העולם של נוה

ההיכרות ביני ובין נוה גור, מתמודד לראשות עיריית הוד השרון, התרחשה מספר שבועות בודדים לפני הריאיון. כחלק מניסיון פרסום דף הפייסבוק של הפרויקט, הצעתי לנוה חברות בפייסבוק ושלחתי לו הזמנה לעקוב אחרי הדף. בעקבות החברות, הופיע בחדשות הפייסבוק שלי טקסט דעה שפרסם נוה, בנוגע להחלטת העירייה לבטל את הופעתו של הראל סקעת ביום העצמאות הבא, ותמיכתו של נוה באוכלוסיית הלהט”בים. הטקסט כל כך “דיבר אליי” והפתיע אותי, כך שממש הייתי חייבת לשלוח לו מכתב, בו החמאתי לו על המנהיגות הבלתי רגילה שמצאתי בפוסט הזה. בנוסף, שאלתי את נוה, אם יהיה מעוניין לקחת חלק בפרויקט שלי. נוה התלהב ונענה בחיוב להצעתי, דבר שהחמיא לי מאוד, וכתכונה שבעיניי מאפיינת אותו מאוד (כך למדתי בהמשך היכרותנו): מיד היה מוכן “לגלגל את התהליך”, ולצאת לדרך.

נפגשנו ב-16.8.2017 בשעה 19:30 בחדר הישיבות שבמשרדו בכפר סבא. השילוב בין המראה המכובד שלי – השיער האסוף והמסודר, העקבים, הג’ינס הארוך, החולצה החלקה המגוהצת והשרשרת הארוכה הזהובה שהתנדנדה על צווארי, לבין שולחן חדר הישיבות הארוך והפורמלי, גרם לי להיות נרגשת ולהתלהב כל כך. עד כמה רציתי להצליח בריאיון הזה… לייצג את הפרויקט בצורה הטובה ביותר, להקשיב, לתת מעצמי, להחכים ממנו, וללמוד על המנהיגות שלו ועל דרכו יוצאת הדופן.

כעת מזמינה אתכם להתפעל מעולמו של נוה, בדיוק כמו שאני נפעמתי, ואולי אפילו עוד יותר, אם בכלל אפשרי…

נוה נולד בשנת 1975 במצפה רמון – עיירה קטנה ומבודדת, שנותרה כזו מאז ועד היום. הוריו הם שני אנשי חינוך, שהחלו דרכם כמורים, ובמרוצת השנים הפכו להיות שליחי “הסוכנות היהודית” בגולה ומנהלי בתי ספר. כאב לילדים בעצמו, הבין נוה בשנים האחרונות, שהוריו גידלו אותו כילד לתוך מציאות מרתקת, מציאות – בה חווה עולמות רבים ושונים.
נוה עבר למעלה מ-30 דירות מאז שנולד. הוא נוהג לצחוק ולומר, שאם היו אומרים לו ולמשפחתו לעבור דירה באמצע הלילה – הם ידעו לארוז ולעשות זאת מתוך שינה. ממצפה רמון עברו לבאר שבע, לקולומביה, לבאר שבע, לניגריה, לבאר שבע, למדרשת שדה בוקר… ואז, שם – בשדה בוקר (או כמו שנוה מכנה את המקום הזה: “הבית שלי”) – עיצב נוה את עולמו, ועד היום מרגיש שהשהות שם השפיעה עליו רבות.
משחר ילדותו, נוה היה ילד מעורב, חברותי ואכפתי ש”מזיז עולמות”. האנשים שמסביבו ידעו שאם הם רצו להוציא לפועל פרויקט כלשהו – נוה היה האדם הנכון לפנות אליו. הוא היה פעיל בתחומים רבים: יו”ר מועצת התלמידים, פעיל ומעורב באירועי תרבות, חינוך, תיאטרון ומוזיקה ועוד, יזם באופן שוטף פעילויות בקהילה, אחראי על פרויקטים גדולים (לדוגמה: היה האחראי על מסיבת הסיום וביים אותה), ועוד ועוד…
האכפתיות והמעורבות הללו לא באו משום מקום – הבית שגדל בו היה מאוד פתוח, מרכזי, רוחש פעילות תמידית ואנשים ההולכים ושבים.

נוה נשוי לעינת, שהכיר אותה בדרך מיוחדת דרך “מכתב תועה”. הוא אבא לשלושה בנים: תאומים בני 13 וחצי, איתמר ואיל, ואיתן, שבן 10. הוא נוהג להתלוצץ על כך שתכנן בכלל בת בכורה, ואחריה עוד כמה בנות – ובסוף קיבל 3 בנים. אבל הוא מאוהב בהם, כך הוא מודה. כששאלתי למה, ענה שתמיד היו לו יותר “חברות” מ”חברים”. עוד מילדותו, ראה בבנות המין הנשי שותפות טובות יותר לשיחות, מאתגרות יותר, עמוקות יותר ורגישות יותר. זאת, כך נדמה לי, משום שתכונה מרכזית אצל נוה היא רגישות גבוהה. הוא רצה בת כדי שיוכל “לחבק, לשוחח איתה עמוקות, לנשק אותה ולצחוק איתה”. יחד עם זאת, לשמחתו קיבל “ילדים מקסימים”, שבהחלט מעניקים לו את כל אלה.

כשהתגייס ועזב את מדרשת שדה בוקר, התגייס לחיל השריון וסיים את שירותו הצבאי כמ”פ (מפקד פלוגה) בחיל השריון (הוא כיום בדרגת רס”ן). הוא מתאר את החוויה שלו בצבא, כמי שעבר שנה קשה בהתחלה, ומאדם שהיה רגיל להוביל ולהנהיג, הכי מעורב ובעל דעה משלו – הפך להיות “עוד מספר אישי” במערכת. עם הזמן, הוא הבין שזה חלק חשוב מן הדרך ומהתפתחותו, התקדם בצורה מרשימה, ואפילו מעט קשוחה לגילו הצעיר. הוא הפך להיות מ”פ על כ- 200 חיילים ומפקדים, בהיותו בן 22. תפקיד המ”פ – היווה עבורו אחד התפקידים המשמעותיים, המרתקים והמלמדים בחייו. התפקיד הזה טמן בחובו שני סוגים שונים של אתגר ועניין: האחד – אינטראקציות עם המון אנשים שעליהם היה יכול להשפיע. היכולת להנהיג, לטפח ולהוביל את דור החיילים הצעיר, ולהיות מעין “אבא” עבורם, ולהתמודד יחד איתם עם כל תנאי השטח. השני – עבודה במטה עם מפקדים בכירים, עבודה ניהולית שבמסגרתה היה ניתן להשפיע רבות.
משום שהיה מפקד של הרבה חיילים, כיום לעתים הוא פוגש אותם ברחוב ומקבל סיפוק גדול מכך שמספרים לו שהם זוכרים אותו ואת החוויות שהיו להם בזכותו. עצם זה שהוא השפיע עליהם לטובה מראה לו שהוא עשה דברים חשובים ו”טובים”.
לאחר שהשתחרר, נסע עם עינת ל”טיול שאחרי הצבא בארה”ב ובדרום אמריקה”, והחל אותו בבית ילדותו בבאראנקייה, קולומביה, שם היה עם הוריו, במסגרת שליחותם מן “הסוכנות היהודית”. למד ב”מרכז הבינתחומי” בהרצליה תואר ראשון במשפטים ובמנהל עסקים, וכשהחליט שהוא נכנס לפוליטיקה, בשנת 2011, סיים בהצטיינות תואר שני ב”ממשל ומדיניות ציבורית”.

למה החלטת שאתה נכנס לפוליטיקה?

נוה השיב שכל חייו היה מעורב, אך למרות זאת לא “ידע” פוליטיקה. בשנת 2002 עבר להתגורר עם אשתו בהוד השרון, ובשנת 2003 נולדו התאומים, איתמר ואיל. עם הזמן כשילדיו נכנסו לגנים, מצא את עצמו הורה מעורב מאוד ואכפתי למציאות בעיר. כך, לאט לאט, עם השנים, הקים את “פורום 200” וכיהן כיו”ר הפורום, שהיה אחראי על כ- 1000 משפחות בשכונת “מתחם 200” הגדולה בעיר. הוא רצה “להביא לשכונה הזו את שדה בוקר”, כך אמר, מקום שתמיד נתפס בעיניו כבעל קהילה פורחת, שהתחנך בו ושהשפיע עליו כל כך, להוד השרון. הוא רצה להקים קהילה בהוד השרון, כי הוא מאוד מאמין בחשיבות שלה. במסגרת הפורום, המשפחות הקימו מעין “קיבוץ עירוני”: חגגו חגים ואירועים ביחד, פעלו בנושאי חינוך וניהלו מאבק להקמת בית הספר היסודי לשכונה, יזמו מפגשי נטוורקינג והרצאות למבוגרים, יצרו עשרות אירועי קהילה לילדים בשכונה, ותמכו זה בזה.

מלבד “פורום 200”, נוה הקים בעצמו את “הנהגת הגנים העירונית”. “עברתי גננת גננת, גן גן”, כך הוא מספר, כדי שתהיה בעיר שלנו נציגות של ההורים גם בגני הילדים ולא רק בבתי הספר. “מאיר חלוואני, חברי הטוב וחברי לסיעה במועצת העיר כיום – היה אז יו”ר ההנהגה העירונית, והוא פתח לי את הדלת, למרות שטען שאני “משוגע”,”” כך סיפר. לאחר מכן, הקימו יחד שניהם ארגון שנקרא “דרך העיר”. מטרתו של הארגון הייתה לשנות את פניה של העיר, ולהביא דרך אחרת עבור התושבים: דרך, שדוגלת בחשיבות של קשר בין אנשים, בקהילה ובאחדות. הוא מרגיש שבעולם של היום התנתקנו וברחנו אחד מהשני. בשלב כלשהו, הבינו מאיר ונוה, שהדרך הנכונה לשנות, היא לעשות מעשה אמיץ ולהיכנס לפוליטיקה.

ככל שהיה יותר מעורב, כך הרגיש שבפוליטיקה יש מעט מידיי אנשים “טובים”. יש כאלה שבעיניו לא מתאימים, ישנם כאלה שאין להם היכולות, יש כאלה עם תפיסות עולם וערכים שבעיניו לא מתאימות לאנשים, שמעוניינים להנהיג. ויש גם כאלה, בעלי אינטרסים הפוגעים בציבור עצמו. ככל שהיה מעורב יותר – כך גם הבין עד כמה הוא צודק. “לפני ארבע שנים לא היו לי שיערות לבנות. כולן היום בגלל הפוליטיקה.” הוא צוחק.

נוה גאה מאוד בשותפיו ובחבריו ל”דרך העיר”. “הם כולם עובדים קשה מאוד”, הוא אומר, ומציין, שקבוצה זו לא מובנת מאליה היות והיא מורכבת מאנשים אכפתיים, טובים ונאמנים שחוו ועברו יחד כברת דרך. הוא ציין שהייתה להם תקופה לא קלה בגלל הבחירות האחרונות משתי בחינות: הראשונה היא שהם פספסו ניצחון בשל פער של כ- 400 קולות בלבד. לקח להם זמן להחליף את תחושת הפספוס בהבנה, שהם עשו הישג עצום בכל קנה מידה. השנייה היא הקושי שעברו בהסתגלות לתחום הפוליטיקה. בהתחלה, בישיבות מועצה הרגיש נוה בעיקר בדידות נורא גדולה. הוא נכנס לעולם שבו משתמשים בשפה מאוד זרה, שלא תואמת את תפיסות העולם שלו, שנובעות מערכים כמו כנות, יושרה, מקצוענות ומרצון והצורך לשפר את מה שקיים. הוא הבין שבעולם הפוליטיקה לא קיימים הערכים הללו. הרבה פעמים הוא מדמה את הקושי בהסתגלות לפוליטיקה לתחושה שחווה בשדה התעופה בניגריה שבאפריקה, כשנחת שם עם משפחתו בגיל 9. “דמייני לעצמך סיטואציה שבה תמונת העולם שלך משתנה לתמונה בה כולם אנשים כהי עור לידך, דוברים שפה לא מוכרת, ומחנק נורא גדול של שדה תעופה ללא מיזוג אוויר. כל מה שאת מרגישה, בתור ילדה קטנה, זה תחושה של מחנק, קולות לא מוכרים ושמישהו פה בעיקר רוצה להרוג אותך. ככה הרגשתי כשנכנסתי לפוליטיקה”, הוא אומר. “הפוליטיקאים דוברים שפה זרה ולא מוכרת, לא נעימה, עם המון אינטרסים”. כל מה שהרגיש בתור פוליטיקאי מתחיל זה, שהאנשים רוצים בעיקר “להרוג אותו” ולהיפטר ממנו.
בעקבות התקופה הקשה, הוא גם התמודד עם השאלה הקשה ביותר – האם הוא באמת רוצה להישאר במקום כזה? במקום שמרגיש שכל מה שמאמין בו לא מצוי?

הייתה לך נקודת שבר שדרבנה אותך? חוויה שגרמה לך פתאום להבין שיש דרך חדשה שמחובתך להילחם עליה, לבנות ולפתח אותה?

היה רגע מכונן, שבעקבותיו החליט שהוא נשאר בפוליטיקה.
בנוסף לכל העצבות וההתמודדות עם האכזבה וההפסד, באחת מן השבתות, מעט אחרי הבחירות, קיבל נוה שיחת טלפון מבעל פרדס, בו תלו שלטים שלו. בעל הפרדס הודיעו לנוה, שיתבע אותו אם לא יבואו אנשיו לאסוף את השלטים שנותרו אחרי הבחירות. נוה מספר שלקח את הרכב שלו, נסע לבדו לפרדס ומצא עשרות שלטים של עצמו, מועמד לראשות העיר עד לפני מספר שבועות, זרוקים, קרועים ומלוכלכים בצואת אדם ובעלי חיים. הוא מצא את עצמו אוסף שלט אחר שלט לתוך הרכב שלו, ולא עוצר מלדמוע. ממקום שחלם עליו – להיות ראש עיר, להביא שינוי, להשפיע על חיי התושבים בעיר – מצא את עצמו במקום נורא נמוך.
זה היה הרגע. זה היה הרגע, בו הבין שהוא מסרב לוותר. הוא הבין שזה שהוא לא הצליח אז – לא אומר שנכשל. זה שלא הצליחו אז – זה איננו אומר שלא יצליחו בפעם הבאה. כי הם ראויים, וזה חלק מהשיעור שצריכים היו לעבור. הוא החליט שהוא לא מוותר, כי יש לו ילדים שהיה רוצה שיגדלו במקום טוב יותר. כי הוא רוצה לחנך אותם שבסוף הטובים מנצחים, ושאם נכשלים, מנסים שוב ושוב עד שמצליחים. ושגם “כישלון”, אם בכלל היה כזה – הוא צעד חשוב בדרך להצלחה.

עם הזמן, נוה למד את שפת הפוליטיקה. “אתה חייב להכיר אותה, אבל אינך חייב להשתמש בה”, הוא אומר. “כמו שבניגריה, ידעה משפחתי שחובה לנסוע ברכב רק עם נהג כך גם בפוליטיקה – חשוב להכיר את החוקים וכיצד לשמור על עצמינו בתוכה”. בנוסף, נוה הוא אדם עם המון הומור. “לאנשים יהיה קשה להתנגד לך, כשאתה מדבר אליהם בחוש הומור בריא או בהיגיון בריא או בשניהם”, הוא אומר. נוה מתייחס להומור ולהיגיון ככלים לחיים וטוען שכשמנסים לתקוף אותך ואתה משיב בהומור ובהיגיון, המתקפה נכשלת.

אם נוה לא היה בוחר בתחום הפוליטיקה, הוא מספר שהיה שמח להיות מוזיקאי, או אדם שעוסק בתאטרון… הוא אומר שכשהגיע להחלטה לעסוק בפוליטיקה, החליט שלא יוותר על הצד הזה שבו, ושעדיין יקפיד לכתוב בשביל הנפש, בשביל הנשמה, וגם… בשביל להמשיך ולהשפיע ממקום של כתיבה. החלטה זו באה לידי ביטוי בכתיבת טור דעה בעיתון בעיקר לנשים, שנקרא “פאוזה”. לדוגמה, בין הכתבות הרבות כתב את: “על פילים ופערים”, ו”ילדי המובן מאליו”.

מהו ה”טוב” שהיה חסר לך בפוליטיקה?

הוא מסכים שהמילים “טוב” ו”רע” הן מילים גדולות. לדעתו, אדם מגבש טוב ורע לאחר שחווה סיטואציות שמרגיש בפנים שחלקן טובות וחלקן רעות. כתוצאה מהחוויות שהוא חווה, הוא הבין שאדישות, לדוגמה, היא ערך שמאוד לא מתחבר אליו. הוא חושב ש”רוע” היא מילה קשה אך היא קיימת, והיא מצויה בחוסר היכולת לראות את האחר, בחוסר היכולת לקבל ביקורת, בציניות, בערמומיות וכו’… לטענתו אלו הן תכונות שפוליטיקאים רבים לכודים בהן. כתוצאה מכך פוליטיקאים אלו עסוקים לא במהות, אלא בשוליים.

מה הפוליטיקאים שהם “לא טובים” בעיניך מחפשים בפוליטיקה?

לדעתו, חלקם מגיעים בגלל אינטרסים שגויים. לדוגמה, אינטרסים כלכליים. דוגמה נוספת היא אהדת הקהל, ורדיפה אחר הסמכות והתהילה. נוה הסכים עם מה שכתבתי לו במכתב ההיכרות שלנו, וחוזר ואומר שלדעתו אכן יש הבדל גדול בין מנהיג לפוליטיקאי:
“פולטיקאי” הוא אדם ששומע את הקהל ומחליט בהתאם לדעת הקהל כיצד להתנהג – זאת על מנת לזכות באהדתם. נוה סולד מההתנהגות הזאת, וחושב שמנהיג אמיתי לוקח את תפיסות העולם שלו ומנסה באמצעותן להוביל את דעת הקהל. רק ככה, בעיניו, ניתן להצליח, ואיתה גם לקבל את אהדת הקהל, משום שילכו אחריו אנשים שבאמת מאמינים בדרך שלו ושבאמת חושבים שהיא “נכונה” ו”טובה”. הוא מציין שכשכתב על העליהום שעשו כנגד הראל סקעת בפוסט ההיכרות בינינו, הוא התכוון ליצור דרך חדשה שמתאימה לאופי ההנהגה שלו, ליצור תודעה, להשפיע, וליצור תובנות שלא היו קודם לכן. “צריך אומץ במקומות האלה.” לטענתו, ואומר שלכן הוא משתדל לפעול ברגישות. צריך, לטעמו, למצוא את הדרך לתקשר עם אלה המאמינים בדרך שלו. דרך אמיתית, ללא כפייה, לא ע”י צביעות וסיסמאות ולא ע”י אלימות. בשביל הנהגה “נכונה”, לטעמו, נחוצה היכולת להקשיב, להודות בטעויות, ונחוצה היכולת ללכת צעד לאחור או הצידה, לעשות חשבון נפש, להסתכל מלמעלה ולהחליט האם הדרך שהוא סולל – היא נכונה? היא מביאה לידי ביטוי את מה שמאמין בו?

לעתים, נוה שואל את עצמו האם אנחנו מחפשים את האהבה של הקהל. הוא חושב שאומן יכול לכתוב שיר ולפרסם אותו, אך אם הקהל לא יאהב אותו – האומן ירגיש שמשהו שם חסר. נוה מרגיש את אותו הדבר בעולם הפוליטיקה. הוא חושב שלא צריך להיבהל מהמחשבה שעושים משהו כדי שיאהבו, משום שממילא, אדם שעושה רק מהמניע הזה – לא ידבוק בעיסוקו זמן רב. בנוסף לזה אהבת הקהל היא לא דבר שקל להשיג, היא דבר שנובע לרוב מהליכה בדרך נכונה. אהבת הקהל היא “בונוס” שמקבלים אם עוסקים במשהו אותנטי, שבפני עצמו מספק.

חלק מהפוליטיקאים “התגלגלו” לשם אבל הם לאו דווקא מתאימים לתפקיד. פעמים רבות, תוך כדי ישיבות מועצה הוא מסתכל על אנשים ועל הדרך בה הם מתנהלים. הוא מרגיש שזה רחוק “שנות אור” מהדרך בה חברות עסקיות טובות מתנהלות. הוא מאמין בצורך בשקיפות כלפי הציבור. “הכסף והמידע איננו שלי – הוא של הציבור, וכך גם יהיה אם אהיה ראש העיר.” כראש עיר ירצה שכל אחת ואחד ידעו כל צעד כלכלי שבוצע על ידי העירייה. הוא חושב שיש פער מאוד גדול בין ההתנהלות הכלכלית היום לבין ההתנהלות הכלכלית שצריכה להיות במדינה, ויש לו חלום שידברו על הוד השרון בעוד כמה שנים כעיר, שעברה שינויים גדולים ובלתי נתפסים, ושיקחו ממנה דוגמה, גם בערים אחרות. הוא לא מסתכל על הפוליטיקה בהוד השרון כעל משהו מקומי. הוא חושב שלהוד השרון ולהתנהלות בה יש השפעה גם על הסביבה, על רשויות אחרות ועל הפוליטיקה בכלל.

לדעת נוה, להיות ראש עיר זו אחת השליחויות והזכויות הגדולות ביותר שיכולות להיות לבן אדם. לראש עיר יש השפעה מאוד גדולה על חיי התושב באופן ישיר, הרבה יותר מאשר לראש ממשלה, כי יש לו מגע יומיומי עם הציבור, וכך הוא יכול להפוך את חייהם ממשהו אחד למשהו אחר “טוב” יותר. ראש עיר משפיע על הרבה החלטות קטנות ובסיסיות בחייו של אדם: על הכביש שנוסע דרכו, על התרבות שבעיר, על חינוך ילדי העיר ל”טוב”. בתחום החינוך היה מקדם את התפיסה שהישגים אקדמיים הם לא הכול, ושניתן לגעת בהרבה עולמות ותחומים אחרים, כמו בתרבות. ללמד את הילדים שאמנות, שירה, מוזיקה, יצירה, ספורט וכו’, הם דברים שחשובים לא פחות.

נוה סיפר שבעבר המנהיגים שהנהיגו את המדינה היו בעיקר אנשי צבא, שבאופן הכללתי היו מנהיגים שמתביישים לבכות או לחייך, ושמרגישים שהם צריכים לשדר חוזק וגבריות באופן תמידי. בעיניו, חלקם לא מספיק רגישים להנהיג את המדינה. השתנו הדברים, ואנחנו זקוקים לדברים אחרים היום. הוא חושב שהגיע הזמן למנהיגים רגישים, שיכולים (ושצריכים מתוקף תפקידם) בכל רגע נתון לחשוב על מי שבחר אותם ולהעמיד את עצמם במקומם. בתור מ”פ בצבא, היה לו חשוב לפני כל פעולה לקחת בחשבון את תחושת החייל, ולנסות להעמיד את עצמו בנעליו. לדעתו רק על-ידי רגישות ניתן להצמיח אנשים, ולצערו, הוא לא רואה זאת בפוליטיקה.

כחלק מהשינוי שהיה רוצה להוביל, נוה תוהה איך יגרום לראשי עיר אחרים להבין שקדנציה של ראש עיר צריכה להימשך לא יותר מ- 10 שנים, בעוד שכיום ניתן להיות ראש עיר בלי הגבלה של זמן. הוא טוען שצריך לתת הזדמנות לדורות הבאים, לחדש אנרגיות וגישות ולמנוע שחיתויות שדובקת באנשים שמצויים במעמד זה זמן רב.

משפחתו של נוה חזרה בתשובה כשהיה בכיתה ג’/ד’. בכיתה ד’ החליט שהוא שם כיפה, ומגיל צעיר היה קורא הפטרות ופרשות, ואפילו היה חזן בבתי הכנסת. יחד עם זאת גדל תמיד בישובים חילוניים, ועם השנים הוא הבין שהוא לא רוצה להיות דתי. היו לו לא מעט מאבקים בנושא עם אביו: על אמונה, על אלוהים, האם יש או אין אלוהים, והרבה שאלות שהוא לא יודע אם יש לנו תשובה עליהן בתור בני אדם. הוא טוען שהוא יכול להאמין, או לא להאמין, אבל על אמונה אי אפשר להתווכח. ההתמודדות עם אביו הייתה משמעותית ביותר מבחינתו וזאת משום שהוא הרגיש שהוא נלחם על זכותו של אדם להיות מה ומי שהוא – על חופש הבחירה שלו, על הזכות להאמין במה שרוצה להאמין, על הזכות להוציא לפועל מה שאדם מאמין בו ולהביא את עצמו ואת מי שהוא לידי ביטוי…

הסיפור שקרה לאחרונה עם הראל סקעת שדרכו הכרנו, דומה מאוד. הוא חושב שלמדינה אין זכות להכתיב לאדם האם מותר לו לגדל ילדים או לא, רק בגלל הנטייה המינית שלו, לדוגמה. זאת הזכות הבסיסית של אדם. היא דורשת מאותו אדם חובות, אבל שוללת ממנו זכויות בסיסיות. כשהוא נתקל במנהיגים בעלי שטחיות, רדידות, חוסר העמקה, חסרי רגישות ומניפולטיביים – זה רק גורם לו לרצות יותר, להצליח יותר ולשנות ולתקן את המצב. נוה מתמודד לראשות העיר מתוך רצון גדול מאוד לשנות, ומתוך אמונה גדולה מאוד ביכולת שלו לשנות ושל העיר להשתנות.

את שנת הבחירות שחווה עבר בהיותו בן 39, ומשום שהשנה הייתה מאוד לחוצה ועמוסה עבורו, החליט שלכבוד גיל 40 יזום משהו מיוחד שהוא אוהב. הוא יזם שלושה ערבי מופע יחד עם הזמרים האהובים עליו: דויד ברוזה, מאיר בנאי ורונית שחר, ויחד עם להקת “טררם” הופיע בכל ערב, כשהוא שר ומקריא מונולוגים שכתב על חייו, על המדינה שלנו ועל דברים שנוגעים בכולנו.

הדבר היפה שקרה בערבים הללו הוא ששילב מספר דברים שהוא אוהב: הביא לידי ביטוי טקסטים שכתב, שר שירים יחד עם הזמרים וחלק מן ההכנסות שהיו בערב הזה – תרמו לטובת פרויקט מוזיקלי עבור בני נוער בסיכון בהוד השרון. “היה לי מרגש לראות את בני הנוער פורחים בפרויקט הזה,” אמר. “היה לי איזשהו צורך בגיל 40 לא רק לקבל, אלא גם לתת. וגם היה בי צורך להראות לציבור, שאתה יכול להיות גם ראש עיר וגם לשיר. משהו אחר”. הוא טוען שהגישה שלו במנהיגות היא קודם כל להיות בן אדם. תמיד להקרין שהוא לא מתייחס לעצמו כנעלה יותר, בגלל שהוא מתמודד לראשות עיר או בתפקיד ראש עיר. “אני אחד כמו כולם”, הוא תמיד אומר, ומאמין בכך בכל ליבו. הוא תמיד מדבר וידבר לאנשים בגובה העיניים. “אני אעשה כל מה שאני יכול כדי לנצח, אני אעשה כל מה שאני יכול גם ביום אחרי שננצח, ואני אעשה הכול כדי לתת לאנשים את התחושה שניתן לדבר איתי מתי שהם רוצים”.

המונולוג הראשון שכתב ושאתו פתח את הערב הוא “מונולוג רגעי ילדות”.

מונולוג “רגעי ילדות” – נוה גור

“לא יודע אם חשבתם על זה פעם, אבל יש בשנים הראשונות האלה שלנו, מן שפה כזו בין הורים שלנו לבינינו – שפה בלי מילים. רק אנחנו, והם, מבינים את מה שהם אומרים – בלי מילים.
בשנה האחרונה קרה לי משהו מוזר – חזרו לי אותן מילים.
והצלחתי לזכור.
הצלחתי לזכור את הילד הזה, שבגיל 3 היה שר לאבא שלו “אל תגידי כן ואל תגידי לא”, כשהוא היה לוקח אותו כל בוקר, קילומטרים שלמים, על הכתפיים לגן. אבא מספר, שהיה מתהלך ברחובות כמו טווס. אבל אני… אני זוכר היום דווקא את הנוצות שלי אז מתרחבות, כשאבא שלי החזק, מרים אותי גבוה מעל כולם.
אני זוכר את אמא שלי רצה בבהלה, עוטפת אותי במגבת ספוגת דם ומפלסת דרך, בין המון אנשים, לקופת חולים. כן, שוב פעם פתחתי את הראש. זה היה מנהג קבוע לבקר אחת לכמה חודשים בקופת חולים. אבל אני? אני זוכר היום דווקא את אמא שלי נותנת לי להרגיש, שלילד בגילי מותר לפתוח את הראש, כי זה התפקיד שלי. והתפקיד שלה – הוא לשבור את הראש, מה עושים עם ילד כמוני.
השנים האלה של הילדות, שאבא שלך משחק עם כולם מחבואים, וכשצריך להגיד “על כולם”, הוא קופץ מהקומה השנייה מדירת השיכון בצפון ד’ בבאר שבע. אבא שלי אולי קפץ מהקומה השנייה, אבל אני חושב שזה היום הראשון בחיי, שבו הבנתי את הדרך הבטוחה לניצחון.
אני זוכר את סבא שלי יושב בבלקון, שותה “קפה’ליטו” לפני הגילוח, ומסביר לי, שאם עוד פעם אחת הכלב ב”חארדין” ינסה לנשוך אותי – יהיה לו, ולבעלים שלו, עסק עם אותו פועל בניין, שזה עתה עלה ממרוקו, וקורץ לי בחיבה עמוקה הישר לתוך העיניים. ואני, אני הבנתי אז, שביטחון גדול אפשר לקבל גם באמצעות קריצה קטנה של איש גדול, קטן-קומה.
אני זוכר את סבתא שלי שולחת אותי לקנות במכולת חצי כיכר לחם שחור, ומבקשת שבדרך אני אאסוף לה כמה שיותר אטבי כביסה שנפלו לה לתעלה החשוכה. הפאסטל האהוב עליי, שחיכה לי במטבח, לא באמת היה הפרס. הוא… הוא היה מוסר ההשכל, בשיעור מס’ 2, על נחישות ודבקות במטרה.
אני זוכר אותנו נוסעים בחופש הגדול לבת-ים (שזה ממש לא רחוק מת”א), לשינה אצל בני דודים של בני דודים של בני דודים, של אמא שלי. אני זוכר אותה מכוונת אליי מאוורר לפנים, בחום הזה של תל אביב. לילות, שבהם אתה סופג לא רק לחות, אלא גם תובנות על חום של משפחה ועל יחד ואחדות, שקצת הלכו לנו לאיבוד.
אני זוכר אותנו טסים לשליחות (כי, פעם, אתם יודעים – לא היה דבר כזה “רילוקיישן” – הייתה רק… שליחות). ואני זוכר נחיתה מחניקה בשדה תעופה צפוף בניגריה, בין מאות שחורים שמסתכלים על הלבן שלך בעיניים, ואת אמא שלך מנסה להסיח את הדעת בסיפורים מרתקים על מוגלי, ילד הג’ונגל. אם מוגלי הסתדר בג’ונגל – ברור שגם אני.
אני זוכר את עצמי סופר 3 חודשים ו- 7 ימים ו- 12 שעות, עד שהגיע הביתה המחשב הראשון, “קומודור 64”. ומשום מה אינני זוכר את אבא שלי, כמי שצריך היה, מעכשיו, לעבוד עבורו 6 חודשים ושעות נוספות ועוד 8 ימים ו- 24 שעות.
אני זוכר אותי ואת אמא מחייגים מהר בטלפון חוגה, כדי לזכות ראשונים בחולצה ותקליט של “זהו זה” ביום שישי. אמא לא גילתה לי מעולם, שאי אפשר לזכות בשידור החוזר, כי היא? היא אמא שלי. ואם הילד ירצה – הוא יזכה. אני זוכר אותי צועד בלילה עם אבא לסליחות, או ישן איתו במאה שערים – “אנחנו מתפללים, אנחנו מתפללים”, הוא היה אומר, “כדי שתמיד, יהיו לנו חיים טובים”.
ואני? אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה, שבה למדתי – שלא משנה היכן הוא נמצא – אפשר להתפלל, ואפילו להצליח להאמין.
אני זוכר אותנו ישנים בבעקה אל-גרביה, מתארחים בחתונה של חבר ערבי (כן, פעם היו לנו במדינה חברים ערבים), ואת אמא מחזיקה אותי ביד, כי אני…. אני מרגיש קצת מחנק, במקומות שיש בהם שפה זרה של אנשים אחרים. וכמה הקלה יש, כשאבא מסביר לך את הפירוש של כל אותן מילים.
אני זוכר את אבא מצביע גבוה, כדי להראות לי מטס מטוסים, כשסעדאת הגיע לארץ, ואת אמא מסבירה לי, כשבגין נאם, שעכשיו כבר לא צריך לפחד יותר מערבים. ובכלל, באופן כללי אין סיבה לפחד, כי… אבא ואמא שלך, הם…. אבא ואמא שלך.
יש משהו בתקופת הילדות הזו, שבה….
אנחנו לא רק משחקים איתם מחבואים, אלא יש לנו איתם מן שפה כזו, שהיא רק שלנו, מתחבאת, בלי מילים.
ואין איש בעולם שיכול להבין אותה מלבדם, ומלבדנו – כשאנחנו ילדים,
או בני 40.”

כיום, בדיעבד, הוא מבין שהילדות עם משפחתו מאוד השפיעה עליו. הוא מספר שיש לו רגישות מאוד גבוהה, וזיכרון רגשי מאוד חזק. הוא זוכר דברים מגיל 3: ריחות, חלומות, תחושות, מקומות, הרגשות, צלילים וכו’, שבאמצעותם יכול לשרטט רגעים רבים מחייו. הוא טוען שייתכן ורגישות זו נובעת מכך, שבילדותו נדד במקומות רבים, ושההתרחשויות בהם השאירו בו חותם עמוק. ואולי חלק מאישיותו. ואולי גם וגם.
נוה טוען, שבעיניו רגישות היא כלי חשוב ביותר לחיים, אך יחד עם זאת יש לה גם מחיר… לדעתו, רק אנשים חזקים בוכים, משום שהם אלו שמאפשרים לעצמם להרגיש ולחוות. הוא טוען, שהרי אין אדם שאין לו פחדים, ושאין אדם שאין לו גם יתרונות וגם חסרונות. “כולנו נכשלים מידי פעם, והכישלונות הם הרגעים המעצימים והחשובים ביותר בחיינו”. הוא מספר שחייו תמיד היו טובים, ויחד עם זאת היו לו רגעים קשים. מבחור שתמיד היו לו חברות ובנות זוג, ושהיה תמיד מלך הכיתה ואהוב הבנות, לפתע, בכיתה יא’, חווה את השבר של מישהי שעזבה אותו בפעם הראשונה.”כן זאת הייתה אחת התקופות החשובות שלי ללמוד על החיים”. כך גם בצבא ובפוליטיקה. המנהיגים או היזמים הגדולים והמצליחים ביותר, לא רק בפוליטיקה, הם אלה שהצליחו לתעל חוויות של כישלון, ללמידה ולהצלחה בהמשך – אלו הם האנשים הגדולים, שהצליחו לשנות את חיינו.

נוה הזכיר שהרצונות שלנו דומים – ששנינו, הוא ואני, מנסים להפוך את העולם לטוב יותר. הוא מאמין באמונה שלימה, ש”פרויקט העולמות” שלי – הוא גם מנהיגות, וחלק מהשאלות שהופיעו באתר הפרויקט כהכנה לריאיון היו חלק משאלות ששאל עצמו עוד טרם פגישתנו, כמו למשל: מה קורה בעולם הבא? הוא חושב שאין ביכולתנו לדעת, אבל השאלה הזאת גרמה לו לחשוב מה אנחנו עושים בעולם הזה, ומה תפקידנו בו.
אם אדם בא לעולם, גדל, הוליד ילדים, עבד אך לא עשה דברים שחשובים עבורו ועבור סביבתו – אז הוא סתם היה וחלף עם הרוח. הוא חושב שאנחנו לא צריכים להתייחס ככה לחיים שלנו, ושיש לנו חובה להפוך את חיינו לבעלי משמעות, ובשביל להשאיר אחרינו חותם ו”טוב” יותר לדורות הבאים. הוא מספר שהיה לפני שלושה שבועות בהצגה “עלובי החיים” עם אשתו. כשההצגה נגמרה דיבר עם אשתו על כך שויקטור הוגו, כתב את המחזה הזה לפני 200 שנה, ואנחנו, 200 שנה אחרי, עדיין הולכים עם ילדינו לראות את המחזה שהוא כתב – זה לא להשאיר חותם? “ההפקה היא כמו עולם שלם: שחקנים, מוזיקה, רגשות… והכול, בזכות אדם שהשאיר אחריו משהו משמעותי.” זוהי דוגמה מתחום התרבות להשפעה שאדם יצר. הוא מספר שגם לו יש את הרצון להשאיר אחריו, אך לא, חלילה, ממקום יהיר. קיים בו רצון נורא גדול להשפיע ולשנות גם עבור אחרים.

מה היא מבחינתך “משמעות”? מה הכוונה ב”לעשות דבר משמעותי”?

נוה התחיל לספר שבשנת 2000 ערך טיול עם אישתו, טיול שהתחיל בביתו בקולומביה, שם גדל. כשהגיע, באו אנשים רבים לפגוש אותו: מורים, מחנכים, אנשי הקהילה… הם באו כביכול לראות את הילד שכבר נהיה משמעותי, שמח, פורח ומנהיג במדינה זרה, כמו שהוריו היו משמעותיים בקולומביה. הם השפיעו ויצרו בתחומי התאטרון, ריקודי עם, חגים, קהילה… הם בנו קהילה פורחת. אז הבין כמה הוריו היו משמעותיים בקהילה, משמעותיים עבור בני אדם.
בנוסף, נוה שיתף שלפני שנה קיבל מסרון מאדם שנכח באיזה דיון. שם נדרשו המשתתפים לציין אדם כלשהו שהשפיע עליהם במידה הרבה ביותר, כשהיו תלמידים. אחת מן הנוכחות שם הייתה תלמידה של אביו של נוה, וענתה: “שלמה גור” (אביו של נוה). נוה התרגש כל כך לשמוע, שזו התחושה שמלווה את התלמידה הזו.
סמל שהיה תחת פיקודו של נוה בתקופת השירות, פגש אותו במקרה בבאר שבע לפני מספר שנים. “אתה אחת הדמויות שהשפיעה עליי ועזרה לי הכי הרבה בתקופת הצבא ובחיים”, אמר לו. בתקופת השירות, אותו סמל ביקש מנוה שלא להישאר בתפקיד בו היה בשל קשיים מסוימים. נוה לא נתן לו לוותר, עודד אותו, הציב בפניו מטרות, ואמר לו: “אתה תראה איפה נהיה בעוד כמה חודשים”. ואכן כך היה.

לאחר שדיברנו על השואה ועל המסע לפולין שלקחתי בו חלק, נוה סיפר שבעבר היה כותב בטור בעיתון “מילה של גבר”. זהו טור שבעיקר נשים היו קוראות, שפורסם בימי ראשון. נוה היה כותב בכל התחומים – טורים מצחיקים, עצובים… דוגמה לטור אחד הוא טור שנקרא “ילדי המובן מאליו”. הוא כתב שבעבר החומריות לא הייתה מובנת מאליה, והיום היא כן. הוא מספר, שהוא זוכר את עצמו מחכה כל כך לאורגנית שאביו קנה. הוא היה סופר את הימים והדקות עד שהגיע הביתה המחשב הראשון. כיום, לילדים אין משמעות לכסף. הכול מובן מאליו. אביו לא מזמן סיפר לנכדיו, ילדיו של נוה, על קשיי העלייה שלו ממרוקו לארץ, ועל הקושי של משפחה בת 7 נפשות במעברה, רעבים ללחם, ומחליפים כריכים בעד ספרים. הטור שכתב בנושא היה מאוד אישי, בו השתמש בסיטואציות מאוד קשות בחיים שלנו כבני אדם. הוא טוען שהשואה היא סיטואציה מאוד קשה לעולם, לא רק לעם היהודי, ומספר שבדרום אמריקה לראות ילדים רעבים ללחם תמיד היה עושה לו מחנק בגרון. הוא מודה על כל הדברים שזכינו בהם, מנסה להעריך אותם כמה שיותר ולא לקחת אותם כמובנים מאליהם. הוא אומר שחייבים לזכור להיות צנועים, לזכור את אלה שאין להם ולתת להם מה שאפשר. הוא טוען שזה בסדר לרצות יותר ולשאוף להשיג, אבל במידה. אם כסף זה הדבר היחיד שמוביל אותנו – זה חסר משמעות, כי בסופו של דבר כולנו נכנסים ערומים לקבר. “יהיה יותר או פחות כסף בחשבון זו לא השאלה. השאלה אם נעשה דבר משמעותי בחיינו. אם השפעת על אנשים, אם היית הורה טוב, איזו דמות היית בחייך…”

נוה מתלוצץ על זה ומקווה שבעולם הבא יוכל לשבת עם גרעינים וקלטת, להסתכל על כל מיני תחנות בחיים, ולעשות חשבון נפש – לחשוב ולהגיד מתי עשה נכון ומתי שגה. הוא אומר שאכן יש הרבה שאלות בנושא, במיוחד עכשיו, שמטעם תפקידו מוצא את עצמו בהמון לוויות. הלוויות הללו מעלות אצלו שאלות על המוות, על פחדים על הסובבים אותו. הוא שמח שאין בידינו את התשובות להכל. נוה לא עסוק בלנסות למצוא תשובה.”כל אחד מאיתנו מדבר עם האלוהים שלו”, הוא מחייך.

בימים אלה, נוה עסוק מאוד במערכת הבחירות הקריבה, שתתקיים באוקטובר, 2018. “אני מלא תשוקה לנצח, אני נלחם בכל הכוח לנצח, יחד עם חבורה מופלאה של אנשים”, הוא אומר בהתרגשות רבה.

ואני? אני מזמינה אתכם לעזור למנהיג הרגיש, המיוחד ופורץ הדרך הזה – לקבל הזדמנות להשפיע ולהראות כיצד הוא ו”דרך העיר” יכולים להביא לפה דרך חדשה. את הקול שלי, הוא כבר הרוויח.

שתהיה שבת שלום,
יובל.

קישור לדף הפייסבוק “נוה גור לראשות עיריית הוד השרון”

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: יובל שפר

העולם של ברוך

ברוך ואני נפגשנו ב-2.3.2017, מוכנים וערוכים לריאיון השני. ברוך היה המורה שלי להיסטוריה, ולכן סקרן אותי לדעת מה יש לו להגיד, כי ידעתי שיש לו אמונות שאני פחות מכירה. חיפשנו פינה שקטה בבית הספר בה נוכל לשבת ולהתחיל בריאיון, ומצאנו כיתה פנויה. כשהתיישבנו, ברוך ביקש שאשאל אותו שאלה שתשובתו לה מעניינת אותי, ומשם הריאיון התגלגל מוכוון על ידי שאלות. חלקן אקראיות וחלקן בהמשכים…

“לאיזו תקופה או מקום היית בוחר להשתייך ולחיות בהם?”

ברוך פתח בציון העובדה שלפני כחמש שנים היה בוחר לחיות בתקופה מסוימת. בשל היותו מורה להיסטוריה, הוא אוהב היסטוריה, ולכן אוהב תקופות שונות וזמנים שונים ומכיר אותם היטב. כיום, מתוקף תפיסתו שתפורט בהמשך, תשובתו חד משמעית – לא!

ברוך הוא אדם ששואף להיות ב”כאן ועכשיו”. אין טעם ברצון להיוולד במקום אחר ו/או בזמן אחר משום שלא משנה איפה ומתי יהיה, כל דבר שחווה הוא מבורך, בעל ערך ואין לקחת אותו כמובן מאליו. הוא לא מלקה את עצמו על טעויות שבצע בעבר, אינו חושב מה עשה נכון או לא נכון, אלא הוא מרוצה מכל מה שחווה משום שזוהי הייתה הדרך שהובילה אותו לתפיסתו כיום ולאן שהוא נמצא בהווה. החוויות הובילו אותו לחוות חוויות אחרות עכשוויות בצורה הרבה יותר מעמיקה.

הכוונה ב”להיות בכאן ועכשיו” היא להתמקד בהווה במאת האחוזים מבחינת חושים, מבחינה מחשבתית ועוד, כדי להצליח לחוות את כל החוויה במלואה (“לחיות” אותה), ללא כל שיפוט חיצוני, אלא לפי הרגשה פנימית עוצמתית ואמתית. הדבר גורם לשלווה, להיעדר בושה ולתחושות אמתיות ומרביות המופקות מהנאות החיים. הוא הוסיף שכמובן, אף אחד לא מושלם, ולכן לא ניתן באמת להגיע לצורה האופטימלית הזאת, אך יש לשאוף אליה. לצד ההנאה שיכולה להיות מופקת מההתמקדות הזו בהווה, יכולה להיות השפעה ההפוכה שהיא חווית חוויות שליליות, ולהבנה כי: “החיים הם גם סבל”. לחיים יש הרבה גוונים, וחווייתם היא משמעותית (בין אם החוויה חיובית או שלילית). ברוך היה רוצה שאנשים יהיו מודעים לכך.

“למה רצית להיות מורה?”

מאז ומתמיד הוא רצה, ואפילו רצה להיות מורה להיסטוריה. הוא רצה זאת משום שהשתוקק להכיר סיפורים מעניינים, לשאול עליהם שאלות ולהסיק מסקנות ותובנות. לדעתו, מי שאוהב לשאול שאלות הוא אדם לא אדיש, אחד שאין לו מחסום מול העיניים. כששאלתי מהו המחסום, הוא ענה שהוא מחסום של הרגלים ושל נוחות, ולפעמים אנשים מתקשים לעקוף או לשבור אותו. ברגע שהמחסום נפרץ, האדם יכול לגלות עולמות. אחד האמצעים שיכולים לעזור לאדם לפרוץ את מחסומיו הוא המורה, ומכאן רצונו הרב לעסוק במקצוע זה – הוא היה רוצה להיות האמצעי שעוזר לפרוץ מחסומים מחשבתיים ושמעלה מודעות לקיומם. ברוך מודה שגם לו יש והיו מחסומים. היה לו מחסום בתיכון, לדוגמה. הוא הרגיש שהוא חשב בצורה מאוד מוגבלת, סטראוטיפית ומקובעת. הייתה לו מורה שהראתה לו זאת בצורה ישירה ובכך שברה לו את המחסום. דבר נוסף שגרם לו לפרוץ את המחסום הוא קריאת ספרים, שבעקבותם רצה לדעת עוד ולהעמיק. השיחות החופשיות והפתוחות שקיים עם מורתו על מגוון ספרים הראו לו שאפשר להסתכל על כל סיפור מזוויות שונות. זה היה חידוש עבורו.

פריצת המחסום היא קשה. ברוך מנה מספר דרכים שלדעתו צריך על מנת לפרוץ את המחסום:

  • להיות אדם מוכשר ביותר
  • לסבול סבל מר במהלך החיים המוביל את האדם למסקנות
  • שאדם חיצוני יתערב

כאמור, במקרה של ברוך, המורה ושיעורי ספרות עזרו לו לפרוץ את דרכו ולהסתכל על דברים מנקודות מבט שונות. עובדה זאת, כפי שהיה נדמה לי, טלטלה את ברוך טלטלה עזה והיא לא נלקחה על ידו כמובנת מאליה.

יתרה מזאת, הוא הבין שתמיד צריך לבדוק מיהו אדם דגול ומפורסם, לפני שמשתמשים בתרומתו. לדוגמה, ז’אן ז’אק רוסו, היה פילוסוף דגול שתרם רבות בתחום זה. הוא הגה את האמנה החברתית, תרם להתפתחות הדמוקרטיה. במקביל, היה אדם שהתעלל בחסרי ישע באופן קבוע. ברוך שואל עצמו שאלה: האם ניתן לאדם כזה לקבוע את טובת הכלל? האם יש להאמין לו? בעיני ברוך אדם זה הינו צבוע. הוא רק מדבר והוגה, אך לא מוציא לפועל בעצמו. אם כך, מהו הערך לרעיונותיו שהגה? “הוא אינו אדם”.

“מיהו אדם לדעתך?”

ברוך מאמין שלאדם צריכה להיות חמלה. אם קיים אדם מוכשר ומשכיל, אבל ללא חמלה – אין להאמין לדבריו. מעשיו לא נובעים מהשאיפה שלו להיטיב עם העולם. כדי להסביר מהי המשמעות של להיטיב עם העולם, הוא נתן דוגמאות. הוא חושב שהרצון שלו להיות מורה ולהשפיע מיטיבה עם העולם, רצונו של רופא להיות רופא, מיטיבה עם העולם, ביל גייטס רצה להיטיב, ועוד. כשלאדם אין רצון להיטיב – הוא אדם נכה, ללא חמלה. כלומר, חמלה מתקשרת לרצון להיטיב. כשאדם רוצה להיטיב, הוא מוציא לפועל את המשפט: “אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך”, וזוהי החמלה.

כששאלתי את ברוך מה לדעתו צריך לעשות עם תרומתו של ז’אן ז’אק רוסו, הוא אמר שיש להיות מודע להשפעתו. במקביל להבין שלא צריך להחשיב אותו כסמכות גדולה, כי הדבר לא מגיע לו. יש לחפש אנשים אחרים שהגו רעיונות דומים (שפעלו במקביל אליו, לדוגמה, כמו ג’ון לוק) ושהיו גם אנשים טובים שפעלו לפי מה שהגו. זאת על מנת להימנע מצביעות. ברוך מוסיף שלדעתו יש להיזהר מאמונה, ושלא צריך להאמין יותר מדי, כי אמונה, על פי הגדרתה היא עיוורת. “אמונה עיוורת מאוד מסוכנת.”

“האם לדעתך קיימים אנשים שיש להם מחסום שמוביל לכך שלא יכולים לנהוג לפי דרך ראויה?”

ברוך קבע שכן, ושהמחסום לדעתו נקרא בורות. קיימים אנשים שהם עבדים לסוג של תשוקה מסוימת, לדוגמה, לסיגריות. הצורך לעשן כנראה נובע מבעיה עמוקה, וההתרגלות לעישון מובילה לכך שלמעשן יותר קשה להפסיק ככל שעובר הזמן.

כששאלתי מהי בורות, הוא ענה שהיא כניעה לאזור הנוחות, ושהיא קבעון מסוים. אדם ששרוי בתוך קבעון יתקשה לצפות בעוד אפשרויות או דרכים פרט לאפשרות או לדרך הרגילה. ברוך מספר שבורות לדוגמה, היא לא להתמודד עם מתמטיקה ולא להצליח בה. חוסר הרצון להתמודד נובע כנראה מרגש נחיתות או מהתנסות שלילית, ואלו מרגילים אדם לחשוב שהוא לא טוב במקצוע הזה, מבלי שבכלל ניסה להתמודד איתו שוב. ההרגל מוביל לנוחות שמובילה לכך שאדם יחשוב אוטומטית שהוא לא טוב במתמטיקה, שהוא לא חובב את המקצוע ושלא יתנסה בו שנית…

בורות נוספת היא היאחזות במחשבות, או דבקות במרדף אחרי צורת החיים המקובלת: אחרי תענוגות, פרנסה, פרסום, אגו ועוד. לפעמים יש הזדמנויות בחיים להרפות. מי שעוסק בזה לעתים מגלה פרצות שדרכן הוא יוכל לנצל את ההזדמנויות ואפילו בהמשך להיות מאושר. האושר נובע מכך שכל דבר שהאדם יראה, ימלא אותו: אפילו זבוב על הקיר יראה לפתע מרתק ומרגיע. אחת מהדרכים להגיע לפרצה, שברוך התנסה בה, היא תרגול מדיטציה – להיות עם עצמו ובדממה. המטרה היא לנסות לא לחשוב, אלא פשוט לחוות את הרגע. עם זאת, אין לנסות לסלק את המחשבות, משום שהניסיון רק יחזק אותן. הפתרון הוא לקבל אותן, וכך לאט לאט הן נעלמות. ברגע שאדם מצליח להיות בשלווה אמתית, פתאום הכל הופך לצלול. ברוך מתאר את ההרגשה כהרגשה מדהימה בלתי ניתנת לתיאור שתוצאותיה הן ריכוז, שלווה ובהירות.

“מה דעתך על אנשים שמרגישים שהם לא יכולים להיות לבד עם עצמם?”

הוא היה פונה אליהם ואומר: “לא קרה כלום, בוודאות יש ביכולותיכם לעשות זאת ולהיות יותר מאושרים”. הוא ציין שיש מספר טכניקות, וניתן לבחור בטכניקה שמתאימה לכל אדם. אם הם לא ינסו, לדעתו אין טעם שיאשימו את העולם או את עצמם בבעיות שלהם, כמו עבודה שלא אוהבים אותה, קושי להפסיק לעשן, עייפות, נואשות למנוחה וכו’.

השפעה נוספת לטכניקות היא פיתוח יכולת להסתכל על דברים בפרופורציות. טבועה בנו הנטייה לשכנע את עצמנו שהבעיות שלנו אכן קשות וגדולות. יש לנו תענוג מעוות מהרעיון “כמה אנחנו מסכנים”. כלומר, אלו הם רחמים עצמיים – אחד האויבים הגדולים של האדם בעיני ברוך. הוא הוסיף שהוא מספר זאת לא בגלל שהוא ניצח את הבעיות. הוא פשוט מודע שהן קיימות אצלו, ומציע לאחרים להיות גם מודעים.

“האם לדעתך מודעות יכולה לעזור לפתור רחמים עצמיים, או בכלל כל בעיה?”

מודעות היא המתנה הכי גדולה שיש ליצור חי. “אבל יש גם אפקט שלילי למודעות – לפעמים אדם במקום להיאבק בבעיה, יכול להשלים איתה ולוותר, נכון? האם זה בסדר להשלים עם דברים שהם פחות טובים?” לדעתו, אם זה נובע עמוק מתוך הפנימיות של האדם הספציפי, זה בסדר. אדם יכול לנבור בעמקי נשמתו, לשאול שאלה מסוימת, להיות כנה עם עצמו ולדעת על פי הרגשתו הפנימית מי הוא או מהו רצונו. לדוגמה, אהבה אמתית. אדם ידע מתי הוא נתקל בנפש התאומה שלו. “הפנימיות הזאת והשלכותיה – גורל, כלומר ייעוד, או מקריות?” לא זה ולא זה. הפנימיות נובעת מתוצאת הפעולות בחיים, מהשכל, מהמחשבה ומהוויית החיים שלנו. ברוך לא מאמין באלוהים. לדעתו היקום לא נברא, אלא נוצר. הוא מאמין שאנחנו יצורים חושבים, רוחניים, שמסוגלים לחיות בטבעיות כתוצאה מרצונות אמתיים הנובעים מפנימיות, ולא מישות שמכוונת אותנו, לדוגמה. אנחנו אחראיים על עתידנו.

“אנחנו טובים מהיסוד? רעים?”

ככל שברוך מתבגר הוא נוטה לחשוב שאנחנו טובים מהיסוד, משום שהטבע שלנו הוא רוחני. אם יש טוב אבסולוטי, הוא סוג הרוחניות שלנו, העובדה שקיימת בנו היכולת לפתח את המוח ולהיות מודעים. המודעות הזו היא כוח ענק בעיניו. אנו מכילים הרבה רגש, טבעיים, פועלים לפי אינסטינקטים, ומכאן נובע הטוב.

“פילוסופים מטיבים לעולם?”

יש כאלה שכן ויש כאלה שלא. מי שמטיב לדעתו, לדוגמה, הוא בודהה. הוא רצה להיטיב עם עצמו ועם העולם, ופיתח את עצמו לדרגות רוחניות גבוהות שגרמו לו למצוא דרכים להקלת סבל בקרב אנשים. “שאילת שאלות ומחשבות מטיבים?” מחשבה יכולה לפעול לשני הכיוונים. העניין הוא פשוט לחיות, כלומר, לחיות את הרגע הנוכחי במאה אחוז, להיות מודע לו. להשלים עם כך שבעוד כמה זמן יהיה הרגע האחרון שלנו – ואחר כך לא יהיה כלום עבורנו. המודעות לכך מובילה את האדם להעריך את הזמן שיש לו ולחיות את הזמן באופן בריא יותר ופחות לפחד מהסוף – כי הוא בלתי נמנע.

“מאיפה הגיעה ההבנה שצריך “פשוט לחיות”?”

בעקבות הרגע בו במהלך מדיטציה השתחררו כל מחשבותיו והוא הצליח להגיע לשלווה האמתית. הוא נהנה מהמקום שבו נמצא ומכל דבר שהיה מצוי בסביבתו באותו הרגע: מגופו, מהמראות, מהריחות וכו’. “ל”פשוט לחיות” יש משמעות?” לדעתו, מי שחיי במודעות לזמן (לכל רגע ורגע), לעצמו ולסביבתו, ישפיע לטובה גם על האחר. ברגע שיהיה מודע ליכולות הרוחניות שלו, יבין שכל יצור חיי הוא כזה, ושהוא עולם ומלואו. מורים רוחניים מצאו את הדרך למצוא בכל יצור את המשמעות שלו – אפילו בפרפר ובתולעת. רווחתם וחייהם חשובים, וברוך מבין זאת. הוא מנסה להימנע מלפגוע בכל יצור, ומבין את כיוון המחשבה של צמחונות וטבעונות. כששאלתי אותו מדוע, הוא ענה שיש בזה משהו מיטיב, מודעות ועומק, פחות אגו ותשוקה. הוא מוסיף שאסור לתת לתשוקה ולאגו להשתלט עלינו.

“אם חיים נגמרים ואין להם משמעות בטווח הארוך, מה זה משנה אם אדם הרג יצור, על מנת לגרום לעצמו להרגיש טוב?”

כי הוא פוגע בעולם בו חיי. לא ניתן לדעת מה יש אחרי המוות, למרות שלהתעלם מהסוף ומהאין המוחלט זוהי שטות לטעמו – “אנחנו תיירים פה”. לדוגמה, אם אנחנו זמניים, מאיפה ניתנת לאדם זכות לפוצץ פצצת אטום? יש במעשה מסוג זה המון אגו. קלקול דבר מהטבע נובע מאנוכיות ומנוחות, והוא מגוחך ביחס לייעודנו. אנחנו בסך הכל חיים ומתים, למרות שקיים מצב נוסף בו אדם זוכר אדם אחר שנפטר. לדוגמה, ברוך זוכר את הוריו. מכאן שהשפעתו של האדם על העולם יכולה לבוא לידי ביטוי בחפצים שהשאיר, בעסקים שהקים, באומנות שיצר ועוד, וגם בעצם היותו חקוק בזיכרונותיהם של אנשים.

לזה מתקשר המושג הבודהיסטי “קארמה”, ופירושו שהאדם הולך לפי הכיוון שנראה לו כי הכי הגיוני או נכון בשבילו, ופעולות אלו מובילות לפעולות אחרות עם אותו האופי. כלומר, פעולה טובה עבור האדם תוביל לעוד פעולות טובות, לדוגמה. יש הרבה סוגי קארמות. הידיעה שאדם חווה סוג אחד של שרשרת פעולות בחיים, ושאינו יכול לחזור אחורה בזמן, לשנות החלטות ולחוות את תוצאות ההחלטות האחרות מובילה לתובנה שכולנו תלמידים. כולנו הולכים לפי מסלול שבחרנו ולעולם לא נוכל לדעת מה היה קורה אם היינו בוחרים במסלול אחר ולהשכיל מהניסיון. אין אף אחד שיודע את האמת או את הכל – אין סוף לידע, למחשבות ולדרכים בהם היינו יכולים לצעוד בחיים, ולכן יש להיות צנועים ולרסן את האגו. האגו שבאדם מוביל לכך שהאדם הוא אחד האויבים הגדולים ביותר עבורו. המסקנה הזאת והמודעות לכך מיטיבים לעולם, משום שהם מובילים לתובנה שהאדם מסוגל לעשות הכל מהיסוד. מה שמגביל אותו הם המחסומים שהציב לעצמו. דבר נוסף הוא שהרבה פעמים נוח לא “לחפור”, לא להיות מודע, אלא פשוט ללכת עם הזרם. גם לזה צריכה להיות מודעות לדעתו.

“למה ללכת עם הזרם זוהי בחירה פחות טובה לדעתך?”

הפנימיות שלנו מטבעה רוצה לבוא לידי ביטוי והיא לא תמיד חפצה במה שהחברה רודפת אחריו. לדעת ברוך, מי שהולך תמיד אחרי הזרם צריך לשאול את עצמו: “איפה אני כאן? מי אני? מה אני רוצה? מה נכון עבורי? למה אני לא נותן ביטוי לעצמי בחברה? מתי אני אהיה האדם שיחליט ושיוביל (את עצמי ו/או אחרים)?”. הוא מציין שגם פה יש אנוכיות, אך הפעם היא לוקחת אותנו למקום אחר, מקום שלא פוגע בחברה, ומועיל לנו. האנוכיות הזו היא בלתי נמנעת משום שהיא בטבע שלנו – הפנימיות שואפת לבוא לידי ביטוי. ברוך לא רוצה להיות שונה, ולא בשל סיבה זאת הוא שואף לא ללכת תמיד עם הזרם, זוהי לא הכוונה מלכתחילה, אלא הוא מרגיש שיש בו רצון שלעתים לא לוקח אותו לאן שהרוב הולך.

“האם ההרגשה הזאת שאתה חושב מחשבות שלאו דווקא מקובלות – אולי גם היא מספקת? זה גם סוג של אגו, לא?”

יכול להיות, אבל אם ההרגשה אותנטית ונכונה עבור הפנימיות שלו, יש לעקוב אחריה. כאמור יש רגשות שנכונות עבור הפנימיות האמתית. לדוגמה, העיסוק בתרבות יפן מספקת את ברוך, והוא מודע לכך. קשה לו להסביר למה, הוא פשוט מתחבר לזה. בעבודה מאפשרים לו לעסוק בזה, אך אולי בעתיד לא יאפשרו. עדיין, זה לא ישנה דבר, הוא עדיין ימשיך לעסוק בזה כי העיסוק בזה טבעי עבורו – יש בזה משהו מאוד עמוק שנכון בשבילו. בעתיד הרצון הזה יכול להשתנות, וזה בסדר. העיקר שהאדם יעשה מה שפנימיותו חפצה.

“מאיפה הפנימיות הזאת נובעת?”

הפנימיות היא הרגשה שמתווה את הדרך כך שהאדם פשוט יודע מה הוא רוצה ואין ביכולתו לטעות. התחושה הזו באה לידי ביטוי בכל התחומים: באהבה, בעיסוק, בפעולות היומיומיות ועוד. היא לא מסוברת, כלומר, קשה להסבירה לאחרים, לבטא אותה או להבין מה היא דורשת או רוצה באופן מוחלט, אלא ניתן לחיות אותה ולשאוף להשאיר את הדרך אליה פתוחה עד כמה שניתן. ברוך לא בטוח במה הוא מאמין: אם החיים מובילים להתגבשותה של הפנימיות או שהפנימיות היא מקרית ומוכתבת מראש. בכל מקרה, הוא יודע שלכל יצור רוחני יש את הפנימיות הזאת, והיה רוצה שתהיה קיימת ביצור המודעות שמנסה להוביל אותו להבנתה.

כל יצור רוחני שווה בערכו, כלומר, אין אחד שנעלה יותר מהשני, או רוחני יותר. יש האומרים שככל שהאדם צעיר יותר כך הרגשות הפנימיים שלו יותר מורגשים, ולכן הפנימיות שלו באה לידי ביטוי באופן מורגש יותר, משום שהחברה עוד לא הספיקה להשפיע עליו ולגרום לו לראות את רצונותיו האמתיים בחוסר בהירות. לדעת ברוך הוכחה לכך היא שכל ילד הוא סקרן, כלומר, אין ילד שלא משחק, חוקר, מחקה, מתנסה וכו’. זוהי הוכחה לכך שלאדם יש פנימיות, שאחת ממאפייניה הגורפים היא סקרנות והרצון ללמוד ולהתפתח.

“לדעתך נוכל לגלות ממה אנחנו עשויים מבחינה רוחנית ופיזית, גם אם זה משהו שאנו לא יכולים לקלוט?”

כעיקרון יש לנו יכולות בלתי מוגבלות. המגבלה היחידה שלנו היא הזמן. “מה יקרה אם כמות הידע שנצבור לא תצליח להיות מועברת באורך חיים של אדם? איך אנשים יצליחו להתקדם?” בעיניו הם יצליחו אם ירצו. באותו האופן שהחלל הוא אינסופי, כך יכולת האנושות לצבור ידע היא אינסופית. אנו נמצאים במהפכת מידע אדירה, שבמסגרתה מצליחים לקלוט הרבה יותר מידע משיכולנו בעבר, ומצליחים להתמודד איתו, לעבד אותו וללמד אותו. לפי דעתו גם בעתיד הרחוק נוכל להתמודד עם המידע (לאחסן, להפיץ וכו’) בדרך יותר יעילה. תהליך הייעול עצמו הוא אינסופי, ומכאן שנצבור ידע באופן אינסופי. הביטחון הזה נובע מהכרת הטבע של האדם – מהפנימיות שלו. כפי שהוזכר: האדם רוצה לדעת ולחוות משום שהוא סקרן.

“אם יש לי מבחן עוד כמה ימים, ואני יודעת שאני צריכה ללמוד אבל לא רוצה. הנוחות היא ללמוד, או זה שאני לא רוצה ללמוד?”​

אם הרצון הפנימי לא קשור ללמידה ברגע מסוים, יש להפסיק. מגשימים את הרצון ללמידה לא כי נוח לבצע אותו, אלא כי הוא משהו שהפנימיות רוצה באמת. הדילמה היא לדעת מה הפנימיות רוצה, וכך לדעת מה לעשות. לעומת זאת, לעתים אם אדם רוצה להגיע למיצוי העצמי שלו, כדאי לו להבין שיש כמה שלבים מסוימים שעליו לעבור, גם אם הפנימיות שלו פחות מעוניינת בהם באותו הרגע. לפעמים ללא השלבים האלה לא ניתן להגיע לאותנטיות, ולכן יש לדחות את הסיפוק הרגעי למען סיפוק עתידי. “לפעמים צריך לשלב בין הרצון הזה לבין המגבלות שהחברה מציבה. לא כל האנשים יוכלו לעסוק במה שהם רוצים בלי לקבל תעודה – אז צריך איכשהו לשלב.” ברוך הסכים והוסיף שהדבר החכם הוא לא ללכת בדרכים קיצוניות, אלא לנסות ללכת בדרך האמצע, הפשרה. כדאי להבין שאדם לעתים חיי בסיטואציה שמגבילה ודורשת, אך עם זאת אסור להזניח את האותנטיות, ויש תמיד לשאוף להשיג את הרצון הפנימי. ברוך לא מזניח את הרצון האותנטי שלו ע”י התנתקות מחיי היומיום, כשיוצא להליכה בטבע לבדו. הפעילות משכיחה ממנו את כל הדאגות ומספקת אותו, והוא מבין שלפעילות הזו הוא חייב למצוא זמן. קיים הבדל בין למלא אחר הרצון האותנטי לבין להיכנע לרצון הנובע מנוחות. לכן יש להבדיל ביניהם ולא לוותר במאבק נגד הרצון הרגעי.

כששאלתי מהו בדיוק הרצון הרגעי, הוא ענה שהוא תשוקה והתפתות לנוחות. לדוגמה, הפיתוי של ברוך הוא להיכנס לפייסבוק לקבוצה שהוא אוהב של טיולים ביפן, ולעתים הוא מבצע זאת על פני דבר חשוב יותר, כמו פרנסה, קריאת ספר, אימון פנימי. הוא טוען שאנו תמיד יודעים איפה אנחנו מתפתים ולפעמים קשה להגיד זאת לעצמינו – לא לכולם יש משמעת עצמית.

“למה אנשים מתפתים ודוחים דברים חשובים הנובעים מהרצון האמתי האותנטי? הרי הרצון האותנטי הוא דבר שאדם אמור להשתוקק לעשות.”

לדעתו התשובה לכך היא שהאדם הוא מורכב, אינו מושלם ומושפע מהחברה. לדוגמה, אם נקבל הודעה חדשה ב”וואטספ”, רב הסיכויים שהיינו מתפתים לראות אותה, גם אם אנחנו באמצעו של משהו חשוב יותר. אנחנו לא קדושים, אם אנחנו משתוקקים למשהו ויש בנו כיוון אותנטי מסוים שנכון עבורנו, אנו מנסים לצעוד לקראתו כמה שניתן, גם אם לפעמים אנו מועדים.

יש אגדה שברוך מתחבר אליה שמתקשרת לנושא: זקן וצעיר צעדו בהרים במסע ארוך. הצעיר לא הרגיש טוב ונשכב על הארץ, וקרא לזקן לעזור לו. במקום להושיט לו יד, לעודד אותו לקום וכו’, הזקן נשכב לידו. לאחר זמן מה כוחותיו של הצעיר חזרו הם נעמדו והמשיכו במסעם. מאוחר יותר הצעיר שאל את הזקן מדוע עזר לו בצורה זו. הזקן ענה שהוא מאמין שביכולתו לחזור לבד למסלול ולהמשך הדרך. מהי המשמעות לדעתכם?

בנוסף למשמעות הסיפור, ברוך אומר שהסיפור מתקשר לו למורים. מורים הרבה פעמים רוצים לעזור לתלמידים, במקום לפעמים פשוט לחיות ולהיות איתם, ובכך באמת לעזור להם. ניתן להתייחס לסיפור כביקורת על כך שלפעמים צריך “פשוט להיות”. כך התלמיד יוכל לאגור כוחות ולעזור לעצמו, אך שהמורה ילווה אותו, ויהיה איתו.

“מהו עולם אידאלי לדעתך?”​

כששאלתי אותו את שאלה זו הוא התקשה לענות. לבסוף ענה שעולם אידאלי הוא העולם שכל אדם ואדם בונה לעצמו. הוא מאמין שלא כדאי להסתכל על של אחרים או לשאול אותם מהו העולם האידאלי עבורם. אם חשוב לאדם שיהיה עבורו עולם אידאלי, הוא יכול פשוט לבנות אותו בכך שישאל את עצמו שאלות ויתחיל ליישם אותו. ברוך לא מאמין בעולם אידאלי, אבל מציין שאם הוא היה קיים הוא היה בהכרח שונה. הוא יכול לדמיין משהו טוב עבורו בכלליות. כאשר הזכרתי שלדעתי העולם האידאלי קיים במימד שאנחנו לא יכולים לתפוס, הוא אמר שמאמין בכך שקיים מימד רוחני, וציין שהשיחה שלנו לקוחה מהמימד זה.

“יש אנשים שאומרים שאנחנו, כמו מערכת ממוחשבת, פועלים בזכות מספר מצומצם של חוקים, שמרכיבים מערכת מאוד מורכבת. הם אומרים שאולי אין בכל אדם את המימד הרוחני בפני עצמו, אלא רק את החוקים הללו ולא יותר. מה אתה חושב על זה?​

ברוך ענה שייתכן שיש דברים מאוד פשוטים כמו אהבה, חמלה, אחווה, אולי אנחנו. הוא מספר שברגע במדיטציה בו הצליח לפרוץ את המחסום ולהגיע לשחרור, לפתע הכל הפך לפשוט ביותר. אולי הפשטות הזו היא הדבר הבסיסי שבונה את הרוחניות המורכבת. כששאלתי מהו שחרור, הוא הסביר שזה מעין שינוי מחשבתי בו כל הסביבה נהיית מובנת יותר. המשוחרר מצליח להתרכז בקלות יותר ורואה את העולם הפיזי וגם את העולם הפנימי שלו ואת המחשבות שלו באופן בהיר וצלול יותר. כל דבר בעולם מרגש יותר, אפילו כאב. בעת השחרור הוא חש סוג של ריקנות, שעם זאת מאוד ממלאת. הוא מציין שאין מנוחה יותר גדולה מהשחרור. ההרגשה מתוארת כאילו המוח התנקה, התבהר, הטהר והפך לצלול יותר. נוכחותה של הבהירות ממשיכה עד שהיא דועכת לאטה, וברגעים אלו יש לחזור ולתרגל שוב. המטרה בכל תרגול היא לנסות להגיע לתחושה העילאית הזאת של השחרור, אך לא תמיד מצליחים.

ברוך השלים גם עם הכישלונות הללו וטוען שחובה להיכשל לעתים בחיים. אדם שלא חווה משבר, עצב או הפסד, לא חווה חיים שלמים. כאמור, חוויה עצובה שברוך חווה היא מות הוריו. כאשר הם נפטרו הוא הבין שהוא הבא בתור. ההבנה הזאת מאוד חשובה בעיניו משום שלטענתו היא משנה את נקודת המבט על החיים, ובמקרה שלו שנתה את נקודת המבט שלו לחיובית כי החיים הפכו למהנים יותר. הוא הבין שהעולם הזה אינו לנצח ואינו מובן מאליו, שאנחנו זמניים פה ושיש לנצל זאת היטב.

“איך מתמודדים עם ההבנה שיום יבוא ונפסיק להתקיים?”

לדעתו נאבקים בהבנה הזאת ומכחישים אותה, עד שיום אחד משלימים עמה. ברוך חווה את השלבים הללו, שגרמו לו להגיע לתובנה מאוד מעמיקה ומיטיבה, שלצערו עוד לא הצליח להביא לידי מעשה. כלומר, ההבנה הזאת שאנשים הם זמניים, אמורה לגרום לשמור על האיזונים ועל הבריאות הגופנית והפסיכולוגית יותר, להפחית את הנטייה לכעס ולהטפה ועוד. ברוך מרגיש שעוד לא הגיע לתוצאות אלו אך שוב, לדעתו אדם חייב לחוות כישלונות. דברים לא תמיד באים בקלות, והנפילות מובילות בסופו של דבר להצלחה. אם כל המעשים עוברים בצורה חלקה ללא קושי, לדעתו של ברוך האדם כנראה לא מצוי בדרך הנכונה לו. ברוך לא יכול לקבוע שזוהי האמת, אך תאוריית הכישלונות וההצלחות נכונה עבורו. הוא ציין שהוא לא יכול להסביר זאת, ושלעתים התובנות שנכונות עבור כל אדם קשות לביטוי ולהבנה ע”י אנשים אחרים. אך יחד עם זאת הוא הצהיר שהשפה היא מתנה אדירה. למרות גדולתה, עדיין קיים עולם שלם שלא ניתן לדבר עליו. מילים הן אמצעי שיכול להפוך רעיון לקיים בעולם הזה, אך עדיין לא ניתן לבטא אותו בשלמותו, כפי שמופיע במדויק אצל ההוגה.

הוא הוסיף שיש כאלה שאומרים שהגיעו לרמות רוחניות גבוהות ומכנים את עצמם צדיקים, אך ברוך מאוד חשדן, והוא לא מאמין בזה. הוא שואף לכך שכל אחד מאיתנו ימצא את השביל של מהות חייו, ושיגלה שם את הדברים הנכונים עבורו. אני אמרתי שהשביל עבורי הוא של כנות עצמית, והוא הסכים והוסיף שאם אדם צועד בשביל הזה הוא גם יבין שהוא זייף ושיקר לעצמו בכל מיני מצבים בחייו, ועוד ממשיך. לאדם קשה מאוד להיות כנה עם עצמו. לפי דעתו העיקר הוא להצליח להצביע מתי שיקר ומתי היה כנה, ולנסות להיות כנה ככל שיוכל. ברוך שם לב שיכולתו להשפיע על אחרים בכל מיני הזדמנויות הייתה בעיקר בחמש שנים האחרונות. הוא לא יודע למה, אבל הוא בטוח שזה נובע מתרגול המדיטציה. אולי זה נובע מכך שהוא מצליח להבין מה עומד מאחורי מילים של אדם יותר מבעבר.

“האינטואיציה הזאת, היא דבר נרכש או מולד?”

ברוך ענה שאצלו האינטואיציה נוצרה והתפתחה עם תרגול מדיטציה. ייתכן שיש אחרים שהוא מכיר שאולי האינטואיציה עבורם מולדת. התרגול של המדיטציה גורם לאדם להיות יותר מודע לסביבתו, וכך להיות יותר מודע לאנשים אחרים ולהצליח להבין אותם טוב יותר. בנוסף, יש אנשים שאולי לא מודעים לכך שיש בהם את היכולת האינטואיטיבית הזאת. לדוגמה, ברוך מספר שבעבר למד במקום שבו מהשיעור הראשון הוא הרגיש שלא מיועד לו. בדיעבד הוא מבין שההרגשה הזאת הייתה די נסתרת, והוא נזכר בה רק לאחר שסיים את הלימודים והתחיל לעסוק במקצוע. לדעתו הדבר קיים אצל רוב האנשים – אנשים שפשוט לא מודעים לכוח שיש בהם. המדיטציות מנסות לנקות את הדרך לעבר משהו שתמיד היה מצוי בכל אדם, ושהוא לא ידע שקיים בו. יש אנשים שבמקום מדיטציה רצים, קוראים, מקשיבים למוזיקה, מציירים וכו’, ואלה פותחים אצלם גם את השער לפנימיות שלהם.

“מה אתה אוהב בתרבות יפן?”

הוא ענה: “איך תרבות שהיא אינה תרבות עתיקה, עמוקה או חכמה במיוחד, ידעה להקשיב וללמוד מתרבויות אחרות וליצור תרבות כל כך ייחודית ומקורית?”. למשל, היפנים אמצו את הספרות מסין – הם תרגמו ודקלמו אותה. בתרבות הסינית העתיקה אין סוגת רומן ורומן אהבה – הדבר שקסם לברוך הוא שהם יצרו את סוגות אלו ובנו קומה נוספת לתרבות שלהם. היפנים הוסיפו לתרבות הסינית נגיעה אישית, וזה מה שמדהים בעיניו. דבר נוסף שמרתק אותו הוא האסתטיקה. היפנים אוהבים יופי, הם הופכים כל דבר ליפה והם יודעים להסתכל על הכל בצורה מחמיאה.

“נתינת שם של תרבות על שם מקום מסוים מכלילה על האנשים מאותו המקום את התרבות. ברגע שיש תרבות מסוימת לאוכלוסיה מסוימת – איפה הפרטים שמביאים אתם תרבות שונה לגמרי?”

כל אחד מתחבר לדבר אחר בתרבות העממית, או בתרבויות אחרות. לדוגמה, ברוך אוהב את אומנות הבונסאי, אך לא מתחבר למאבק הסומו. כל אדם מתחבר לחלקים מתרבויות שונות, וזה מאפשר לא להיות שייך, אלא להיות יותר עצמאי בעל טעם ייחודי. “אם כך, למה לא מסתכלים על כל יצירה בפני עצמה, אלא מכלילים אותה כחלק מתרבות מסוימת?” ברוך הסביר שיש דימיון בין יצירות מסוימות, וניתן למצוא להן מכנה משותף, שיכול להיות המיקום, השפה, ההיסטוריה וכו’, ומכאן נובעת ההכללה. לדוגמה, הסופר מאיר שלו קשור קשר רגשי עמוק לעמק יזרעאל והוא כותב זאת בצורה שהקשר בינו לבין העמק יכול להדביק את הקורא ולהפוך את הקשר שלו עם העמק לכזה. יצירותיו נכללות בתרבות הישראלית בשל האהבה לחלקת האדמה הנמצאת בישראל. ברוך ציין שמדהים אותו לראות שיצירות שונות מתרבויות שונות יכולות לדבר לאנשים שונים ממקומות שונים. יש הרבה אנשים במערב לדוגמה שמתחברים לתרבות היפנית, שאותה ברוך כל כך אוהב. “למה אנשים נקשרים למקום מסוים?” ככל שאדם חווה יותר חוויות במקום מסוים בצורה עמוקה, אותנטית וחיובית יותר, כך נקשר יותר. אצל ברוך לדוגמה, העיר בו נולד היא מקום אליו נקשר. הוא לא יודע להסביר למה, זהו פשוט מקום שבו הוא אוהב להיות, והוא עושה לו טוב.

כחלק מהמסורת, בסיום הריאיון הצטלמנו ליד עץ הבונסאי:

הריאיון נקטע בשל מחויבות קודמת, ברוך נאלץ למהר להשגיח על כיתה במבחן. אני נותרתי ישובה בכיסא עוד דקות רבות, משחזרת את רגעי השיחה ואת הנאמר שוב ושוב בראשי, נרגשת מהכתיבה ומפרסום הריאיון. היו הרבה חלקים בריאיון זה שהזדהיתי עמם בשל אמונתי האישית, דבר שגרם לי להרגיש שאני לא לבד. שמחתי להכיר יותר לעומק את המורה להיסטוריה שלימד אותי בעבר, ובדיעבד הבנתי שהשקפותיו באו לידי ביטוי בכל מיני דברים שאמר במהלך השיעורים שלמדתי אצלו.

מקווה שנהניתם, ושאתם מצפים יחד איתי לריאיון הבא.

יובל.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: טל שפר-להב

העולם של ורה

לאחר התרגשות, ציפיות וחששות עצומים שליוו אותי מהרגע בו קבענו, סוף כל סוף פתחתי בפרויקט, ונפגשנו. בבוקר יום שישי ה-3.2.2017 יצאתי לדרכי לעבר ורה היקרה. כשהגעתי לתחנה בה קבענו, היא קבלה אותי בחום ובאהבה, והתקדמנו לעבר ביתה. כבר בהתחלה היה אפשר לחוש באווירה הנעימה והחיובית האופפת אותה. למען האמת, ורה ואני התחברנו זמן רב לפני שהגיתי את רעיון פרויקט העולמות, כאשר נפתחה בפניי כשהקריאה לי מספר משיריה. כשהגענו לביתה היא מיד פתחה את המקרר בפניי, ולא שכחה להבהיר: “תרגישי בבית!”. לאחר מכן התיישבנו בסלון, ופצחנו בשיחה קצרה שהתגלגלה לריאיון ולהתחלת ההקלטה. היא התחילה בכך שהקריאה את התשובות לשתיים עשרה שאלות שבהן בחרה להתמקד, ובאמצעותן נחשפתי לעולמה. מזמינה אתכם להצטרף אלי:

“צללים באור ובצל באים לבקר בנשמה.
פעם היא אי שם בעננים,
פעם אחרת עמוק עמוק במעמקים, הכי שחורים.
אנו מובלים בתוך הנהר הזה, שרגע כה שקט ויפה.
ורגע סוער ומטביע פנימה.
מזל שהנשמה היא נצחית ומנצחת כל מלחמה שבאה בדרכה, לשמיים ולאינסוף.
כל שעלינו האנשים להבין הוא שאנחנו אורחים זמניים, בין ההתחלות ובין הסופים.”

כל הזכויות שמורות לורה לופו.

ורה חוותה מספר רגעים מכוננים: הגירושים מבעלה, כשאביה נפטר וכשגיסתה נפטרה צעירה. רגעים אלו טלטלו אותה, וכתוצאה מכך היא הבינה מה שבדיעבד תמיד ידעה: אנחנו בריאת האור. הנשמה הנצחית שלנו תעבור לגוף הבא, כאשר הגוף הוא זמני. תפיסה זו היא תפיסת גלגול הנשמות. כשאדם נפטר, נשמתו עולה השמימה. ליתר דיוק, ורה מוסיפה, שלפי תורות המזרח, נשמתו של אדם עוזבת אותו שלושה ימים לפני המוות. ההודים אפילו שורפים את הגופות, כסמל לכך שהגוף הוא חסר משמעות, ושלעומתו הנשמה היא נצחית. לנשמה אין התחלה ואין סוף – היא פשוט קיימת.

בעקבות רגעים אלו, ורה מספרת שהיא למדה שחשוב להיות ב”כאן ועכשיו”, כלומר, לחיות בהווה. העבר לימד אותה הרבה דברים, אבל הוא לא מגדיר אותה. בעתיד ורה תציב לעצמה מטרות ותגשים אותן, ולעולם היא לא תתחרט. לדעתה, חרטה לא מביאה לדבר.אחת ממטרותיה היא חשיפה עצמית ללמידה ולהתפתחות מתמדת, לצד כל דבר שבחייה. בהקשר זה, היא הצהירה שמסגרת החיים, מסגרת בה לומדים באופן שוטף ומטפסים בסולמות הלמידה, מתאימה לה. בעיניה אדם צריך לפקוח את עיניו בבוקר בצפייה שמאפשרת לו להתפתח, להתקדם וללמוד דברים חדשים – תמיד יש מה ללמוד בכל דבר.

ורה היא אמא לבן ולבת, אישה בעולם הזה שלומדת ושמביאה קודם כל לעצמה ואחר כך גם לאהוביה ולסביבתה. נוסף לעיסוק השיניים (סייעת לרופא השיניים וטכנאית), מקצוע שהיא הכירה מאז הוולדה, היא מארגנת מפגשים שדנים בנושאים שונים מהחיים, לדוגמה בבעיות בזוגיות, ומובילה את הנוכחים למסקנה שלא ניתן לשנות את האדם אתו מתמודדים, אלא רק את עצמם. ברגע שינוי נקודת המבט, הם יגיבו אחרת לטוב ולרע.

נצרות, אסלאם, הינדואיזם, בודהיזם או כל אמונה של בן אדם אחר שוכנת בתוך עולמה של ורה, ולדעתה לכל יש יסוד משותף. בכל הדתות, הפילוסופיה מסתכלת על התמונה הכוללת ממבט על, ועוסקת בדברים דומים ביותר. אחד הדברים הדומים הוא קידוש הטבע ומרכיביו, ערך שורה מאמינה בו בעוצמה. כאשר שאלתי מה כוונתה ב”קידוש”, היא ענתה שלדעתה המשמעות היא לא לשבור, לא להרוס, לא לקרוע ולא לקלקל – אלא להעריך את המקודש ולשמוח שהוא קיים.

ורה למדה קבלה חמש שנים, למידה שהרחיבה את אופקיה. היא נחשפה לידע רב בעולם הזה. כיום היא מבינה שלפני שהתגבשו דתות מונו-תאיסטיות, היו דתות אחרות שהאמינו שהטבע הוא גדול מהכל. דתות אלו שייכות לעולם הפגני. נכון להיום, ורה מאמינה שאלוהים קיים גם בעצמה ובתוכה, בין אם זה יקום ובין אם זה אמונה אחרת שמשמעותה היא שאדם לא בא לעולם סתם, שאדם מורכב מגוף ומנפש ושכאמור, הטבע הוא הגדול מהכל. כאן אפשר להוסיף, שורה תמיד נמשכה לתורות האינדיאנים והצוענים, והזכירה אותם במראה. למען האמת, היא כיום מכנה את עצמה מכשפה, ואמונותיה ויכולותיה הן הבסיס לכינוי.

אמונתה העיקרית היא ביקום. כלומר, אמונה בהכל, ביסודות הבסיסיים שבונים את העולם: באטומים ובאנרגיה. היא סוברת שבהתחלה התרחש המפץ הגדול שגרם לאטומים להתנודד ולהתרחק זה מזה – עד שנוצרו כל מיני חומרים, מים לדוגמה. אחת האמונות הבסיסיות היא שהעולם מחולק לארבעה אלמנטים: אוויר, מים, אדמה ואש – אלו הם היסודות העוצמתיים והבסיסיים ביותר. האנרגיה היא הכל, והיא שמרכיבה את החיי והדומם – את הכל.

היא חיה את חייה בהרמוניה עם הטבע. היא מרגישה כל עץ שקיים בסביבה, כל ציוץ ציפור. הטבע ממלא אותה, ושם היא באמת מרגישה חיה. מגיל מאוד צעיר חולמת חלומות, חוזה דברים שיקרו, ואחר כך הם קורים באמת. מכאן שכל הסובבים אותה יודעים שיש לשקול את דבריה. היא מרגישה את האנרגיה של האחר, גם מרחוק. היא מאמינה שכל אדם יכול להגיע לרמה כזו אם יהיה רגיש, ער ומודע מספיק ויכנס לעולם הרוחני ויעסוק בו, משום שהאנרגיה מצויה בכל אדם.

ורה טוענת שנשים מאז ומתמיד היו חכמות ורגישות בהקשר הזה, ובעבר הרחוק זה היה יותר בולט משום שלא היו מגבילים אותן. מוחן של נשים בנוי אחרת משל גברים, ולכן יכולות לעשות מספר דברים במקביל, הן יותר רגישות. החברה נהייתה חברה פטריארכלית, ולכן הידע והחכמה של הנשים דוכאו. המצב היה כל כך קיצוני עד שהיו שורפים נשים כי טענו שהן מכשפות – אלו הן הנשים שהיו מחוברות לרגש שלהן והיו מודעות יותר לסביבה ולטבע. לדוגמה, הן היו יכולות לערבב מספר מרכיבים, דבש עם לימון ובצל, להשקות מישהו חולה והוא מבריא. כיום אנחנו מבינים שיש למרכיבים אלו סגולות רפואיות. היא מוסיפה כי נשים מאוד עוצמתיות והן אינן המין החלש, כפי שנטו לחשוב בעבר. כוחן הוא במוח, בחכמה, ברגש ובאינטואיציה – בדרך החשיבה. היא חושבת שהסיבה לכך היא הביולוגיה – כדי שיצור יוכל ליצור בתוכו חיים, עליו להיות מאוד רגיש. לא יכול להיות שאת פלא הבריאה ייצור יצור שאינו פלא. כל אדם מורכב מחלק גברי וחלק נשי. השאלה היא מהו המינון היחסי ביניהם. מכאן, גם גבר יכול לאמץ כמה מן התכונות הנשיות, בהתאם לכמה הוא מחובר לצד הנשי.

לורה פינה בביתה המכילה כל מיני פריטים המבטאים את תפיסת עולמה. לדוגמה, היא יצרה מטאטא. המטאטא נוצר תוך שימוש בדברים מהטבע (ענף מעץ), לחישת לחש, ושימוש בכל החושים בעת יצירתו. כל אלה, יוצרים קסם. המטאטא מופיע בתמונה המצורפת של פינתה, בצד ימין למעלה.

כאן, ורה החלה לספר לי על השפעת האנרגיה. כאשר אדם, לדוגמה, נותן מתנה לאדם אחר, כך נישאת האנרגיה שלו אליו. כל פעם שמקבל המתנה נוגע בה, אנרגיית האדם הנותן שורה בו. לכל דבר שבא במגע עם דבר אחר יש השפעה באמצעות האנרגיה שלו – וכך היקום חיי בהרמוניה.

דוגמה נוספת לפריט שיש בביתה הוא עץ החיים, עץ שתלוי ליד דלת ביתה של ורה (על האינטרקום). לעץ יש שורשים ויש לו אדרת. שורשינו מייצגים את העבר והאדרת שלנו מייצגת את העתיד, ענפים את ההווה שלנו.

ורה תמיד הרגישה שכמה שהיא קטנה בעולם הזה, היא מתעצמת ככל שחייה בו. היא מתעניינת בעולם הרוח, עולם שיש בו המון תחומים שאותם אפשר ללמוד עד אין קץ (תורת הצבעים (אורוסומה), שיאצו, רייקי, עיסוי בשמנים, פילוסופיה ועוד) ולהתפתח מהם. ורה מאמינה שצריך כל הזמן ללמוד ולהתפתח. הלמידה ממלאת את עולמך.

התועלת בגישה זו היא שהאדם המאמץ אותה נמצא במקום יותר נמוך בסולם הסבל, ולא גבוה. מכאן, עולמו שלם יותר. זה כמו אפקט הפרפר – פרפר הניף את כנפיו בקצה אחד של העולם, והרגישו זאת בקצה השני – כי אנרגיה הובילה לאנרגיה. אפקט הפרפר הוא עצום, למרות שהוא בודד וקטן. ורה משתמשת באפקט זה על מנת להרגיע אנשים מרחוק באמצעות קמעות, לדוגמה. היא ערכה בעבר טקס הגנה, לפני טיסתה של מישהי לשלושה חודשים לדרום אמריקה, ונתנה לה קמע. כל פעם שהיא הייתה שרויה במצוקה, היא נגעה בקמע. הקמע שימש להגנה בכל מצב שנמצאה בו.

עולם הרוחניות שלה והחושים המחודדים שלה הובילו אותה לארגן מעגלי נשים. דוגמה לכך היא טקס שנעשה בחוף הים ערב יום כיפור. הטקס נועד להשיל את העבר, לצפות לעתיד ולזמן אנרגיות חיוביות לשנה החדשה בזמן הטבילה במים. למים עוצמה רבה, היות והם קיימים כמעט בכל חומר. למרות נוסחתם הכימית המאוד קצרה (H20), הם משפיעים בכזאת עוצמה.

אחד הדברים שורה רוצה לעשות בחייה הוא להעצים נשים, שביניהן שמאניות, מכשפות חזקות ועוד. הנשים יחדיו היו מביאות את התורה, ידע בכל הקשור לטבע שקיים תמיד, לכל נקודה בעולם. בנוסף לכך, היא הייתה מעלה מודעות לנשימות, לרוחניות, לקבלה של האחר, לאהבה, למשפחה ולאמון בין בני אדם.

ורה לא לוקחת דבר כמובן מאליו. היא טוענת שלכל דבר יש משמעות, גם לדברים הכי פשוטים שאנחנו מבצעים הכי הרבה כחלק מהשגרה. לדוגמה, התלבשות. אדם צריך להתלבש בכיף וברצון ולהגיד לעצמו “אני מתלבש כי כיף לי, כי אני מרגיש טוב, ואני נהנה מכל רגע”. דוגמה נוספת היא בעת בישול, והיא אפילו כתבה על כך שיר. כל פעולה שעושים בזמן הבישול יש לעשות אותה בכוונה מוחלטת. ברגע שאדם במודעות, נוצר הקסם. הקסם הזה עובר על ידי ההתכווננות למקבל התוצר.

“נכנסת למקדש בין החשובים בבית,
מקדש שיביא מזון למשפחה.
המים הזורמים שאנו ממלאים בהם את הכלים,
מודה על עצם זרימתם, על טוהרם, ועל כניסתם לתאים.
עגבנייה, מלפפון וגם בצל,
תתחלקו לחלקים קטנים, חלקיקים טעימים,
שיזרימו אנרגיה חיובית מצמיחה לכל תא ותא בגוף.
כל בחישה שלי את התרווד בסיר,
מועברת תוך ברכה ואות תפילה מהלב שלי ומהנשמה שלי,
אל כל אחד שיטעם מתבשיליי.
עוד קסם ועוד קסם,
שימלא ויגדיל את הגדילה וההתפתחות
מרגע הטעימה.”

כל הזכויות שמורות לורה לופו.

ככל שגדלה והתפתחה ולמדה, ורה עלתה בסולם הרוחני, וירדה בסולם הסבל, שמקורו בבודהיזם. סולם זה נע בין אחד לבין עשר, כאשר הדירוג עשר הוא דירוג הסבל האולטימטיבי – הכי “גרוע”. באחד יש הכי מעט סבל, אך הוא עדיין קיים, עובדה שזה אחד. אפס זהו מוות, אין בו סבל. ורה דימתה את האפס כקו ישר כמו במכונת המוניטור. זוהי אנלוגיה לחיים. כאשר אדם לא חווה עליות ומורדות, המשמעות היא שאינו חיי ואינו מתפתח. אין כזה דבר טוב מוחלט או רע מוחלט, רק במוות.

יותר מכך, ורה מאמינה ביין-יאנג.

כלומר, היא מאמינה בחוסר הדבר המוחלט. אנחנו מורכבים מהכל – מטוב ומרע, אלו הם ערכים שנתנו להם ביטויים, הם יחסיים. לכל מטבע יש שני צדדים, ולכן לא ניתן לקבוע את הדבר המוחלט. לדוגמה, כאשר נמרה הולכת לצוד כדי שלגוריה יהיה מזון להתקיים ממנו – האם היא רעה? כי היא הרגה חייה אחרת? הרע והטוב מסונכרנים, הם נעים אחד בתוך השני ובצלו של השני. לדעתה, אדם צריך להגיע להבנה ששחור ולבן הם חלק מהעולם ושתמיד יתערבבו זה בזה. היא טוענת שדבר מוגדר כדבר טוב משום שהאנרגיה בו יותר גבוהה, עוצמתית ומהירה, וכתוצאה מכך היא חיובית. כאשר אדם כועס, או צועק ונוזף – הוא מפיץ אנרגיה רעה “נמוכה” – שלילית. אנרגיה טובה מושכת עוד אנרגיה טובה, ואילו אנרגיה רעה מושכת עוד אנרגיה רעה. ולפי דעתי, בריאיון זה, ורה ואני משכנו אנרגיה טובה, שתקיף את כל הסביבה.

“איך שמתקדמים כל יום קדימה,
כל שיעור בא להביא אותי למקום מואר יותר מיום קודם.
החוויה הטובה ביותר וגם החשוכה ביותר,
מביאה איתה חכמה ועוצמה.
העניין החשוב הוא להבין זאת.
היקום ממשיך להוביל, לטלטל, בשימוריו כל דקה ודקה.
מרגישה עטופה, מוגנת, מובלת, מכל הכיוונים לעבר האור הזוהר ביותר לפניי.
מלא בכוכבים הבורקים בני מיליוני השנים.
כמה ברוכת מזל אנכי.”

כל הזכויות שמורות לורה לופו.

כאן הסתיים הריאיון.

צילמנו את התמונה המשמעותית הזאת:

תמונה זו מאוד יקרה ללבי, והיא מבטאת את סיומו של מפגש פורץ דרך. מפגש של שלום, של הקשבה, של התרגשות, של סקרנות ושל קבלה. חייבת להזכיר שמבחינתי אני מייצגת כל אחד שמבצע מפגש שכזה. בדיוק ברגעים אלו, את/ה הקורא/ת יכול/ה להחליף את פניי בפניך. ממש כאילו את/ה וורה עברתם את המסע יחד.

לאחר מכן, נאלצנו למהר לאוטובוס. בדרך עוד המשכנו לדבר וורה המשיכה לספר על אמונותיה ותפיסותיה בלהט ובהתרגשות שאין כמותה.

בחוזרי הביתה, הודיתי על כך שניתנה לי ההזדמנות להקשיב לאישה כה עוצמתית, ולהעלות את דבריה על הכתב. ריאיון שכזה, שהשאיר טעם מדהים וציפיות גבוהות, גרם לי לצפות בהתרגשות לפעם הבאה, לריאיון השני.

יובל.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: טל שפר-להב

המסע

כשהמסע היה רחוק ממני, היה הרבה זמן ופחדתי שאם לא ארשם אתחרט ואפסיד, אבל בימים האחרונים לפני המסע התחלתי להילחץ. מחשבות בראשי התרוצצו בין לרצות לבין לא לרצות, שכן לא ידעתי מה אני הולכת לראות. לא ידעתי איך אגיב לכל המראות הזוועתיים, הרי השואה הוא נושא שעסקתי בו רבות בילדותי מתוך סקרנות, דבר שהפך אותי למאוד רגישה אליו.

לפני שנה או שנתיים ידעתי בוודאות שאני ארצה לצאת. אני זוכרת שהתחלתי לדבר על המסע עם אבא ונורא פחדתי שלא אזכה. במפגש ההכנה הראשון לפולין המורה שמרכז את המסעות הללו בביה”ס וגם מדריך בהם, שאל את השאלה: “מדוע לא לצאת לפולין?!.”, ובהתחלה היה לי נורא ברור. פשוט ידעתי שצריך. אבל כשאנשים התחילו להצביע ולהגיד למה, ואמרו תשובות כמו: “שזה לא יקרה יותר בחיים” או “כדי להנציח ולזכור את מה שקרה”, הבנתי שמשהו שם קצת לא מדויק. לפני מפגשי ההכנה האלה לא היו לי יותר מדי שאלות, בורות לא ברורים. אבל כשהתחלתי לחשוב למה, פתאום התעוררו שאלות שאין עליהן תשובה, שאלות שמציקות לי מאוד גם אחרי המסע. אני לא יודעת אם התשובה שלי היא כדי ש”זה לא יקרה בחיים”. אולי יותר מדויק “שזה לא יקרה לנו היהודים בשנית”, שכן גיליתי כי יש מכחישי שואה, ויש אנשים שמכיוון שהזוועות לא נגעו בהם, אין להם עניין במסע, או בכלל לשמוע על מה שהתרחש. בנוסף, עובדה שקיימות שואות שמתרחשות היום, ושרוב האנשים כלל לא מודעים אליהם, והרבה כאלה שמודעים אליהם – לא עושים דבר. מה עם שואת בע”ח? שואת האזרחים בסוריה? נכון שהשואות הללו לא בדיוק כמו שואת היהודים, הנסיבות הן אחרות. אך פירוש המילה שואה היא “אסון מאוד גדול”. תעשיית רצח של בע”ח אינה אסון מאוד גדול עבורם? טבח ממשלה באזרחי המדינה אינו אסון מאוד גדול? דבר שני, התשובה “כדי להנציח ולזכור את מה שקרה” העלתה לי כל מיני שאלות כמו: “מה זה משנה? אדם מת לא ידע שחשבו עליו”, “למה צריך לזכור את הזוועה הזאת? אם בכל מקרה העולם לא לומד – מדוע לא להתקדם הלאה?”, “מהי הפואנטה בהנצחת משהו?” וכו’.

כל השאלות הללו עוררו בי שאלות על טבעו של האדם ושל החיים, שאלות שמעסיקות אותי ומעוררות בי על בסיס יומי את השאלה “מדוע בכלל לחיות, אם בסופו של דבר כולנו נהפוך לאפר ולעפר, ואז לא יישאר דבר, גם מהיקום עצמו”.

לבסוף, ארזתי את המזוודות, דבר שלקח יומיים מרוב הלחץ שאשכח משהו. בשעות האחרונות לפני הטיסה פתאום הבנתי שאני לא רוצה לצאת. נורא פחדתי ממה שאראה, חששתי מכך שהחבר שלי, לא יהיה שם כדי לתמוך בי ושבכלל בלעדיו ארגיש נורא מרוחקת מהבית. מבלי קשר לחבר, לא היה לי אדם קרוב אחר שילווה אותי ושיתמוך בי במסע. מחסור זה מאוד קשה במסע סוחט וארוך שכזה, מסע של שבעה ימים העוסק מהבוקר עד הלילה בשואה.

אמא הורידה אותי בחניית האוטובוסים, ופשוט לא רציתי לצאת. היא ראתה שמשהו לא בסדר, אז היא חיכתה בחוץ קצת זמן, למרות שלא אמרתי מילה. פחדתי שאם אומר משהו הסוף לא יהיה טוב. עליתי על האוטובוס והתיישבתי ליד שותפתי לחדר, שניסתה לעודד אותי. הכרחתי את עצמי לנסוע למסע הזה, למרות שממש לא רציתי וזה היה נורא קשה כשראיתי את אמא שלי מחכה למטה ליד הדלת. נופפתי לה בסימנים של “את יכולה ללכת”, והאוטובוס התניע ונסע.

נחתנו בוורשה.

 

היום הראשון

אז כך עבר היום הראשון. יום וחצי ללא שינה (למרות שישנו בנסיעות ארוכות ממקום למקום). מצב הרוח שלי היה “עמוק בתוך השירותים”, בלשון המעטה. ניסיתי להתגבר על זה ולעודד את עצמי, אבל היה מאוד קשה, בגלל שאמא, החבר, ואבא רצו שאעדכן אותם, דבר שדיכא אותי עוד יותר – אז ניסיתי להתחמק.

למרות כל הקשיים, התלהבתי מאוד מהנופים בפולין וזה מאוד הרגיע אותי. ניסיתי להתגבר על העייפות בנסיעות כדי לשבת עם מוזיקה, כמו שאני אוהבת, ולהביט במראה המדהים הזה שגם טומן בחובו כל כך הרבה דם. יערות מסתוריים, בהם פעם רצו פרטיזנים, ונאצים אחריהם. בהם התגוררה ילדה שלפני זמן לא ארוך קפצה מרכבת המוות, נסה על נפשה, קפאה מקור ורעבה ללחם. העצים דקים דקים וארוכים כל כך. לא מותירים הרבה מקום להתחבא. עצים ערומים בתקופת השלכת, כאילו מזדהים עם הנרצחים והניצולים. זוהי הוכחה שהשטן לא מכוער, עם קלשון, אוזניים אדומות ושפיציות, עם גלימה אדומה, אלא הוא אישה יפהפייה – שיער ארוך וחלק, שפתיים אדומות ומשורטטות, עיניים גדולות עם קומץ ערמומיות. תחילה הגענו לעיירה ששמה “טיקוצין”, או בשפת היהודים שחיו בה: “טיקטין”. העיירה אמנם מיושבת אך שקטה. מדי פעם ראינו תושב פולני מתהלך ברחבי העיירה. המדריכה שלנו, הסבירה לנו על החיים בעיירה לפני המלחמה, ועל תפקידי האנשים שחיו בה. לדוגמה, שואב המים, שלו היה אחד התפקידים החשובים ביותר – נוסף על אספקת המים, הוא העביר ידיעות מסירות שעגנו בנהר לאזרחי העיירה. בעיירה בית הקברות היהודי מהעתיקים בפולין, קהילה יהודית חזקה ומפורסמת בקרב היהודים, ובית כנסת גדול ומפואר ששרד את השואה. ב25-26 באוגוסט, הנאצים הגיעו לעיירה, ערכו סלקציה והעמיסו את היהודים למשאיות ענק, ואמרו ליהודים שפניהם מועדות לגטו סמוך, אך הם הובילו אותם ליער, בו נחפרו קודם לכן בורות ענק. הם רצחו את כל יהודי העיירה, למעלה מ-2,100 יהודים, תוך יומיים, והפולנים קברו אותם, במחשבה שאלו חללי מלחמה המובאים לקבורה. קהילת טיקטין העתיקה בעלת מורשת יהודית לתפארת, נכחדה.

לאחר ביקור בעיירה, ביקרנו באתר בורות היירי. השקט היה מזוויע, כאשר כל אחד הביט ברגליו ודמיין כאילו רגליו אלו הן רגליו של יהודי בתקופה זו, מעיירת הטיקוצין. כשהגענו למקום המדריכה נגנה את השיר “אייכה” של שולי רנד:

ריבונו של עולם אם נדבר גלויות 
לפעמים אין לי כח בעולמך להיות
אנה מפנך אסתתר?
מה אטען מה אצטדק מה אדבר?

חנון ורחום הן לפניך גלוי
כאן יהודי שעל חוט השערה הוא תלוי
נלחם בעצבות בייאוש המכרסם כתולעת
השמחה נסתלקה ממני וגם הדעת

קולות מהעבר לוחשים לי לעצור
אבל אני מוסיף בחושך לחתור
ושואל ומבקש, אייכה?!

אותו זקן וכסיל שולח בי חיצים
אני הולך וכושל הוא הולך ומעצים
נשמה קדושה אל נא תבכי שבורת כנף
הן תעידי עלי כמה הייתי נכסף

כשסודות מהעבר פקדו עלי לעצור
אבל אני מוסיף בחושך לחתור
ושואל ומבקש, אייכה?!

בסופו של יום הן אפלט אל החוף
האדמה הרחומה אותי אליה תאסוף
ואז אצעק ואצטדק ואספר
איך בחושך הזה הייתי חותר
ושואל ומבקש וכוסף! אייכה?!
 

השיר היה מאוד מרגש ועצוב, ומאוד הזדהיתי אתו – הוא מביע אכזבה כל כך חזקה מאלוהים. אני לעומת זאת גיליתי שאני מאוכזבת קשות מהאדם.

היו כאלה שהחזיקו בדגל ישראל והצטלמו אתו על רקע האתרים, דבר שנורא הציק לי בעין, ועד היום אני לא בטוחה למה. אולי בגלל שקורבנות השואה לאו דווקא היו ציונים, ולאו דווקא רצו מדינה, ככה שהקישור הזה, והבאת הדגל לכל מקום במסע הזה לדעתי ממש לא נכון. אולי בגלל הידיעה הזאת שהמדינה מאוד תומכת במשלחות האלה, כי בין היתר מה שזה עושה זה סוג של שטיפת מוח על השואה, ובכוונה מחזק את הציונות. כלומר, סוג של ללכת אחרי התלם, אחרי “טוב” שמוגדר כך, אך הוא לאו דווקא נכון. זה גם היה אקט של נקמה בנאצים – “פה ניסיתם להכחיד אותנו, והנה לא הצלחתם, הקמנו מדינה”. נקמנות לדעתי זה אף פעם לא משהו טוב, לא משנה כמה זה מוצדק. שלא לדבר על העובדה שהסתובבנו במדינה זרה עם דגל וזה לא מכבד.

לדעתי, אם כבר לעשות את המסעות הללו, כל העולם אמור לעשות אותם, לא רק יהודים. צריך להסתכל על השואה מנקודת מבט של יצור שעשה זאת ליצור אחר, בלי קשר ללאום או לכל הפרדה אחרת (כמו דת, מראה וכו’), ומכאן אין קשר לדגל ואין הצדקה להביא אותו. השואה הייתה שואת בני אדם, ללא קשר למוצא.

לאחר שהבנתי מה כל כך הציק לי במראה הדגלים האלו הבנתי שאני פשוט לא מאמינה בעמים או במדינות. לפי דעתי, האדם תמיד צריך מישהו שיוביל אותו ולכן אני תומכת במדינות רק ממניע מארגן – מדינה שתדאג לצרכים הבסיסיים של הפרט, אבל ברגע שמערבים רגש לאומי העולם נהיה מסובך ואכזרי. אני גם לא מבינה מה היתרון בזה, הרי כולנו בני אדם בסה”כ, אנחנו יצורים בעולם הזה. אין בינינו כל כך הרבה שוני, למה שקצת היסטוריה משותפת, דגל והמנון יפרידו אותנו משאר בני האדם? מה זה משנה אם אבות אבותינו היו “בסטיז”? תחושת השייכות הזאת יכולה להוביל בקלות מאוד ללאומנות ובמקרה קיצוני גם לשואה – אז מביאים לשם דגל? זה לא קצת מראה שהאדם מנסה “להנציח” ומדבר ומדבר אבל בסופו של דבר לא לומד?

מצד שני, היה לי נורא קשה לחשוב ש”קל להגיד קשה לעשות”. הטבע שלנו הוא לחפש קבוצה להשתייך אליה, כדי להיות מובנים ונאהבים. אפשר לדבר עד מחר על העולם האידאלי, אבל אולי הרצון להשתייך זה משהו שטבוע בנו ולעולם לא נוכל להיפטר ממנו? אבל אם כך, מדוע הסיפור עם הדגלים כל כך מציק לי? אם אני יודעת שבכל מקרה אנשים ירגישו תחושת שייכות? אם ידוע לי שגם אני לפעמים משתפת עם זה פעולה (משתייכת לקבוצת חברים, משפחה ועוד)? אם לא יוכל להיות עולם בלי שיוך? המסע הזה העלה בי הרבה שאלות שכל הזמן מצאתי את עצמי סותרת אותן שוב ושוב בראש. ממש מתווכחת עם עצמי, ולא מצליחה להגיע לתשובה שתספק אותי ושתניח את דעתי. אבל הנחמה שלי היא שאני יודעת שכאשר אדם לא מצליח להגיע עם עצמו לתשובה, כנראה שהוא באמת חושב, וכנה עם עצמו עד הסוף. אדם יכול לסתור את עצמו פעם אחת, ואז להחליט שאין לו כוח להתעמק בזה יותר, ובכך יגמר הסיפור. אדם שלא עושה זאת מוכן להגיע עד לאמת, ולא משנה כמה קשה היא. יחד עם זאת הבנתי שסיכויי למצוא תשובה מוחלטת קלושים. דבר אחד שלימד אותי היקום הוא שאף תשובה אינה פשוטה, אין כזה דבר שחור או לבן, ואם יש, אז זה כנראה לא להבנתנו. העולם בנוי ממימדים רבים שרק ארבעה מהם אנו מסוגלים להבין ולקלוט, אז כנראה שהתשובה אינה פשוטה. דוגמה לכך היא שהעולם תמיד יאזן את עצמו. בכל דבר יש יתרונות וחסרונות תמיד. לא נברא דבר מושלם. אולי המושלם הזה, הדבר המוחלט הזה, מגיע רק עם הבנת היקום ואיך הוא פועל? אולי קיימים חוקים שעוד לא גילינו, ועוד לא תיארנו לעצמינו לעולם שהם קיימים?

בחרתי להוסיף את השיר “Imagine” שנכתב על ידי John Lennon, משום שהוא משקף את תפיסת העולם שלי, והוא מרגש אותי כל פעם מחדש.

“Imagine”\ John Lennon
 

Imagine there’s no heaven
It’s easy if you try
No hell below us
Above us only sky
Imagine all the people
Living for today…

Imagine there’s no countries
It isn’t hard to do
Nothing to kill or die for
And no religion too
Imagine all the people
Living life in peace…

You may say I’m a dreamer
But I’m not the only one
I hope someday you’ll join us
And the world will be as one

Imagine no possessions
I wonder if you can
No need for greed or hunger
A brotherhood of man
Imagine all the people
Sharing all the world…

 

 

היום השני

ביום השני ביקרנו בבית הקברות היהודי השני בגודלו בפולין, המכיל יותר מ-200,000 קברים וכן קברי אחים של נספי גטו ורשה. היה כל כך קר, כך שאני זוכרת שהיה לי נורא קשה להתרכז בסיפורי האנשים הקבורים. קור כזה שהפך את האף שלי לאדום עד כדי שפחדתי שינשור. לא משנה כמה שכבות לבשתי היה פשוט קר. כמובן, זה העלה בי מחשבות: איך קרבנות שואה יכלו לתפקד בקור הזה עם שכבת ביגוד אחת ונעלי עץ?

לאחר מכן, ביקרנו בגטו ורשה. טיילנו ברחבי הגטו והגענו למקום בו נותר שריד מחומת הגטו. כאשר המדריכה העבירה הדרכה, פתח אזרח פולני את חלון ביתו, ששכן ממש ליד חומת הגטו, דפק בעוצמה על אדן החלון ובכעס אמר לנו ללכת משם. המדריכה התנצלה בפניו והלכנו למקום אחר. מצד אחד, האדם הזה בטח שומע על בסיס יומי הדרכות ליד החומה, אבל מצד שני מצאתי בהתנהגות שלו חוצפה נוראית, דבר שגרם לי להתאכזב עוד יותר מהאדם. סליחה באמת שיש שם שריד של מקום שבו בוצעו זוועות לבני אדם, ושאנחנו מפריעים לשלוות המקום. בגטו סופר לנו על מרד וורשה, סיפורים על גיבורים ועל החיים בגטו.

עלינו על האוטובוסים ונסענו לטרבלינקה. מקום שומם, מוקף ביער, בו שוררת דממה ושתיקה נוראית. דבר לא שרד שם משום שהגרמנים טשטשו עקבותיהם. במקום הוקמה אנדרטה גדולה, שבנויה כמסילות רכבת במסלול שאותו עשו היהודים בהגיעם למקום. טרבלינקה היה אחד משני המקומות בהם היה לי הכי קשה במהלך כל המסע. לא בגלל עצם הנוכחות במקום הזה, להפך, במסע הזה הופתעתי מכך שלא הפגנתי יותר מדי רגשות. חשבתי שאני אהיה כל היום מדוכאת מהמראות הזוועתיים, אך כנראה יצרתי כהכנה שכבת מגן מאוד גדולה, כי כנראה ידעתי בתוכי שעם הדמיון השופע שלי, לא אוכל “לצאת משם”. הסיבה שהיה לי כל כך קשה היא האכזבה העצומה מעצמי ומשאר האנשים. האכזבה הגיעה לשיאה כאשר עמדנו במרכז האבנים בטרבלינקה, בו יש אלפי אבנים וכל אבן מייצגת עיירה או עיר שתושביה נספו שם. הקור כתוצאה מהרוח החזקה היה משתק, במקום שררה דממה מצמררת, ביופי ירוק מזעזע וצבוע, ממש היה נראה כמו סיוט מהחלומות.

בעומדי שם הבנתי עד כמה האדם כיום מודע לכמה לא בסדר היה מה שקרה, גם בגלל שהוזכרו ביטויים כמו “היהודים הלכו כצאן לטבח”, והם הוציאו אותי מדעתי וגרמו לי כמעט לאבד עשתונות. אני צמחונית שהפכה להיות כזאת לאחר שצפיתי בחצי הרצאה של גארי יורובסקי, בקושי חצי שעה. הדבר שגרם לי להיות כזו הוא הגילוי שזה לא טבעי בשביל בני האדם לאכול חיות – זה לא משהו שמועיל לנו, זה לא משהו שמתאים למבנה גוף כמו שלנו, ואם כבר, זה לא משהו שאמור להתנהל בתעשייה רצחנית ואכזרית שמגדלת חיות רק בשביל גופן. אני מאמינה גדולה בזה שאנחנו גרגירים יותר מדי קטנטנים בשביל להכתיב מחדש חוקי טבע, או לשנות את הטבע לטובתנו. כל הביטויים שהועלו שם גרמו לי לצאת מדעתי. מדוע זה כל כך ברור שזה לגיטימי שצאן הולך לטבח? המקום הטבעי של צאן הואלא ללכת לטבח. למעשה, שום יצור לא אמור ללכת בלית ברירה לעבר מוות לא טבעי – זהו אסון. כל המסע ילדים מזדעזעים ואומרים “כיצד היו יכולים לעשות לנו את זה?”, דעתי בנוגע לשימוש במילה “לנו” תובא יותר מאוחר, אך חשוב לי לציין בהקשר הזה שכמו שעשו “לנו” את זה, כך אותו ילד עושה את זה ליצור אחר, ויותר מזה – מבלי לחשוב פעמיים! ומאוחר יותר כאשר אני מעלה את הנושא הזה, ילדים מצטדקים, לא מוכנים לרגע לחשוב שאולי יש משהו פסול בזה. אני תמיד אומרת שאם אנחנו, ייצורים חזקים, עושים משהו שפוגע בייצור חלש, קודם כל לפני שממשיכים צריך לחשוב אם הפגיעה הזו מוצדקת, הרי בכל מקרה קיימת פגיעה. עם הרבה כוח באה אחריות גדולה! אם הפגיעה מוצדקת, אז להמשיך עם זה ללא בושה. אם הפגיעה לא מוצדקת אז לעשות עם זה משהו. אבל הדבר הגרוע הוא לעשות משהו כהרגל מבלי לרגע לפקפק בו, ודבר עוד יותר גרוע הוא לדעת שאני עושה משהו רע, אבל לא מפסיקה לעשות אותו. כשאדם לא מבין מה רע – כיצד ניתן להאשים אותו? הוא לא רואה את זה! מצד שני, כשאדם מבין מה רע – וממשיך לעשות זאת – אין גרוע מכך. וזה בדיוק מה שאני עושה, וכאן באה לידי ביטוי האכזבה שלי מעצמי, האכזבה החזקה והעוצמתית ביותר: אם השימוש הלא טבעי בחיות הוא כל כך פסול בעיניי, מדוע אני ממשיכה ולא הופכת לטבעונית? ברור שיש לי סיבות, ושחשבתי להיות טבעונית עשרים אלף פעמים, אבל הבעיה היא שבכך אקריב את עצמי כי אני בעייתית עם אוכל. הדבר גרר אותי למחשבה על כך שהבעיות שלי עם אוכל מקורן במוח, כמו כל הבעיות שלי, אבל עוד לא הצלחתי לאגור את הכוח לפתור את הבעיה הזו, ובינתיים עוד חיות סובלות באשמתי. הידיעה שאני עושה משהו רע גרמה לי לחשוב מה יותר חשוב, אני כאינדבידואל, או העיקרון שלי ומספר רב של חיות שסובלות? ברור לי שהתשובה לכך היא האפשרות השנייה, אבל מה זה אומר – אני אפסיק לאכול? (בגלל שאני בעייתית עם אוכל אני יודעת שלא אצליח להתקיים רק מאוכל טבעוני) דבר נוסף שהציק לי הוא ששמתי לב שכמה מהאנשים שדיברתי אתם פתאום מבינים שזה לא בסדר, אך בסוף המסע חוזרים לביתם הנוח ו”תוקעים” סטייק. עד כמה האדם יכול להתעלם ולהיות אדיש לסבל? זה עוד אחד מהגורמים לשואה, כך שיש פה סוג של אירוניה.

המחשבות על החיות הובילו אותי גם למחשבות על “מה זה בכלל בני אדם?” למה יש לזה הגדרה נפרדת משל חיות או משל יצורים? הבנתי שההגדרה “בני אדם” נועדה כדי להתנשא מעל יצורים שבסופו של דבר הם די דומים לנו. מה ההבדל בין פיל לבין כל חיה אחרת? פיל היא חיה עם אוזניים גדולות. מה ההבדל בין אדם לבין חיה? שכל קצת יותר מפותח. זה הכל! כטבעם של בני האדם אנו נוטים לחשוב שאנחנו קצת מעבר למה שאנחנו באמת – אבל אנחנו הגרגיר של הגרגיר ביקום. אנחנו פיסת אבק, אך יחד עם זאת, חשוב לציין – כל יצור הוא עולם ומלואו.

בסופו של יום, במקביל לכל המחשבות, כל הזמן “ישבה לי באחורי המוח” והציקה לי המחשבה בשביל מה בכלל אני פועלת? מה זה משנה? הרי כולנו נמות בסוף, היקום יפסק ואין משמעות. כל הזמן מתעוררת הסתירה הזאת בין חוסר משמעות, בה אני בטוחה, לבין העקרונות החשובים שלי, והעובדה שאני מקדישה להם כל כך הרבה אנרגיות. למה אני רודפת אחר אהבה כמו כל אחד מאיתנו, אם בסופו של דבר כלום משנה? הסתירה הזאת מנדנדת לי עד היום למרות שהצלחתי למצוא לה תשובה שמניחה לי מעט את הדעת והיא האמונה העיקרית שלי, אותה אפרט בשלב מאוחר יותר. כפי שאמרתי, יום זה היה היום הקשה במסע, ועניין החיות ומיהו האדם עוד המשיכו ללוות אותי לאורך כל המסע (ומעבר לו).

היום השלישי

ביום השלישי צעדנו במסלול הגבורה בוורשה, הנמשך מאנדרטת מרד גטו וורשה עד אנדרטת כיכר השילוחים בה היהודים נאספו לקראת שילוחם למחנה ההשמדה. כמובן, היום הזה היה מלא באמרות ה”לנו” או “אנחנו היינו” וכו’ שכמו שציינתי קודם הכעיסו אותי מאוד. האמרה הזאת גם היא מייצגת את ההשלכה של מה שקרה ליהודים בתקופה ההיא על יהודים בימינו, כלומר האמרה הזאת נובעת שוב מעצם השייכות שלנו כבעלי אותה דת, דבר שכמו שהבהרתי אני מאוד מתנגדת אליו.

נכנסנו לאוטובוסים והתחלנו בדרכינו לעבר לובלין. ביום זה כאב הגב שהיה לי בגלל הנסיעות כבר הפך לבלתי נסבל. הנסיעות הפכו להיות לקצת מעיקות, למרות שזה היה הזמן האהוב עליי במסע. כסיכום של שלושת הימים הראשונים של המסע, חשוב לי לציין גם שביקרנו בהרבה מאוד קברים ובבתי קברות. מעשה זה כל הזמן החזיר אותי לשאלה מהי המשמעות בכלל ההנצחה של מישהו? למה לומדים על מעשיהם ודרכי הפעולה שלהם אם בסופו של דבר כל אדם ברגע האמת יגיב אחרת, ומדוע בכלל מנציחים סיפור או מקרה או אירוע אם העולם בכל מקרה לא לומד מטעויותיו – דור מסוים שנכח במקרה מסוים יפיק לקחים עד שיעלם ויוחלף בדור הבא. כל דור, כטבעו של נער בגיל ההתבגרות רוצה לגלות מחדש מה טוב ומה לא, ולהתנסות בעצמו תחילה. מעטים הנערים שמקשיבים לכל מה שמבוגר אומר להם או מייעץ להם. לקח גורלו להישכח ושלקח אחר יחליף אותו, עד הלקח הבא שיחליף גם אותו.

היום הרביעי

ביום הרביעי למסע היינו במחנה ההשמדה מיידנק. בפתח שלו עמדה אנדרטה גדולה מאוד שמדמה את השלבים בשואה ואנחנו התהלכנו בפנים כקרבנות. השילוב בין האנדרטה לבינינו הציגה באופן מאוד יפה את הדרכים השונות של התנהגות האדם במהלך מצבים קשים אלו.

בתמונה ניתן לראות את האנדרטה. החלק הראשון שלה הוא ה”בור”, ובבור כמה שלבים. שלב המדרון הוא שלב בו הקרבן מתקרב לעבר שפל המדרגה, וצועד לעבר התקופה הקשה בחייו. תהליך ההתדרדרות הוא הדרגתי והדרכים בהם אנשים התמודדו עם המדרון הזה מסמלים גם איזה סוג אדם הם. יש אנשים שירדו במהירות ונתנו לרגליהם “להתגלגל” בירידה. סוג זה הוא כמו סוג האנשים שמתקרב לסבל במהירות, לא רואה אור בקצה, כלומר, נותן את כולו מבלי להיאבק, פשוט “נשפך” לתוך המציאות הזו.

יש אנשים שירדו לאט ובזהירות, כדי לא להחליק – אלו הם האנשים שנאחזים בחיים, ושמטרתם היא לשרוד. הם ניסו למשוך את הזמן כמה שיותר בשל התקווה שאולי משהו יקרה, אולי איזה נס יבוא ויציל אותם.

יש סוג מיוחד של אנשים שנעזרו באחרים או עזרו לאחרים – אחזו ידיים, צעדו בחיבוק. אלו הם האנשים שרואים בחברה מאוחדת ובעזרה לזולת כערכים עליונים. ערכים אלה נתנו להם מטרה ושמרו עליהם שפויים.

לאחר מכן קיים שלב התחתית. שלב בו האדם נמצא בתקופה השפלה בחייו, ממנה לא ניתן עוד לרדת ומעבר לכך – לא ניתן לראות את האופק. האדם לא יודע מה יעלה בגורלו, הוא נמצא במין בור שלא ניתן לראות מחוצה לו – גם מהיבטים של המחשבות והידיעה על גורלם של משפחתו וחבריו. האדם חי בתחושת מחנק נוראית, הכל מסביבו שחור, צפוף ולא ידוע, חוסר וודאות שאין כמותה. כל עיסוקו הוא בהישרדותו.

לאחר שהאדם הצליח לשרוד בבור, אין הבטחה שיצליח להתאושש. שלב זה הוא שלב המדרגות, שלב בו הקרבן מנסה לטפס חזרה למעלה לחיים ולחופש. אך הוא מגלה כי זה קשה מנשוא – המדרגות צרות, גבוהות ורבות. הקרבן נאבק לחזור מעלה, להתחיל חיים חדשים אבל מגלה את הקושי בכך וסוחב אתו צלקות לכל החיים. יש אנשים שלאחר ששרדו את כל הזוועות, לא הצליחו להתאושש מהם ולעלות במעלה המדרגות וראו שמוצאם היחיד הוא המוות.

השלב הבא הוא העמידה תחת האבן הענקית, המשמשת כסלע על לבם של הקרבנות, סלע שיכביד עליהם עד יום מותם. בשלב זה באות לידי ביטוי הצלקות: לילות חסרי שינה, אגירת מזון, אובססיה לשלום הילדים, אם בכלל יהיו. יש כאלה שהאמינו באלוהים, אך לא יאמינו עוד, ויש כאלה שלא יביאו ילדים לעולם, כי לא הסכימו ליצור חיים בעולם כה אכזר.

מעבר לתיאור המטפורי של מסע הקרבן, האנדרטה מעבירה את המסר הקשה שכאשר אדם נכנס למיידנק, הוא לא יצא לעולם – תמיד חלק ממנו יישאר בבור.

האנדרטה מאוד רגשה אותי ומאוד התחברתי לדרך בה האומן הציג את המסר שלו. אך שוב, הציקה לי המחשבה שמרבית הקרבנות נספו. מה משנה כיצד בחרו להגיב לשואה, אם מתו, וכל מעשיהם נמחקו כלא היו? המחשבה הובילה אותי לחשוב האם המצב דומה לשאלה: “האם יש אינסוף שגדול מאינסוף? כי בכל מקרה, שניהם אינסוף”. כלומר, קיימת סיטואציה דמיונית בה יש שניים מאותו אדם. האם משנה אם היה מאלה שבחרו בחיים לעומת אלה שפיתחו אדישות ואבדו צלם אנוש, אם בסופו של דבר מתו ואף באותו הדרך ובאותו הזמן ולא השפיעו על אף אדם אחר משום שלא נותרה להם משפחה או אנשים שיקשיבו לסיפור שלהם? הסיטואציה גם דומה לשאלה: האם עץ שנפל ביער באמת קיים אם אף אחד לא ראה אותו, לא שמע אותו ולא הושפע מכך ושאין דרך להוכיח שהוא נפל?

חשוב לציין שאני בכלל לא מאמינה שיש משמעות לכך שאדם השפיע על אנשים אחרים (על ידי סיפור הגבורה שלו למשל), משום שבכל מקרה גם לאנשים אלו יהיה סוף, וגם לדור שבא אחריהם וכו’, כך שבסופו של דבר אדם לא יישאר וההשפעה תתמוגג, כאילו לא הייתה קיימת מלכתחילה.

במיידנק ערכנו טקס למרגלות אנדרטת הכיפה, שמתחתיה אפר של עשרות אלפי יהודים שנשרפו במשרפות. הטקס היה מאוד מרגש ועצוב, גם בגלל המיקום בו היינו וגם בגלל הקושי, המאבק והעצבות שראינו בכל אחד מאיתנו. ילדה שרה שיר ובאמצעו פרצה בבכי, וכולנו יכולנו להזדהות אתה ולהיות שם בשבילה, ובשביל כל אחד שהיה צריך את התמיכה הזו.

בסוף הטקס הקהל שר את ההמנון, אני כהרגלי לא שרתי בהתאם לחוסר הרצון שלי להשתייך על בסיס של לאומיות, ומשם הלכנו לאוטובוסים ונסענו לעבר העיר קיילצה. בעיר זו ארע מקרה נוראי שהתרחש מיד אחרי השואה שבמהלכו הפלילו את יהודי העיירה, שרצו לחזור לבתיהם ולחייהם הקודמים, במעשה שכלל לא עשו. הפללה זו גררה אחריה את כל העיירה לטבוח בהם על לא עוול בכפם, ומכאן עיר זו מכונה “עיר ההריגה”. כיום, הצאצאים של הטובחים לקחו על עצמם אחריות ומשתתפים ב”מצעד החיים – מצעד הפיוס”

במפגש הזה הם פנו אלינו באנגלית, דברו מעומק לבם והתנצלו על מה שאבותיהם עשו. המפגש, אחרי ימים סוחטים ועצובים בהם רק דברנו על מהו הרוע האנושי, פתאום הראה את האור שבאדם. אני לא יודעת אם זה נכון לקחת אחריות על משהו שקרובי משפחה מבדורות קודמים עשו, וגם אם זה נכון להתנצל על משהו שנעשה לעם שלנו (ולא לנו ספציפית, או לאו דווקא לקרוב משפחה שלנו), אבל עצם הרעיון מאוד יפה ומרגש – בני אדם שמנסים לתקן את העולם, להבין את כאבו של אדם אחר ולקחת אחריות על דבר רע שנעשה, גם אם הוא לא באמת שלהם, כדי ליצור אפשרות של שלום ושל נחת בין אנשים. המפגש מאוד ריגש אותי ואפילו גרם לי להזיל איזו דמעה או שתיים – דמעות של התרגשות ושל אושר.

היום החמישי והשישי

בימים החמישי והשישי למסע ביקרנו באושוויץ ובבירקנאו. ימים אלו כבר נהפכו למאוד מעיקים, מאוד התקשיתי להתרכז ולהקשיב לסיפורים ולהדרכות. אני הייתי בשלי, והמשכתי לחשוב על דברים שהעסיקו אותי, ליהנות מהנסיעות ומהנופים, לדבר עם חברים וקצת לצחוק. אכן, בהחלט מותר לחייך ולצחוק במסע שכזה, וההסבר לכך הוא בשיר “האומנם עוד יבואו ימים” של לאה גולדברג.

האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,
ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם,
ומחשֹף כך-רגלך ילטף בעלי האספסת,
או שלפי שבלים ידקרוך ותמתק דקירתם.

או מטר ישיגך בעדת טפותיו הדופקות
על כתפיך, חזך, צוארך וראשך רענן.
ותלכי בשדה הרטב וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן.

ונשמת את ריחו של התלם גשֹם ורגֹע,
וראית את השמש בראי השלולית הזהֹב,
ופשוטים הדברים וחיים, ומתם בם לנגע,
ומתר, ומתר לאהֹב.

את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט
השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם.
וביֹשר-לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים, כאחד האדם.
 

אני מאוד מאמינה במה שמציג השיר הזה ובעיקר בציטוט: “ופשוטים הדברים וחיים, ומתר בם לנגע, ומתר, ומתר לאהב”. אני מאמינה בכך שאנחנו כל כך קטנים ולא חשובים – אנחנו תוצר לא מכוון של אבולוציה ושל הטבע. אנחנו לא מעניינים אף אחד, אנו חיים חיים כל כך קצרים ביחס לתולדות העולם ולכן גם אין משמעות לדבר ממה שאנו עושים. איננו מבינים דבר מדרכי ההתנהלות של העולם ולעולם נוכל להבין. לכן, מותר פשוט לחיות (ולא להזניח את עצמינו גם כשקורות זוועות), לתת לעולם לסחוף אותנו ולהיכנע למניע שלנו בחיים: הרגשות שלנו. כתוצאה מהכניעה לרגשות, נוצר מצב שבו כל אדם מונע ע”י אינטרסים המובילים לרגשות טובים עבורו, וזה כל כך בסדר להודות בזה! יותר מכך, לדעתי ערך עליון הוא ערך הכנות העצמית. אדם שמבין מהם המניעים לכל מעשיו, ומודה בהם תוך הבנת ההשלכות בכך – אין יותר טוב מזה. אדם לדעתי צריך להגיע למצב בו יש דו שיח תמידי בינו לבין עצמו, בו הוא מפקפק בכל דבר שעושה. רק כך אדם יוכל להגיע לאדם שתמיד רצה להיות, לאדם הטוב עבורו – וכתוצאה מכך ירגיש מסופק (הרי הוזכר שהמניע לחיים הוא רגשות). רק כך הוא יפתח עולם פנימי עשיר, בו עקרונות ואמונות אמתיים, הנובעים מתוך הבנה מעמיקה בהם. רק כך תעלמנה הצביעות והססמאות ורק כך יווצר עולם הקרוב לאידאלי – עולם מגוון שמכיל את כל האנשים המורכבים שבתוכו באהבה ובזרועות פתוחות.

אך כל הזמן הציקה לי השאלה – מה אכפת לי בכלל מאושרו של אחר, אם הדבר היחיד שמניע אותי הוא רגשותיי? עליתי על התשובה לשאלה הזו בדיעבד באמצעות ביקור במרכז קהילת יהדות פולין ביום החמישי. שם שוחחו איתנו על המרכז הזה, מטרותיו ואופן פעולתו ומישהי דתייה שחזרה בתשובה סיפרה לנו את סיפור חייה והציגה את הכל בצורה נורא נלהבת ושמחה. הדבר הראה לי את היופי בדת ובהשתייכות, והזכיר לי שאם בכל מקרה דבר ממה שאנחנו עושים אינו משפיע, למה לא פשוט לעשות מה שטוב לנו ומסב לנו שמחה, גם אם הוא לא תמיד מוצדק?

היו ועוד יש הרבה מצבים בחיי בהם השתייכתי לקבוצה והרגשתי טוב עם עצמי (גם אם זה לא לעם או למדינה) אז למה יש לי התנגדות לזה? אולי זה נובע מכך שלדעתי השתייכות למדינה תמיד תוביל לפגיעה בהרבה עקרונות אחרים ובסופו של דבר לאסון. הדבר הוביל אותי למחשבות בנוגע למהי בכלל השפעה של הליכה בעקבות עקרונות, אם שום דבר מזה לא חשוב? מה שהוביל אותי לכך שמה שחשוב הוא הרגשות (כאמור לעיל), אז כנראה שהליכה בעקבות העקרונות הללו תוביל לטוב. אך גם סתרתי את עצמי בכך שחשבתי שכאשר משהו קיצוני לכיוון אחד, בשל המגוון והמורכבות באנשים, לא לכולם הדבר יסב אושר. המחשבות כמו שבסופו של דבר הליכה אחר עקרונות אינה באמת משפיעה בעולם האמתי גרמו לי לחשוב על מה הטעם בלהיות צמחונית? מה באמת אכפת לי משמחתו או אושרו או חוסר סבלו של אחר? לבסוף הגעתי למסקנה שהעולם האידאלי שהזכרתי יווצר גם תוך ההבנה שאם מה שלכולנו חשוב הוא הרגשות שלנו, נוכל לעזור ולתת לאחר כדי לשפר את רגשותיו, וכתוצאה מכך, באמצעות אמפתיה, את רגשותינו – אין דבר מספק יותר מלתת לאחר הזדהות עם האדם המקבל ולשמוח בשמחתו, אך בסופו של דבר אין לדבר מזה משמעות, אלא רק כאשר קיים הווה (אפרט מאוחר יותר). חשוב לי לציין שאני מאמינה בקיומו של עולם אידאלי, אבל מצד שני לא מאמינה שניתן להגיע לשם. אם כך, כאשר נעשה דבר בניגוד לעקרונות שלי, אך אני יודעת שהעיקרון שלי נאיבי מדי – האם עליי להעלים עין או להמשיך לשאוף להגשים אותו? כאשר אדם מעלים עין – זוהי צביעות. כאשר אדם מתנגד לדבר שנוגד עיקרון שלו – זוהי דבקות במטרה, גם אם המטרה לא ניתנת להשגה, וזהו צעד נוסף לעבר האידאל. כלומר, מה שמצדיק עמידה על אמונה ודבקות בה היא שהאידאל קיים מטפורית אך לא ניתן להגיע אליו בכל מקרה, אלא ניתן לשאוף אליו.

בשורה התחתונה…

במהלך המסע הצלחתי להגיע להסבר נוסף להיתר לחיות, והסבר זה הפך להיות האמונה העיקרית שלי. אמונה זו היא די כללית ומטפורית, אבל אני בטוחה שהיא מתקיימת בדרך כזו או אחרת. אני סוברת שקיימים שני עולמות: העולם הראשון הוא עולם המשחק. בעולם זה אנו חיים כרגע, וזהו העולם בו יש זמן וכולו מתנקז סביב ההווה. מכאן נובע שלעולם זה יש משמעות, עד הרגע בו האדם ימות ויחדול מלהרגיש. כאשר לאדם מוטיבציה לעשות מעשה זה נובע משתי סיבות: או שהמעשה יועיל לו בעתיד, ובאיזה רגע אחד של הווה ייתן לו הרגשה טובה וסיפוק ובהמשך זה ייתן לו זיכרונות טובים שיובילו גם הם להרגשה טובה, או שהמעשה מועיל לו ברגע זה (לטווח הקרוב) ונותן לו בהווה הרגשה טובה וסיפוק, וכך גם זיכרונות טובים בהמשך. כלומר, בין היתר מה שאני טוענת הוא שהאדם חיי בשביל הווה (בין אם הוא קרה עכשיו לבין אם הוא יגיע בעתיד). תמיד יתקיימו סדרי עדיפויות שיקבעו מה יפיק יותר אושר, לדוגמה, אם אני קצת אסבול עכשיו ואלמד למבחן – בעתיד אקבל תעודת בגרות טובה, שתוביל לעיסוק מספק, להרגשה טובה ולאושר. כלומר, עדיף לוותר על ההרגשה הטובה הרגעית על מנת לקבל אחת הרבה יותר גדולה ומספקת ברגעי הווה של העתיד. בין היתר, עולם זה מתנהל רבות במסגרות חברתיות (שלאו דווקא מתאימות לכולם ויוצרות אושר אצל כולם), וע”י מוסכמות חברתיות על מהו אושר עפ”י החברה. עולם זה הוא בעצם משחק תפקידים אחד גדול. בכל הווה אחר האדם עלול להיות אדם אחר בחייו של מישהו. בנוכחות בנו – הוא אבא, בנוכחות הכפופים לו לעבודה – הוא הבוס, בנוכחות מוכר בחנות מכולת – הוא לקוח, ועוד, ואין לאדם ברירה אלא לשחק את המשחק, או לנשור. עולם המשחק שזור בעולם האמתי, והם יסתרו זה את זה עד סיום קיומו של האדם בעולם המשחק. העולם האמתי הוא העולם שהיה קיים תמיד ויהיה קיים לנצח, משום שאין בו זמן. בעולם זה אין משמעות לדבר, משום שכאשר אין זמן, אין שינוי והתפתחות של דברים. בעולם זה לא קיים דבר למראה עין, אלא אולי רק דברים שאין אנו יכולים לקלוט ולתפוס בחושינו (אנו מסוגלים לחוש רק ארבעה מימדים, אך לדעתי יש עוד). בעולם זה יש דממה מחרישת אוזניים הנובעת מדברים לא ידועים, גדולים ומפחידים. ערבוב שני העולמות והגבול ביניהם מובילים למצב שמאוד מזכיר לי כוחות משמרים בפיזיקה – אין משמעות למסלול שעשו אלא רק לנקודת ההתחלה והסוף. יש בעיה עם האמירה הזאת לטעמי כי כאשר אני מציגה את הדמיון, זה אומר שקיומו של אדם תמיד יישאר רוחנית, אנרגטית או כל דבר שאנחנו לא יכולים לתפוס, כי כוח משמר מוביל לחוק שימור האנרגיה – כלומר, אדם שהתקיים פעם ימשיך להתקיים רוחנית. אך כל זאת אמור להיות בהנחה שאני מאמינה בקיום הצד הרוחני באדם, ואני לא. אולי המצב יותר דומה למקום כווקטור, ולא כגודל – כאשר אדם נוסע למקום מסוים וחוזר לאותה נקודה ממנה יצא, ע”פ המיקום כווקטור – הוא לא עשה דבר, ע”פ המסלול הוא עשה המון, אך בסופו של דבר אין לזה משמעות לטווח הארוך. עמלו בסופו של דבר ימחק כלא היה, וגם האנשים עליהם השפיע, אם השפיע, ימחקו גם הם ובהמשך לא ינתר אדם אחד.

אחרי מספר ימים בהם רציתי מהבוקר עד הערב לחזור, סוף סוף נחתנו בארץ. ממש שמחתי לראות את אמא מחכה לי במקום ממנו הנוסעים יוצאים לאחר שאספו את המזוודות, ולא יכולתי להתאפק לספר לה הכל. אני זוכרת שכשיצאנו ממבנה בית התעופה, כל כך שמחתי לראות מראה של הארץ ולא של פולין. בדיעבד, המראות שם נורא צמררו אותי, למרות שנורא נהניתי מהם בשהותי שם. רק לחשוב על לחזור לארץ הזאת, ולאירופה בכלל גם כן צמרר אותי. לא יכולתי לדמיין לחזור לשם, כי אולי אזכר איך הרגשתי כשהייתי במסע הזה. במהלך כל המסע, משום שהיו לי מלא שאלות לא פתורות והרהורים, הרגשתי כל כך לא קשורה לעולם הזה, הרגשתי כל כך זרה, שום דבר לא היה לי מוכר. לא ידעתי מי אני, לא הבנתי למה אני חיה וממשיכה לחיות, לא הבנתי מדוע בכלל להנציח דברים. המסע הזה לא היה בשבילי, כמעט כל דבר בהתנהלות שלו הציקה לי, כמו הביטויים, הדגלים, הצביעות או ההתמקדות בזוועות – אני לא רואה בלראות את הזוועות טעם, זה נובע רק מתוך סקרנות. למרות כל מה שעברתי שם, אני לא יודעת אם אני מתחרטת על שיצאתי. המסע היה המקום בו ממש התעמקתי במחשבות שלי וניסיתי למצוא תשובות.

המסע גם אפשר לי לדבר עם אנשים ולהשמיע את דעותיי בפניהם, ולא חשתי מימיי סיפוק יותר גדול מזה. אני חושבת שיצא לי לדבר עם כמה אנשים במהלך המסע ושהצלחתי להשפיע עליהם. כמו שכבר הזכרתי, אני לא חושבת שיש כל כך משמעות ללהשפיע על אנשים בטווח הארוך, אבל משום שאני חיה במקום שיש הווה, אם זה גורם לי להרגיש טוב, וזוהי הרי המטרה לדעתי, אין דבר פסול או צבוע בכך.

לאחר המסע, שאלתי את עצמי: אם הייתי יודעת איך יהיה לי – הייתי יוצאת או לא? נורא קשה לי לענות על השאלה הזאת. אני לא יודעת אם הייתי רוצה לחוות את כל מה שחוויתי שם – היה לי נורא קשה. אני גם לא יודעת אם הייתי רוצה לחשוב על כל מה שחשבתי, כי המחשבות האלה מובילות אותי לעצבות לפעמים. הייתי רוצה להיות אדם פשוט, שנמצא עמוק בתוך עולם המשחק וחיי את החיים, ולא מתנדנד בין שני העולמות, כי בשורה התחתונה לחשיבה הזאת אין משמעות בכל מקרה.

ההבנה הזאת שאנחנו כלום, יכולה לטלטל את העולם ולעורר המון שאלות של מה הטעם בכלל? על השאלה הזאת עניתי בכך שחילקתי את העולם לשניים וטענתי שמשום שבעולם הזה של המשחק יש זמן, יש משמעות לכל דבר. אך ההבנות שלטווח הארוך אין כל משמעות ושלא יישאר שום דבר לי או לאדם בכללי לאחר שנחדול מלהתקיים, מזכירות לי את העינוי הסיני בו אדם חייב להקשיב לטיפה מטפטפת. המחשבה הזו תמיד תהיה שם ותמיד ברגעים קשים תציף אותי, והשאלה היא אם מותר להיכנע לה או לא? התשובה היא, זה לא משנה אם כן או אם לא, מה שיעלה בגורלנו לא מזיז ליקום בכלל. אדם ייכנע לה וישים קץ לחייו כאשר אין דבר שגורם לו להרגיש טוב בהווה אלא רק עצבות, ולכן אין משמעות לקיומו בכלל. אדם ימשיך לחיות בידיעה שעוד יש לו דברים טובים לחוש, ומכאן המשמעות לחייו.

לדעתי אין לנו מקום בתור חברה למנוע מאדם להיות אחראי לגורלו. צריך לנסות לתת משמעות לחייו, אך אם זהו רצונו האמתי מי אנחנו שנמנע בעדו להשיג את מבוקשו? המסע רק חיזק בי את חוסר ההצדקה במתן עונש מוות. אף אחד מאיתנו אינו אדם צדיק, ככה שמתן לגיטימציה ללקיחת חייו של אדם מטעם החוק נשמעת לי מופרכת לגמרי. אין הצדקה ללקיחת חיים של אדם כנגד רצונו.

המסע גרם לי לחשוב מהו אדם טוב בכלל, ומי אני רוצה להיות. אדם נחשב לטוב כאשר הוא עושה מעשים שמשפרים את רגשותיו של אחר. אך למה זה נחשב ל”טוב”? הרי כל אחד מונע ע”י אינטרסים והמניע היחיד של אדם שעושה טוב לאחרים הוא שהמעשה גורם לו להרגיש טוב. הגעתי למסקנה שכנראה האדם נחשב לאדם טוב משום שעצם עשיית הטוב גורמת לו להרגיש טוב. זהו אחד שחש אמפתיה, וכנראה לא כולם מסוגלים לכך. זה גרם לי לחשוב מהי תחושה בכלל – הרי זה פשוט הורמונים וחומרים שיוצרים את הדבר העוצמתי הזה. לאחר המסע עוד הוצפתי ברגשות הטובים שנוצרו לי אחרי שדיברתי עם אנשים והרגשתי שהם מקשיבים לי. התחלתי לחשוב שאולי זהו היעוד שלי בחיים – להשפיע במחשבות פילוסופיות, או לעסוק בתחום פסיכולוגי. נורא רציתי לקום ולעשות איזשהו מעשה שינסה לקדם את העולם האידאלי שאני מאמינה בו. בהתחלה ניסיתי לחשוב אולי אני יכולה לתלות פוסטרים בהם יש פנייה לאנשים עם נטייה לאובדנות, או אנשים שאוהבים להרהר ולחשוב. פוסטרים שיקראו לכנות העצמית של אנשים ויצרו מין קבוצה. לא מצא חן בעיניי הרעיון הזה משום שהוא נראה לא ריאלי – מי כבר יבוא, וגם בגלל שאני לא מאמינה בקטע השיוך. כל מה שאני עושה במצב הזה הוא לארגן קבוצת השתייכות.

כשהגיע הטיול השנתי להרי אילת יצא לי להכיר מדריך שהרגשתי שהיינו באותו קו מחשבה. שיתפתי אותו במה שהאמנתי, הוא שיתף אותי, ואמרתי לו שיש לי רצון לעשות משהו שישפיע. שיתפתי אותו ברעיון הזה כדי שאולי זה יעורר בי ובו השראה והוא יציע לי משהו טוב יותר. כל הטיול הזה המשיך את המחשבות שלי וגם חשף אותי לאמונות של המדריך, שלמרות שלא האמנתי בהן נראו לי מאוד מעניינות ומעוררות הערכה והשראה. גם אמרתי לו שאני כועסת על עצמי שאני לא פשוט חייה, אלא מסבכת את עצמי במחשבות האלה. הוא ענה לי משהו שמאוד הרגיע אותי: כשאדם מסוגל לחשוב מחשבות כאלו הוא יחשוב עליהן בכל מקרה. אדם לא יכול להחליט שהוא לא חושב על משהו ופשוט לא יחשוב עליו – זה יותר מסובך מזה. במהלך הטיול הזה גם יצא לי לדבר עם כמה אנשים שהיה נראה שגם הם רוצים לדבר ולשתף. הסיפוק שחשתי בהשמעת קולי ובהקשבה להם גרם לי לרצות לדבר עוד ועוד וגרם לי לחשוב שזהו היעוד שלי.

לאחר הטיול עוד הייתי בהלם מכמה כיף היה לי לשתף אותם ולהקשיב להם ולאמונותיהם ולדעותיהם, עד שפתאום, באופן אקראי במהלך ארוחת ערב אחת עלה לי הרעיון לפתוח במסע לגילוי עולמות. בהתחלה קראתי לזה ספר דיגיטלי, ובעזרת חבר שלי ועוד עצות מידידים ומבני משפחה זה השתדרג לפרויקט – אתר אינטרנטי. באתר הפרויקט ניתן לקרוא עליו ועל מטרותיו. שמתי לב, שבמהלך הניסיונות שלי לעשות משהו שישפיע, באחורי הראש שלי התעוררו מחשבות מבקרות: “איזה נאיבית את”, “שלא תעשי לעצמך פדיחות”. המחשבות הללו גרמו לי להבין כמה החלק שלנו שרוצה להיות מקובל בחברה מצוי בכל אחד מאיתנו, וכל פעם שהרגשתי שמחשבה כזאת עולה, מהר מאוד דיכאתי אותה ונתתי עוד דחיפה לפרויקט. לא אכפת לי מביקורת של אחרים, כי מי שמבקר את הפרויקט לרעה, הוא אינו קהל היעד שלי ואני לא אתן לו לדכא אותי. אני החלטתי שברגעים בהם תינתן לי האפשרות להנהיג, אני אהיה דמות מנהיג. מה ההבדל בין פוליטיקאי למנהיג? פוליטיקאי נותן לציבור לשנות את עמדותיו כדי לרצות אותם ולהמשיך להיות בתפקיד, ולעומת זאת, מנהיג הוא אדם שקובע את אמונותיו ואת דרך הפעולה שלו, מציג אותן כמו שהן ואומר שמי שמעוניין יעקוב אחריו. אז אני לא נאיבית, אני אדם כחלק מהרבה אנשים שרוצה ושמנסה לחיות בעולם האמתי תוך מתן משמעות לדברים שבמשחק. אני אדם שרוצה להרגיש טוב, וזוהי הדרך שלי להרגיש טוב. להכיר אנשים, לשתף אותם, לשמוע את קולם ולהראות את היופי באי השיוך, ובאדם כאדם יחיד וכנה החי בעולם עשיר משל עצמו.

יובל.

©
כל הזכויות שמורות ליובל שפר.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך אחרת כל חלק שהוא מהחומר באתר זה. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיובל שפר.
תמונה ראשית בדף זה: טל שפר-להב