רמזור תל אביבי

קר. הכרית בדיוק במקום הנכון והראש בדיוק בזווית הנכונה. השמיכה נעימה, חלקה, יוצרת מאורה חמימה בתוכה. אצבעות הרגליים מתחככות בשמיכה. שאיפה עמוקה ביותר. פיתול עדין שגורר אחריו התמתחות שמלווה באנחה משחררת. נעים לה. עיניה נפקחות ברפרוף. גופה דומם. הנפש צלולה ונקייה.

ואז בבת אחת, מתרחש חיבור למחשבות, במהלכו היא נוחתת לקרקע ומתחברת למציאות; היא מתעוררת.

התחושה הידועה מתחילה לבעבע. שוב, כאילו מישהו הכניס את זרועו לבטנה, תפס בקרבים, כיווץ אותם, סובב אותם ונטש. תחושות המועקה, הבדידות, הזרות, הריקנות, העצב המוכרות. בחילה. היא מתחרטת על שפקחה עיניים.

והפעם פקחה את עיניה בתל אביב, לא בעיר ילדותה המצלקת.

איך בגילה הצעיר כבר חווה את המועקה הזאת? מה כבר קרה לה? ואיך עם כזאת אבן על הלב – עד עכשיו לא התדרדרה? הלא זאת המצוקה הגדולה ביותר?  

והאם באמת יש תקווה? אם כל תקופה טובה היא לא אחרת מאשליה? האם להיות נאמנה לאמת שלה ולסבול? האם להיכנע? האם בכלל קיים סיכוי שתצליח? אם אפילו לא מעלה בדעתה שעשויה להצליח – אולי האמת שלה כלל לא נכונה? או שמא החברה, ערכיה, התנהגותה והשפעתה – כל כך רחוקים מהטבע? ולכן המרחק מהאמת ומשלווה אמתית כל כך גדול? האם היא בכלל חזקה? האם בכלל קיים בה מה שדרוש כדי להצליח וכדי להשתנות?

האם היא רוצה להיות צודקת ויודעת אך ללא כל יכולת הגשמה כי הפער בלתי ניתן לגישור? או בעלת נחת ושלווה, אך חייה בשקר? והאם יש שלווה שגוברת על שלווה אחרת? והאם התחשבנות שכזאת בכלל משנה?

האם עדיף לחיות על פי שקר על לא לחיות בכלל?
האם עדיף לחיות עם כאב תמידי שכזה על לא לחיות בכלל?
האם כדאי לחיות בעולם בו רגע של כאב עולה על רגע של שמחה?
האם שאלות אלו הגיוניות בכלל?
האם היא אי פעם תדע נחת?
היא לא מוכנה לשאת את המלחמה בצלקות, שהולכות ומתחדשות ומתרבות.
היא לא מוכנה להתמודד עם גזר הדין שגזרה על עצמה.
ובראשה ממשיך להתנגן: ‘להתערבב ולא להיבלע. להתערבב ולא להיבלע. להתערבב ולא להיבלע. יומן מסע.’

***

הכל בסדר.

היא יוצאת לטייל ברחובות העיר עם שמלה מתנפנפת, איפור בעיניים ושיער מטופח היטב. נהנת מהמבטים של העוברים והשבים. נהנית מכמות הדברים שיש לעיר להציע לעיניה; חנויות מיוחדות ומקוריות, ים יפהיפה עם נמל עוצר נשימה, אזורים עתיקים, בתי קפה ומסעדות טעימות. ובמיוחד אנשים מגוונים ומיוחדים.

יש את האנשים המכובדים והיזמים שבדרך כלל מופיעים על אופניים וקורקינטים חשמליים, כשגבם מתהדר בתיק חלק, שחור ועסקי, עם משקפי שמש של Ray Ban.

יש את הרווקים שצצים בשעות החשיכה בברים, פורצים בצחוק רם וגברי כדי למשוך את תשומת לבה של הבחורה שיושבת שולחן לידם. אלה עם הזקן הקצר שתוחם את פניהם ומעניק להם לסת מרובעת וגברית, כפי שרואים בקולנוע.

יש את האמהות עם העגלות הרחבות של התאומים, שמתרוצצות להן עם תספורת נועזת, ונזם באף.

יש את הנערות שלובשות מכנס קצרצר, חולצה קרועה, צמודה וצעקנית, כששערן אסוף לכדי קוקו גבוה, על-ידי גומייה עם פפיון ורוד.

יש ויש ויש.

היא אוהבת את כל האנשים האלה. היא שמחה להביט בהם ולנסות להבין את השלב בו הם נמצאים. את האותנטיות שלהם. את הדרך שלהם, אותה מנסים לצעוק לחברה על-ידי מלבושם והתנהגותם. היא אוהבת את העובדה שהם כמהים לכך שיביטו בהם. אחד אחד. היא אוהבת את הרעיון של תל אביב – עיר של כולם. עיר בה הכל אפשרי. עיר של אנשים שונים ומיוחדים. עיר שלה. אולי תל אביב תעזור לה להחלים.

אך רמזור אחד היא לעולם לא תשכח. רמזור מספר 20. הרמזור ששוכן ליד מגדלי עזריאלי.

פעם אחת, כשחיכתה שהרמזור יאשר לה לחצות את הכביש, שני נערים, בני כשלוש-עשרה שנים, התקדמו לעברו, בעודם משתובבים ודוחפים זה את זה לכביש הסואן. הילדה שביניהם תפסה את עיניה. הייתה זאת ילדה יפהפייה עם שיער מדורג, ארוך, חלק, מלא, אדמוני וצבוע, נזם באף ושלל קעקועים. מאוד נשית, משדרת סקס, בעודה צוחקת באופן ילדותי, צווחני ומתגלגל. מראה שטני, לא הגיוני ומבלבל, מראה מבשר רעות. מדיף ניחוח של התבגרות מוקדמת מדי. עברה בה צמרמורת, וקיבתה התהפכה שוב. המראה הזה הותיר בה אימה וזעזוע.

ובפעם אחרת, כשחיכתה לאוטובוס בתחנה שנמצאת ליד אותו הרמזור, שתי ילדות, גם הן בנות כשלוש עשרה שנים, הגיעו, כשאחת מהן, לבושה בשמלה לבנה קצרה, כשחלקה העליון נראה כמחוך עם תמיכת חזה מברזל ומבד ריק ללא ריפוד שדבר לא ממלא אותו, גם היא מכוסה בקעקועים ומעוטרת בנזם, מדברת מוזר עם חברתה. היא הייתה כנראה בעלת מוגבלות מסוימת. לפתע היא החליטה להרים את שמלתה כדי להראות לעוברים את לבניה, ופרצה בצחוק משוגע.

למרגלות הרמזור, מתגורר לו כבר מספר ימים נער שחום, רזה וצנום מאוד. מרבית הזמן רכן קדימה, לא היה ברור אם ישן או אם מסניף עוד סמים, כשמסביבו עננה של עשן וצחנה.

ובהמשך, באי באמצע הכביש, ישב לו חסר-בית זקן. כל כך מכוער. כשחלפה על פניו הבחינה כי מתגרד בחוזקה בראשו, וכשהסיר את ידו, נגלתה בפניה גבעה לבנה של פטרייה ענקית.

והחברה? כבר התרגלה למראה. אנשים כבר לא מעיפים מבט, אפילו לא הקטן ביותר, באנשים האלה. אנשים כבר לא טורחים לגשת. אנשים מתביישים לשאול. אנשים מפחדים להתקרב, כי אולי רק האוויר יעביר מחלות. אנשים כבר לא מחלקים חיוכים, שמא החיוך יתפרש ככוונה הלא נכונה. כפי שרף הסיפוק והשמחה עולה ככל שהעולם מחייך אליך, כך גם רף העצב, שבשלב מסוים – הופך לאדישות.

אבל היא? הייתה רוצה להיות כמוהם ליום. להרגיש איך זה מרגיש להיות הם. הייתה רוצה להיות רק היא, ללא כל עול אחר.

היא הייתה רוצה להעלות חיוך. הייתה רוצה לשנות את כל העולם. אבל שוב, היא מרגישה כל כך חסרת כוח, וחלשה. גם היא מפחדת, כמו שאר האנשים. גם היא עסוקה בעצמה, כמו שאר האנשים. האם תכנע? או שלא? ואם לא, מה מבדיל אותה מאחרים?

השפיות האמתית בעולם הזה היא השיגעון.

יובל.

רמזור תל אביבי.jpeg

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: רונית בר-אשר

העולם של יהודה ב’

יהודה כמפקד בסיס טירונים של הצנחנים ושהותו בארצות הברית

קישור לחלק א’

בשנת 1975 יהודה התמנה להיות מפקד בסיס הטירונים של הצנחנים. “לקחתי בבקו״ם ילדים, שרק יצאו מתחת לסינור אמם, ובמהלך שמונה חודשים הפכתי אותם לגברים לוחמים – צנחנים!” גם בתחום זה מתעוררות המון שאלות: איך הופכים ילד ללוחם? מסינור האם לגבר העומד בלחצים?… יהודה תיאר שהשתדל להיות מפקד מאוד קשוב. בחן בקפידה את חייליו, ניסה לעזור בכל דבר שיכל. יחד עם זאת היה גם מפקד קשוח. הוא סיפר שהיו לוקחים ממנו מרחק, אבל ידעו שאם קיימת בעיה – יהודה הוא הכתובת.

יהודה ציין שאחד האתגרים הגדולים ביותר בתפקיד מפקד בסיס טירונים הוא לאחד בין כל הטיפוסים השונים שמגיעים ממקומות שונים לגמרי בארץ, ליצור מהם חיילים שוויוניים עם חוקים מסוימים וזכויות מסוימות ולאגד אותם לכדי צוות לחימה. אתגר נוסף הוא לקרוא בין השורות: חייל אתיופי שמבקש להישאר בבסיס בסוף השבוע – ניתן להעלים עין, אך אולי אין לו מה לאכול בבית? אולי אין לו קורת גג? לפי יהודה, ניתן להקטין ראש, להתעלם ולהגיד “מה כבר ניתן לעשות?”. אך מצד שני ניתן להתערב, ולהראות לחייל שהמפקד מבין ורוצה לעזור לו. “ואחר כך כשאתן את הפקודה ‘קדימה – להסתער!’ אותו החייל יסתער ויחלץ אותי מהסמטה בה יורים מכל הכיוונים” .

בשנת 1976 יהודה התמנה למג”ד (מפקד גדוד) בגדוד הנחל המוצנח, ובשנת 1978 לסמח״ט (סגן מפקד חטיבה) הצנחנים. לאחר מכן, יצא ללימודים בבית הספר של ה”מארינס” האמריקני. יהודה סיפר שזאת הייתה שנה מאוד חשובה עבורו ועבור משפחתו, משום שהייתה רגועה ביחס לחמש השנים שעברו כשהיה בחטיבה. במהלך שנה זו לאט לאט למד לדבר אנגלית, ואפילו הרצה בפנטגון. “כל הזמן צוחקים על זה ושואלים איך הרצית שם אם לא ידעת אנגלית?” יהודה סיפר בחיוך. “אך על הרצאה זו עבדתי 1000 פעמים, אם לא יותר, והכנתי את עצמי לשאלות.”


יהודה בחיל הנחתים האמריקני

הקמת חטיבת גבעתי

בשנים 1980 עד 1982 יהודה שירת כמפקד חטיבת הבקעה.


יהודה כמח”ט (מפקד חטיבה) הבקעה

לאחר מכן, כיהן כסגן מפקד אוגדת הצנחנים במלחמת שלום הגליל. אחד הלקחים מהמבצע הזה היה שיש להקים עוד חטיבת חיל רגלים, ורפאל איתן (רפול) ז”ל, שכיהן כרמטכ”ל באותה התקופה, הורה ליהודה להקים את חטיבת גבעתי, משימה שע”פ יהודה, לא הייתה פשוטה בכלל. הגיעו 150 חיילים, ושוב, שאל את עצמו על מה הוא מחנך את החטיבה? למה שיתן פקודה ושיקשיבו לו? איך יסמכו עליו? הוא קבע סמלים, תגים והמנון של החטיבה. ההמנון נבחר לפי רצון החיילים, צבע הכומתה שנבחר היה סגול, התג שנבחר הכיל מספר מרכיבים: את שועלי שמשון, השועלים שלחמו לצד שמשון נגד הפלשתים באותם המיקומים כמו שחטיבת גבעתי תלחם בעתיד. מרכיב שני, ים, משום שחטיבת גבעתי הוקמה בראשית דרכה כחטיבת חי”ר שמשימתה הייחודית היא נחיתה מהים. והשאר: גבעות של הנגב, צבר וסכין.


תג חטיבת גבעתי

תמונה שצילמתי בביתו של יהודה, שמתארת באופן קומי את התג של גבעתי ואת יהודה כמייסד החטיבה.

נאומו של יהודה בעצרת 30 שנה לגבעתי:

“גבעתי –לראות את כל החטיבה כך – אני ממש מתרגש. חלום שהתגשם.

משפחות שכולות, אלוף הפיקוד, ר’ עיריית אשדוד, המח”ט, עופר לוי,  מח”טים, מג”דים, מפקדים, לוחמים. מכובדי כולם.

גד’ שקד, גד’ צבר, גד’ רותם, גד’ הסיור, גד’ רימון – לראות אתכם ולשמוע אתכם זה פשוט תענוג.

“לפני שלושים שנה קרא לי הרמטכ”ל דאז, רפול, והטיל עלי את המשימה של הקמת חטיבת חי”ר מעולה כלקח עיקרי של מלחמת שלום הגליל.  ההקמה הייתה אתגר קשה מאד.

אנחנו, בגבעתי המתחדשת ממשיכים את ההיסטוריה והמורשת של שמשון הגיבור שנלחם בפלשתים, את ההיסטוריה של חטיבת גבעתי במלחמת השחרור שנלחמה בכל רחבי הדרום. ואתם, כיום, עומדים מול עזה, באותו השטח עצמו, על אותן הגבעות ואותן הדרכים, כשהשועל מימי קדם ממשיך להיות הסמל החרוט על תג החטיבה. כמובן, עם הזנב למעלה, וכולכם יודעים למה.

כאשר הקמנו את החטיבה, היה חשוב לנו מאד להטמיע את הערכים שעליהם נחנך את המפקדים והלוחמים בעתיד. מפקדים הולכים בראש, לא משאירים פצועים בשטח, היוזמה, החתירה למגע ולניצחון, ועוד דבר קטן –   אהבת עם ישראל וארץ ישראל.   

ואכן, במהלך שלושים השנים, מיישמת החטיבה את אותם ערכים עצמם.

מג’ד שקד, מרקובסקי,  מסתער על המחבלים בבקעת הלבנון וכשנפצע, מחזירים אותו הלוחמים הביתה בחילוץ מסובך וקשה שארך כעשר שעות.

מג”ד צבר, שמוליק אדיב ז”ל, מסתער בראש הכוח ונהרג בגזרת הר דוב.

מפקדים ולוחמים מגדוד צבר נפגעים במבצע קריסטופאני בגזרת לבנון, תוך שהם מתפקדים בצורה מעולה ומהווים דוגמה ומופת ללחימה בשטח.

מפקד הסיירת, אייל שליין, לימים המח”ט, מוליך את הסיירת לביצועים בלבנון בנחישות, במקצועיות ובחתירה לניצחון.

המח”ט עימאד פארס נכנס לג’יבליה, בראש החטיבה, מבצע את המשימה ויוצא ללא נפגעים.

המח”ט אייל אייזנברג, מוליך את החטיבה למבצעים רבים בעזה, ובמבצע “ימי תשובה” מנקה את השטח מרקטות וטילים.

הגדס”ר, בפיקודו של עופר וינטר, מקבל את אות המופת מידי הרמטכ”ל על פעילות היחידה במרחב עזה.

המח”ט, יואל סטרוק, מוליך את החטיבה במלחמת לבנון השנייה.

אילן מלכה, המח”ט, מוביל את החטיבה במספר מבצעים ובמבצע  “עופרת יצוקה”, והחטיבה מקבלת שבחים רבים.

סרן זיו שילון, מ”פ בגדוד צבר נפצע קשה בגבול עזה, מעשיו ודבריו הם מופת ודוגמה לחטיבה ולצה”ל. הרבה הערכה, הרבה כבוד, הרבה אהבה מכולנו.    אשרי העם שיש לו בנים כאלה.

במהלך השנים הופכת החטיבה לחטיבה מובילה, המוליכה את תורת הלחימה ברצועת עזה תוך שהיא תופסת את מקומה ב”שפיץ” של צה”ל.

עבורנו, המפקדים בעבר ובהווה, יש הרבה נחת וגאווה. ולך, אלוף דרום, יש חטיבה אדירה שתבצע כל משימה שתטיל עליה.

לוחמים ומפקדים, המשיכו בדרך זו. מכם יצאו המ”פים, המג”דים והמח”טים הבאים.

מפקדים! זכרו, אתם מקבלים מהאימהות את היקר מכל, את הבנים. האדם הלוחם הוא הערך החשוב שיש לנו.  עליכם לטפח את כבוד האדם, את הרעות ואת אחוות הלוחמים. בצעו אימונים קשים שיכינו את הלוחמים להתמודד ברגעים קשים, ובתוך כך היו אוזן קשבת ללוחמים לבעיות ולמצוקות. המשיכו לטפח את רוח החטיבה על מנת שתהייה מוכנה ביום פקודה לבצע את המשימות הקשות ביותר.

ואתם המפקדים, תהיו ראויים לתת את הפקודה “קדימה הסתער”. שמרו על מורשת הקרב. לקחיה נלמדו בדם לוחמינו.

מי שחלם גבעתי, מי שנשם גבעתי,     מי שהלך עמנו בדרכים,

שב וחוזר גבעתי, שב ואומר גבעתי,    עם גבעתי הלאה ממשיכים.

הרבה הצלחה,     חיזרו הביתה בשלום.”

יהודה פיקד על חטיבת גבעתי עד שנת 1984, ולאחר מכן התמנה למספר תפקידים נוספים במסגרת הצבאית: מפקד עוצבת אדום, ראש מטה פיקוד הדרום ונספח צה”ל בדרום אמריקה.


יהודה בקבלת הפיקוד על אוגדת אילת

יהודה סיפר שבתקופת שירותו כנספח צה”ל בדרום אמריקה, התרחש פיגוע בשגרירות ישראל בבירת ארגנטינה, בואנוס איירס, וענת, אשתו, יצאה מהבניין כחמש דקות לפני שהפיגוע התרחש. הפקידה המקומית של יהודה, לאה, נפגעה, והוא, למזלו, היה במדינה אחרת. .

בשנת 1993 יהודה השתחרר מצה”ל בדרגת תת-אלוף, והמשיך את פועלו “על אזרחי”.


יהודה כמפקד אוגדת אילת

לאחר שחרורו: כהונתו כראש אגף הנוער והנח”ל

בשנת 1996, שר הביטחון יצחק מרדכי והרמטכ”ל אמנון ליפקין-שחק מינו את יהודה לראשות אגף הנוער והנחל. “זאת אחת המשימות החשובות ביותר שעשיתי בחיים הלא-צבאיים. פעלתי בתחום החברה במדינה!” יהודה אמר בחיוך. כיום, אגף זה מכונה האגף החברתי, והוא כולל את הגדנ”ע (גדודי נוער עברי), ובאופן כללי, את כל הפעילויות הטרום צבאיות. אחת מהבעיות שיהודה שם לב אליהן בקרב הנוער של אותה התקופה, החיילים לעתיד של המדינה, הוא שזהו נוער ציוני הרבה פחות בהשוואה לנוער העבר, וזיהה בעיית מוטיבציה בנוער. הוא הפנה את הנח״ל מקיבוצים למשימות חברה וקהילה. יהודה הוסיף תחום חברתי לנח”ל, ובעיניו, השיא היה לראות את המורות ה”נחלאוויות” יושבות בבקרים בישובים, ומלמדות עברית את בני העדה הקווקזית ואחה”צ את הוריהם. “זאת ציונות אמתית בעיניי – קליטת עליה. אני ממש התרגשתי. הייתה ביקורת סביב מעשה זה, אך לא עניין אותי מה אמרו משום שאני החלטתי את זה מתוקף תפקידי. לממשלה ולכנסת לא הייתה יד בדבר. עזרה לשכבות החלשות והרצון להעלות את הרמה שלהם, היו שווים את הביקורת שהייתה מסביב.”

נוסף לזה, יהודה הקים את המכינות הקדם-צבאיות החילוניות, ובהמשך תגבר, פיתח והקים מכינות נוספות, משום שראה את הפוטנציאל הרב הגלום במעשה זה. יהודה סיפר שהיו המון דילמות בתקופה שהקים את המכינות: מה מלמדים ילד שגמר שמינית? איזה ערכים? יהדות? אהבת ארץ ישראל? מה היחס ביניהם? מה מטרות המסלול? הם דנו בסוגיות שהעליתי קודם לכן: איך מתגברים על הפחד? מה מוליך את החייל מבחינה חינוכית וערכית? “זה היה פשוט אדיר.” יחד עם יהודה, פעל הושע פרידמן מראשוני ראשי המכינות הצבאיות.  

“אני חושב שהמכינות קובעות את העתיד שלנו. לא רק בצבא, אלא גם בחיים האזרחיים.” יהודה סיכם.

הקמת הנח”ל החרדי

בהמשך,  עלה בראשו רעיון – לגייס חלק מהחרדים לצה”ל, ובכך לסייע להם להפוך לחלק מהחברה הישראלית. בפגישה בנושא זה שכינס עם חברי הכנסת ושר הביטחון בתקופה זו, איציק מרדכי, סיפר יהודה בחיוך שחלק מהנוכחים צחקו לו בפנים. אך יהודה האמין ברעיון וחבר לחרדים ולרבנים על מנת שילמדו אותו על עולמם, והוא הבין שבציבור החרדי קיימת מעין פירמידה. בראשה – “אברכים”, חרדים שלאחר שנישאו משקיעים את עיקר זמנם בלימוד תורה. ולמרגלות הפירמידה – “שבבניקים”, נערי שוליים חרדיים שנפלטו ממסגרות החינוך וחדלו בחלקם להתנהג על פי נורמות החברה החרדית. יהודה התחייב לרבנים שסייעו לו כי החיילים שיתגייסו ישמרו על נורמות אלו.

יהודה מספר שליווה את פרויקט גיוס החרדים ועמד לצדם כשעברו תקופה לא קלה בכלל. לדוגמה, משפחות מסוימות נידו את החרדים, ויהודה היה צריך לשכנע את ההורים לקבל את הגיוס שלהם ואותם בחזרה למשפחה. ושוב, השאלה החוזרת, איך מאגדים אותם לכדי צוות לחימה? עם הזמן, החיילים החרדים הפכו גאים בהשתייכותם לצבא, וביקשו לצאת לביתם עם מדים ונשק, למרות שלא אפשרו להם בעבר מחשש לביטחונם. “צריך להיות חדור מוטיבציה במילוי המשימה.” אמר יהודה. “להיות בטוח שזה מה שאתה רוצה, להאמין בדרך, ולא להיות קונבנציונלי, משום שהקונבנציונליים לא יכולים להוביל דברים משמעותיים או לגרום להתחדשות ולשינויים גדולים.”

הקמת עמותת “לב לנוער”: יהודה מעלה חיוך על פני ילדי קו העימות

אחרי התפקיד כראש אגף הנוער והנחל, יהודה נקרא ע”י לייב לבייב להקים עמותה שתתמוך בילדי קו העימות הביטחוני, עמותה המכונה כיום “לב לנוער”. יהודה התמסר למשימה והגדיר שמטרת העמותה תהיה להעלות על פני ילדים אלה חיוך. “החיוך זה החוזק שאתה נותן לילד להתמודד עם בעיותיו. אם אתה מעלה בפניו של ילד חיוך – העלת חיוך גם בפני הוריו, וכך אתה מחזק גם אותם. המצב שם היה מאוד קשה.” יהודה קבע. במשך חמש שנים יהודה וצוותו עבדו, ו”הרימו” אירועים נפלאים עבור הנוער והילדים בכל ישובי קו העימות.

כיום, יהודה מתנדב בפעילויות חינוכיות בחטיבת גבעתי ובחטיבות נוספות ומסייע לחרדים המעוניינים להתגייס ונתקלים בבעיות שונות ועוד.


יהודה מרצה בכנס מתגייסים ברמת גן

ולסיום, יהודה מבקש רק דבר אחד מכולם: לעשות הכל למען אחדות עם ישראל, כי זהו הכוח של העם. לפי דעתו, עם ישראל הוא עם סגולה, ועל פרטיו להבין זה את זה, לכבד זה את זה, לפתור וויכוחים בנועם ולא בהתלהמות, להבין שאין צדק השורר במקום אחד בלבד. רק כך, לפי דעתו, עם ישראל יגיע להישגים ויחיה בביטחון.

“ואהבת לרעך כמוך.” (ויקרא, פרק י”ט, פסוק 18)

יובל. 

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: רונית בר-אשר

העולם של יהודה א’

ילדות והשפעת אווירת השכונה בה גדל על חייו של יהודה

יהודה דובדבני, בנם של משה וחיה ואחיה של ניצה, נולד ב-15 ביולי, בשנת 1944 (בתקופת מלחמת העולם השנייה), בשכונה קטנה ופשוטה, שאינה דומה לשום שכונה שקיימת כיום – שכונת גאולה שבפתח תקווה, שנקראת כיום רחוב דובדבני על שם אביו של יהודה.

אז, פ״ת הייתה אם המושבות, כאשר שכונת גאולה הייתה שכונה קיצונית של המושבה, במרחק של כ-4 קילומטרים מיהוד, ומוקפת בכפרים ערבים. המושבה הייתה מוקפת פרדסים, ודרכי עפר ששימשו ככבישים. הם מנו 30 משפחות בשכונה, שנקראה  “הפרוור הלבן”, וששכנה בין שעריה ומחנה יהודה – שהיו שתי שכונות גדולות של עולים מתימן. בשכונת גאולה היו שתי משפחות של תמנים. הראשונה משפחת הילל, והשנייה, משפחת צעירי, הלא היא משפחתה של סבתי “נושאת הדגל”, כפי שיהודה כינה אותה. יהודה היה שכן של סבתי, צופיה הירשפלד – צעירי. יהודה וסבתי סיפרו שהוא היה ה”שומר” שלה, ואמה נהגה לאמר לו: “אתה תשמור על צופי, היא מיועדת לך”.

“הייתה אווירה מאוד מיוחדת,” יהודה סיפר עם חיוך. ראשית, כל הילדים בשכונה היו ילדי עובדים, כמעט ולא היה להם רכוש. גודלה של כל חצר בשכונה היה כ- 800 מטר מרובע, לכל משפחה היה משק עזר, שבו היו תרנגולות ועזים. הם בנו ערוגות, גידלו ירקות, וכך היו חיים. ילדי השכונה, שכללו את יהודה וצופיה, העבירו את זמנם בחוץ – שחקו משחקי כדורגל, ישבו ודברו… הכל תחת הפנס היחיד שהיה במרכז השכונה. החיים החברתיים של הילדים היו בחוץ – אחד עם השני. הם היו מדלגים ומקפצים בין חצר לחצר, מבית לבית. בית הספר שהיו הולכים אליו היה בית ספר של ילדי העובדים. מלבד בית ספר זה, היה בפתח תקווה אחד נוסף: בית ספר של “עשירים”, לילדים בעלי הממון.

יהודה סיפר שהייתה אז צניעות שהכילה כבוד רב, בין אם לעבודה, ובין אם להורים. חינכו את ילדי השכונה חינוך סוציאליסטי, ומשפט מנחה היה “כבד את אביך ואת אמך”, למרות שכלל לא היו דתיים, אלא מסורתיים. יהודה סיפר שמדי פעם היו הולכים לבתי כנסת בשבתות. האשכנזים – לבית הכנסת האשכנזי, ואילו התימנים – לבית הכנסת התימני. התפילה הייתה נגמרת מהר יותר בבית הכנסת האשכנזי משום שלא כלל סלסולים כמו בבית הכנסת התימני, ולכן יהודה היה ממהר לצאת מבית הכנסת כדי לשמוע את השירה הקסומה בדרכו למפגש של הילדים בשכונה.

“זוהי האווירה בה גדלנו. יותר באושר ולא בעושר, הייתה אהבה אמתית למולדת ולמדינה בהמשך, הייתה ציונות אמתית, וכך הילדים גדלו”. יהודה תיאר שהילדים בשכונה לא היו כמו הילדים כיום, אלא יותר תמימים ואמתיים “עם הרצון ועם כל הנשמה והלב למדינה”. הייתה נתינה, שהיוותה ערך מאוד גדול עבורם.

“המשפחה שלך, משפחת צעירי, הייתה משהו מיוחד”. אביו, משה דובדבני ז”ל, נהרג במלחמת השחרור בשנת 1948, ומאז, כפי שיהודה מספר, משפחת צעירי, ובייחוד האמא רחל, קיבלו אותו ונתנו לו תמיכה נפשית וחום, והוא תמיד הרגיש שהוא חלק מהמשפחה. הוא תיאר את בית משפחת צעירי כבית פתוח לרווחה, אליו כל הילדים תמיד נכנסים ואוכלים… הוא מאוד אהב את המשפחה הזו. יהודה היה בן גילו של האח יגאל, ואילו צופיה הייתה הצעירה ביותר, אבל הייתה “הכי יפה”, “מג’נונה”, “חייה”, “אש וגופרית”, “שדה” ו”אי אפשר היה להשתלט עליה”. “אם היא הייתה רוצה משהו זה היה אבוד”, כך יהודה קבע. “וככה גדלנו, בית משפחת צעירי היה בית שני שלי.”

יהודה שיתף שמאוחר יותר, כשהיה בקורס קצינים, הוא חלה בדלקת ריאות עם עוד עשרה חיילים, ולקחו אותם לתל השומר, כאשר כוונת הרופאים הייתה לאשפז אותם כעשרה ימים. מפקד הקורס הגיע ואמר להם שאם הם לא חוזרים תוך יומיים – שלושה, הם מודחים מהקורס. יהודה סיפר שבא לרופא וביקש ללכת הביתה, בטענה שאמה של סבתי, רחל, תרפא אותו. התוכנית הייתה שלאחר היומיים – שלושה בבית, עם הטיפול של רחל, יחזור לבית חולים, יראה לרופא שהוא בריא, והרופא יתן לו לחזור לפלוגה. לאחר שצוות הרופאים “צחק לו בפנים”, הרופא הסכים ושחרר אותו לביתו. עם הגעתו של יהודה לבית משפחת צעירי, רחל הכינה לו מרק עם חלבה, שהכיל את כל התרופות מתימן. היא מרחה בשמן את גבו וטפלה בו עם כוסות רוח. לאחר שלושה ימים הוא חזר לתל השומר כדי להשיג אישור שהוא בריא וכשיר לחזור לפלוגה. אותו רופא בדק אותו, ומצא שהריאות נקיות. הרופא חתם על אישור ושחרר אותו לדרכו, כאשר שאר החיילים שהגיעו עמו נשארו בבית החולים, והרופאים היו המומים.

סיפור נוסף שהתקשר לסבתי הוא שבתקופה בה יהודה שירת כמפקד צוות בסיירת, היה עליו לבצע משימה מיוחדת, ולכן לא נכח במדינה כשלושה חודשים. בינתיים, צופיה טסה לתקופה ללונדון ומצאה את “האביר שלה”, מרטין הירשפלד, אליו נישאה. יהודה חזר לארץ מהמשימה, וכתוצאה מכך גם לא מטופח: זקן ארוך, שיער לא מסופר, עם נשק. “נראיתי כחיית בר”, יהודה תיאר. הוא יצא מהמכונית לכיוון החתונה, בציפייה לראות למי ה”חייה שלו” נישאת, ולאחר מכן הבחין בה עומדת על המדרגות. צופיה קראה למרטין לראות את השומר שלה, עליו ספרה. יהודה תיאר את הרגע הזה בו הביט ביופיה של צופיה, וצחק על כך שמרטין פחד ממראהו. יהודה לקח את מרטין לשיחה, ואיים עליו, למקרה שלא יתנהג אליה יפה.

יהודה סיכם את נושא הילדות באמרו: “האווירה של השכונה השפיעה על כל החיים שלי.”

החיפושים אחר האב, משה דובדבני ז”ל

“אבא שלי נהרג בקרב בלטרון, הקרב הקשה ביותר שהיה לנו.”

מבחינה גאוגרפית, עמק לטרון נמצא באזור עמק אילון, ועמק זה הינו בעל ערך היסטורי לעם היהודי. זה היה העמק בו לראשונה לחם יהושע בן נון, ואחריו יהודה המכבי בקרב שמוזכר בחנוכה, קרב אמאוס. לטרון הינו מקום אסטרטגי שחובה היה על כל מי שחפץ לכבוש את ירושלים לעבור דרכו.

בתקופת הקרב בלטרון שבו לחם אביו: הבריטים עזבו את הארץ וניתנה ליהודים מדינה, כאשר מספר התושבים עמד על כ- 600,000 איש בלבד, משום שקודם לכן הבריטים לא נתנו לעולים להיכנס לארץ (החזירו את אניותיהם לים, ושלחו את המעפילים למחנות בקפריסין, לדוגמה). דוד בן גוריון החליט להלחם על ירושלים בכל מחיר, משום שירושלים היא סמל העם היהודי, והתנהלו ויכוחים רבים עם המטה הכללי, בטענה שאין מספיק כוחות כדי להשיג את היעד. לבסוף הוחלט להקים את חטיבה שבע, שבהמשך הפכה לחטיבת השיריון, שלימים החטיבה הזו עצרה את הסורים ברמת הגולן. את החטיבה הזו הקימו כחטיבת עתודה מטכ”לית, והיא כללה עולים חדשים שהגיעו כשפתחו את שערי המדינה. הפיקוד היה של מפקדים מההגנה ויוצאי הצבא הבריטי.

אביו של יהודה, משה דובדבני ז”ל, היה אחד המדריכים בקורס קצינים בבסיס ג׳וארה. לאחר שפורק מערך ההדרכה, הוא נשלח לפקד על פלוגת העולים החדשים בחטיבה שבע. במסגרת התפקיד, הוא קיבל את פניהם של העולים שהגיעו מהאנייה, הביא אותם לתל השומר, חייל אותם, אימן אותם, ולאחר חמישה ימים יצא איתם לקרב הגורלי בלטרון.

אריק שרון ז”ל, שלימים הקים את הצנחנים, כיהן כשר הביטחון וכראש הממשלה, היה אז מפקד מחלקה בפלוגה מחטיבת אלכסנדרוני באותה העת. תכנון המבצע היה לקוי. לא ידעו מבחינה מודיעינית את המתרחש. נוצר מצב שהירדנים תגברו בשני גדודים ומרגמות את מתחם לטרון, עובדה שלא היתה ידועה לכוחות התוקפים. היה זה הקרב החטיבתי הראשון של צה”ל והוא לא נוהל נכון. במקום בלילה, הם נכנסו לאזור בבוקר, היה יום שרבי , הם היו ללא ציוד וללא תחמושת. אריק שרון סיפר ליהודה שליד מנזר השתקנים בלטרון פתחו עליהם באש צולבת, היו הרבה נפגעים והוא נתן את הפקודה, שבדיעבד הייתה הפקודה הקשה בחייו: “איש איש לנפשו”. אריק נפצע בבטנו, והוא זחל חזרה עד שפגש חבר שעזר לו, ומאוחר יותר הם חולצו. “אריק שרון אמר לי ששמע את המקלע שירה חברו, יריות שיצרו מנגינה שהייתה לו מוכרת, כי היורה היה שכנו, ושלפתע המקלע נדם. כשזה התרחש – נאלץ לתת את הפקודה הנוראית הזו.”

באותה העת, משה לחם עם פלוגת המעפילים, שכאמור רק חמישה ימים קודם לכן התגייסו, ולאחר כל הזוועות שעברו באירופה וכל הבדידות שחשו כי כל משפחותיהם נספו, נאמר להם שעליהם להילחם בלטרון. המעפילים לא ידעו היכן הם נמצאים, לא דברו את שפת הארץ, ועל משה היה לארגן אותם לכדי צוות לחימה. עולים אלו תרגלו רק מטווח אחד, וכבר נאלצו לצאת לקרב.

“מי זה בכלל משה דובדבני ובן גוריון? שאומרים לי עכשיו תלכו להילחם על ירושלים?” יהודה שיער מה עלה בראשם של העולים החדשים הללו. ואלו היו החיילים שעל כתפיהם ניצב גורל הדרך לירושלים.

אביו של יהודה ופלוגת העולים החדשים שהייתה תחת פיקודו עברו את המתחם שבו נמצא כיום הישוב היהודי-ערבי “נווה שלום”, הם התחילו לספוג אש שליוותה אותם עד אזור מעיין “עין חילו”. יהודה ציין .שבהיסטוריה היהודית, 2000 שנה קודם, התרחש קרב “מופת” במעיין “עין חילו”, בין יהודה המכבי לבין אמאוס (היוונים).

הקרב הוביל להמון נפגעים, אותם אביו ניסה לחלץ עד שנפצע בשתי רגליו. הפלוגה קבלה פקודת נסיגה, האזור היה מצוי בכאוס, אנשים ברחו, צעקו ביידיש, התחננו למים. לא נותרה תחמושת, האש הארטילרית הייתה כבדה… התנאים היו קשים. מונדק, אחד מחיילי הפלוגה, סחב את משה הפצוע, אולם כשהירדנים סגרו עליהם הורה לו משה שיאסוף את הפצועים סביבו ויציל את עצמו. לאחר שנים סיפר מונדק כי סרב להשאיר את משה, אולם משה איים עליו באקדחו ומונדק עזב אותו עם הפצועים והבטיח לו לחזור כדי לחלצו.  .

כדי לתאר את האנשים איתם משה לחם בלטרון, סיפר יהודה את סיפורו של מ”מ מפתח תקווה שלחם בפלוגה מקבילה. הוא סיפר ליהודה כשנפגש עמו כי ראה ציוד זרוק ולידו דמות ששכבה על הרצפה. הוא אמר: “קום הירדנים מגיעים”, נתן לו מכה, וראה שלא זז. לאחר מכן אמר לו זאת ביידיש. החייל פתח את עיניו ואמר: “אוי, חשבתי שאני באושוויץ”.

“אבא השאיר צוואה לא כתובה שאומרת: מפקדים הולכים קדימה, ולא משאירים פצועים בשטח.”

50 שנה הוגדר אביו של יהודה כנעדר, 50 שנה של חיפושים שהחלו על-ידי הרב גורן, שהיה הרב הראשי, אחר אביו שהיה מבכירי המפקדים בקרב. תחילה, חשבו שהוא במנזר השתקנים, ולאחר מכן חשבו שהוא בירדן – ושלקחו את הקצין הבכיר בשבי. מאוחר יותר חשבו שהוא בחלקת הנעדרים בקבר אחים. “50 שנה לא ידענו איפה הוא”.


יהודה כילד במצבה בחלקת הנעדרים

אחרי 50 שנה, בשנת 1998, בעת שיהודה שימש כראש אגף הנוער והנח”ל למשימות לאומיות במשרד הביטחון, איציק מורדכי, שהיה שר הביטחון ואמנון ליפקין שחק, שהיה הרמטכ״ל, החליטו להטיל על יחידת אית”ן של צה”ל לנסות ולאתר את אביו של יהודה. היחידה איתרה אותו לבסוף בבית הקברות “נחלת יצחק” בתל אביב. כשהגיע לקבורה בתל אביב, חיל האוויר המצרי הפציץ את תל אביב ואת בית הקברות, ולכן בלחץ אותה העת נקבר אביו של יהודה דובדבני כאלמוני. מכאן, לא ידעו כל התקופה היכן משה. יהודה היה בן 3 שנים וחצי כשאביו נהרג. הרב גורן אמר ליהודה לשוחח עם אביו באמצעות האבן שבחלקת הנעדרים, והוא לא הבין, “הרי זו אבן”. עם הזמן, התחיל לדבר יותר עם האבן – עם אביו, וממנה היה מקבל כוחות נפשיים מחוזקים. היא סייעה לו להתמודד עם קשיים ובעזרתה קבע את כיוונו בחיים. “וברור היה לי שאני הולך לדרך צבאית.” יהודה אמר עם חיוך.

מוקדם יותר, בשנת 1993, יהודה חזר ארצה לאחר שסיים את תפקידו כנספח צבאי בדרום אמריקה. אריק שרון נפגש עימו וסיפר לו על הקרב בלטרון. הוא אמר לו שהערך שלא משאירים פצועים בשטח, שעליו מחנך צה”ל , מגיע מהתנהגותו של אביו של יהודה שלא מוכן היה לעזוב את הפצועים מפלוגתו ונהרג עמם. “זה בשבילי היה הצל״ש הכי גדול, זה עשה לי טוב בנשמה בהמשך.” יהודה אמר.

מאוחר יותר, קראו לרחוב בה גדל על שם אביו – “רחוב דובדבני” ויהודה זכה להכרה אותה רצה שתהיה לאביו. כילד, יהודה סיפר, הנושא העסיק אותו המון. תמיד ציפו מיהודה להרבה, משום שהיה הבן של אביו, שהשאיר אחריו צוואה לא כתובה.


יהודה מניח זר ביד לבנים בפתח תקווה

צוואת משה דובדבני ז”ל והשפעתה על יהודה בקריירה הצבאית שלו: קרב החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים.

יהודה סיפר שכדי שיהיה לחייל פרופיל קרבי, עליו לשקול לפחות 50 קילוגרמים. יהודה שקל 49 קילוגרמים בעת גיוסו לצה”ל ולכן היה לו “כושר קרבי לקוי”. הוא ערער על הקביעה הזאת וסיפר שכדי להצליח להעלות את הפרופיל אכל המון (במיוחד אוכל שמן) וניסה לפתח שרירים, ולמרות כל זה לא הצליח לעלות במשקל. לפני השקילה, בנות הגרעין שלו בקיבוץ “עמיעד”, בו התגורר בתקופה זו, הוציאו את הגומי שהיה בלבנים שלו והחליפו בעופרת, שתוסיף עוד משקל. אך עדיין, ביום השקילה שקל פחות מ- 50 קילוגרמים, וכשהרופא מדד אותו שיחק עם המשקל, וביקש ממנו להעלים עין ולרשום ברישומיו 50. עד כדי כך רצה להתגייס ולשרת כחייל לוחם.

את הקריירה הצבאית שלו התחיל בצנחנים ולאחר מכן יצא לקורס קצינים, בשנת 1964. במהלך הקריירה נפצע בבקעה שלוש פעמים, בתקופת המרדפים. הוא השתתף בחילוצו של משה פלס סטמפל ז”ל וסגנו דורון מנור ז”ל בעת מרדף בבקעה, הסתער על המבנה שבו הסתתרו המחבלים ונפצע בעת שהרימון שזרק פוצץ את המבנה.

דוגמה נוספת היא כשנהרג מפקד סיירת חרוב, צביקה עופר ז”ל, כתוצאה מירי מתוך מערה בעת מרדף. יהודה החליט שהוא מחלץ אותו, למרות הקשיים הרבים. המחבלים זרקו רימונים שהתפוצצו מכל עבר, ובכל זאת יהודה העמיס וגרר אותו, בעודו יורד לתוך הוואדי. “לימים אמרו לי: רצת בתוך הרימונים? אמרתי כן, זו הצוואה של אבא.”

“בתקופה זו הייתה לנו לחימה עם נפגעים, פצועים, חילוצים, הפקת לקחים, וכתבנו במו ידינו את תורת המרדף. הבקעה הייתה מלאה במוצבים, כמעט ללא צמחיה וחקלאות. זו הייתה תקופה קשה עבור הבקעה. מאוחר יותר התחלנו לשמר אותה, והיום, כשאני נוסע בבקעה, ורואה כל כך הרבה ירוק ויישובים משגשגים, אני חושב על כך שאני שותף לזה, וזה גם בזכותי.”

תקופת שירותו בבקעת הירדן השפיעה רבות על חייו של יהודה, כפי שאמר. צוואת אביו מומשה גם במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. “לא משארים פצועים בשטח, מפקדים הולכים קדימה ואני מסתער ראשון. זו הצוואה וזה מה שעשיתי.”  


יהודה לפני צניחה

באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים, בעודו במכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה (פו”ם), קורס שנועד להכשיר קצינים בכירים בצה”ל. פיזרו את הקורס שלו על מנת להחזיר כוחות לגדודים ולהיערך למלחמה. יהודה הגיע בחזרה לגדוד 890 בתור סגן שני למפקד הגדוד. הגדוד נשלח לחווה הסינית אזור שמצוי במערב חצי האי סיני, סמוך לתעלת סואץ ולאגם המר הגדול, והוא נחשב לאחד מהקרבות הקשים ביותר של מלחמת יום הכיפורים. המשימה הייתה לפתוח את הציר לתעלה שהייתה תפוסה על ידי כוחות אויב “ציידי טנקים”. הלחימה הייתה קשה ביותר מאחר ולא היה מודיעין נכון לגבי כמות הכוחות המצריים שעמדו למול הגדוד. עד מהרה הפכה הלחימה העיקשת למבצע מורכב של חילוץ פצועים והרוגים מהשטח. יהודה נשלח לפלוגה ג’ שאיבדה את מפקדה וחילץ את כל הפצועים עד שנותר לבדו תוך שהוא מחפה על החילוץ האחרון.

על התנהלות זו קיבל את אות המופת שהוענק לו על ידי שר הביטחון.


דף מהספר “ישראלים מתכתבים עם פרקי אבות” מאת משה ניר

“איך הפחד לא השתלט עליך?”

יהודה הסכים עם שאלתי ואף חידד אותה, והציף בעוד שאלות מוסריות דומות: איך מפקד מתגבר על הפחד? איך מפקד אומר “קדימה – הסתער!” ואכן מסתער, בעודו סומך על החיילים ויודע שהם אכן מבצעים את הפקודה ומסתערים? מי הוא המפקד, שלעתים גדול מהחיילים שתחתיו בשנה בודדת, שייתן פקודות של חיים ומוות ויקבע את גורלם?

וכתגובה לשאלות אלו הוסיף לשאול: באיזו דרך של מנהיגות מפקד בוחר כדי שהחיילים שלו יבצעו את הפקודות הקשות ביותר ויסמכו עליו לא משנה מה? איזה ערכים מנחיל? יהודה ענה שלפי דעתו, על החיילים להעריך בכל לבם את המפקד, לסמוך עליו, לדעת שהמפקד “אוטוריטה”, לדעת שדואג להם, מטפל בהם, מלמד אותם להיות מקצוענים ונותן להם את הכלים הנכונים… אך איך משיגים זאת? “אם המפקד עושה את זה נכון – אז חייליו ילכו אחריו. אבל אז נשאלת השאלה איך המפקד בעצמו מתגבר על הפחדים האלה? איך המפקד עצמו קם ומוליך אותם? הוא משמש עבורם דוגמה אישית. לכן אבא אמר – מפקדים הולכים קדימה – זו הצוואה. מי שלא יכול להתגבר על פחדיו – שלא יהיה מפקד. היו לי פחדים, השיחות עם אבא, דרך האבן, עזרו לי להתגבר עליהם. אותי הוליכה העוצמה שבמנהיגות, זה שאני צריך לשמש בפני החיילים דוגמה, החינוך מהבית ומהתנועה, המטרה למענה נלחמים, אבא שלי וצוואתו – הכל. הכל מתרכז ברגע שאתה קם ומסתער. כשיש אש מסביב ואתה מבין שאתה יכול למות מכדור אויב.”

לאחר שיהודה סיים את הקורס פיקוד ומטה (פו”ם), רצה לצאת למשימה מבצעית בחו”ל, ובקשתו נדחתה משום שלא ידע אנגלית ברמה גבוהה. יהודה התגייס לצבא בגיל 17, מבלי שסיים תיכון ומכאן לא הייתה לו תעודת בגרות. כשניגש לייעוץ אקדמאי ורצה לעשות תואר באנגלית, פרופסור יעבץ ז”ל, באוניברסיטה העברית, ניסה לדחוף אותו לעשות תעודת בגרות, משום שרק כך ניתן היה לעשות תואר. יהודה התנגד לכך משום שלא רצה להוציא תעודת בגרות וכל מה שרצה היה לדעת אנגלית – כדי שיוכל להשתתף במשימה, וביקש ממנו שידבר עם המפקד שלא אפשר לו לצאת למשימה, גנדי, שהיה אז יועץ הממשלה בנושא טרור. בכל מקרה, פרופ. יעבץ שלח אותו לדבר עם מנהל ביה”ס התיכון שלו, והתעקש משום שמצא חן בעיניו. “בלית ברירה”, כפי שיהודה סיפר, נסע לבית ספר התיכון שלו, “עמל” שבפתח תקווה, ודיבר עם המנהל. משום שהזכיר את שמו של פרופ. יעבץ, שהיה אוטוריטה אקדמאית, קיבל מיד תעודה שאומרת ששהה בבית הספר 3 שנים. ולבסוף הוחלט שבלי בגרות – אם יוציא בציונים הצבאיים 85, באקדמיים 75 ולא ייכשל באף בחינה – יקבל תואר. “וכך השגתי את התואר שלי מבלי לסיים תיכון וללא תעודת בגרות.”

עד כאן חלקו הראשון של הריאיון של יהודה. נתראה בחלק ב’!

יובל.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: רונית בר-אשר

מראיון ברדיו “ארץ” ועד להכל בראש

הטקסט הבא יעסוק בריאיון שעוסק בפרויקט, שעברתי ע”י המראיינת נירית צוק ברדיו “ארץ”. תחילה מוזמנים להאזין לו.

אז אחרי שסיימנו לצחוק קצת על הבלאקאווט המטורף שהיה לי, אגש למטרת הטקסט ואספר לכם דבר שמכביד עליי הרבה זמן שמתקשר לנושא, והוא חוסר הביטחון בהתבטאות בעל-פה שנוצר לי עם השנים. כשהייתי תלמידת חטיבה, אני זוכרת שהייתי אדם מאוד מרוכז, ובלי בעיה כשהיה לי מה להגיד הייתי אומרת. אני זוכרת שאז לא היה לי אכפת מה אנשים אחרים חושבים עליי, ומכאן לא פחדתי להגיד כל דעה ולא פחדתי מביקורת כתוצאה מדבריי.

בשלב מסוים בתיכון זה השתנה. מצד אחד התחיל להיות לי אכפת מה הסובבים אותי חושבים, ומצד שני גדלתי להיות מאוד שונה מסביבתי הקרובה – בין אם בדעותיי ובין אם באופי שלי. מכאן, הרגשתי שסביבתי הקרובה לא כל כך הכילה את מי שאני והרגשתי שכל הזמן מבקרים אותי. גם בגלל היותי אדם רגיש מאוד שמתי לב למבטים השופטים השליליים הקטנים שהייתי מקבלת (שבדיעבד לאו דווקא היו מכוונים אליי), ולא הפסקתי להיזכר בהם, להריץ אותם בראשי ולהיפגע מהם. הרגשות הללו לא עזבו אותי והיה לי קשה להלחם בהשפעה שלהם עליי. כתוצאה מכך, לאט לאט השתתקתי, וכבר להביע את דעתי בפני רבים היה דבר שהיה מאוד קשה לי לעשות, ועדיין כך. כתוצאה מחוסר הביטחון שנוצר בי, בסיטואציות כאלה הייתי מאבדת ריכוז ופתאום שוכחת כל מה שהיה לי להגיד, כמו שקרה לי בראיון, דבר שיצר עוד חוויות שליליות בנושא, והוריד עוד יותר את הביטחון העצמי שלי. וכתוצאה מכך, מאוחר יותר, זה השפיע גם על חיי היומיום. גם כשרוצה לספר סתם סיפור שקרה לי, בלי קשר אפילו להבעת דעה, אני מאבדת ריכוז ושוכחת כל הזמן היכן הייתי. וכל זה מהחשש של מה העומד מולי יחשוב עליי והאם הוא מבקר אותי בראש שלו. זהו מין ניסיון חסר סיכוי לשלוט במחשבות של האחר. ובריבים ובוויכוחים, כשהייתי נאלצת לדבר ולהשמיע את קולי, בשל חוסר הריכוז, הברירה היחידה שהייתה ושיש לי היא להגיד כל מה שרגעית עולה לי בראש, וזה נאמר בצורה כל כך מתוסכלת וחסרת היגיון, כך שהאדם מהצד השני לרוב לא מבין בכלל מה אני רוצה, חושב שהתסכול והזעם מופנה כלפיו, כשהוא בכלל כתוצאה מהאכזבה שלי מעצמי. הוא חש מותקף והריב רק גדל ומתלהם.

אני יודעת באופן מודע ומושכל להגיד לעצמי שאלו הם דעותיי ושזה בסדר, ושזאת מי שאני, עובדה שאני מנהיגה פרויקט שכזה ושאני מאפשרת לעצמי להיות מאוד גלויה וכנה בחשיפת המאמרים והטקסטים שכותבת. כשאני כותבת מאמרים יש לי את כל הזמן שבעולם בלי שום לחץ, ומכאן מביעה את עצמי מעולה. אך ברגע האמת, ברגעי “לייב”, כשאני רואה פנים מול פנים מישהו אחר וברצוני לדבר ושהבמה לרגע תהיה שלי, אני מרגישה לפתע מאוימת, נתקפת בחרדה, מאבדת ריכוז ושוכחת הכל.  

אז אני נלחמת בזה ועובדת על עצמי. משתפת אתכם בריאיון ובקשיים שלי כחלק מתהליך ההתמודדות שלי עם המבוכה: רציתי להיות כנה וגלויה אתכם, כנהוג באמנות שלי, גם בדברים הקשים, וקצת לצחוק על זה, דרך שגיליתי שיעילה במקרים כאלה. רציתי על ידי החשיפה הזו לא להפוך את הריאיון לטראומטי, אלא ללמידה ולהתפתחות. אז רציתי ללמד את עצמי שיעור, ואולי גם לעורר השראה בקרביכם.
אגב, אספר לכם כדי להמשיך להתגאות בעצמי, גם בטקס סיום י”ב ניסיתי להתגבר על הפחד של הופעה מול קהל, ושרתי, דבר שהיה מאוד קשה לי לעשות. כמעט כל הזדמנות שיש לי להשתפר בנושא זה אני משתדלת לנצל, בתקווה שיום אחד הופעה מול קהל תהיה טבעית יותר עבורי.  

חשוב לי לציין מחשבה בהקשר, שלדעתי, לא על כל דבר צריך להתעכב ולא תמיד צריך להתחבט בעצמינו. יש דברים שאנחנו סובלים מהם ואם הם לא רלוונטיים לחיים שבחרנו לעצמנו – אין חובה לעבוד עליהם ולשפר אותם. אבל כשהדבר רלוונטי להצלחה שלנו, כשהוא משפיע על הדימוי העצמי שלנו וכשהתגברות עליו הכרחית להמשך חיינו – אסור לוותר! אני רואה את נושא העמידה מול קהל כמשהו שבטוח אפגוש אותו בעתיד, כי נפשי חפצה בו. יש בי רצון עז להרצות, ללמד, להשפיע על אנשים ולשתף אותם בעולם שלי. וכן, גם בשידור חיי וגם בפנים מול פנים.  

את נושא כאוב זה אקשר לכך שבתור בני אדם אנחנו מאפשרים לחוויות ולאנשים להשפיע עלינו, וכתוצאה מכך, לעתים מציבים לעצמינו מחסומים. המוח מפתח תגובה אוטומטית לחוויה טראומטית שחווה, כך שבעתיד, כשהאדם יחווה סיטואציה דומה, יגיב באותו האופן אוטומטית. מכאן, מאוד קשה ובעייתי להצליח לשנות את התגובה. מנגנון זה, הפחד והזיכרון הטראומטי, מהווים חלק ממנגנון הגנה קדמוני, כשבימינו המודרניים לעתים רק מגביל אותנו ופוגע בנו. אך בסופו של דבר,  אני מנסה להזכיר לעצמי שוב ושוב שהמחסומים הללו מצויים אך ורק בראש. הכל בראש. ומכאן השינוי הוא אפשרי. כשאנחנו מציבים את המחסומים הללו, אנחנו עושים עוול נוראי לעצמינו בכך שמונעים מעצמינו להשיג את מה שאנחנו רוצים ולהצליח. ואם חושבים על זה ברצינות, זה נגד כל ההיגיון לכבול את עצמינו בשלשלאות.

אני קוראת לכם, וגם לי, להיות מודעים לזה, וכך לנסות להיות אנשים טובים יותר לאחרים ומוצלחים יותר עבורנו.

לסיום, ציור שהכנתי שמבטא בדיוק את רעיון זה. וכרמז למשמעותו: שימו לב להשתקפות שיש בעיניים, ומאידך למצב הדלתות שמחוץ לציור.

שיהיה סוף שבוע נעים ופורץ מחסומים!

וכמובן, תודה רבה למראיינת המקסימה, נירית צוק. 

יובל.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: רונית בר-אשר

חיילי הצללים

הסערה הגורלית התחילה בקרב בין התשוקה והפחד. לבה של יובל רצה להרגיש שוב, וכשסוף סוף הצליח לאזור קמצוץ של אומץ – הפחד שם לו רגל. כל פעם מחדש. אך הכנות של יובל, כהרגלה, צידדה במה שהלב חפץ בו, יד ביד עם העקשנות, המצפון, החוזק והרצון להוכיח. ולכן כל אלו, נתנו לתשוקה דחיפות. ככל שחלף הזמן כך התשוקה איבדה את סבלנותה לפחד, והדחיפות הפכו לבעיטות. ואז לשיחות מוטיבציה. ואז לגבות מכווצות, לנשימות חטופות ולאגרופים קפוצים. ואז, סוף כל סוף, התשוקה הסתערה לעבר המטרה, והשאר – כולל הפחד, הסתערו גם הם, בפנים לבנות כסיד.  

וכך, הם הצליחו לגרום ליובל לדבר. המטרה הושגה, ושררה טיפת נחת בגזרה, במקביל ללהקת ציפורים קטנות ולוחשות, שהחליטה לנטוש את האזור. אך במקום שדגל האנחה יוצב בראש ההר החדש, הכבוש, ה”ירוק יותר” והלא מוכר – ההרגל, הנוחות והביטחון, בראשות הפחד, תקפו חזרה. פיצוץ אדיר הגיח ממרכזו של בור, אותו הפלוגה הכחישה במצח נחושה. יובל עפה אחורה מיליוני קילומטרים מהאזור, בעוד שהחיילים משתרכים אחריה. האש המשיכה להתפשט, רודפת את החיילים, והם נסים על נפשם, מתחרטים שפצחו בקרב הזה וזועפים על האומץ וקוראים בקולי קולות  – “איך הוא העז?”.

ויובל מצאה את עצמה מתחרטת, מצויה במציאות חדשה לגמרי, ללא יכולת לחזור חזרה. הדרך נהייתה כל כך מסועפת, אורכה שנות אור מחייה הקודמים. לא ניתן היה לדעת אפילו מאיפה להתחיל, ואיפה בהמשך לפנות. היא הייתה אבודה, ולכן נכפה עליה לבנות בית מלא בית. יש מאין. ותמיד הייתה קיימת האפשרות לפרוש.

תחילה, כדי לדחות את ההחלטה, יובל הייתה שוכבת תחת כיפת השמיים, בעיניים עצומות ודומעות מפלים, כשמסביבה מלחמת אזרחים, והיא האש שמלבה אותה. גשם זלעפות עקצץ בעורה והכאיב לה, קרבות מזעזעים, עקובים מדם, צרחות אימים, בכי מר. חייל התשוקה פקפק בעצמו, מנודה מהחברה. חייל המובן מאליו ממזמן כבר היה מפורק על האדמה הקרה, לאחר שחייל הכרת התודה הוציא עליו קיטור. חייל הפחד נעדר מהאזור, שריריו של חייל החוזק הנפשי רפו וחיילי הבושה והחרטה הלמו את ראשם בעצים. ויובל בכתה. כל כך הרבה. כשמסביבה כל כך הרבה רעש, שלעולם לא גווע. והיא לא הייתה מסוגלת לשאת יותר את נטל הפיקוד על חייליה. וכל מה שרצתה באותו הרגע היה להיעלם. שקט. לא להרגיש דבר. לצוף. בחילה נוראית לא עזבה אותה. וכמה שכאב לה… הלב נפל משותק, ואחריו כל השאר. וכך הם שכבו להם תקופה, ללא ניע, כאשר הכוכבים שבשמיים חגים, והשמש מופיעה ונעלמת, כהרגלה. אך תמיד היו עננים, ותמיד היה חשוך. ותמיד, גם אם לא ראו אותו, הרגישו בנוכחות הירח.  

ביום ישנו, ובלילה שכשכו בנהר הדמעות שנוצר. מלח הדמעות שרף בפצעי החיילים, אך הם התמכרו לכאב, והוא ריפא אותם מעט. ויובל התמכרה לרחמים עצמיים. ובעודה שטה בנהר, התמכרה לאשליית הזרימה. וכשאצבעותיה נהיו מרופטות, הייתה נאלצת לצאת החוצה. היא הייתה חוזרת למרכז מעגל המדורה, יושבת במרכזו, מביטה מעלה, וממטירה על הארץ. והיא לבד. לגמרי. ושררה דממה, במרכז השממה. ולראשונה, חוותה נחת. היא התייפחה ונאבקה וחיבקה את השקט. וכשהרגישה מעט טוב יותר חזרה לנהר, סיבנה את גבם של החיילים, לחשה באוזניהם מילות נחמה, חיבקה אותם, ובכתה עמם. היא התאבלה על העבר, וכבר לא נותרו בגדים אותם יכלה לקרוע. היא הייתה חשופה וגלויה, הכי אמתית שיש. הכי פגועה ופגיעה בעולם. הכי יפה בעולם. וחייל הכנות אחז בידיה והושיט אותה בנהר, יוצרים יחדיו אומנות, בעודה כנועה תחתיו.

והפחד, כל לילה, בזמן שהחיילים ישנו, התקדם והתחבא מאחורי עץ שקרוב יותר לפלוגה, בעודו נושא על גבו את חייל הבדידות, שלא הניח לו לרגע. עד שלפתע, יום אחד, אזר אומץ והתערבב בין החיילים. תחילה, החיילים קבלו אותו מבוישים. “הוא צדק מההתחלה,” הם חשבו לעצמם והרכינו את ראשם בפניו. והוא היה נואם ונואם, ויובל הייתה מביטה בו בעיניים מבועתות, וחילקה פקודות להקים חומה, שתקיף את האזור ותחנוק את הנהר. והנהר התלפף בתוך עצמו, לכדי מעגל זרימה מחזורי, ממנו אין מנוס.

הימים נהיו מחזוריים, אווירת אומללות שררה במחנה. כל פעם שיובל הייתה מרגישה את כדור האש מתחיל לגדול, הייתה מתרחקת מהכל, חוזרת למרכז מעגל המדורה ומרבה לצפות בכלום. כלום שהיה מרגיע אותה ועוזר לה לעבור הכל. היא התחילה לאהוב את הקור הזה, את הבדידות, את החושך. התחילה לאהוב את הזרות, ולהתרגל אליה. להתרגש ממנה. להתמכר אליה. לעתים הייתה ניגשת לחומה ומעיפה לבנה החוצה או סודקת את החומה במעט, ומציצה מה נמצא שם בחוץ.

לילה אחד, ראתה זוג עיניים שמציצות לה מצדה השני של החומה. יובל פתחה את שעריו של שער נסתר בחומה, ונתנה לאדם להיכנס, תולה את תקוותה בו. הם ישבו יחדיו במרכז המדורה, כאשר החיילים של שניהם אוחזים אלה בידיים של אלה. יובל וידידה נשענו זה על גבה של זאת, והסתכלו יחדיו על העננים שזזים בנועם. נהנו יחדיו מהרוח שלטפה את פניהם. ולא היה קר יותר, הילתם התחברה לכדי להבה גדולה, חמימה, בטוחה ויציבה. אך רגעית. ובעובדה זו, מאוחר יותר, יובל מצאה קורט חן.  

כשהתשוקה התוודעה לנוכחות הפחד, נאמה והסיתה את החיילים כנגדו. הם תפסו אותו ונעלוהו במגדל גבוה, כאשר אישורה של יובל הדהד ברקע. הפחד נהג לתפוס בסורגים ולזעוק לעזרה, לאיים על החיילים, ולנסות להבעית אותם בחששותיו. אך התשוקה והאומץ אמנו את החיילים נגדו, ולכן כבר לא יכל להשפיע עליהם.

בימים הבאים התחיל להישמע צחוק ברחבי החצר. יובל חילקה תפקידים לחיילים. על חלקם פקדה לכרות עצים, ולפצוח בבניית אחוזה. על חלקם צוותה ללקט ולקטוף. כשהיו מתעייפים היו נחים, לעתים יורדים לנהר וטובלים בו. וכשצברו אנרגיות – המשיכו בעבודה. האחוזה שנבנתה הייתה מפוארת. היא נישאה אל על, כאשר קצוותיה נשקו לשכבת העננים הראשונה. היא הייתה מרווחת, בעלת הרבה חפצים שהיוו כתורמים בצורה כזו או אחרת לתפארתו של הבית. אחוזה מושלמת, ואף מנקרת עיניים. ללא כל פגם או רבב.    

באחד הלילות החייל הבודד קרא בקולי קולות לפרוץ את החומה, וכתוצאה מכך הפלוגה מוטטה את החומה בקריאות ניצחון. חייל ההרפתקה היה הראשון שדרך מחוץ לשטח האחוזה, וניסה לפתות את עוברי האורח להיכנס פנימה, ואלו – הציצו לתוך האחוזה. חלקם אפילו נכנסו. והחייל ההרפתקני היה עורך נשפים ומשתים באחוזה, מושך בידה של יובל, וגורם לה להשתטות עד עלות השחר. מבין עוברי האורח הנכנסים, היו כאלה שהשתתפו בטירוף שבו יובל והחיילים היו שרויים בו, והיו כאלה שנעמדו מהצד בשיפוטיות. ולאחר שהאנשים עזבו את האחוזה – תפסו את רחבת הריקודים חיילי הריקנות והעצב. וחייל היצירתיות השתולל גם הוא, וצבע את החומה בשלל צבעים: כל יום לפי הוראותיו של חייל הלב, שפיקח על הנעשה. מזג האוויר המעורפל בתקופה זו נהג להשתולל ולהשתנות בקיצוניות. לעתים קור כלבים הקפיא את הפלוגה והיא נאלצה להתכנס בתוך עצמה ולרעוד, ולעתים חמסין הכה את האזור, וכולם היו פוצחים בשירה ובריקודים פרוצים וקולניים.

בוקר אחד סופת טורנדו הכתה את האחוזה, ויובל והחיילים מצאו את עצמם כלואים תחת חורבתה. חייל החוזק דחף מעליו לבנה ענקית, והחל לפנות פצועים, ולטפל בהם. ואלה, הביטו בו מיואשים ומתוסכלים. הוא ניסה להעניק להם קצת מכוחו, בעודו מנפנף בפניהם את המטרה הנחשקת; ליצור קמטי שמחה שיעטרו את עיניה של יובל.

לפתע קול קרא להם מלמעלה. היה זהו החייל החכם, שטיפס על החורבה ותפס פיקוד. חייל הלב הביט בו בהערצה, והשקיט בחיוך את פסימיות החיילים. לאחר זמן קצר, כולם נעמדו על רגליהם, נעזרים האחד בשני ומעודדים זה את זה. תחילה, חייל החכמה ציווה על החיילים לשחרר את חייל הפחד, שכן הוא חזה את התמוטטות האחוזה, ומכאן הפלוגה החליטה שעליה להקשיב לו מדי פעם והתנצלה בפניו שהתעלמה ממנו ושדחקה אותו למצב של חוסר אונים. ולבסוף, אפילו יובל מצאה מקום בלבה לסלוח לו. היא שחררה אותו והוא הפך להיות חייל מן המניין. ממוצע. עם קול השווה לקול האחרים. ולא היה ניתן להתעלם מכך שהוא בעל ערך.

הצעד השני של חייל החכמה היה לערוך ערב הווי לחיילים. הפלוגה התאספה במעגל המדורה, ובהנחיית יובל, השתובבו, שחקו משחקי אמון, חיזקו את חברותם וצחקו צחוק מתגלגל. כשהערב התחמם, שוחחו במעגל על מה שעבר על כל אחד מהם במהלך התקופה האחרונה. נתנו ביקורת בונה האחד לשני, דיברו על הצרכים האחד של השני. על מה להבא צריכים לאזן, למי צריך לתת יותר במה, וסך הכל – מהו המתכון לאקלים מוצלח. הם למדו להעריך את התקופה האחרונה, לאחר שהפנימו כי פיצוצים וסערות כאלו יקרו עוד הרבה, לא בשליטתם. אך בידיהם לקבוע כמה נזק ינתר.  

לאחר שהסכימו פה אחד, הצעד השלישי של חייל החכמה היה להכין את הפלוגה לנדודים, באומרו: “כשהעולם זר – יש לצאת ולהכירו. כי אין יפה יותר מלהתאחד עם זרות העולם.” החיילים נפרדו לשלום ובחיוך מחורבת האחוזה, עם פנים המופנות לצפון וידיים האוחזות זה בזה, מתרגשים להכיר את הזר. ובנדודיהם זמרו שירי דרך וחלפו על פני מבנים בכל הגדלים ובכל הצורות. כל פעם חייל אחר עמד בראש הפלוגה. חלק מהמובילים לקחו את הפלוגה להרפתקאות, ונכנסו לחלק מהמבנים, וחלקם שמעו לעצתו של הפחד ונמנעו לבינתיים. מדי פעם מצאו חלקת אדמה טובה, והחליטו להקים בה מחנה, עד שכבר לא ניתן היה להמשיך ללון באותו האזור. והמחנה היה תמיד צנוע, בו הסתפקו במועט, והתמקדו בעיקר – הם חיו בשכנות טובה זה ליד זה וטיפחו את יחסיהם האחד עם השני. ובמחנה אנשים היו הולכים ושבים. לילה אחד יובל הייתה עם אדם אחד, ולילה אחר הייתה עם אחר. היו אנשים שנשארו תקופה יותר ארוכה, והיו כאלה שחלקו עם יובל גם את לבם, והיא חלקה איתם את שלה, ובנתה איתם מחנות קצת יותר מבוססים. חייל הכרת התודה עמד ביציאה מהגינה הקטנה של המחנות השונים, בעודו מברך את ההולכים ומודה להם שבחרו להנעים את זמנם במחיצת יובל והחיילים. ויובל נופפה להם לשלום מרחוק וחזרה לרקוד עם החיילים הנאמנים שלה.

ויובל הייתה מקפצת לה בשטחי הגנים השונים, אוהבת ומעריכה את עצמה ואת חייליה. גאה בעצמה ובהם, ובדרך אותה עברו. והיא הייתה מרימה מהאדמה פרחים שנשרו ומעטרת בעזרתם את ראשה. מחייכת לנוכח העובדה שגם הם, עם הזמן, קמלים.

יובל.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: רונית בר-אשר