפילו יותר. כלומר, בשורה התחתונה, משמעות החיים היא רגעי אושר (רגעים “טובים”), והיא כזו בשל החומרים שמרכיבים אותנו ושיוצרים רגשות. 

את העולם הזה, עולם בו קיימים חושים, זמן ומכאן גם משמעות, כיניתי עולם המשחק. זהו עולם שבו מתקיים משחק תפקידים אחד גדול, העולם בו אנו “חיים”. זהו עולם בו בסופו של חייו של אדם קיימת שרשרת פעולות אחת שקרתה, הנובעת מכך שיש זמן, ומכך שאדם יכול לבחור דרך אחת ללכת בה בכל רגע נתון. לאדם בנקודת זמן מסוימת יש חופש בחירה, אך האפשרות הנבחרת כהגדרתה היא בודדה.

כפי שהוכחנו בדוגמת חייו של אושר, לכל פעולה שביצע יש השלכה מסוימת על חייו ועל רגשותיו בסופו של דבר. בעולם המשחק להכל יש משמעות משום שקיים עבר, הווה ועתיד. אצל רובינו (לא תקף אצל בודהיסטים ותיקים ומנוסים): העבר – בשביל ליצור זיכרונות שברגע הווה של עתיד יפיקו אושר ובשביל לבנות בסיס לרגשות ברגעי הווה עתידי. ההווה בשביל להרגיש ובשביל לדאוג לרגשות העתידיים (הוא בעצם העבר של רגעי ההווה שיתרחשו בעתיד). העתיד בשביל להרגיש רגשות עתידיים, ולהיזכר בעבר.

לדעתי, רצונות שמובילים לאושר נחלקים לשני סוגים:

רצונות שמובילים לאושר המתבססים על השונות שקיימת בין פרטים בחברה. כל אדם הוא שונה מהאחר מבחינה חומרית. מי שאנחנו והאופי שלנו מתבסס על חומר בסופו של דבר. מינון ויחס שונה של הורמונים (לדוגמה) וכו’ יוצרים את המגוון בין בני האדם, ואת העובדה שכל פרט מתחבר לנושא אחר – רוצה לעבוד במקצוע מסוים, מגבש דעות שונות וכו’…

רצונות שמובילים לאושר הנובעים מערכי החברה. החברה היא אוסף של פרטים בעלי מטרה משותפת, שהיא להרגיש “טוב”. לכן, החברה פיתחה ערכים, נורמות התנהגות וכו’, שיעזרו לפרטים שבה להגשים את המטרה. עזרה לאחר, לדוגמה, היא ערך שכזה. לרוב, הערכים והרצונות הללו מתאימים לרוב הפרטים, אך לא לכולם. ומכאן, לעתים מתקיים עוול. בנוסף, תופעת לוואי של רצונות אלו היא תופעת הלחץ החברתי, שעלולה להיות שלילית, במקרים מסוימים, וחיובית במקרים אחרים. כמובן ששליליות וחיוביות נקראים כך משום שדבר חיובי הוא דבר שמקדם את המטרה המשותפת של החברה ושלא פוגע בפרט. דבר שלילי – ההפך.

חשוב שוב להדגיש שהמשותף לסוגי רצונות אלו הוא שהביולוגיה (בסופו של דבר – החומר) עומדת בבסיסם, ולכן, בהקשר זה אציג בפניכם את מצב הביניים, שהוא העולם הבסיסי (החומרי), על ידי סרטון. מזמינה אתכם לצפות בו:

 Stephen Hawkings The Meaning of Life (John Conway’s Game of Life segment)

 

דובר סרטון זה מסביר על משחק שאותו פיתח ג’ון הורטון קונוויי בשנת 1970 ואני מציגה אותו בפניכם בשביל שאוכל בהמשך המאמר לקשר בינו לבין כל התאוריה שלי.

תחילה, אסביר את חוקי המשחק.

קיים לוח המחולק לריבועים. בכל ריבוע יכולים להתקיים שני מצבים: הריבוע יכול לחיות או למות, ותוצאות אלו נובעות מאינטראקציות בינו לבין שמונה שכניו:

  • כאשר התא חיי, ומסביבו פחות משני תאים חיים, הוא ימות מבדידות.
  • כאשר התא חיי, ומסביבו יותר משלושה תאים חיים, הוא ימות מצפיפות.
  • כאשר התא חיי ומסביבו שניים או שלושה תאים חיים – הוא ימשיך לחיות.
  • כאשר התא מת (הריבוע כבוי) ומסביבו שנים או שלושה תאים חיים – הוא ידלק ויחייה.

דור הוא תמונת מצב. אנחנו קובעים את קצב החילוף (בעזרת מערכת אוטומטית, או באמצעות לחיצת עכבר).

בראשית המשחק, אנחנו מחליטים למקם מספר תאים חיים בצורה מסוימת. אם נרצה שתהיה תנועה, נצטרך להימנע מיצירת צורות סטטיות (יצירת ריבוע, לדוגמה). לאחר מספר רב של חילופי דורות, יווצר מרחב גדול של אלפי תאים הנעים במרחב, ולעתים אפילו תיווצר צורה ענקית שמתפקדת בזכות ארבעת החוקים הבסיסיים שמניתי, שאם נביט מרחוק, היא תראה ממש כאילו היא היחידה הבסיסית ביותר. כמו בסרטון הבא:

Life in life

אשתף סרטון נוסף ואחרון שמתאר צורות יפות וגדולות שניתן ליצור באמצעות משחק זה (לא חובה לצפות על מנת להבין את התאוריה שלי):

 epic conway’s game of life

משחק החיים של קונווי הוא דוגמה נהדרת שמשלבת את כל שלושת העולמות שבתאוריה שלי. בחלק זה של המאמר אקשר בין שני עולמות לבין התאוריה, ובחלק ב’ אקשר גם את העולם השלישי. את הקישור אסביר באמצעות המושג “רמת הבנה”.

הבנה היא התפיסה העמוקה שלנו לגבי דבר מסוים, חיבור מידע מפוזר לכדי תובנה חדשה. לפי דעתי, קיימות דרגות הבנה שונות, שאל חלקן אנו מסוגלים להגיע, ואל חלקן לא. אם אנחנו מצויים ברמת הבנה מסוימת לגבי דבר, המשמעות היא שאנחנו תופסים את הדבר ברמת שטחיות/עומק מסוימת. בשביל להבין את המושג “רמת הבנה”, אתן דוגמה.

קיימים שני אנשים:
הראשון הוא נהג.
השני הוא נהג וגם טכנאי מכוניות.
 

שניהם מבינים נהיגה, או איך לתפעל את המכונית. אך ההבדל הוא שההבנה של הראשון שטחית יותר מאשר של השני. כלומר, הראשון מצוי ברמת הבנה נמוכה יותר מאשר השני.

בשביל להבין את רמות ההבנה בעולם זה, אתן דוגמה נוספת:

נניח ומשחק החיים של קונווי הוא האופן בו פועל העולם שלנו, והוא האופן בו האדם בנוי. ניקח אדם ונעמיד אותו בתוך חדר אטום וצפוף. לאחר זמן מסוים אדם זה ימות ויעלם, (לזמן זה נקרא זמן דור, כמו במשחק החיים של קונווי). נניח ואת האדם מרכיבים בדיוק תאים הפועלים על פי החוקים של משחק החיים של קונווי.

רמת הבנה ראשונה היא איך שאנחנו תופסים את האיש: בתור מערכת שלמה שלה התנהגות משל עצמה. בשל הצפיפות – הוא נפטר ונעלם. רמת ההבנה השנייה היא שאם ניקח זכוכית מגדלת מאוד חזקה, נראה כי בתום זמן הדור כל תאיו של האדם נכבו, עקב צפיפות.

כלומר, מעבר בין רמות הבנה היא כמו עשיית “זום אין/זום אווט” עם מצלמה.

לרמת ההבנה הראשונה אקרא רמת הבנה נמוכה, רמת הבנה בה אנו מצויים ב”זום אווט”, מסתכלים על התמונה הגדולה, מבלי שרואים את המתרחש בפנים. רמת הבנה זו היא עולם המשחק.

לרמת ההבנה השנייה אקרא רמת הבנה גבוהה, רמת הבנה בה עשינו “זום אין”, והסתכלנו על התמונה הקטנה. רמת הבנה זו היא מצב הביניים אותו אגדיר כ”העולם הבסיסי”.

לפי דעתי, באופן השערתי, רמות הבנה הן כמו סדרה קבועה. כלומר, עבור צופה מהצד, כל מספר מסוים של חילופי דורות (או כל חוקיות מסוימת), המערכת הגדולה תתנהג כמו המערכת הקטנה. ממש כמו מערכת מחזורית.

במשחק החיים של קונווי, בסרטון השני שבו צפיתם, יוצר הסרטון הראה בהתחלה משהו שמצוי ברמת הבנה גבוהה. תחילה, ראינו את התאים הבסיסיים שדולקים ונכבים. עם הזמן יוצר הסרטון עשה “זום אווט”, ובשלב מסוים ראינו צורה ברורה שנוצרה – ריבוע, תא. ומאוחר יותר – כמה ריבועים שכבים ונדלקים, ובכך עברנו לרמת הבנה נמוכה יותר (כבר לא יכולנו לראות את היחידות המרכיבות את היחידה הגדולה).

דוגמה נוספת היא שאנשים חשים לא בנוח כאשר חודרים למרחב האישי שלהם, פרט לזוגות אוהבים שמצויים מאוד קרוב אחד לשני. תופעה זו היא ממש כמו אטומים. יש אטומים שביניהם משיכה (כמו זוג האוהבים), ויש אטומים שביניהם דחייה (כמו אנשים שלא מכירים זה את זו – ברגע שיתקרבו זה לזה, הם ישאפו להתרחק עקב חוסר נוחות). תפיסת האינטראקציות בין אנשים היא רמת הבנה נמוכה מנגד לרמת הבנה גבוהה, שהיא תפיסת האינטראקציות בין האטומים. רמת הבנה גבוהה מכונה כך משום שהצופה מהצד מבין את כל רמות ההבנה עד רמת ההבנה הגבוהה. אם הוא מצוי ברמת הבנה נמוכה, מבין רק אותה (או את רמות ההבנה שמצויות אפילו נמוכות יותר ממנה).

אני לא בטוחה אם עיקרון המחזוריות הוא חוק מוחלט במשחק החיים של קונווי – כלומר, האם כל מספר דורות (או כל חוקיות מסוימת אחרת) המערכת הגדולה תתנהג כמו הקטנה, או האם רק במצבים מסוימים יתקיים חוק המחזוריות. מכאן, בהנחה שלא תמיד פועל עיקרון המחזוריות, אני גם לא יודעת אם העולם שלנו הוא אחד מהמערכות המחזוריות הספציפיות. שלא לדבר על כך שהעולם שלנו לאו דווקא מתנהל כמו משחק החיים של קונווי. זוהי פשוט מטאפורה יפה שמתאימה לתאוריה שלי על קיומם של עולם המשחק, העולם הבסיסי (החומרי) ועולם נוסף שעליו נדון בחלק ב’.

כעת, אפרט על העולם הבסיסי, שאותו הגדרתי קודם כרמת הבנה גבוהה בעולמנו.

לפי דעתי, העולם הבסיסי (החומרי/הפיזי) הוא העולם הבסיסי ביותר אותו הצלחנו לתפוס ע”י חושינו ולהבין ולהוכיח כיצד הוא פועל. בעולם זה, לא קיימת משמעות חיים, אך קיימת משמעות בפירוש של השלכה. בעולם זה לא קיימים חושים, אך קיים זמן. 


כשנחזור לדוגמת משחק החיים של קונווי, נבין שהמרחב בו התאים הבסיסיים הקטנים והאינטראקציות ביניהם הוא העולם הבסיסי. בעולם שלנו, העולם הבסיסי מצוי במרחב בו האטומים והאינטראקציות ביניהם. קיום המשמעות (ההשלכה) בעולם זה נובעת מכך שלדוגמה אם אטום אחד לא יתנגש באחר וידחה אותו, האטום האחר לא ינוע. כלומר, לא קיימת משמעות רגשית. 


כיניתי את עולם זה כ”העולם החומרי והבסיסי”, משום שבו מצוי החומר בצורתו הבסיסית ביותר. מה שמעבר לעולם זה (אם האטומים הם לא היחידה הבסיסית ביותר) כבר מצוי ברמת הבנה גבוהה יותר שאותה, נכון לעכשיו, לא ביכולתנו לתפוס/להבין במלואה. כלומר, העולם הבסיסי מצוי ברמת ההבנה הבסיסית ביותר אליה הצלחנו להגיע (ולהוכיח). מכאן, חשוב לציין שהתאוריה שלי לא פוסלת את האפשרות שמספר רמות ההבנה הוא מספר אינסופי.

עד כה, בחלק א’, דנו בחלק מתאוריית העולמות שפיתחתי – בעולם המשחק ובעולם הבסיסי (החומרי), ובמשמעות השרויה בהם. אך מתי לא קיימת משמעות? בזה נדון בחלק ב’ של המאמר, שיועלה בחודש הבא.

מקווה שנהניתם,
יובל.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: תמר הירשפלד-בומביגר